להלן פסק דין בנושא מימוש זכויות עובד תנובה שנפטר: פסק דין השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בערעורים שבפנינו נפרש סכסוך מר וממושך על פני למעלה משש עשרה שנים בין העובד (להלן: "ליבוביץ") לבין מעסיקתו - תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (להלן: "תנובה") אשר במהלכן נפטר העובד ועזבונו ממשיך במאבק למימוש זכויותיו בשמו (להלן: "העזבון"). 2. עיקרו של הסכסוך החל עם הודעתה של תנובה על פיטוריו של ליבוביץ, עוד ביום 15.7.90. מאותו היום, החלה מסכת של התדיינות משפטית שעברה בין מוסדות רשות השיפוט שבהסתדרות לבין בתי הדין לעבודה, וסופה של אותה מסכת באה בפסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור מר יערי וגב' קפלניקוב ; עב 5896/03) - הוא מושא הערעור שבפנינו. 3. פסק דינו של בית הדין האזורי הכריע בשלוש בקשות שהוגשו על ידי תנובה. בשתיים מהן ביקשה תנובה לאשר שתי החלטות של רשות השיפוט בהסתדרות. האחת משנת 1998, השניה משנת 2002 ובבקשתה השלישית ביקשה לבטל את פסק דינה של רשות השיפוט משנת 2003. לכל בקשותיה של תנובה התנגד העזבון. 4. בית הדין האזורי דן בשלוש הבקשות ובפסק דין מלומד ומנומק היטב אישר את פסק הבוררות משנת 2003 בשינוי אחד והוא - דרך חישוב הפרשי ההצמדה והריבית על הסכום שנפסק לטובת העזבון. כמו כן, דחה בית הדין האזורי את בקשותיה של תנובה לאשר את החלטות רשות השיפוט משנת 1998 ומשנת 2000 כפסקי בוררות כמשמעם בחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). בית הדין האזורי אף חייב את תנובה בתשלום שכ"ט עו"ד לעזבון בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ. 5. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו הן תנובה והן העזבון ערעורים, והם אלה הנדונים בפנינו. כאן המקום לציין, כי בין מועד מתן פסק דינו של בית הדין האזורי ועד שהתבררו הערעורים בפנינו, נתנה רשות השיפוט את פסק הבוררות הנוסף בקשר לסכסוך הנוגע לפיצוי על שווי השימוש ברכב, והוסכם בין באי כח הצדדים, כי תוקפו יידון במסגרת הערעור שבפנינו. השתלשלות האירועים והעובדות 6. המנוח יגאל ליבוביץ ז"ל היה עובד של תנובה מאז שנת 1978. בתפקידו האחרון שימש כמהנדס המחלבה. ביום 15.07.90 נמסר לליבוביץ מכתב המודיע לו על פיטוריו, בתוקף מיום 30.08.90. בעקבות זאת, עתר ליבוביץ לרשות השיפוט המחוזית בחיפה בבקשה למתן צו מניעה האוסר על פיטוריו. 7. פיטוריו של ליבוביץ בוטלו ביום 16.09.90. ליבוביץ נדרש לעבור לתפקיד אחר ולהחזיר את הרכב שניתן לו לצורך מילוי תפקידו כמנהל המחלבה. 8. ביום 27.09.90 פנה ליבוביץ לרשות השיפוט בחיפה בבקשה לסעד זמני האוסר על תנובה לשנות את תנאי עבודתו. ביום 15.10.90 ניתנה החלטת רשות השיפוט בחיפה, לפיה על תנובה להחזיר לליבוביץ את הרכב. תנובה ערערה על ההחלטה בפני רשות השיפוט הארצית. 9. ביום 28.10.90 ניתנה החלטת רשות השיפוט בחיפה, לפיה על תנובה להחזיר את ליבוביץ לתפקידו כמהנדס המחלבה רטרואקטיבית מיום 16.09.90. כמו כן, חוייבה תנובה להחזיר לליבוביץ את כל הזכויות הנלוות, ונוכח העובדה שתנובה לא החזירה לו את רכבו, חוייבה אותה לשלם לו הוצאות בגין העבר וסכום נוסף מידי יום שבו לא יוחזר הרכב. גם על החלטה זו הגישה תנובה ערעור בפני רשות השיפוט הארצית. 10. ביום 5.11.90 הודע לליבוביץ ע"י תנובה שעליו להתחיל לבצע תפקיד רושם נכסים במחלבה. ליבוביץ סירב. על כן, נמסרה לו ביום 30.12.90 הודעת פיטורים נוספת. 11. ליבוביץ פנה לרשות השיפוט בחיפה ביום 19.03.91 בבקשה לבטל את הפיטורים. בהחלטה מיום 19.09.91 בוטלו הפיטורים. תנובה ערערה לרשות השיפוט הארצית גם על החלטה זו. קודם לכן, פנתה תנובה לבית הדין האזורי בחיפה בבקשה לביטול החלטות רשות השיפוט בחיפה לעניין מעמדו של ליבוביץ ושווי הרכב. 12. ביום 05.04.92 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, לפיו החלטות רשות השיפוט בחיפה בטלות. על החלטה זו הגיש ליבוביץ ערעור (דב"ע נב/239-3). בפסק הדין בערעור קבע בית דין זה, כי החלטת בית הדין האזורי ניתנה שלא כדין, שכן היה על תנובה לפנות לרשות השיפוט הארצית, ולפיכך בוטל פסק הדין של בית הדין האזורי. 13. דיון בכל הערעורים התלויים ועומדים בפני רשות השיפוט, נקבע ליום 02.02.93. תנובה לא התייצבה לדיון ולכן נמחקו הערעורים. אלה הוחזרו על כנם לאור בקשה שהגישה תנובה בעניין זה לבית הדין האזורי. תנובה הגישה נגד ליבוביץ תביעה בבית הדין האזורי בחיפה, בגין נזקים שגרם לה. 14. ביום 02.02.97 ניתן פסק דין של רשות השיפוט הארצית בערעורים המונחים בפניה (להלן: "פסק בוררות 97"). מסקנות מותב רשות השיפוט הארצית היו, כי ערעור תנובה יתקבל באופן חלקי, כך שאותם חלקים בהחלטה המחייבים את תנובה בחיובים כספיים יבוטלו, ואילו הערעור על ההחלטה המצווה להחזיר את ליבוביץ לתפקידו, נדחה. כמו כן, נפסק כי הסעדים שהוענקו לליבוביץ בפסק הבורר שבערעור בטלים, ובמקומם נפסק, כי פיטורי ליבוביץ ביום 31.12.91 היו שלא כדין, בהיותם נוגדים את חוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות. 15. תנובה פנתה לבית הדין האזורי בתל אביב בבקשה לאישור פסק בוררות 97 שלעיל. בהסכמת הצדדים אושר פסק הבוררות ע"י בית הדין האזורי בראשות השופט אילן איטח, ביום 07.09.03. 16. ביום 31.12.97 פנה ליבוביץ לרשות השיפוט בחיפה, בתביעה כספית לשכר עבודה ו/או פיצוי על הפרת חוזה עבודה עבור התקופה שמיום 31.12.90 ועד 03.03.97. תנובה פנתה בבקשה לבית הדין האזורי בתל אביב לאשר את ההחלטה משנת 1998 כפסק בוררות (עב 5893/03). העזבון התנגד. 17. ביום 27.06.99 הוחלט על ביטול רשות השיפוט המחוזית והפיכת רשות השיפוט לערכאה אחת, היא רשות השיפוט הארצית. לפיכך, הועבר הדיון בתביעה הכספית לרשות השיפוט הארצית. המנוח נפטר ביום 27.09.99. 18. רשות השיפוט הארצית נתנה ביום 20.03.00 תוקף להסכמות הדיוניות בדבר מחיקת התביעה לשכר עבודה. תנובה ביקשה לאשר את ההחלטה משנת 2000, כפסק בוררות (עב 5894/03). העזבון התנגד. 19. ביום 27.03.00 הגיש ב"כ העזבון בקשה לבטל את ההסכמות הדיוניות וההחלטות מ- 20.03.00 ולפסול את אב בית הדין - השופט (בדימוס) גוטמן מלשמש כבורר בתיק. השופט (בדימוס) גוטמן פסל את עצמו, והתיק הועבר למותב אחר. 20. ביום 27.02.01 הודיעו הצדדים בבית הדין האזורי, כי תביעת תנובה נגד ליבוביץ תועבר אף היא לדיון בפני רשות השיפוט הארצית ותישמע ע"י אותו מותב. 21. ביום 15.04.01 הגיש ב"כ העזבון לרשות השיפוט הארצית כתב תביעה מתוקן. תנובה ביקשה להוציא את כתב התביעה המתוקן מהתיק, ובעקבות זאת הוגשה בקשה להתיר תיקון כתב תביעה. דיון בבקשות התקיים ביום 29.05.01. באותו מועד ביקש בא כח העזבון להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת רשות השיפוט בחיפה מ- 1998. 22. ביום 19.03.02 ניתנה החלטת רשות השיפוט, לפיה: א. נדחתה בקשת תנובה להוצאת כתב התביעה המתוקן מהתיק ונתקבלה בקשת העזבון לתיקון כתב התביעה. ב. לעניין הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נקבע כי לאור ההחלטה הנ"ל, הרי שבקשה זו מתייתרת. ג. לעניין המשך ניהול ההליכים ניתנה החלטה הקובעת את פיצול הדיון לשני שלבים, שלב א' ושלב ב'. 23. ביום 05.05.02 פנתה תנובה לרשות השיפוט בבקשה לסלק על הסף את התביעה הכספית שתוקנה. ביום 21.07.02 החליט המותב כי בקשת תנובה נדחית. בעקבות זאת, החל דיון בשלב א' של הבוררות, הוגשו תצהירים, העדים נחקרו והצדדים סיכמו טענותיהם. 24. ביום 10.07.03 ניתן פסק הבוררות בשלב א' (להלן: "פסק בוררות 2003"). להלן חלק מהאמור בפסק הדין: ..."משקבענו שליבוביץ זכאי לפיצוי בשיעור שכרו החודשי בתקופה שמיום פיטוריו ועד היום בו מלאו לו 65, הרינו מדברים על 85 חודשים. נותר לנו לבדוק מה היה השכר החודשי שליבוביץ הפסיד, הלכה למעשה, באותה תקופה. ... לסיכום, סך כל הפיצוי הנומינלי המגיע לליבוביץ בשלב א': א. הפסד שכר - 769,335 ₪ ב. הפסד הפרשות לקרן השתלמות - 47,832 ₪ ג. הפסד הפרשות לקרן פנסיה - 76,531 ₪ ד. הפסד הפרשות לחסכון - 28,689 ₪ ה. הפסד השלמת פ"פ - 14,860 ₪ ו. הפסד צבירת ימי מחלה - 24,355 ₪ סך הכל - 961,602 ₪. ..." אשר לשיעור הריבית מצאה רשות השיפוט לחייב את סכומי הקרן הנומינליים שפסקה בשיעור הריבית שקובע חוק ההוצאה לפועל לחוב פסוק, החל משנת 1990 (דהיינו, 8% עד 15.9.91, 10% מיום 16.9.91 ועד ליום 31.5.93 ו- 5% מיום 1.6.93 ואילך): "אשר על כן, אנו פוסקים שתנובה תשלם לליבוביץ סך כולל של 961,602 ₪. לצורך חישוב ההצמדה והריבית יחולק סכום זה ל- 85, כאשר כל סכום חודשי ישא הפרשי הצמדה וריבית בשיעורים האמורים בסעיף זה לעיל." 25. תנובה פנתה לבית הדין האזורי בתל-אביב (עב 5896/03) בבקשה לביטול פסק בוררות 2003. העזבון התנגד לביטולו, וטען שיש לאשר את פסק הבוררות. הטענות בערעור 26. כאמור, כל אחד מהצדדים לסכסוך הגיש ערעור מטעמו. תנובה ערערה על תוצאת פסק הדין של בית הדין האזורי, לפיה פסק הבוררות מאושר על חיוביו הכספיים בהסתייגות אחת, והיא כי ריבית ההוצאה לפועל תבוטל והסכום ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - ועד למועד תשלום בפועל. מנגד, מערער העזבון על סוגיית חישוב הריבית, הן בכך שבוטלה הריבית של ההוצאה לפועל והן משום שהחיוב בהפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ביום הגשת תביעה ולא ביום הפיטורים. 27. באי כוח הצדדים טענו בפנינו בהרחבה, הן בכתב והן בעל פה, ולהלן נביא את תמצית טענותיהם: א. בא כוחה של תנובה ביסס את טענותיו לביטול פסק הבוררות בעיקר על הוראות סעיף 24(3) ו-24(4) לחוק הבוררות, בכך שהבוררים פעלו ללא סמכות או שחרגו מהסמכויות הנתונות להם לפי הסכם הבוררות, וכי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה להגיש את ראיותיה בכל הנושאים שהוכרעו על ידה. ב. מהי אותה חריגה מסמכויות? הראשונה היא בכך שבפסק הבורר התעלמו הבוררים מפסק הבורר משנת 1997 ואף בית הדין האזורי פירשו בצורה שגויה. באשר לטענת תנובה לגבי החלטת רשות השיפוט בשנת 1998 הרי שזו היוותה מעשה בית דין. לפיכך, בקביעתו של בית הדין האזורי כי אין הוא מהווה פסק בוררות שניתן לאשרו על פי החוק, הכשיר למעשה את פסק הבוררות 2003 שאינו מתייחס לאותה החלטה כמעשה בית דין. כמו כן, פסק הבוררות 2003 חרג מסמכותו בכך שנתן לעזבון פיצוי בגין הפרת צווים שיפוטיים, למרות שסעד שכזה לא נתבע בכתב התביעה המתוקן שהיה מונח בפני הבוררים. לכן, לא הייתה לרשות השיפוט הסמכות להעניש את תנובה. לכך הוסיף בא כוחה של תנובה, כי דין פסק הבורר להתבטל גם מן הטעם הנובע מסעיף 24(4) לחוק, לפיו לא ניתנה לתנובה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה ולהביא ראיות בכל הקשור לטענת "הפרת הצווים השיפוטיים". עוד נטען, כי פסק הבוררות אינו מתייחס לפיצוי בגין הפיטורים שלא כדין, אלא למעשים שהיו לאחר פיטוריו, ועל כן לא ניתנה לתנובה הזכות לטעון טענות בקשר לחובת הקטנת הנזק ועוד. לסיכום, היה על בית הדין האזורי להיזקק לסעיף 26(א) לחוק ולקבוע, כי נגרם לתנובה עיוות דין, שהרי גובה הפיצוי שנפסק הוא גבוה לאין שיעור מן הסכומים שנפסקים במקרים כגון אלה בבתי הדין לעבודה. ג. באי כוח העזבון השיבו לטענות אלה כדלקמן: הבוררים לא חרגו מסמכותם והיה זה בסמכותם לפסוק פיצוי גם בגין הפרת צווים שיפוטיים, שהרי תביעה כזו נכללה הן בכתב התביעה המתוקן והן בהחלטת רשות השיפוט שהגדירה את הנושאים שיידונו בבוררות. זאת ועוד, טענת העזבון היא כי בית הדין האזורי שגה הן בגובה הריבית שפסק במועד תחילת חישוב הפרשי ההצמדה והריבית. דיון והכרעה 28. לב ליבו של הסכסוך שבפנינו הוא בשאלה מהו היקף ההתערבות של הערכאות השיפוטיות בפסק הבוררות, על פי חוק הבוררות, והאם תנובה הוכיחה, כי אכן מתקיימת אחת מאותן עילות התערבות בפסק הבוררות? 29. מוסד הבוררות פועל בצד המערכת השיפוטית הרגילה, ומהווה נתיב חלופי להכרעה במחלוקות. במסגרת מוסד הבוררות יכולים בעלי הדין להגיע לתוצאה צודקת בלא כפיפות לכללי סדר הדין והראיות. על אף זאת, מקומה של הבוררות כאמצעי להכרעה אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי עליה. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות לצדדים ולבורר לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית שתבטיח את תקינות הליכי הבוררות וטוהרם על פי אמות מידה התואמות את מושגי היסוד של תקנת הציבור (ע"א 4886/00 גרוס - קידר, פ"ד נז(5) 933, 935; רע"א 3680/00 גמליאלי - מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605). 30. ככלל, מגמת בתי המשפט הינה לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר (ע"א 823/87 דניה סיבוס חב' לבניה - רינגל, פ"ד מב(4) 650). בעניין זה כבר נפסק: "שלא כבית משפט לערעורים, המעביר שבט ביקורתו על פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, מופעלות אמות מידה שונות על ידי בית משפט, הדן באישורו או בביטולו של פסק דין בוררות; במקרה האחרון מוגבל כוחו של בית המשפט לעילות המפורטות בסעיף 24 הנ"ל [לחוק הבוררות - הוספה שלי ו.ו.ל] שהוא רשימה סגורה. עיקרון זה כשלעצמו נכון הוא, ואין לתקוף פסק בוררים בטענות האופייניות לערעור, שכן בדונו בבקשת ביטול או אישור אין בית המשפט יושב כבית משפט לערעורים על פסקו של הבורר." (ע"א 594/80 הרצל אליאב - "הסנה" חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לו(3), 543, 547; עע 1293/00 ד"ר נחמן גרינר - קופת חולים כללית, לא פורסם). 31. בהתאם לאמור לעיל, ומתוך המגמה להימנע מהתערבות בפסקי בוררים, עלינו להתייחס אל עילות ביטול פסק הבוררות בצורה דווקנית ביותר (בענין זה ראה עוד פרופ' רות אוטולונגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א, עמ' 425, 428). פסקי הבוררות של רשות השיפוט 32. ראשית, ראוי לציין כי רשות השיפוט נחשבת, ככלל, כערכאת בוררות, לפי סעיף 1(ב) לפרק יג לחוקת ההסתדרות. לפיכך, מוסמך בית הדין לעבודה לאשר או לבטל את פסקי הדין הניתנים על ידה, בכפוף להוראות חוק הבוררות (ס' אוטולונגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה 3, 253). גם בפסיקת בית הדין לעבודה, נבחנים פסקי הבוררות של רשות השיפוט תוך התייחסות אליה כאל ערכאת בוררות, בהתאם לחוק הבוררות ולמבחנים שנקבעו בפסיקה בדבר הפרמטרים להתערבות בפסקי בוררים (עע 1293/00 ד"ר נחמן גרינר - קופת חולים כללית, פד"ע לט 518). 33. מעמדה וסמכויותיה של רשות השיפוט נקבעו בפרק יג' לחוקת ההסתדרות. תקנון רשות השיפוט נועד להסדיר את סדר הדין בפני רשות השיפוט, הפועלת מכוח חוקת העבודה ומהווה, בין השאר, מוסד בוררות. 34. סעיפים 3-5 לפרק המבוא לתקנון, המסדיר את סדר הדין בפני רשות השיפוט קובעים: רשות השיפוט תפסוק לפי מיטב שפיטתה, על יסוד הטענות והראיות שהוצגו בפניה. רשות השיפוט מוסמכת לפסוק שלא על פי הדין המהותי; רשות השיפוט אינה כפופה לכללי הראיות המחייבים בבתי המשפט ומוסמכת לסטות מהם על מנת לקיים דיון צודק ענייני ויעיל; רשות השיפוט מוסמכת לפסוק כל סעד ו/או אמצעי משמעת כקבוע בחוקת ההסתדרות. 35. הוראות אלה פוטרות את רשות השיפוט מן הצורך לדון בסכסוכים המובאים בפניה על פי הדין המהותי, מבלי שתהיה כפופה לדיני הראיות, באופן המקנה לה סמכות לפסוק כל סעד, בין שנתבע על ידי העובד ובין שלא. כך, תהא רשות השיפוט משוחררת מכבלי הדין, ופסיקתה תתבסס במידה רבה על שיקולי מדיניות ראויים, צדק והגינות מירבית, תוך התחשבות בנסיבותיו של כל סכסוך. 36. בשים לב להוראות חוק הבוררות, ההלכה הפסוקה בדבר ההתערבות בפסקי הבוררות, והמסגרת הדיונית שהוגדרה לבוררות בפני רשות השיפוט, נבחן את העילות לפסילת פסקי הבוררות במקרה שבפנינו. 37. מה בפנינו? מפירוט פסקי הבוררות וההחלטות שניתנו על ידי רשות השיפוט, החשובות לעניין שבפנינו הן האחרונות: הראשון - פסק בוררות 97 הקובע: "18. א. ערעור תנובה בתיק 215/90 - נדחה. ב. ערעור תנובה בתיק 239/90 - מתקבל בחלקו כך שאותם חלקים בהחלטה שבערעור המחייבים את תנובה בחיובים כספיים בטלים, ואילו הערעור לגבי האמור בסעיף 13 להחלטה שבערעור, המצווה על תנובה להחזיר את התובע מיד לתפקידו רטרואקטיבית מיום 16.09.90 - נדחה. ג. ערעור תנובה בתיק 168/91 - מתקבל בחלקו כך שהסעדים שהוענקו לליבוביץ בפסק הבוררין שבערעור בטלים, ובמקומם אנו פוסקים, כי פיטורי ליבוביץ בידי תנובה, ביום 31.12.91, היו שלא כדין בהיותם בניגוד לחוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות." פסק בוררות 97 אושר בהסכמת הצדדים על ידי מותב בראשות השופט אילן איטח ביום 7.9.03. השני - החלטת רשות השיפוט בחיפה מיום 13.12.98: לפי החלטה זו ליבוביץ אינו זכאי לתבוע שכר עבודה, אלא להסתפק בתביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה או פיטורים שלא כדין, וכך נקבע: "הוחלט כאמור בחוות הדעת של הרוב, דהיינו: שליבוביץ אינו זכאי לתבוע שכר עבודה ועליו לצמצם את תביעתו לתביעתו החילופית לפיצויים בגין הפרת חוזה ו/או בגין הפיטורין שלא כדין." השלישי - החלטת רשות השיפוט הארצית מיום 20.3.00: "כתב התביעה מתוקן, כך שתימחק ממנו העתירה לשכר עבודה." הרביעי - פסק בוררות 2003 שחייב את תנובה בתשלומים הבאים: "א. הפסד שכר - 769,335 ₪. ב. הפסד הפרשות לקרן השתלמות - 47,832 ₪. ג. הפסד הפרשות לקרן פנסיה - 76,531 ₪. ד. הפסד הפרשות לחסכון - 28,689 ₪. ה. הפסד השלמת פ"פ - 14,860 ₪. ו. הפסד צבירת ימי מחלה - 24,355 ₪. סך הכל - 961,602 ₪." חלק ב' של פסק הבוררות 2003 ניתן כפסק דין חלקי בעניין שווי הרכב ביום 26.03.06, ולפיו נמצא ששווי הטבת הרכב הצמוד שניתן לליבוביץ הסתכם ב- 747 ₪. על כן נפסק כך: "אנו פוסקים שתנובה תשלם לעזבון, תוך 30 יום מהיום, פיצוי בגין אובדן הטבת רכב צמוד בסך 1,437 ₪ לחודש, כשהוא מוכפל ב- 88.5 חודשים, דהיינו, סכום קרן נומינלי של 127,174 ₪." לסכום זה נתווספו הפרשי הצמדה וריבית שנקבעו בפסק בוררות 2003 וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד. עיקרו של הערעור שבפנינו הוא על פסק הבוררות הרביעי, כאמור. 38. נקדים ונאמר כי אין אנו נדרשים לדון בבקשה לאשר את החלטות רשות השיפוט משנת 1998 ומשנת 2000. זאת, מאחר ומשמעותן קשורה לפסק הבוררות 2003 והן ניתנו כהחלטות דיוניות, עליהן סמכה רשות השיפוט בפסק הבוררות ובעיקרן, כי אין מדובר בתביעה לשכר עבודה, אלא בפיצוי בגין פיטוריו של ליבוביץ ז"ל שלא כדין. על כן, החשוב לעניינינו הוא פסק הבוררות 2003, ובו נתמקד. 39. עיקר טענותיה של תנובה לגבי פסק הבוררות 2003 הוא כי רשות השיפוט פעלה ללא סמכות או שחרגה מהסמכויות הנתונות לה לפי הסכם הבוררות - סעיף 24(3) לחוק הבוררות. עילת ביטול פסק הבוררות בסעיף 24(3) מתייחסת למקרה בו "הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות". 40. טענה נוספת נסמכת על סעיף 24(4) לחוק הבוררות, על שלא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה. טענות אלה של תנובה שלובות זו בזו. זאת, בהסתמך על הטענה המרכזית שלה, כי רשות השיפוט לא היתה מוסמכת לקבוע בנוסף לפיצוי בגובה שכר העבודה לאורך כל שנות הסכסוך, פיצוי נוסף בגין הפרת צווים שיפוטיים. מכל מקום, הגם שרשות השיפוט פסקה את הפיצוי, כאמור, הרי שלא איפשרה לתנובה לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בנדון. נציין, כי תנובה העלתה טענות נוספות רבות שנדחו על ידי בית הדין האזורי ומסקנות בית הדין האזורי מקובלות אף עלינו. 41. כמו כן, על מנת שיבוטל פסק הבוררות בעילת סעיף 24(4) לחוק הבוררות, יש צורך שההצדקה לכך תהיה ברורה, ותעלה באופן ברור ומובהק מדרך ניהול הבוררות, כגון שלא נוהל פרוטוקול או שלא נתאפשר לצד להביא עדים מטעמו (ע"א 785/82 איתמר גרסטל ואח' נ' מבני כפה חפץ בע"מ פ"ד לז(3) 292). 42. במקרה שלפנינו, מבחינה עובדתית עמדה בפני רשות השיפוט התביעה לפיצוי גם בגין הפרת הצווים השיפוטים. את זאת ניתן ללמוד מנוסחו של כתב התביעה המתוקן, כפי שנכתב. שם, מהות התביעה הוערכה כספית בסך של 3,679,128 ₪, בעוד שכר העבודה היווה חלק אחד מבין רכיבי התביעה בסך של כ- 2,000,000 ₪. זאת ועוד, במסגרת הטענות המשפטיות טענו באי כוחו של ליבוביץ, כי רשות השיפוט קבעה באופן ברור וחד משמעי, כי פיטוריו בטלים משנעשו שלא כדין, ועל כן יהא זכאי העזבון על פי הדין והפסיקה, בין היתר, לשכר עבודה מלא מיום פיטוריו שלא כדין ועד ליום פרישתו. עוד נכתב: "על אף הוראות מפורשות לזכות התובע של ערכאות שונות ברשות השיפוט של ההסתדרות לאורך כל שנות המאבק המשפטי הפסול שניהלה תנובה בתובע, הרי שתנובה לא קיימה אחר ההוראות, הרעה את מצבו של התובע לרעה וגרמה לו נזקים קשים, ממוניים ושלא ממוניים, סבל נפשי ועגמת נפש קשה ממושכת ומצטברת, עד כדי פגיעה קשה בבריאותו הפיזית והנפשית כתוצאה מן ההליכים הממושכים שתוארו לעיל שהביאה ו/או תרמה, בסופו של דבר, לפטירתו." עוד נכתב בכתב התביעה המתוקן, כי "מבחינת הזכויות והחישוב הכספי, דין תביעת השכר ודין תביעת הפיצוי ממילא חד הם." כמו כן נטען, כי ליבוביץ זכאי לפיצוי בגין הפגיעה במעמדו המשפחתי, בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו, הפגיעה בכבודו, הצטברות חובותיו הכבדים עד כדי למעלה מחצי מליון ₪ ומצוקתו הכלכלית. באי כוחו של ליבוביץ העריכו את התנכלות תנובה לליבוביץ והנזקים הרבים שנגרמו לו עקב בזיון החלטות רשויות השיפוט השונות לטובתו על סך של 1,000,000 ₪. סוף דבר, הסעדים המבוקשים בכתב התביעה המתוקן כללו את סך הכספים המגיעים לו עקב פיטוריו חסרי התוקף שבוטלו כאילו הוחזר לעבודה מיום 30.12.90 ועד ליום 30.01.98 בצירוף פיצויי הלנת שכר ו/או הלנת פיצויי פיטורים ו/או הפרשי הצמדה וריבית פסוקה עד למועד התשלום בפועל. כמו כן, נתבקשה רשות השיפוט "לפסוק כל סעד אחר לטובת התובע, כפי שרשות השיפוט הנכבדה תמצא לנכון." 43. מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על תביעה גם בגין הפרת צווי רשות השיפוט הוא ההחלטה הדיונית של רשות השיפוט בדבר פיצול הדיון וגדר המחלוקת שבין הצדדים ובה נכתב כי: "נדון בתביעת ליבוביץ לשכר עבודה או לפיצויים, בשיעור מירבי של שכר העבודה (לרבות ההטבות הנלוות לשכר) שהיה משולם לליבוביץ מיום 01.01.91 ועד ליום 30.01.98 - שבו היה פורש לגמלאות אלמלא פוטר. במסגרת שלב א' נדון בכל פריטי התביעה שלו למעט פיצויי הלנה ופיצוי כללי. דהיינו, הדיון יתמקד בתביעות לשכר עבודה, פדיון חופשה, צבירת חופשה, צבירת חסכון, אובדן זכויות פנסיה, אובדן זכויות בקרן השתלמות, אובדן זכויות לדמי הבראה, שווי רכב צמוד ופיצויי בגין הפרת חוזה עבודה ו/או בגין הפרת צווי רשות השיפוט." [ההדגשה שלי - ו.ו.ל] 44. זאת ועוד, גם אם היה ממש בטענותיה של תנובה בדבר חריגה מסמכות באשר לגובה הסעד, יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"א 5780/05 אסף נמרוד - עדה חריטון (טרם פורסם) ניתן ביום 7.11.06 בסעיף 9 לפסק הדין: "ראשית אציין, כי קיימת מחלוקת האם עילת ביטול פסק בוררות הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, אשר עניינה בחריגה מסמכות, כוללת גם פסיקת סעד גבוה מזה הנדרש בכתב התביעה (ראו ע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996)). מבלי להכריע בדבר, אני רואה טעם בעמדה השוללת במקרים מסוימים את תחולת העילה של חריגה מסמכות על טעויות הנוגעות לחריגה מגובה הסעד הנתבע. כפי שציין המשנה לנשיא ש' לוין, דעה הפוכה תחייב את בית המשפט לחזור ולנבור בחומר הראיות על מנת להכריע אם התקיימה חריגה מסמכות. שנית, איני סבורה כי צודק המבקש בטענתו שנפסק כנגדו סכום גבוה מזה המבוקש בכתב התביעה." לאור הפסיקה המושרשת היטב, כי בקשה לבטל פסק הבוררות אינה בגדר ערעור על פסק הבוררות, גם אם גובה הפיצוי עולה על סכומי הפיצוי הנפסקים על ידי בית הדין לעבודה בגין פיטורים שלא כדין, לא מצאנו כי בנסיבות החריגות במיוחד כפי שנקבעו על רשות השיפוט יש מקום להתערב בגובה הפיצוי. 45. באותו הקשר, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי בגובה הריבית שיש לחייב את תנובה. סבורים אנו, כי מסקנתו לפיה היה מקום להתערב בפסק הבוררות היא נכונה ותואמת את רוח הפסיקה בדבר חריגה מהוראות חוק הפרשי הצמדה וריבית קבועה של ריבית הגבוהה יותר מן הריבית החוקית הרלוונטית במועד מתן הפסק. חישוב הפרשי ההצמדה והריבית 46. לא זאת מסקנתנו בדבר מועד תחילת חישוב הפרשי ההצמדה והריבית. במה דברים אמורים? משנקבע בפסק הבוררות, כי גובה הפיצוי יהא בשיעור הפסד שכר העבודה של ליבוביץ בתקופה שלא עבד עקב פיטוריו שלא כדין, הרי שלא ניתן להוסיף לאותו פיצוי הפרשי הצמדה וריבית על שכר נומינלי נכון לאחת עשרה שנים קודם לכן, ולא לקחת בחשבון את העובדה שפסק הבוררות כיוון לדרך החישוב, כך שהפסדי השכר יחושבו בערכם הריאלי. לכן, יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית באופן שיתן מענה לכך שבסיס החישוב לפיצוי יהא כערכו הראלי ועל מנת שלא לחשב מדי חודש בחודשו הדרך הנכונה היא, כי הפרשי ההצמדה והריבית יחושבו החל מאמצע? של תקופה, דהיינו מיום 1.12.95 ועד למועד התשלום בפועל. 47. לאור האמור לעיל ומטעמיו של בית הדין האזורי ערעורה של תנובה נדחה ואילו ערעור העזבון מתקבל בחלקו, באופן שמועד תחילת חישוב ההצמדה והריבית כחוק יחל ב-1.12.95 ועד למועד התשלום בפועל. סוף דבר 48. ערעורה של תנובה נדחה וערעור העזבון מתקבל בחלקו באופן שמועד דתחילת חישוב הפרשי הצמדה והריבית כחוק, כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי יחל מיום 1.12.95 ועד למועד התשלום בפועל, על מלוא החיובים הכספיים שנפסקו בפסק הבוררות 2003 על שני חלקיו, והם: תנובה תשלם לעזבון סך של 961,602 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.12.95 ועד למועד תשלומם בפועל. כמו כן, תשלם תנובה פיצוי בגין אובדן הטבת הרכב הצמוד בסך של 127,174 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.12.95 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, וכאמור בפסק הדין בעניין שווי הרכב, תשלם תנובה לעזבון ליבוביץ הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין ההתדיינות בקשר להטבת הרכב בשיעור 4% בתוספת מע"מ מכל סכום שתנובה תשלם לעזבון במסגרת פסק הדין החלקי בעניין שווי הרכב. תנובה תישא בשכר טרחת עו"ד בערעור בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל.עובד שנפטרזכויות עובדים