ההלכות בנושא ערעור על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, פורטו בפסק דינו של כב' השופט צור בע"ע 1334/02 הלינוסקי נ' מדינת ישראל (מיום 7/12/04, טרם פורסם), בו נפסק כי אם מגיע המפקח למסקנה שפיטורי העובדת קשורים להיותה בהריון, אזי אין מוקנה לו שיקול דעת כלל, והוא אינו רשאי להתיר את הפיטורים. מאידך אם היה המפקח בדעה כי הפיטורים אינם בקשר להריונה של העובדת, מוסמך הוא, לפי שיקול דעתו, שלא להתיר את הפיטורים או להתיר את הפיטורים, ואף ממועד רטרואקטיבי שלפני מתן ההיתר. עוד עולה מהפסיקה כי על ההליך המנהלי לעמוד בשלושה כללים מרכזיים: על כל החלטה להתקבל באופן ענייני הוגן ושיטתי. נקבע כי חובה על רשות מינהלית להניח תשתית עובדתית ראויה, על המסגרת הפרוצדורלית הראויה לבדיקה עניינית הוגנת ושיטתית להיות מבוססת על שלושה שלבים חיוניים: איסוף וסיכום הנתונים, בדיקת המשמעויות שלהם וסיכום ההחלטה המנומקת. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון שאין המדובר במסגרת נוקשה . הזמן הרלוונטי לבחינת חוקיותה של החלטה מנהלית הנו המועד בו נתקבלה ההחלטה. הרשות רשאית לקבוע מדיניות באשר לאופן פעולתה, אולם אין בכך די כדי לפטור אותה מקיום פרוצדורות הדיון המינהלי. יש מקרים בהם יכולה הפרוצדורה להיות גמישה יותר אולם על הרשות למלא אחר הכללים במלואם לפי העניין הקונקרטי, קרי, בניית תשתית ראייתית מוצקה דיה לקבלת ההחלטה. להלן פסק דין בנושא ערעור על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים: פסק-דין 1. בפנינו שתי תביעות שהגישה התובעת. האחת, כנגד שלוש הנתבעות, עניינה בתקיפת החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן - "הממונה" ו/או "הנתבעת 3"), מיום 12.3.03, לפיה הותרו פיטורי התובעת מעבודתה ב"גן פיצפונים" החל מיום 31.12.02. (תיק עב 2876/03) השנייה, כנגד הנתבעות 1 ו - 2, עניינה בתביעה לסעדים כספיים שונים ובכללם לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות לחודשים 10/12-12/02; חלף הודעה מוקדמת, הפרש פיצויי פיטורים; דמי הבראה; פיצוי בגין פיטורים במהלך שנת הלימודים קרי, במהלך תקופה הקצובה לחוזה העבודה ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובניגוד להוראות חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות") וחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן - חוק עבודת נשים). (תיק עב 2877/03) 2. אשר לעובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. התובעת החלה עבודתה כגננת בגן הילדים "הפצפונים של פו" (להלן - "גן פיצפונים") ביום 1.9.01. ב. ביום 10.12.02 הופסקה עבודתה של התובעת בגן פיצפונים לאלתר, בעת היותה הרה. במועד פיטורי התובעת מהגן פוטרה מעבודתה סייעת נוספת. ג. לכל אחת מהנתבעות 1 ו - 2 גן אחד או שניים בבעלותה האישית, וכל אחד מהגנים הללו נוהל על ידי בעליו במקביל לגן פיצפונים ולא קשר לפעילותו. ד. חלק מילדי גן פיצפונים, שהגיעו אליו מגן שבבעלות הנתבעת 1 , עברו חזרה לגן "פו הדב" בבעלות הנתבעת 1 עם קבלתו חזרה לידיה, עקב זכייתה במכרז ביום 25.11.02, ובמחצית חודש 12/02 קיבלה הנתבעת 1 את הגן להפעלתה ולניהולה. ביחד עם ילדים חזר לעבוד בגן גם חלק מצוות העובדים. (ר' נ/8) ה. ביום 10.12.02 פנו הנתבעות 1 ו - 2 לנתבע 3 בבקשה לקבלת היתר רטרואקטיבי לפיטורי התובעת, כנדרש על פי חוק עבודת נשים. ו. ביום 16.12.03 הגישו הנתבעות 1 ו - 2 כנגד התובעת תביעת לשון הרע בבימ"ש השלום בראשון לציון. ההליך עודנו תלוי ועומד. ז. ביום 12.3.03 החליטה הממונה להתיר את פיטורי התובעת החל מיום 31.12.02 בנימוק ש"הגן נסגר ביום 31.12.02". ח. בעת הפסקת עבודתה של התובעת בגן פיצפונים הגן טרם נסגר, וההודעה על סגירתו נמסרה לממונה ע"י הנתבעות טרם מתן החלטתה, אף כי התובעת מכחישה עובדת סגירתו. 3. להלן עיקר טענות התובעת: א. הנתבעות העלימו מהממונה מידע מהותי ומכריע שאילו היה עומד בפניה עובר לקבלת החלטתה, לא היתה מאשרת את הפיטורין. ב. בהחלטת הממונה נפל פגם מהותי, באשר זו השתיתה החלטתה על נימוק שונה, בלתי רלוונטי שמעולם לא נטען על ידי הנתבעות 1 ו - 2 בבקשתן למתן ההיתר לפיטורים, והוא סגירת גן פיצפונים ביום 31.12.02, כשלמעשה, אין בינו לבין החלטת הנתבעות על פיטורי התובעת לאלתר עוד ביום 10.12.02, ולו דבר. ג. גן פיצפונים לא "נסגר" הלכה למעשה, והנתבעות 1ו - 2 החליטו למזג פעילותו לתוך פעילות של גן אחר בבעלותן, תוך העסקת גננת וסייעת אחרות שם, ועצם עובדה זו מוכיחה כי פיטורי התובעת קשורים קשר עמוק וישיר להריונה. בכל מקרה, אף אם נבעו פיטורי התובעת מסגירת הגן אין בכך כדי להצדיק את הפיטורין. ד. שלל הטענות שהעלו הנתבעות כנגד התובעת במסגרת בקשת ההיתר לא היו אלא טענות סרק שנועדו להכשיר את פיטוריה בדיעבד, ומשנימוקיהן, כפי שפורטו בבקשת ההיתר, נדחו כולן כאחת ע"י הממונה, היתה הממונה מחוייבת להסיק כי פיטורי התובעת היו קשורים להריונה ולא ליתן ההיתר לפיטוריה. אשר על כן, החלטת הממונה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, סותרת כל הגיון ואינה מתיישבת עם מכלול העובדות שנתגלו במהלך גביית העדויות בפני הממונה. ה. הממונה הפכה את נטל הראיה בכך שהיה עליה להניח שהפיטורין נעשו בשל ההריון כל עוד לא הוכח אחרת, ומשהממונה מצאה כי אין בטענות הנתבעות בבקשת ההיתר כדי להצדיק את פיטורי התובעת, שומה היה עליה שלא להתיר את הפיטורים. 4. להלן תמצית טענות הנתבעות 1 ו - 2: א. החלטת הממונה להתיר את פיטורי התובעת מהגן היא החלטה ראויה ונכונה אשר ניתנה עם ובעקבות קבלת כל טענות הנתבעות נגד התובעת לרבות הטענה שהגן נסגר והתובעת פוטרה ללא קשר להריון. ב. אין יסוד לטענת התובעת כי הגן נסגר מטעמים כלכליים והסיבה היחידה לסגירתו היתה פועל יוצא של מעשי התובעת שפנתה להורי ילדי הגן עם סיום עבודתה תוך הכפשת הנתבעות וצוות העובדים האחר בגן, עד כדי גרימת עזיבה המונית של ילדים את הגן. ג. פיטורי התובעת לא נעשו בקשר עם הריונה אלא לאחר שכלו כל הקיצים ולא ניתן היה עוד לעבוד במחיצתה, נוכח חוסר שביעות רצון מעבודתה, אישיותה והתנהגותה. טענות אלה שהתקבלו ע"י הממונה הן שעמדו בבסיס פיטורי התובעת ובגינן גם ניתן ההיתר לפיטוריה על ידי הממונה. באשר לתביעה הכספית נטען כי פיטורי התובעת נעשו כדין, בתום לב ובאישור המפקח על העבודה לאור חוסר שביעות רצון מתפקודה, מאישיותה ויחסיה עם צוות העובדים והורי הילדים בגן, ללא כל קשר להריונה או בגין העדפת עובדים אחרים על פניה; התובעת קיבלה את כל התשלומים המגיעים לה עפ"י חוק, לרבות 30 ימי הודעה מוקדמת; בין התובעת לנתבעות לא היה כל חוזה עבודה לתקופה קצובה ו/או כל חוזה אחר ולכן אינה זכאית לפיצוי בגין פיטוריה בניגוד לחוזה, לכאורה; סכום הפיצויים ששולם לתובעת הינו הסכום המגיע לה עפ"י חוק בגין תקופת עבודתה בגן.; לתובעת שולמו דמי הבראה המגיעים לה עפ"י חוק בהתאם להיקף משרתה. 5. להלן תמצית טענות הנתבעת 3: א. לתובעת אין זכות קנויה עפ"י דין או הוראה מפורשת בחיקוק לערער ו/או להגיש ערר על החלטת הממונה. ב. ביה"ד אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הממונה, אינו נוהג להתערב בשיקולי הרשות המוסמכת ואין הוא ממיר שיקול דעתו בשלה, כל עוד היא פועלת במסגרת סמכותה כדין ושוקלת החלטתה באופן ענייני, בתום לב ובסבירות. לפיכך, אין מקום להבאת ראיות ולקיום הליך הוכחות בתיק ולפתיחת הסכסוך בין הצדדים מחדש, תוך הפיכת ביה"ד לערכאת ערעור נוספת. ג. החלטת הממונה להתיר את פיטורי התובעת, אשר ניתנה במסגרת סמכותה כדין, הינה סבירה וראויה וניתנה מתוך בחינה מדוקדקת של חומר הראיות אשר הונח בפני הממונה, תוך מתן הדעת לשיקולים ענייניים בלבד, איזונם ושקילתם הראויים. לפיכך, אין כל יסוד לדרישת התובעת לבטל את החחלטה ואין כל עילה מנהלית להתערבות בה. ד. התובעת נתפשה לכלל טעות בסוברה כי קיימת חזקה שפיטורי עובדת בהריון נעשו בשל ההריון. תפקיד הממונה לבדוק המניע לפיטורים, ואפילו בנסיבות בהן מצאה כי הללו לא נעשו בשל ההריון, עדין מסור לה שיקול הדעת באם לאשרם אם לאו, עפ"י מכלול הנסיבות במקרה הספציפיח, ונוכח העובדה שמטרת סעיף 9 לחוק עבודת נשים היא לא רק למנוע פיטורים מסיבות הקשורות להריון, אלא גם להגן על העובדת ועל בטחונה התעסוקתי בזמן היותה בהריון. ה. הגם שהנימוקים שהעלו הנתבעות בבקשת ההיתר בדבר אי שביעות הרצון מתפקודה של התובעת, לא התקבלו על דעתה של הממונה, הרי שמאחר ובשלב מאוחר יותר נטען בפניה כי הגן נסגר ביום 31.12.02 החליטה הממונה כי יש בנימוק זה כדי להצדיק הפיטורים, אך זאת החל מיום 31.12.02. כך או כך, סגירת הגן נבעה מן ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים במסגרת תביעת לשון הרע, כך שלא ניתן היה לטעון טענה זו בבקשת ההיתר. ו. ככל שהתובעת טוענת כי יש בידיה טענות עובדתיות חדשות, לרבות הטענה כי גן פצפונים לא "נסגר" בפועל, הרי שהיה עליה להשמיע טענות אלה בפני הממונה, ואין הן יכולות לעמוד לערעור בפני ערכאה גבוהה יותר; על התובעת היה לשוב לממונה ולטעון טענות אלה, ומשלא עשתה כן לא ניתן לטעון כי החלטת הממונה, כמות שהיא, ובהתבסס על חומר הראיות שהונח בפניה עובר למתן החלטתה, הינה פגומה. 6. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר. מטעם הנתבעות 1 ו - 2 הוגשו תצהיריהם של הגב' אורית לוי, אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כסייעת בגן פיצפונים (להלן - הגב' לוי), של הגב' גרוסברג מזל, אשר עבדה בתקופה הרלוונטית בגן פיצפונים (להלן - הגב' גרוסברג), של הגב' רינה עטר, אימו של אחד הילדים שלמד בגן פיצפונים בתקופה הרלוונטית (להלן - הגב' עטר) ושל הנתבעת 1. בנוסף העידו, מטעם הנתבעות 1 ו - 2 מר צבי אבידוב, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כרו"ח של גן פיצפונים (להלן - מר אבידוב), הגב' ענבר לוי, אימו של הילד עומר לוי, מושא אחד האירועים שהובילו, לטענת הנתבעות 1 ו - 2, לפיטורי התובעת (להלן - הגב' ענבר). מטעם התובעת הוגש תצהירה של הגב' שרון רביב, אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כסייעת בגן (להלן - הגב' רביב) ושל התובעת עצמה. הממונה, הגב' רבקה מקובר, הגישה תעודת עובד ציבור מטעמה בה נאמר כי כל המסמכים שפורטו וצורפו לכתב התשובה של הנתבעת 1 הם שעמדו בפניה בעת שניתנה החלטתה. 7. בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 19/10/03, אוחד הדיון בשתי התביעות הנ"ל. אשר לעתירה כנגד החלטת הממונה: 8. הדין החל: סעיף 9 א' לחוק עבודת נשים קובע: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור, אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות; לעניין סעיף קטן זה רואים סיום חוזה עבודה לתקופה קצובה, כפיטורים" על-פי סעיף 22 (א) לחוק עבודת נשים, רשאי שר העבודה והרווחה להעביר סמכותו זו לאחר. בהתאם לכך, העביר השר את סמכותו האמורה לממונה. מטרתה של הוראת סעיף 9 (א) לחוק עבודת נשים, היא להגן על האישה העובדת בתקופת הריונה, בכך שבתקופת הריונה היא עשויה להיאלץ להיעדר מעבודתה יותר מהרגיל. כמו-כן, ייתכן והמעביד שלה יפיק פחות תועלת מעבודתה, והיא תהיה חשופה לפיטורים או להרעת תנאי עבודתה בגלל מצבה (ר' דב"ע מח/3-8 אבנר קופל - סוכנות לביטוח נ' עדי וייס - ארלוביץ, פד"ע כ 57,59). כבר נפסק כי "מלשונו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים למדים אנו על העקרונות הבאים: הכלל הוא שאין לפטר עובדת בהריון. הנטל להוכחת הטענה, לפיה הפיטורים אינם בקשר להריון הוא על המעביד הטוען זאת (דב"ע שן/3-115 מאסטרו בע"מ - נועה שחם (בלוך) ואח' (לא פורסם), עבודה ארצי, כרך כג(1) 233; להלן: עניין מאסטרו). ההגנה על העובדת היא מוחלטת, מקום בו הגיע המפקח למסקנה שהפיטורים הם "בקשר להריון", ואין מוקנה למפקח שיקול דעת, אלא שלא להתירם בלבד." מנגד מקום בו מפוטרת עובדת בהריון, לאו דווקא משיקולים הנובעים מהיותה בהריון, אין המפקח חייב בחובה מוחלטת להתיר את הפיטורים, כי אם "רשאי" הוא אף שלא להתירם. במקרה כזה, יהיו שיקוליו כאלה הקשורים במכלול יחסי העבודה במקום ובהליכים שהובילו לפיטורים (דב"ע מט/3-131, דב"ע מט/3-133 רחל שלום - ברית התנועה הקיבוצית, פד"ע כ"א 262, בסעיפים 13, 14, עמ' 269-270; להלן: עניין רחל שלום; ופסק הדין בעניין מאסטרו)". (ראה ע"ע 307/99 אופיר טורס בע"מ נ. זהבה גולדנברג- חייט והמפקח על עבודת נשים , לא פורסם). בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ ובית הדין הארצי לעבודה דנו רבות באשר למידת ההתערבות של גוף שיפוטי בהחלטת רשות מנהלית, ובכלל זאת בהחלטת הממונה עפ"י חוק עבודת נשים. ההלכות בנוגע להתערבות בהחלטת הממונה, פורטו בפסק דינו של כב' השופט צור בע"ע 1334/02 הלינוסקי נ' מדינת ישראל (מיום 7/12/04, טרם פורסם), בו נפסק: "אם מגיע המפקח למסקנה שפיטורי העובדת קשורים להיותה בהריון, אזי אין מוקנה לו שיקול דעת כלל, והוא אינו רשאי להתיר את הפיטורים. מאידך "היה המפקח בדיעה כי הפיטורים אינם בקשר להריונה של העובדת, מוסמך הוא, לפי שיקול דעתו, שלא להתיר את הפיטורים או להתיר את הפיטורים, ואף ממועד רטרואקטיבי שלפני מתן ההיתר" באשר לסוגית ההתערבות בהחלטה המנהלית, נפסק: "הסמכות שהוענקה לשר לפי סעיף 9 לחוק להחליט בכל הנוגע לפיטורי עובדת בהריון, היא למעשה הפעלה של סמכות שלטונית מכח חוק ועליה לעמוד בכל הנדרש מהחלטה מנהלית. במסגרת הפעלת סמכותה, על הרשות המינהלית לעמוד בין השאר, בדרישות הפרוצדורה של ההליך המינהלי. המחוקק לא קבע אמנם מהם הכללים הפנימיים הצריכים להתקיים לצורך הפעלה תקינה של הסמכות המינהלית. אך בית המשפט העליון קבע כי כל הליך מינהלי כפוף לכללי הפרוצדורה וכי על החלטה מינהלית להתקבל בדרך מסויימת שאם לא כן לא תוכל לעמוד." עוד עולה מהפסיקה כי על ההליך המינהלי לעמוד בשלושה כללים מרכזיים: על כל החלטה להתקבל באופן ענייני הוגן ושיטתי. נקבע כי חובה על רשות מינהלית להניח תשתית עובדתית ראויה, על המסגרת הפרוצדורלית הראויה לבדיקה עניינית הוגנת ושיטתית להיות מבוססת על שלושה שלבים חיוניים: איסוף וסיכום הנתונים, בדיקת המשמעויות שלהם וסיכום ההחלטה המנומקת. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט העליון שאין המדובר במסגרת נוקשה . הזמן הרלוונטי לבחינת חוקיותה של החלטה מנהלית הנו המועד בו נתקבלה ההחלטה. הרשות רשאית לקבוע מדיניות באשר לאופן פעולתה, אולם אין בכך די כדי לפטור אותה מקיום פרוצדורות הדיון המינהלי. יש מקרים בהם יכולה הפרוצדורה להיות גמישה יותר אולם על הרשות למלא אחר הכללים במלואם לפי העניין הקונקרטי, קרי, בניית תשתית ראייתית מוצקה דיה לקבלת ההחלטה. משקבעה הרשות את העובדות הנוגעות לעניין, ובהנחה שאין בהן טעות, עליה לתת לכל עובדה את המשקל הראוי כדי להגיע להחלטה כיצד לפעול. שלב זה של שקילת העובדות הענייניות הוא לב ליבו של שיקול הדעת המינהלי. עוד נפסק: "החזקה היא כי רשות מנהלית פועלת כדין, אלא אם יוכח ההיפך, ואין להתערב בהחלטתה, אלא אם לא הביאה בחשבון את השיקולים הרלבנטיים או שהביאה בחשבון שיקולים בלתי רלבנטיים" (כב' השופט גולדברג, פסיקת בית הדין לעבודה עפ"י עקרונות המשפט המנהלי, ספר לנדוי, כרך ב' 699, כפי שהובא בעניין דבע נג/3-452 (ב"ש) חב' חשמל נ' לגזיאל). דיון והכרעה 9. עיון בהחלטת הממונה בעניינינו, מעלה כי לא נפלו כל פגמים בהחלטתה, המצדיקים התערבותו של בית דין זה, כפי שיובהר להלן. יובהר, כי לא מצאנו כל צורך לדון בטענות שהעלו הנתבעות 1 ו -2 באשר לפיטוריה של התובעת, במסגרת בקשת ההיתר, העוסקות כולן, כאמור לעיל, בחוסר שביעות הרצון מיחסי האנוש שלה, התנהגותה והתנהלותה סביב שלושה ארועים שונים שארעו בגן הנתבעות (אירוע "הילד ההיפר אקטיבי", הילד עומר לוי, אירוע ההעדרות מיום ההולדת של אחד מילדי הגן והתנהגותה הכללית), שעה שבקשר לשני הארועים הראשונים קבעה הממונה כי על אף התנהלותה של התובעת במקרים אלו לא הוחלט לפטרה, ואף הנתבעת 1 אישרה בחקירתה הנגדית כי לא היתה כוונה לפטרה בגין אירועים אלו (ר' עמ' 26 לפרוטו'), וכאשר בעניין הארוע הנוסף - "אבעבעות הרוח" שנתגלו על גופה של אחת מילדות הגן, נמצא, כמפורט בהחלטת הממונה ולהלן, כי אירוע זה אינו מצדיק פיטורים לאלתר ובפרט פיטורים של עובדת בהריון ללא היתר. בענייננו אין מחלוקת על כך שכשעבודת התובעת הופסקה לא היה זה עקב ובשל סגירת הגן, שעה שזה "נסגר" בפועל רק ביום 31.12.02 (אף כי התובעת חולקת על עצם סגירתו) וכי עובדת "סגירת" הגן לא הובאה לידיעת הממונה במסגרת הבקשה להיתר הפיטורין, שהוגשה על ידי הנתבעות ביום 10.12.02. כעולה מן הפסיקה דלעיל, הרי שאין להטיל דופי בהחלטת הממונה, דווקא משום שבסופו של דבר, ולמורת רוחה של התובעת, החליטה הממונה להתיר את הפיטורים, כפי שיובהר להלן. הנה כי כן, מן האמור לעיל עולה, כי סלע המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלה האם שגתה הממונה בקובעה כי היות והגן נסגר ביום 31.12.02 יש להתיר את הפיטורים. בעניין זה נשאלה הממונה בחקירה הנגדית והשיבה כדלקמן: "...כאשר אנו עוסקים בתיקים לקבלת היתר אנו עוברים על חומר הראיות ומחליטה אם יש קשר להריון או אין קשר, יש מקרים שהתיק בכלל בקשתו היא כתוצאה מסגירת עסק, סגירת גן, סגירת מחלקה, אנו בקטע הזה בודקים אם באמת העסק נסגר, אם יש אישור מרו"ח או אין חילוקי דעות בין הצדדים לגבי סגירתו, ואז במקרים כאלה ההחלטה היא ליתן היתר בגלל שהעסק נסגר. פה ההודעה על סגירת העסק שהתיק הגיע אלי לאחר כל החקירות ראיתי שיש שם הודעה על סגירת הגן ואין חילוקי דעות בעניין הזה כי העובדת אישרה את זה. לכן אני חשבתי שאין טעם להיכנס לכל הסיבות ולתת היתר פשוט ליום שהגן נסגר והוא באמת נסגר. ...מה שכתבתי בהחלטה...שאתם מבקשים לאלתר מסיבות א.ב.ג אינני מוצאת צידוק לתת אבל הגן נסגר ולכן ניתן ההיתר." (ר' עמ' 3 לפרוטו') הממונה הבהירה בחקירתה הנגדית כי אין כל רלוונטיות לשאלה מה היתה החלטתה בנסיבות בהן היתה עומדת בפניה תשתית ראייתית שונה מזו שהונחה בפניה, עובר לקבלת ההחלטה, במסגרתה היה מוכח בפניה כי טענת ב"כ הנתבעות שהגן סגור אינה נכונה או כי הוא העלים מידע ממנה, והמדובר בשאלה היפוטתית בלבד. הוא הדין גם לעניין אפשרות שילובה של התובעת בגנים האחרים שהיו בבעלות הנתבעות 1 ו - 2, שכפי שהעידה הממונה טיעון זה "לא הועלה על ידי אף אחד" ולפיכך "דנה במכלול הנסיבות לגופו של עניין". עוד הבהירה הממונה בחקירתה הנגדית כי לא מצאה כל מקום לחקור את הורי הילדים שעזבו, לטענת התובעת, עקב פיטוריה, שכן המציאות, כפי שנפרשה בפניה נכון לאותה העת היתה שהגן נסגר הן על פי המעביד והן על פי העובדת, ואשר לא נסתרה בכל דרך שהיא, ולראשונה שמעה על טענת התובעת כי הגן לא נסגר רק במסגרת התביעה דנן, והבהירה: "לא מן נמנע שאני נותנת החלטות ואחרי ההחלטה מתבררים נסיבות חדשות ומביאים בפניי, אם הנסיבות חדשות באמת שלא היו בידם קודם אנו חוקרים שוב. במקרה זה זה לא קרה וגם לא היתה מחלוקת." (ר' עמ' 3-4 לפרוטו') הנתבעת 1 מסרה בחקירתה הנגדית כי קבוצה גדולה של הורים הוציאה את ילדיהם מהגן בגלל לשון הרע שהוציאה התובעת על צוות העובדים בגן (ר' עמ' 20 לפרוטו'). בפרטוקול הדיון שנוהל בבימ"ש השלום ביום 28.3.04 מסרה הנתבעת 1 כי "18 הילדים היו יריית הפתיחה מפני שהיו הורים נוספים שהודיעו שיעזבו בסוף החודש כי ילדיהם לא רוצים יותר לבוא לאחר שחבריהם עזבו" (ר' עמ' 13 לנ/4) כך, גם בחקירתה הנגדית שבה וחזרה על עמדתה, כי הוחלט על סגירת הגן: "כשעזבה כמות גדולה של ילדים...בנגלה הראשונה 18 ילדים שעזבו ואח"כ עזבו 20 ילד בבת אחת...הנגלה הראשונה היו ילדים שלי, שחזרו איתנו לפו הדב. הקבוצה שעזבה בעקבות הוצאת הדיבה, התפזרה בגנים אחרים ולמיטב זכרוני אף אחד לא הגיע לגן שלי...אולי שניים עברו (צ.ל - לגן של הנתבעת 2 - ו.ס.)." (ר' עמ' 27 לפרוטו') כל זאת, למעט אם אחת, הגב' יעל שירזי, שעזבה עקב פיטוריה של התובעת. (ר' עמ' 20 לפרוטו') מן המקובץ לעיל עולה, איפוא, כי בין אם "התרוקנות" גן פיצפונים נגרמה בעטיין של "השמצות" ו"הוצאת הדיבה" של התובעת, לכאורה, אשר טרם הובהרו לאשורן בהליך המתנהל בין הצדדים בבימ"ש השלום בראשל"צ, ואין לבי"ד זה סמכות להכריע בעניינן, ובין אם, נכונה טענת התובעת, כי מספר גדול של ילדים עזב את הגן בשל פיטוריה, אין בכך כדי לשנות את העובדה כי הגן אכן נסגר בפועל. זאת ועוד, בתמיכה לטענתן כי גן פיצפונים אכן נסגר הגישו הנתבעות 1 ו - 2 מסמכים המאשרים פירוק השותפות בניהול גן זה. (ר' נ/1 - נ/3) התובעת נשאלה על כך בחקירתה הנגדית ואישרה כי במהלך חקירתה בפני המפקחת, אמירה ביבי (להלן - המפקחת), ביום 23.1.03 ,הודיעה למפקחת כי היא יודעת שהגן נסגר ואישרה בחתימתה על פרוטוקול החקירה את אמיתות תוכנו. (ר' עמ' 11 לפרוטו') למעלה מן הצורך, יובהר, כי אין בעצם העובדה שמחצית מציוד גן פיצפונים נמכר לנתבעת 1 ומחציתו לנתבעת 2 לגנים שבניהולן, כדי לערער את המסקנה כי גן פציפונים אכן נסגר בפועל. (ר' עמ' 30 לפרוטו') בנסיבות אלה אין לנו אלא לקבל עמדתה של הממונה. בהתחשב בנתונים כפי שנפרשו והוצגו בפני הממונה, נכון לאותה העת, ואשר אותם אישרה, כאמור , התובעת, לא ניתן לומר כי שגתה בהחלטתה או כי שקלה שיקולים בלתי רלוונטיים בהחלטתה, ולפיכך, מוצאים אנו לנכון כי בשים לב לנסיבות כפי שהוכחו בפני המפקחת עד למועד מתן החלטתה, החלטתה היתה סבירה. כמבואר לעיל, נטל ההוכחה והחובה לפרוש בפני הממונה מלוא העובדות לאשורן מוטל על כתפי התובעת, ומשכך, אין אנו מוצאים מקום להתערב באיזון שערכה הממונה בין האינטרסים השונים המעורבים בעניין, וככל שאיזון זה נעשה בהסתמך ובהתבסס על עובדות לקויות או חלקיות, וחומר רלוונטי נוסף שהיה בידי התובעת, אולם בחרה מטעמיה היא שלא להציגו בפני הממונה, אין לתובעת להלין אלא על עצמה. כפי שהובהר לעיל, תפקידו של בית הדין הוא לבחון את שיקולי הממונה, ולא לשים שיקוליו במקומה, ולאחר בחינתם - אנו קובעים כי החלטת הממונה ניתנה כדין, לאחר קיום הליך תקין בו ניתנה זכות טיעון לכלל הנוגעים בדבר. מהנימוקים שפורטו בהודעת הממונה, עולה כי היא שקלה את מכלול הנסיבות, כמו גם את טענותיהם ועמדותיהם של המעביד והעובדת, כפי שהובאו בפניה נכון לאותה העת, ומסקנתה המנומקת, שעל בסיס אותם נימוקים - הינה סבירה. איננו מוצאים, אם כן ,מקום להתערבות בית הדין בהחלטת הממונה להתיר את פיטורי התובעת. בהערת אגב יצויין כי: "ההלכה הפסוקה (ראה, למשל, בג"צ 214/52 - שוחט נ. המפקח הכללי של משטרת ישראל - פד"י ז' 987, בעמ' 990) קובעת הוראות לעניין מימוש הסמכות בידי בעל הסמכות, במקרה שלנו - מפקח העבודה הארצי, והוראות אלה הן בעיקרן שתיים: (1) הסמכות נתונה רק למי שנקבע כבעל-הסמכות בחוק המסמיך (או למי שהסמכות אוצלה לו כחוק) - ולו בלבד; ואין הוא רשאי להעבירה לאחרים. (2) ההחלטה על מתן היתר-הפיטורין "צריכה להתבסס על הוכחות, כלומר על עובדות שהוכחו. אין זאת אומרת שדרכי ההוכחה חייבות להיות דוקא אלו הנהוגות בבית-המשפט". בעל-הסמכות "אינו צריך לעסוק בעצמו באיסוף העובדות; את המלאכה הזאת הוא יכול למסור לאחרים. אבל עליו לשקול בעצמו את העובדות שנאספו ולהחליט אם הן מצדיקות" את מתן ההיתר" (ראה דב"ע לו/3-78, רחל פאלק נ. ברית התנועה הקיבוצית , פדע ט' עמ' 197; עב (ת"א) 7793/03 שירותי בריאות כללית נ' פרקליטות מחוז ת"א- אזרח י ואח', תק-עב 2004(2) 4182). יש לדחות, אם כן, את הרמיזה הסמויה של ב"כ התובעת כי, לכאורה, נתנה הממונה בידי המפקחת "שיקול דעת מוחלט" בעניין פיטוריה של העובדת, או כי נפל פגם בעובדה שלא הממונה עצמה היא שאספה את חומר החקירה ושהמפקחת עצמה החליטה לחקור עובדים נוספים בגן. מעדותה של הממונה עולה כי אף שלמפקחת שיקול דעת נרחב באשר להחלטה מי יזומן לעדות ומי יחקר, הרי שמכלול חומר הראיות והעדויות שנאספו על ידי המפקחת עובר לעיונה של הממונה , טרם קבלת ההחלטה, וכפי שהעידה: "...יש מקרים שהתיק עובר אלי להחלטה ואני עוברת עליו אני סבורה שכדי לקבל יותר אינפורמציה אני מבקשת או עוד ראיות או עוד חקירות ואז אני מחזירה לחקירה נוספת,...אני משערת שהמפקחת החליטה לזמן אותם." (ר' עמ' 2 לפרוטו') שומה היה על הממונה לשקול את העובדות שנאספו, בין אם בעצמה ובין אם ע"י מי שהוסמך לכך , ובענייננו הגב' ביבי - המפקחת, ונוכחנו כי אכן כך עשתה. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי יש להותיר את החלטת הממונה על כנה, ודין העתירה שהוגשה כנגדה להידחות. אשר לתביעה הכספית: טרם נדון בכלל רכיבי התביעה של התובעת, יצויין כי על פי הסכמת הצדדים עמד שכרה החודשי של התובעת על סך של 5,312.28 ₪ ברוטו (כולל נסיעות). מעיון בתלושי השכר שצורפו לתיק ביה"ד (ר' נ/12) עולה כי לתובעת שולמו מדי חודש בחודשו, באופן אחיד וקבוע סך של 331.67 ₪ בעבור נסיעות, והיות ועפ"י דין אין לראות בדמי נסיעות כחלק משכר עבודתו של העובד, אלא אם הוכח כי היה זה חלק בלתי נפרד משכרו החודשי, דבר שלא הוכח בענייננו, הרי שלצורך חישוב זכויותיה של התובעת, ככל שיתברר כי זכאית להן, יעמוד "השכר הקובע" על סך של 4,980 ₪. כמו כן, כעולה מחקירתה הנגדית של הנתבעת 1, היקף עבודתה של התובעת עמד על 6 ימים בשבוע בין השעות 08:00 - 13:00, וכי מדי פעם כאשר חסרה מטפלת או גננת היתה התובעת נשארת עד השעה 16:00. (ר' עמ' 22 לפרוטו') לכל האמור יש להוסיף את העובדה, כי לתובעת שולם עד ליום 31.3.03 שולם לתובעת סך כולל של 15,982 ₪ בגין הפרשי שכר, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. נתונים אלה יהוו הבסיס לחישוב תביעותיה של התובעת, כמפורט להלן. 10. אשר לזכאות התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובגין הפרת חוזה עבודה קצוב מששוכנענו כי הממונה פעלה כדין בהתירה את פיטוריה של התובעת החל מיום 31.12.02, ומשלא עלה בידי התובעת להוכיח כי בינה לבין הנתבעות 1 ו -2 נכרת חוזה לתקופה קצובה, אין התובעת זכאית לפיצויים בגין רכיבי תביעה אלו, ודין תביעתה בעניינם להידחות. 11. אשר לתביעת הפרשי השכר לחודשים 10/02 - 12/02 בראשית הדברים יובהר, כי משהחלטת הממונה התקבלה רק ביום 12.3.03, הרי שאין למצוא כל פגם בעובדה שמכתב הפיטורין הרשמי והסופי הוצא ביום 28.3.03 ונמסר לתובעת רק ביום 1.4.03. עוד יובהר, כי הגם שעל פי חוק עבודת נשים, שומה על המעביד המבקש לפטר עובדת בהריון להמשיך ולהעסיקה עד למועד קבלת ההיתר, הרי שמשניתן היתר רטרואקטיבי לפיטורים החל מיום 31.12.02, ובהתאם להוראת סעיף 9ב(4) לחוק עבודת נשים, הרי שלכל היותר היה על הנתבעות 1 ו - 2 לשלם לתובעת שכרה עד ליום 31.12.02. אשר לשכר חודש 10/02 - לטענת התובעת עבדה בחודש זה 8 שעות נוספות, בימי רביעי וחמישי, בעת שהנתבעות 1 ו - 2 שהו בחופשה, ועל כן זאית היא לתשלום נוסף של 428 ₪ מעבר לשכר הרגיל ששולם לה באותו החודש. (ר' עמ' 10 לפרוטו') הלכה היא כי על התובע גמול עבור עבודה בשעות נוספות להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד בהן בפועל, על מנת שביה"ד יוכל לפסוק סכום קצוב. "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעת הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנא דדיינא או לפי עקרונות של שכר ראוי." (דב"ע נה/28-3 בוהדנה נ' בזק ואח', עבודה ארצי, כרך כח(2) 174) עוד נקבע בפסיקה, כי גם את קיים קושי להוכיל את מספר השעות הנוספות בהן עבד העובד, אין בכך כדי להעביר את הנטל אל כתפי המעסיק הנתבע. (ר' לעניין זה דב"ע לג/4-2 פרוימוביץ נ' בר אדון, פד"ע ד 39; דב"ע לז/2-1 תופיק חלד נ' דקל מרקט שותפות, פד"ע ח 343) לתיק ביה"ד לא הוצגו כל ראיה או מסמך שהוא שיהיה בהם כדי להעיד על מספר השעות הנוספות שעבדה התובעת, לטענתה, במהלך חודש זה. הנתבעת 1 אמנם אישרה בחקירה הנגדית כי בימים 30-31 באוטובר היא והנתבעת 2 יצאו לחופשת סוף שבוע, אולם לדבריה לכל היותר התובעת נשארה בגן עד השעה 16:00 וזאת רק ביום ה', כאשר ביום שישי העבודה מסתיימת בשעה 13:00. על התובעת הנטל להוכיח כי עבדה במשך יומיים עד השעה 17:00, ובנטל, זה, כאמור, לא עמדה. לפיכך, דין רכיב התביעה לגמול שעות נוספות בחודש 10/02 להידחות. אשר לשכר חודש 11/02 - טענת הנתבעות 1 ו -2 כי, כבקשת התובעת, עם סיום עבודתה משכרה של התובעת נוכו ממשכורתה ימי העדרותה בחודשים ספטמבר ואוקטובר, לא נתמכה בכל ראיה שהיא. הנתבעות לא הציגו כל מסמך המאשר כי התובעת אכן נעדרה מעבודתה, מהם המועדים בהם נעדרה או כי אכן נתנה הסכמתה לקיזוז ימי ההעדרות כביכול ממשכורתה. אי לכך, זכאית התובעת להפרש שכר בסך של 1,242.77 ₪ בגין חודש 11/02. אשר לשכר חודש 12/02 - עיון בתלוש השכר שהוצא לתובעת בגין חודש 12/02 (נ/14) מעלה כי השכר ברוטו לו היתה זכאית התובעת בגין חודש זה (כולל נסיעות) עמד על סך של 5.130.51 ₪ ברוטו. למען הסר ספק יובהר, כי הסכום הנקוב בתלוש המכונה "הודעה מראש" אינו יכול לבוא במקום שכר העבודה לו היתה זכאית התובעת בגין חודש עבודה זה ועד ליום 31.12.02, מועד פיטוריה, ובפרט, אין בו כדי לכסות על גובה חלף ההודעה המוקדמת לו היתה זכאית התובעת, כפי שיובהר להלן. אלא מאי, היות ואין מחלוקת כי בפועל שולם לתובעת ביום 21.1.03, באמצעות שיק, סך של 4,290 ₪ נטו, כנקוב בתלוש השכר, אין התובעת זכאית להפרש שכר כלשהו בגין חודש זה. 12. אשר לתביעת דמי ההבראה מעיון בתלוש השכר לחודש 8/02 (נספח ג' לכתב ההגנה) עולה כי שולם לתובעת סך של 836.76 ₪ בגין דמי הבראה. משלא נטען, ובפרט לא הוכח ע"י התובעת כי הסכום הנקוב בתלוש השכר לחודש 8/02 לא שולם לה בפועל, אין בידנו אלא להסיק כי המשכורת שולמה לה בהתאם למפורט בתלוש. אין חולק כי התובעת זכאית להשלמת דמי ההבראה, אולם בעניין סכום ההשלמה ניטשת מחלוקת בין הצדדים. כפי שצויין לעיל התובעת הועסקה אצל הנתבעות משך 6 ימים בשבוע ובהיקף של 5 שעות ליום (08:00 - 13:00), היינו במשרה חלקית, בשיעור של 63%. אי לכך, ובשים לב לתקופת העבודה, זכאית היתה התובעת לתשלום דמי הבראה בסך של 1,327 ₪. בניכוי סך של 837 ₪ ששולמו לה בתלוש השכר לחודש 8/02, זכאית התובעת ליתרת דמי הבראה בסך של 490 ₪. 13. אשר לזכאות התובעת להפרש פיצויי פיטורים כפי שצויין לעיל, ונוכח החלטת הממונה, התובעת היתה זכאית להוסיף ולהיות מועסקת אצל הנתבעות עד ליום 31.12.02, ומכאן שתקופת העסקתה לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לה הינה 1.9.01 - 31.12.02, היינו, שנה ו- 4 חודשים. בהתאם לכך, ובשים לב לשכרה הקובע, זכאית היתה התובעת לפיצויי פיטורים בסך של 6,640.81 ₪. סכום זה שולם לה (ועל כך אין חולק) בשתי המחאות על בסך כולל של 6,441 ₪ (ר' נספח ד' 4 לכתב התביעה), ולפיכך, משיצאו הנתבעות ידי חובתן ושילמו לתובעת מלוא פיצויי הפיטורין המגיעים לה בעבור תקופת העסקתה, דין רכיב תביעה זה להידחות. 14. אשר לפיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים בנסיבות העניין, לאור קיומה של מחלוקת של ממש בדבר תקפות החלטת הממונה להתיר את פיטורי העובדת, ומשכך גם בשאלת עצם זכאותה של העובדת לקבלת הסעדים הכספיים הנתבעים על ידה, שוכנענו כי מן הדין ומן הצדק להפחית את פיצויי ההלנה ולהעמידם בגובה הפרשי הצמדה וריבית בלבד. 15. אשר לדמי הודעה מוקדמת אף שבהתאם להודעת ב"כ הנתבעות מיום 21.1.03 (ר' נ/13), אמורה היתה להשתלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת, הרי שבפועל שולם לתובעת במועד זה סך של 4,290 ₪ נטו בלבד, וזאת, כאמור, בגין שכר חודש 12/02. היות שאין חולק כי ביום 11.2.03 שולם לתובעת, באמצעות שיק, סך של 1,400 ₪ בגין יתרת תמורת הודעה מוקדמת (ר' נ/17 וכן עדות הנתבעת 1 בעמ' 26 לפרוטו'), הרי שבהתאם לנתוני השתכרותה, התובעת זכאית להפרש דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,580 ₪. 16. אשר על כן, הנתבעות 1 ו -2 תשלמה לתובעת, ביחד ולחוד, הסכומים כדלקמן: א. סך של 1,242.77 ₪ בגין הפרשי שכר לחודש 11/02 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מתום 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מיום 1.12.02 ועד למועד התשלום בפועל. ב. סך של 490 ₪ בגין דמי הבראה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.03 ועד ליום התשלום בפועל. ג. סך של 3,580 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.03 ועד ליום התשלום בפועל. 17. הנתבעות 1 ו- 2 תישאנה בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. הריוןפיטורים בהריוןפיטוריםערעורחוק עבודת נשיםגננות (גן ילדים)