"משתתף חופשי" בדיני עבודה

התייחסות נרחבת למעמדו של "משתתף חופשי" מצויה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 300274/96 צדקא נ' מדינת ישראל - גלי צה"ל פד"ע לו' 625. בדעת רוב של השופטת ארד והשופט רבינוביץ, נקבע כי המערער, שהיה כתב גלי צה"ל בבריטניה במשך שמונה שנים, היה עובד של גלי צה"ל. נקבע כי התקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות הואיל ומדובר בהשתלבותו של המערער כזרוע חיונית בין זרועותיה של תחנת גלי צה"ל. ניתן משקל להתמשכות הקשר לרציפותו ולסדירותו אשר יש בהם כדי להעיד על כך שהצדדים התכוונו למערכת מקצועית קבועה שאינה חד פעמית. נקבע, כי נוצר קשר אישי ובצידו התפתחה תלות כלכלית וצפייה הדדית מחד למשלוח הכתבות ולשידורן בהיקף קבוע ומאידך לקבלת תשלום עבורן. השופטת ארד עומדת על כך, כי לא התקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות ואת שירותיו ככתב חוץ, סיפק המערער באופן בלעדי לתחנת גלי צה"ל. באותה פרשה ניתח הנשיא אדלר את המונח "משתתף חופשי", מתייחס להצדקות שבהכרה במעמד זה בענף התקשורת וקבע, כי קיימים סוגים שונים של "משתתפים חופשיים". הנשיא אדלר פסק, כי המערער היה בגדר "משתתף חופשי" אך ממשיך וקובע, כי הוא זכאי לסל הזכויות הקבועות בחוק הגנת השכר כמו גם לפיצויי פיטורים וזאת על פי תכליתם של אותם חוקים. בית הדין לעבודה ציין בפסיקתו כי ישנם מספר קריטריונים להבחנה בין עובד לבין משתתף חופשי: המעבר לדפוסי עבודה גמישים מטשטש את הגבול, האפור ממילא, בין העובד לבין "המשתתף החופשי". על כן, יש להעביר את המשקל מסממנים של זמני עבודה קבועים ומקום ביצוע העבודה כסממנים להיותו של המועסק "עובד", לסממנים של משך ההעסקה, סדירות ורציפות. תקופת התמשכות הקשר אינה יכולה, כשלעצמה, להצביע על קיומם של יחסי עובד מעביד. עם זאת, ככל שמתמשכת תקופת ההתקשרות, מתחזקים האמלנטים של תלות אישית ומחויבות המועסק, ובשל כך יש שהיחסים לובשים מהות שונה לאורך זמן. דוגמא לשינוי במהות היחסים בהתאם למשך הקשר ניתן למצוא בסעיף 13 (א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו - 1996, שלפיו: 'הוראות הסכם קיבוצי החלות על עובדים המועסקים במקום עבודה, שבו עובדים גם עובדי קבלן כח אדם יחולו, לפי הענין, על עובדים של קבלן כח האדם המועסקים באותו מקום עבודה תקופה העולה על שלוש שנים...'. התמשכות הקשר הינה שיקול לעניין ההבחנה בין מי שהינו עובד לבין מי שאינו עובד, אך כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לה משקל מכריע. עם זאת, כשסדירות הקשר ורציפותו נוספות לאורך תקופת ההעסקה, יכולים סממנים אלה, במצטבר, להעיד על מידת המחויבות והתלות הקיימות בין המועסק והמעסיק. ממד הסדירות נבחן לפי מידת הקביעות של היקף ההעסקה (משבוע לשבוע, מחודש לחודש וכולי) לאורך תקופת ההעסקה. אם כי שינויים מוסכמים בהיקף ההעסקה מתקופה לתקופה אינם שוללים קיומם של יחסי עובד ומעביד, שהרי משפט העבודה מכיר במעבר מעבודה מלאה לעבודה חלקית ולהיפך, מעבר שאינו שולל את מעמדו של אדם כ"עובד". עוד יוסף כי הסדירות אינה נמדדת בהכרע ביחידות זמן ויכול שתימדד ביחידות תפוקה, בהתאם לענין. ממד הרציפות נבחן על פי אורכן של החופשות ותדירותן, וזאת ביחס לתקופות רציפות העבודה. חשיבותן של הרציפות והסדירות בהחבנה בין "עובד" לבין מי שאינו "עובד" באה לידי ביטוי בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. הממדים האמורים נותנים ביטוי למידת המחויבות, או הגמישות, בקשר שבין המעסיק למועסק, ואלה משקפים מן הבחינה האובייקטיבית את המידה שבה נלקח המועסק בחשבון לצורך ארגון העבודה וחלוקתה. להלן פסק דין בנושא משתתף חופשי: פסק דין 1. זוהי תביעה להכרה ביחסי עובד ומעביד בין הצדדים ומכח יחסים אלו לתשלום סכום של 1,312,897 ₪ בגין זכויותיה של התובעת במהלך עבודתה ובסיומה. רקע 2. התובעת ילידת 1955 הינה במאית, עורכת סרטים ותסריטאית במקצועה. התובעת הועסקה כבמאית דיבוב סרטים החל משנת 1981 במעמד של פרילנסרית וזאת כטענת הנתבעת או כעובדת לכל דבר כטענת התובעת. אין מחלוקת, כי כחודשיים ימים בשנת 1981 הועסקה כעובדת. עבודתה הופסקה נכון ליום 16.12.03. הצדדים חלוקים גם על אורכן של הפסקות העבודה שחלו במהלך אותה תקופה. שכרה של התובעת שולם כנגד חשבוניות מס וחושב לפי תוצר סופי ועל פי תעריפון המבוסס על טווחים של דקות. התובעת היתה רשומה אצל שלטונות מס הכנסה כעצמאית והגישה דוחות שנתיים בהתאם. הצדדים חלוקים בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד, רציפות העסקתה של התובעת, חישוב זכויותיה ככל שיקבע שקיימים יחסי עובד ומעביד לרבות שאלת קיזוז והשבה. קיומם של יחסי עובד ומעביד - העובדות 3. העובדות הרלוונטיות עולות מעדותה של התובעת ומעדויותיהם של עדת הנתבעת גב' אורית יואלי אשר עבדה בנתבעת כמפיקה אחראית והיתה אחראית על קבלת שירותי בימוי דיבוב מהתובעת במהלך 8-10 השנים שקדמו לסיום העסקתה. עד נוסף מטעם הנתבעת הינו מר דוד בן נאים אשר שימש כחשב הנתבעת החל מחודש נובמבר 2000. במאות הדיבוב הוא הפקה לעברית של תוכנית ששפתה אינה עברית. במרבית התקופה הרלוונטית עבדה הנתבעת עם אולפנים חיצוניים לצורך ביצוע משימת הדיבוב וזאת הואיל ובאותה תקופה לא היו לנתבעת אמצעים של הקלטה בתוך הבנין שלה ועל כן, נשכרו אולפני חוץ לעבודה הזאת. הנתבעת היתה זו שקבעה באיזה אולפן לבצע עבודה מסויימת. התובעת היתה פונה בעצמה לשחקנים, מלהקת אותם לתפקידים הדרושים במסגרת דיבוב התוכנית, מסדרת עצמאית את העבודה מול האולפן ונותנת הוראות בימוי דיבוב לשחקנים. השחקנים שליהקה התובעת היו בעצמם פרילנסרים. מועדי העבודה באולפנים הותאמו למועדי השידור ולצרכים ולזמנים שהקצו האולפנים לנתבעת. לתובעת היה שיקול דעת עצמאי בכל הנוגע לבימוי הדיבוב לרבות החלפת שחקן, שינוי תוכן וכדומה ובכפוף לאישור המפיק האחראי. השחקנים שהיתה בוחרת התובעת נבחרו, בין השאר, בהתאם לתקציב שהוקצב על ידי הנתבעת והתובעת היתה זו שדיווחה לנתבעת על עבודתו של כל שחקן. כל פרק שהוקלט על ידי התובעת, היא העבירה למפיקה לצורך צפיה ואישור המשך עבודה. במידת הצורך, ביצעה התובעת את השינויים שהתבקשה לעשות על ידי המפיקה. העבודה באולפנים החיצוניים נעשתה ברוב תקופת העסקתה של התובעת ורק בשנתיים האחרונות, הועברה העבודה לתוך בנין הנתבעת הואיל והנתבעת רכשה את המיחשוב לביצוע עבודות הדיבוב. בתקופת העבודה באולפנים החיצוניים היתה התובעת מגיעה לבנין הנתבעת לפחות פעמיים בחודש כדי לערוך בחדרי העריכה של הנתבעת את הפתיח והסגיר של הסדרה שביימה באותה העת. 99% מהזמן היתה התובעת באולפנים החיצוניים. התובעת לעיתים גם תרגמה, תימללה שירים והיו תוכנית בהן גם עשתה קולות בעצמה. כמו כן ביצעה לפעמים עריכות וידאו של פתיחים/סגירים ולעיתים אף נתנה ייעוץ מוזיקלי, עבור התירגום, התמלול, עשיית הקולות, עריכת הוידאו והיעוץ המוזיקלי קיבלה התובעת תשלום בנפרד, בנוסף לתשלום שקיבלה עבור בימוי הדיבוב. חלק קטן מעבודות התירגום נעשה מביתה של התובעת. לתובעת היה שיקול דעת לסרב לקבל משימות אך במשך כל שנות העסקתה, היא לא סירבה מעולם למשימה שהוצעה לה. התובעת עבדה מידי יום, חמישה ימים בשבוע לפחות משעה 09:00 עד שעה 14:00-15:00. לעיתים נשארה התובעת מעבר לשעות אלו לצורך השלמת עבודתה. מידי פעם עבדה התובעת גם בימי שישי. עד יוני 2003 לא היה שעון נוכחות בנתבעת והתובעת לא היתה מחוייבת לשעון הנוכחות. 4. התובעת לא העסיקה עובדים מעולם ולא היה לה עסק עצמאי בנוסף על העסקתה אצל הנתבעת. התשלום שקיבלה התובעת נעשה לפי תוצר סופי ובהתאם להיקף העבודה שביצעה. חישוב התמורה נעשה על פי תעריפון המבוסס על טווחים של דקות. הואיל ותעריפון זה היה בעייתי וגרם לויכוחים רבים, שונה התעריפון באופן שהיה מבוסס על מחיר לדקה לפי שלוש דרגות מורכבות תוך שנלקח בחשבון אופי המשימה. התובעת קיבלה את התמורה על בסיס דיווח שהגישה לנתבעת מעת לעת. תשלומים אלו לא היו קבועים, לא מבחינת מועדי קבלתם ולא מבחינת שיעוריהם. התובעת היתה ממלאת טופס הקרוי "אישור עבור ביצוע שירותים על ידי גורמי חוץ" ובו צויין השירות שניתן על ידי התובעת. לאישור זה צורפה מעת לעת קבלה/חשבונית מס של התובעת עליה צוין "חנה דרורי - קאשי שירותי הפקה". גם באותה חשבונית מס פורטו המשימות שביצעה התובעת עבור הנתבעת. התובעת לא קיבלה תלושי שכר. הנתבעת הנפיקה לתובעת מסמכים בדבר התשלומים והניכויים שבוצעו עבורה תחת הכותרת "אישור תשלום שירותים וטובין". הנתבעת היתה מנכה במקור מהתשלומים שהועברו לתובעת, תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי. לסכומים שהעבירה הנתבעת לתובעת בגין המשימות שביצעה, צורף מס ערך מוסף כדין. התובעת היתה מגישה מעת לעת "חשבון נסיעות ואשל" בו היו מפורטים נסיעותיה לאולפנים החיצוניים ועל פי דיווח זה, היתה מקבלת החזר נסיעות. חישוב ההחזר נעשה על פי תעריף מרצים בהתאם להוראות החשב הכללי. התובעת הגישה לשלטונות מס ההכנסה דוחות מידי שנה. במסגרת זו, היא זקפה הוצאות מוכרות שכללו: כבלים, הוצאות הבית, ספרות מקצועית, טלפון, דמי חבר לאקו"ם, הוצאות משרדיות, מתנות, נסיעות, נסיעות ואשל, תא דואר וספרות מקצועית ופרסום. התובעת הגישה לנתבעת מפעם לפעם אישורים על היותה עוסק מורשה וניהול פנקסי חשבונות. הציוד בו השתמשה התובעת לצורכי עבודתה לא היה ציוד שלה אלא של הנתבעת או של האולפנים החיצוניים. התובעת קיבלה תמלוגים בגין עבודתה מאקו"ם ומאשכולות. בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב כך שלא קיים מסמך המעיד על הסכמה לפיה, התובעת תועסק במעמד של "משתתף חופשי". יחסי עובד ומעביד - ההיבט המשפטי 5. יחסי עובד ומעביד הינם יחסים היוצרים מעמד המזכה במגוון זכויות שמקורן בחוק. מעמד זה לא נוצר בעיקרו בהסכמה בין הצדדים אלא הוא נלמד ממסכת היחסים כפי שקויימו בפועל ועל פי מבחנים אובייקטיביים שפותחו בהלכה הפסוקה. ההכרעה נעשית על יסוד הערכה כוללת של הנסיבות העובדתיות. המבחן הרווח לענין קביעת מעמדו של מבצע העבודה, הוא המבחן המעורב. מבחן זה מכיל בקרבו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים כגון: כפיפות ואופן הפיקוח על ביצוע העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי ולמס ערך מוסף, ביצוע העבודה באופן אישי ועוד. הפסיקה קבעה, כי מבחן ההשתלבות הוא המבחן המרכזי בתוך מכלול מבחני המשנה וכי יש ליתן לו משקל נכבד במסגרת המבחן המעורב (ע"ע 300021/98 טריינין נ' חריש פד"ע לז' 433). מבחן ההשתלבות מצידו מורכב משני פנים, פן חיובי ופן שלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה משתלב בעסקו של נותן העבודה. ככל שהתשובה לשאלה ראשונה זו הינה חיובית, נבחן הפן השלילי. במסגרת שלב זה נבחנת השאלה האם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו, היינו האם מבצע העבודה השתלב במפעל או שסיפק את שירותיו במסגרת עצמאית (דב"ע לא/27-3 עירית נתניה נ' בירגר פד"ע ג' 177. בג"צ 123/81 אלקטרה (ישראל) בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לו' (4) 423. בג"צ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נ' (4) 628). באשר לפן החיובי של מבחן ההשתלבות נפסק, כי יש לבחון האם קיים מפעל יצרני לשירותים או אחר שניתן להשתלב בו ושהפעולה המבוצעת צריכה לפעילות הרגילה של המפעל. נתון נוסף לענין זה הינו, האם הרחקתו של נותן השירות תפגע בפעילות היום יומית של המפעל. פרמטר נוסף שנקבע בפסיקה הינו, האם המפעל יכול להטיל על נותן השירות משימות שונות ומשתנות להבדיל מאדם שמבצע משימה מוגדרת ובלתי ניתנת לשינוי (דב"ע לד/3-9 אדמון נ' מדינת ישראל פד"ע ה' 169. דב"ע נה/5-2 דעבול נ' מדינת ישראל פד"ע כט' 481). עם זאת נקבע, כי יש מקרים שבהם תנאי העבודה אינם מאפשרים הטלת משימות על העובד ובמקרה כזה, עובדה זו אינה צריכה לשקול (דב"ע לט/114-3 איגוד המפרסמים נ' פרוסט פד"ע יא' 144). באשר לפן השלילי, נקבע כי אין סימני היכר אחידים בעסק עצמאי והתשובה תלויה בראש ובראשונה במהות העסק בענף הפעילות. סימן היכר חשוב הינו מי נהנה מניהול העבודה ומהחיסכון בהוצאות. אם זה הוא בעל העסק ולא המזמין, הרי מדובר בעסק עצמאי. בעל העסק צריך להיות נושא בעול ההשקעות ובאמצעי היצור שכן המאפיינים עסק ועצמאות עסקית הם השקעה, יוזמה, ארגון, סיכויי רווח וסכנות הפסד (דב"ע לג/177-0 מושקוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע ה' 79. דב"ע נב/254-3 פריץ נ' מפעל הפיס פד"ע כו' 378). לטענת הנתבעת, מעמדה של התובעת היה כפרילנסרית היינו כ"משתתפת חופשית". בית המשפט העליון בבג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נ' (4) 628, דן במשמעותו של מונח זה במערכת יחסי העבודה. הנשיא ברק מתייחס לדעת המיעוט של השופט טל על פיה, יש לראות במערער באותה פרשה "משתתף חופשי" וזאת, בין השאר, תוך הפנייה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע לג/9-3 רשות השידור נ' סיוון פד"ע ד' 520. אומר הנשיא ברק (647 - 649): "5. חברי, השופט טל, קובע כי המשיב (החוקר) אינו עובד ואף אינו קבלן עצמאי. על פי גישתו, יש לראות במשיב "משתתף חופשי". זהו מצב ביניים - שאינו קטיגוריה לעצמה - אשר מכלל עובד יצא ולכלל קבלן עצמאי לא הגיע. בעניין זה הוא סומך עצמו על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין סיוון. באותה פרשה נדון עניינו של מועסק ברשות השידור. בינו לבין הרשות נערך הסכם שעל פיו התחייב המועסק להגיש, תמורת תשלום, תוכניות שבועיות. נקבע בהסכם כי המועסק אינו עובד ואינו זכאי לזכויות סוציאליות או לפיצויים ברשות השידור. המועסק היה קובע לפי שיקוליו את נושא התוכנית. התוכנית היתה מוקלטת בציוד של רשות השידור, תוך שהמועסק היה מכניס בה שינויים ותוספות בתיאום עם רשות השידור ובעזרת כח אדם וציוד של רשות השידור. פרט לתיאומים הקשורים בהכנת התוכנית, לא היה המעוסק חייב להיות נוכח בעבודה בשעות כלשהן. הוא לא חתם על גיליון נוכחות. לא הוחזרו לו - פרט לתשלום הכולל - הוצאות מיוחדות. בכינוסים הקבועים של עורכי תוכניות ברשות השידור הוא לא היה מוזמן בדרך כלל. לימים הופסקה העסקתו של עורך התוכניות. הוא תבע פיצויי פיטורין, פדיון חופשה והשתתפות בהוצאות הבראה. בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי שאלת מעמדו של המועסק כעובד תוכרע על פי מבחן ההשתלבות. במסגרת מבחן זה נפסק כי המועסק אינו עובד. אין הוא חלק מהיחידה האורגנית של מפעל המעביד". מוסיף הנשיא ברק: "כשלעצמי, נראה לי כי אילו עניין סיוון נפסק היום, היה מקום לראות במר סיוון עובד של רשות השידור. מקרהו נופל במישרין לדל"ת אמותיו של מבחן ההשתלבות. מר סיוון היה חלק מהמערך הארגוני של רשות השידור. הוא לא היה חופשי להשתחרר ממילוי חובתו להכנת התכנית. הוא לא היה "משתתף אורח". הוא היה חלק בלתי נפרד מהאופן שבו ביצעה רשות השידור את תפקידה. לה הוא היה כפוף. למסגרותיה המינהליות הוא היה נתון. הוא לא יכול היה, מטבע הדברים, לבקש אחר למלא את תפקידו. לא היה לו "מפעל" משלו". השופט גולדברג בפרשת מור, מתייחס למספר קריטריונים להבחנה בין עובד ומשתתף חופשי. לשיטתו, סממן חשוב לענין זה הינו משך העסקה, סדירות ורציפות. קובע השופט גולדברג (עמ' 659 - 660): "המעבר לדפוסי עבודה גמישים מטשטש את הגבול, האפור ממילא, בין העובד לבין "המשתתף החופשי". על כן, נראה כי יש להעביר את המשקל מסממנים של זמני עבודה קבועים ומקום ביצוע העבודה כסממנים להיותו של המועסק "עובד", לסממנים של משך ההעסקה, סדירות ורציפות. כאמור, תקופת התמשכות הקשר אינה יכולה, כשלעצמה, להצביע על קיומם של יחסי עובד מעביד. עם זאת, ככל שמתמשכת תקופת ההתקשרות, מתחזקים האמלנטים של תלות אישית ומחויבות המועסק, ובשל כך יש שהיחסים לובשים מהות שונה לאורך זמן. דוגמא לשינוי במהות היחסים בהתאם למשך הקשר ניתן למצוא בסעיף 13 (א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו - 1996, שלפיו: 'הוראות הסכם קיבוצי החלות על עובדים המועסקים במקום עבודה, שבו עובדים גם עובדי קבלן כח אדם יחולו, לפי הענין, על עובדים של קבלן כח האדם המועסקים באותו מקום עבודה תקופה העולה על שלוש שנים...'. אם כן, התמשכות הקשר הינה שיקול לעניין ההבחנה בין מי שהינו עובד לבין מי שאינו עובד, אך כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לה משקל מכריע. עם זאת, כשסדירות הקשר ורציפותו נוספות לאורך תקופת ההעסקה, יכולים סממנים אלה, במצטבר, להעיד על מידת המחויבות והתלות הקיימות בין המועסק והמעסיק. ממד הסדירות נבחן לפי מידת הקביעות של היקף ההעסקה (משבוע לשבוע, מחודש לחודש וכולי) לאורך תקופת ההעסקה. אם כי שינויים מוסכמים בהיקף ההעסקה מתקופה לתקופה אינם שוללים קיומם של יחסי עובד ומעביד, שהרי משפט העבודה מכיר במעבר מעבודה מלאה לעבודה חלקית ולהיפך, מעבר שאינו שולל את מעמדו של אדם כ"עובד". עוד יוסף כי הסדירות אינה נמדדת בהכרע ביחידות זמן ויכול שתימדד ביחידות תפוקה, בהתאם לענין. ממד הרציפות נבחן על פי אורכן של החופשות ותדירותן, וזאת ביחס לתקופות רציפות העבודה. חשיבותן של הרציפות והסדירות בהחבנה בין "עובד" לבין מי שאינו "עובד" באה לידי ביטוי בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. הממדים האמורים נותנים ביטוי למידת המחויבות, או הגמישות, בקשר שבין המעסיק למועסק, ואלה משקפים מן הבחינה האובייקטיבית את המידה שבה נלקח המועסק בחשבון לצורך ארגון העבודה וחלוקתה". התייחסות נרחבת למעמדו של "משתתף חופשי" מצויה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 300274/96 צדקא נ' מדינת ישראל - גלי צה"ל פד"ע לו' 625. בדעת רוב של השופטת ארד והשופט רבינוביץ, נקבע כי המערער, שהיה כתב גלי צה"ל בבריטניה במשך שמונה שנים, היה עובד של גלי צה"ל. נקבע כי התקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות הואיל ומדובר בהשתלבותו של המערער כזרוע חיונית בין זרועותיה של תחנת גלי צה"ל. ניתן משקל להתמשכות הקשר לרציפותו ולסדירותו אשר יש בהם כדי להעיד על כך שהצדדים התכוונו למערכת מקצועית קבועה שאינה חד פעמית. נקבע, כי נוצר קשר אישי ובצידו התפתחה תלות כלכלית וצפייה הדדית מחד למשלוח הכתבות ולשידורן בהיקף קבוע ומאידך לקבלת תשלום עבורן. השופטת ארד עומדת על כך, כי לא התקיים הפן השלילי של מבחן ההשתלבות ואת שירותיו ככתב חוץ, סיפק המערער באופן בלעדי לתחנת גלי צה"ל. באותה פרשה מנתח הנשיא אדלר את המונח "משתתף חופשי", מתייחס להצדקות שבהכרה במעמד זה בענף התקשורת וקובע, כי קיימים סוגים שונים של "משתתפים חופשיים". הנשיא אדלר פוסק, כי המערער היה בגדר "משתתף חופשי" אך ממשיך וקובע, כי הוא זכאי לסל הזכויות הקבועות בחוק הגנת השכר כמו גם לפיצויי פיטורים וזאת על פי תכליתם של אותם חוקים. מן הכלל אל הפרט 6. מהנתונים שפורטו לעיל עולה, כי התובעת היתה עצמאית בחלק מעבודתה אך כפופה להחלטות סופיות של המפיקה. עצמאותה של התובעת נובעת מאופי העיסוק כבמאית דיבוב ולא מאופי היחסים שבין התובעת לנתבעת. שוכנענו, כי החופש שניתן לתובעת לבחור שחקנים וקביעת שעות העבודה מול האולפנים החיצוניים, הינם חלק ממתכונת העבודה של כל במאי במסגרת עבודה בטלויזיה. לא הובאה כל ראיה על ידי הנתבעת, כי מתכונת עבודה זו של התובעת היתה שונה ממתכונת עבודה של במאי שהוא בגדר עובד של הנתבעת. עבודתה של התובעת באולפנים חיצוניים מקורה בעובדה שבבנין הנתבעת לא היה המכשור הנחוץ לצורך ביצוע עבודת הדיבוב. אין מדובר בעבודה שנעשתה באולפנים אלו בשל מהותה של אותה עבודה. אלא בהעדר אפשרות טכנית בלבד לבצעה בשיטחה של הנתבעת. אין מחלוקת, כי משרכשה הנתבעת את המכשור הדרוש, עברה התובעת לעבוד בבניינה של הנתבעת. הנתבעת יכולה היתה לפקח על ימי עבודתה של התובעת וזאת באמצעות דיווחים שהגישה התובעת לענין דמי הנסיעה. נעשה פיקוח מקצועי על ידי המפיקה בין השאר, באמצעות העברת כל פרק שהוקלט לצפיה ואישור לצורך המשך העבודה ובמידת הצורך נעשו שינויים שהתבקשו על ידי המפיקה. נותנים אנו משקל נכבד להתמשכות הקשר, רציפותו וסדירותו. מדובר בקשר שהחל בשנת 1981 והסתיים בשנת 2003 (בכפוף להפסקות אליהן נתייחס להלן). התובעת לא עבדה במקום עבודה אחר, כך שמדובר בהתקשרות סדירה וממושכת אשר יש בה להעיד על כוונה להתקשרות מקצועית קבועה. נוצר בין התובעת לבין הנתבעת קשר אישי הואיל והתובעת לא העסיקה עובדים ולא העמידה ממלאי מקום בתקופת העדרותה. הנתונים מלמדים בנוסף, על תלות כלכלית וצפייה הדדית לקבלת עבודתה של התובעת מחד ולתשלום עבור עבודה זו מאידך. ערים אנו לנתונים אחרים התומכים בעמדת הנתבעת. מדובר בצורת התשלום כנגד חשבוניות והיותה של התובעת רשומה כעצמאית אצל שלטונות מס הכנסה. אופי התשלום שונה באופן משמעותי מהתשלום שניתן לעובדים של הנתבעת. התובעת עשתה עבודה נוספת עבור הנתבעת וקיבלה תשלום נפרד. התובעת קיבלה תמלוגים בגין יצירתה וזאת בניגוד לעובדי הנתבעת שלא היו זכאים לכך. שקלנו נתונים אלו מול הנתונים שהציגה התובעת ולאחר איזון בין מכלול העובדות כפי שהוצגו בפנינו הגענו למסקנה, כי העובדות התומכות בקיומם של יחסי עובד ומעביד, גוברות על אלו השוללות קיום יחסים אלו. תוצאת הדברים הינה, כי התקיימו במקרה שבפנינו גם הפן החיובי וגם הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. על פי מכלול הסממנים המרכיבים את המבחן המעורב, אנו קובעים שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעת. תקופת הקשר שבין הצדדים 7. בפועל, לא הוגשו מסמכים המעידים על ביצוע משימות עבור הנתבעת בשנת 1986 ועל כן, ניתן לקבוע, כי חלה הפסקה ברצף העסקה של התובעת בתקופה זו. התקופה שקודם לשנה זו אין לקחתה בחשבון בחישוב זכויותיה של התובעת. לטענת מר בן נאים, חלה הפסקה בהתקשרות שבין הצדדים החל מחודש ינואר ועד חודש יולי 1990. התובעת הגישה חשבוניות לתקופה זו בגין החודשים ינואר - אפריל ועל כן, לכאורה אין מדובר בנתק של למעלה משלושה חודשים. התובעת ילדה ביום 20.5.93 והפסיקה עבודתה לכשלושה חודשים. הפסקה זו בגין חופשת לידה, אינה מנתקת את רצף ההעסקה. בשנת 1999 היתה הפסקה של מספר חודשים בהעסקתה של התובעת ובין השאר קיבלה דמי אבטלה בסך 31,946 ₪ (נ/1). עבור שנת 1999 הגישה התובעת חשבוניות בחודש ינואר, פברואר, יוני, נובמבר ודצמבר. בחשבונית נוספת ניתנה לאולפני זינקו ביום 15.3.99. עבור חודש יוני 1999 דיווחה התובעת על שני ימי נסיעות בלבד. מסקנת הנתבעת ממסמכים אלו הינה, כי התובעת לא עבדה עבור הנתבעת בתקופה מיום 24.2.99 ועד ליום 15.6.99, היינו למעלה משלושה חודשים וחצי. התובעת טענה, כי ביצעה עבודה באולפני זינקו עבור התובעת ובאשר לדיווח על ימי הנסיעה ציינה, כי לעיתים לא דיווחה על נסיעות כשהיתה מגיעה בטרמפ. התובעת מודה, כי קיבלה דמי אבטלה בשנת 1999 וכי היו עוד פעם או פעמיים שקיבלה דמי אבטלה לתקופה של חודש וחצי חודשיים. התובעת איננה זוכרת במדויק את המועדים בגינם קיבלה דמי אבטלה. מנ/1 עולה, כי בשנת 1999 קיבלה התובעת סכום של 31,946 ₪ בגין דמי אבטלה. לכאורה, מדובר בתשלום עבור מספר חודשים. לא שוכנענו, כי הדיווח בגין ימי הנסיעות הינו חלקי בלבד כטענת התובעת. נוכח המסמכים שפורטו לעיל, אמורה היתה התובעת לשכנע, כי לא חל נתק של למעלה משלושה חודשים בשנת 1999 וביחוד לאור קבלת דמי אבטלה בסכום ניכר. מקובלת עלינו איפוא, עמדת הנתבעת לפיה, חלה הפסקה בתקופת העסקה בין יום 24.2.99 ליום 15.6.99. חרף האמור, אין מדובר בניתוק של רצף העבודה. על פי סעיף 2 (9) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 מקום בו מדובר בהפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד, הרי שאין מדובר בהפסקה ברצף העבודה גם אם ההפסקה ארוכה יותר משלושה חודשים. בהתחשב בתקופת עבודה קודם לשנת 1999 וכן בתקופה שלאחר שנה זו וכן בעובדה, כי מדובר בהפסקה שאינה עולה בהרבה על שלושה חודשים, כמו גם בהעדר ראיה על פיטורים או התפטרות, אנו קובעים, כי ההפסקה הינה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד כך שרצף העבודה לא נפגע. מן המקובץ עולה, כי תקופת עבודתה של התובעת הינה החל מתחילת שנת 1987 ועד ליום 16.12.03. חישוב השכר הקובע ושאלת השבה וקיזוז 8. משנקבע מעמדו של מועסק כעובד בניגוד לנוהג הצדדים בפועל, יש לחשב את תנאי העסקתו על בסיס שכרו כעובד ולא כעצמאי. בע"ע 300256/98 אייזיק נ' תה"ל פד"ע לו' 817 התייחס הנשיא אדלר לשאלת חישוב השכר של מי שנקבע שהינו בגדר עובד בניגוד למוסכם בין הצדדים וכן מתייחס לשאלת ההשבה (עמ' 841 - 842): "מקום בו בית הדין מוצא להתערב במוסכם בין הצדדים וקובע את היחסים האמיתיים שנוצרו ביניהם, חייבת התערבותו לצורך הענקת זכויות על פי חוק עבודה המגן להיות 'שלמה' ו'דו-סטרית'. הווה אומר שמחד - מקום בו מבצע העבודה מוכרז כ"עובד", הוא זכאי למלוא הזכויות המוענקות ל"עובד". מאידך - אין זה הוגן לקבוע קיומו של חוזה עבודה ובנוסף להעניק ל"עובד" התמורה שנקבע בחוזה למתן שירותים. משנקבע, כי אייזיק היה "עובד" הוא זכאי לזכויות על פי השכר שהיה מקבל כעובד שכיר של תה"ל ואת הזכויות המגיעות לאייזיק כ"עובד" יש לחשב על בסיס השכר שהיה משתלם לו אילו הוגדר כ"עובד" מלכתחילה. יצוין, כי שאלת המשכורת הקובעת לצורך קביעת זכויות העובד על פי חוקי עבודה המגן שונה מסוגיית ההשבה. במקרה של המשכורת הקובעת אין ספק, כי העובד זכאי לזכויות והשאלה הינה, על פי איזה בסיס יערוך החשבון. לעומת זאת, עצם שאלת ההשבה שנויה במחלוקת וכפי שיוסבר בהמשך יינתן משקל מכריע למדיניות המיועדת להרתיע מעסיקים מלעשות הסדרים של העסקת עובד כ"עצמאי". כיצד קובעים את השכר שמי שנחשב כ"עצמאי" היה מקבל כ"עובד"? הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה אולם הכלל הוא, כי על המעסיק מוטל נטל ההוכחה". על שתי השאלות שבית הדין אמור להתייחס אליהם מקום שנפסק, כי בין הצדדים שררו יחסי עובד ומעביד למפרע, עומד השופט צור בע"ע 99/06 מרכז קהילתי אזורי רמת הגולן נ' יפהר (פס"ד מיום 24.6.07): "משעה שנפסק כי בין הצדדים שררו יחסי עובד - מעביד למפרע - בניגוד להסדר של העסקה כקבלן עצמאי - מתעוררות שתי שאלות בסיסיות: האחת - מהו בסיס השכר לפיו ייקבעו הזכויות: האם לפי התשלום ששולם לגב' יפהר כקבלן עצמאי או לפי השכר שהיה משולם לה לו היתה מועסקת מלכתחילה כעובדת. השניה - האם, במסגרת ההתחשבנות שבין הצדדים ולנוכח מעמדה "החדש" כעובדת, יש מקום לקזז מן הסכומים המגיעים לגב' יפהר כעובדת סכומי כסף שקיבלה ביתר במעמדה כקבלן עצמאי או שעליה להשיב כל סכום שקיבלה ביתר כאמור, אף מעבר למגיע לה כעובדת, היינו - מעבר למעשה הקיזוז". ובהמשך: "עם זאת עניין קביעת בסיס השכר לצורך חישוב למפרע של זכויות כעובד אינו תמיד פשוט. נקודת המוצא לכל דיון שכזה היא שבדרך כלל קיים פער בין התשלום הניתן לאדם כקבלן עצמאי לבין התשלום אותו היה מקבל כעובד לו היה מוגדר מעמדו ככזה מלכתחילה. לעתים פער זה הוא בגובה השווי הכספי של סל הזכויות הסוציאליות שהיה על המעסיק לשאת בו במקרה שהמועסק כקבלן היה במעמד של עובד (ראו, למשל, ע"ע 231/05 חיים קרן - הדסים; טרם פורסם; בסעיף 4 לפסק הדין). אך לא תמיד כך הוא ושאלת הפער האמור היא עניין הטעון בירור עובדתי. לגישתי, בכל מקרה בו טוען המעסיק כי בסיס השכר לעניין חישוב הזכויות כעובד נמוך מזה ששולם למועסק כקבלן - עליו הנטל להוכיח את הפער. הוכחה זו יכולה להיעשות על ידי הסבר לגבי מרכיבי התשלום כקבלן, בדומה לפרשת חיים קרן שנזכרה לעיל, או על ידי הוכחת שכרו של עובד מקביל או בכל דרך אחרת היכולה לשקף, לאמיתה ובסבירות, את מסגרת השכר לה היה זוכה המועסק כעובד". נמצא, כי ראשית עלינו לקבוע האם הנתבעת הניחה יסוד לטענתה ששכרה של התובעת כעובדת נמוך מהתמורה שקיבלה כ"משתתפת חופשית", היינו מהו בסיס השכר לצורך חישוב למפרע של זכויותיה של התובעת ובהמשך, לדון בשאלה האם בנסיבות הענין, הוכיחה הנתבעת, כי יש לבצע קיזוז והשבה. מדובר בשתי שאלות שונות שאינן בהכרח קשורות ואחוזות זו בזו. (ראו עוד: ע"ע 300267/98 טויטו נ' מ.ש.ב. הנדסת קירור פד"ע לז' 354. ע"ע 182/99 בן יעקב נ' קיוליק אנד סופה פד"ע מ' 174. ע"ע 1039/02 עמית נ' מדינת ישראל, פס"ד מיום 19.5.03. ע"ע 231/05 קרן נ' הדסים חברה לפיתוח חקלאי, פס"ד מיום 26.12.06. ע"ע 4422/07 פרייטג נ' רמר, פס"ד מיום 1.4.08). 9. בסעיף 34 לתצהירה טענה התובעת, כי בפועל עלות שכרה היה דומה לעלות שכרם של עובדי הנתבעת בעלי ותק דומה לשלה אשר עסקו בתחום הבימוי. לדוגמא הפנתה התובעת לתצהירה של גב' נוגה גמליאלי. בחקירתה הנגדית (עמ' 6 לפר') הסבירה התובעת, כי היא השוותה את עצמה לקבוצת הבמאים הואיל וזו הקבוצה הרלוונטית להשוואה ולכן היא לקחה את גב' גמליאלי לצורך השוואה. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של מר דן ארז מנכ"ל ארז יועצים בע"מ. חוות דעתו כוללת חישוב זכויותיה של התובעת במסלול פנסיה וכן חישוב לפי מסלול פיצויי פיטורים. שני החישובים מתייחסים לתקופה החל משנת 1981 ולחילופין, החל משנת 1987. לפי כל האפשרויות בחוות דעתו של מר ארז, השכר האחרון לחישוב הפנסיה והפיצויים הינו בסך 5,557.33 ₪ וזאת, ככל הנראה, בהתבסס על טענתה של התובעת, כי יש להשוות את שכרה לזה של גב' גמליאלי. במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 14-15 לפר') הוצג תלוש שכר של גב' גמליאלי לחודש אוקטובר 2003 (נ/2) מכח תלוש זה ציין מר ארז, כי השכר הקובע לפיצויי פיטורים של גב' גמליאלי, הינו בסך 4,946.18 ₪. כבר בשלב זה נציין, כי אנו דוחים את הדרישה לתשלום מהוון בגין פנסיה כמפורט בחישובי מר ארז. בכתב התביעה לא נדרש סכום זה, היינו הסכום המהוון של הפנסיה אלא נדרשו הפרשות המעסיק לקרן פנסיה. על פי חוות דעתו של מר ארז, במסלול זה מדובר בסכומים הגבוהים בהרבה מהסכומים המפורטים בכתב התביעה בגין הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה. בהתחשב בכך שחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת מבוססת על שכרה של עובדת במעמדה ובויתקה של התובעת ותוך שאנו לוקחים בחשבון את תלוש שכרה של גב' גמליאלי ואת עמדתו של מר ארז בחקירתו הנגדית, אנו קובעים, כי השכר הבסיסי לצורך חישוב זכויותיה של התובעת הינו בסך 4,946.18 ₪. נקבע בפירוט את זכויותיה של התובעת בהסתמך על השכר הבסיסי האמור, לאחר התייחסותינו לטענת ההשבה שהועלתה על ידי הנתבעת. 10. הנתבעת מצאה לנכון לאמץ את טענתה של התובעת ולפיה, יש להשוות את שכרה לשכרה של גב' גמליאלי. בהמשך לכך, ביצע מר בן נאים השוואה בין הכנסותיה של התובעת להכנסותיה של גב' גמליאלי (סעיף 12 לתצהירו). על פי השוואה זו, התובעת קיבלה בפועל סכומים גבוהים מאלו שקיבלה גב' גמליאלי בשיעור של 275,695 ₪ וזאת לתקופה משנת 1994 ועד לשנת 2003. בחקירתו הנגדית (עמ' 23-24 לפר') מודה מר בן נאים, כי הסכום שצויין כהשתכרות התובעת בטבלה שבסעיף 12 לתצהירו כולל גם מס ערך מוסף כשברור שאין מקום לכלול סכומים אלו בהשוואה לשכרה של גב' גמליאלי. באשר לסכומים שהשתכרה גב' גמליאלי מעיד מר בן נאים, כי אלו אינם כוללים הפרשות לפנסיה בשיעור 12.5% ולא הפרשות המעביד לקרן השתלמות בשיעור 7.5%. כמו כן, לא נלקחה בחשבון החופשה לה זכאית גב' גמליאלי. בנוסף, לא מופיע מס שכר ששילם המעסיק עבור גב' גמליאלי בשיעור 9.5%. בהתייחסו לנתונים לשנת 2001 אומר העד, כי השתכרותה של גב' גמליאלי היא בסך של כ-154,000 ₪ ואילו של התובעת 136,000 ₪ כך שנתונים אלו מלמדים על השתכרות נמוכה יותר של התובעת באותה שנה בניגוד למפורט בטבלה שבסעיף 12 לתצהיר. די לנו באמור על מנת לקבוע, כי הנתונים שבעדותו של מר בן נאים אינם מדוייקים. לא ניתן להגיע ממכלול הנתונים והחישובים, לסכום שקיבלה התובעת ביתר במהלך תקופת עבודתה, כך שהנתבעת לא הניחה בסיס של נתונים מוכחים בתמיכה לטענתה שהתובעת חייבת בהשבה של סכומים שקיבלה. משלא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה, אנו דוחים את דרישת הנתבעת להשבת סכומים על ידי התובעת. נוכח מסקנה עובדתית זו, אין אנו רואים מקום להתייחס לשאלה האם בנסיבות הענין, התקיימו התנאים המקדמיים לזכותה של הנתבעת להשבה כפי שפורטו בפסיקה שצוינה לעיל בסעיף 8. זכויותיה של התובעת כעובדת 11. אין מחלוקת, כי התובעת פוטרה. בהתאם למפורט לעיל בסעיף 9, שכרה הבסיסי של התובעת הינו בשיעור 4,946.18 ₪. בהתחשב בתקופת עבודתה של התובעת כפי שפסקנו בסעיף 7 לעיל, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים עבור 17 שנה ובסך 84,085 ₪. בנסיבות הענין, ברור שהיתה מחלוקת של ממש באשר לזכותה של התובעת לפיצויי פיטורים וזאת בהמשך למחלוקת בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד. אנו מפחיתים איפוא את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים ומעמידים אותם על גובה הפרשי הצמדה וריבית. לפי חישובו של מר ארז, יש להוסיף 85% לפיצויי פיטורים וכן מענק בסך 10 חודשי הסתגלות ובנוסף מענק פרישה בסך 40,000 ₪. תביעה זו מבוססת על תוכנית פרישה מוקדמת בנתבעת שפורסמה על ידי נציבות שירות המדינה ביום 20.8.03 (נספח ב' לתצהיר התובעת). אנו דוחים את הטענה, כי האמור בנספח זה חל על התובעת. על פי האמור בנספח ב' הנ"ל, מדובר בתוכנית פרישה בגין צימצום או סגירת יחידה והמיועדת לכלל עובדי הנתבעת. התוכנית מיועדת לעובדי הנתבעת המבוטחים בפנסיה תקציבית וכן ל"עובדי או"פ", לעובדים במשרות בלתי צמיתות/משרות מסגרת המבוטחים בפנסיה צוברת. לא הוכח שהתובעת שייכת לקטגוריות אלו וסיום ההתקשרות עימה לא גרם לביטול תקן או ביטול משרה כלשהי. התובעת לא עשתה כל ניסיון להוכיח, כי התנאים המפורטים בנספח ב' הנ"ל, התקיימו במקרה שלה. הואיל והתובעת פוטרה ללא מתן הודעה מוקדמת כדין, היא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בסך 4,946.18 ₪. 12. לטענת התובעת, נותרו לזכותה 88 ימי חופשה בלתי מנוצלים עבור ארבע שנות עבודתה האחרונות. הנתבעת טוענת, כי לא ניתן לפדות למעלה מ-55 ימי חופשה וזאת בהסתמך על המפורט בתקשי"ר. הנתבעת לא הפנתה למקור המדוייק מתוכו ניתן ללמוד על נכונות טענה זו, ועל כן, אנו קובעים, כי התובעת זכאית לפדיון ימי חופשה בהתאם למפורט בחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951. יש לחשב את סכום פדיון החופשה השנתית על בסיס 26 ימי עבודה הואיל ובתקופה הרלווטית עבדו בנתבעת ששה ימי עבודה בשבוע. התובעת זכאית איפוא לפדיון 88 ימי חופשה שנתית על בסיס השכר הבסיסי ובסך כולל של 16,741 ₪. התובעת זכאית לקצובת הבראה עבור שתי שנות עבודה אחרונות. על פי נספח יג' לתצהירה של התובעת, מדובר ב-12 יום לכל אחת משתי שנות העבודה האחרונות ובסך כולל של 8,304 ₪. חישוב זה מקובל עלינו. למניעת ספק, נבהיר, כי לא מצאנו בסיס לטענה, כי קיימת זכאות לשנה נוספת. 13. אנו דוחים את התביעה לתשלום בגין שעות נוספות. הלכה היא, כי יש להוכיח את כמות השעות הנוספות על מנת להניח תשתית עובדתית לתביעה זו. התובעת לא הוכיחה כלל, כי עבדה בשעות נוספות וגם תביעתה הינה לתשלום ממוצע של שעתיים נוספות בכל יום. הדבר מנוגד להלכה הפסוקה (דב"ע נז/7-3 לבון נ' מ.ת.מ. תעשיה ומלאכה פד"ע לב' 584). יצויין, כי נספחים ח' לתצהירה, אינם מאושרים על ידי הנתבעת ואין להסתמך עליהם. הדברים נכונים בעיקרם גם בתביעה לקיצור יום עבודה בגין "שעות אם". אין בפנינו הוכחה מפורטת ומשכנעת באשר לשעות עבודתה המדוייקות של התובעת במהלך תקופת עבודתה. התביעה לקצובת ביגוד גם היא דינה להידחות הואיל ומדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון. נדחית התביעה לתשלום הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה. משזכאית התובעת לפיצויי פיטורים, אין היא זכאית בנוסף גם לפנסיה. הדבר עולה במפורש גם מחוות הדעת שהוגשה מטעמה על ידי מר ארז. בנוסף לכך, אין כל פירוט באשר לסכום הנתבע ולנתונים שבנספח טו' לתצהיר התובעת לא הונח כל יסוד. דינה של התביעה להפרשות המעסיק לקרן השתלמות להידחות. לא הוכח מקור החובה להפריש לקרן ההשתלמות ולא הוגש לתיק בית הדין הסכם מכוחו ניתן להסיק, כי התובעת היתה זכאית לקרן השתלמות. אין בסיס עובדתי לטענה, כי התובעת זכאית לתוספת שתי דרגות או תוספת וותק בסך אחוז אחד מהשכר ועל כן, נדחות טענות אלו. לא ברור מהי התביעה תחת הכותרת "ימי חג ופגרה" והאמור בנספח יב' לתצהיר התובעת, לא פורט, לא הוסבר ולא הוכח. אין מקום לחייב את הנתבעת בהפרשי תוספת יוקר ולו מהסיבה שהשכר הבסיסי שנקבע לצורך חישוב זכויותיה של התובעת,כולל את תוספות היוקר עד למועד סיום עבודתה. אנו דוחים את התביעה להחזר הוצאות רכב. התובעת קיבלה החזר נסיעות בהתאם לדיווח שהגישה. על פי עדותו של מר בן נאים שלא נסתרה, הסכום ששולם לתובעת בגין החזר נסיעות, גילם בתוכו גם רישוי וביטוחים (סעיף 32 לתצהיר מר בן נאים. עמ' 25 לפר'). 14. האמור לעיל הינו על דעת רוב המותב, אב בית הדין השופט טננבוים ונציג הציבור מר מרדכי כהן. נציג הציבור מר יאיר כהן סבור בדעת מיעוט כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים נוכח הנתונים שפורטו לעיל. סיכום 15. אנו קובעים, כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעת וכפועל יוצא מכך על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 84,085 ₪. ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך 4,946.18 ₪. ג. פדיון חופשה שנתית בסך 16,741 ₪. ד. דמי הבראה בסך 8,304 ₪. לסכומים דלעיל, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.12.03 ועד ליום התשלום המלא בפועל. שאר עילות התביעה נדחות. תביעת הנתבעת להשבה נדחית. הואיל ורובה של התביעה הכספית נדחתה, תשא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד באופן חלקי בסכום כולל של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. יחסי עובד מעבידמשתתף חופשידיני עבודה