להלן פסק דין בנושא פיטורי מבקר פנים במפלגת העבודה: פסק - דין השופטת נילי ארד 1. בעקבות פיטורי צמצום במסגרת הסכם קיבוצי, הופסקה עבודתו של המערער כמבקר פנים במפלגת העבודה. בסיום עבודתו הוענקו למערער תנאי פרישה בהתאם להמלצותיה של ועדה מיוחדת שהוקמה בעניינו. תביעתו לתשלום זכויות מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי, בנוסף לתנאי הפרישה שהוענקו לו, נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת נטע רות ונציגי ציבור: מר ברוך אייזנברג ומר זאב פוטרמן; עב 2618/01). מכאן הערעור שלפנינו. המסכת העובדתית תקופות העבודה 2. החל משנת 1968 הועסק המערער במפלגת העבודה הישראלית (היא המשיבה; להלן: המפלגה) בתפקיד מבקר חשבונות במחוז ירושלים. עד לשנת 1993 עבד המערער מספר שעות בשבוע, באופן בלתי סדיר, כאשר, מטעמי נוחות ובהיענות למבוקשו, שולם לו שכר קבוע על בסיס הערכת מספר שעות העבודה. משנת 1993 עד שנת 1995 הועסק בשני תפקידים, תקציבן בגזברות המרכז, ומבקר מחוז ירושלים. ביום 19.10.95 מונה המערער למבקר פנים של המפלגה ובתפקידו זה שימש עד לסיום עבודתו במפלגה, בתאריך 3.10.99. ההסכם הקיבוצי 3. בתאריך 17.8.99 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין המפלגה ובין נציגות העובדים וההסתדרות, המסדיר את סיום עבודתם של מרבית עובדי המפלגה. בין היתר, ולענייננו, נציין את שנאמר בהסכם, לפיו: על רקע הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה המפלגה וכדי להבריאה, נדרש צמצום בהוצאות המפלגה ובמצבת כוח האדם שלה. על כן, רשאית המפלגה לפטר עובדים, בתנאי שיוענקו לעובדים הפורשים תנאי פרישה מיטיבים, כפי שנקבעו בהסכמי הבראה קודמים, ודרגה נוספת בפרישה (להלן: ההסכם הקיבוצי). פיטורי המערער 4. בעקבות ההסכם הקיבוצי ובמסגרת פיטורי הצמצום, ולאחר הליך שימוע, הודיע מזכ"ל המפלגה מר רענן כהן למערער על סיום עבודתו החל מיום 3.10.99. כמו כן הודע למערער, כי לקראת סיום יחסי העבודה יערך לו "גמר חשבון" והוא יקבל "את כל הכספים והזכויות" להם הוא "זכאי בעקבות סיום יחסי העבודה, על פי הדין ועל פי ההסכם הקיבוצי הנ"ל" (להלן: הודעת הפיטורים). בעדותו טען המערער, כי לאחר שנכנסו פיטוריו לתוקף, המשיך לעבוד שלושה חודשים נוספים בשירות המפלגה. בהתייחס לעדותו זו, נאמר בפסק הדין כי לאחר מועד הפיטורים המשיך המערער לעבוד "תקופה של כחודש ימים". המערער לא השלים עם הודעת הפיטורים ובמכתב מיום 3.10.99 טען כי הפסקת עבודתו אינה עולה בקנה אחד עם חוקת המפלגה ועם הוראת סעיף 12(א) ל חוק הביקורת הפנימית התשנ"ב-1992, המחייבים קבלת החלטה של הדירקטוריון, או החלטת לשכת המפלגה. עמדתו נתמכה על ידי נשיא לשכת המבקרים הפנימיים בישראל, מר שלמה קלדרון. ועדת אושעיה 5. לאור עמדתו של המערער, נועד דיון בלשכת המפלגה בתאריך 28.10.99, בהשתתפות המערער, בסיומו התקבלה פה אחד החלטה, לפיה "... בהתאם למכתבו של מזכ"ל המפלגה, הלשכה מקימה ועדה מיוחדת לקביעת נהלי ההעברה מתפקיד ותנאי הפרישה" של מר מגד - הוא המערער. זאת, נוכח סיום תפקידו בתאריך 3 באוקטובר 1999 "עקב אילוצים תקציביים וצמצומים בכוח האדם שנעשה במפלגה, במסגרת הליך הצמצומים הכולל, שנעשה במפלגה" (להלן: ועדת אושעיה). המלצותיה של ועדת אושעיה הוגשו במכתב שנשלח למערער נושא תאריך 20.1.00 בו נאמר כך: "בהמשך לבקשותיך החליטה הוועדה להעניק לך לפנים משורת הדין ולאות הערכה על תפקידך ולאור תפקידך המיוחד במפלגה: ארבעה חודשי עבודה נוספים שישולמו כמענק בגובה שכרך דרגה נוספת בנוסף לדרגה לחישוב הפרישה (קרי 16+) בגין האמור תבצע את העברת תפקידך ומטלות נוספות שיוטלו עליך. האמור מותנה בהעדר תביעות נוספות מצדך פרט לאלו המגיעות לך על פי דין" (להלן: המלצות הוועדה). העדויות שנשמעו בבית הדין האזורי בנוגע להשתלשלות העניינים בהליכים שקדמו לקבלת ההמלצות בעניינו של המערער, היו בין היתר אלה: מר רענן כהן, מזכ"ל המפלגה, העיד כי במסגרת הדיונים בעניינו של המערער, ובסמוך לפני כינוסה של לשכת המפלגה ביום 28.10.99, התקיימה בלשכתו פגישה בנוגע לתנאי הפרישה של המערער. באותה פגישה השתתפו מר אושעיה, מר פרנקל, ומר אשל, והמערער. מר אושעיה יו"ר הוועדה, העיד בהתייחס להמלצות הוועדה: "...אכן ההחלטה של הוועדה התקבלה לפני כינוס הלשכה. אני ככה מעריך... המועדים לא זכורים לי, אבל זכור לי שבמפלגה פנו אלי ואמרו לי לא להעלות נושא זה בלשכת המפלגה באופן פורמלי. שכן, התנאים העודפים שניתנו לתובע יכולים להשליך גם על תנאי פרישה של עובדים אחרים ובכך תהיה מעמסה גדולה על המפלגה שהיא לא תוכל לעמוד בה. זה נכון שהנושא לא הוצג בלשכה באופן מכוון, לא רצו לפרט...". בית הדין האזורי התייחס לדרך קבלת המלצות הוועדה וכך קבע: "מהראיות עולה כי על אף שהחלטתה של לשכת המפלגה התקבלה ביום 28.10.99, הרי שעוד לפני ישיבה זו התכנסה הועדה בראשותו של מר אושעיה (להלן: "ועדת אושעיה") לדון בנושא הפסקת עבודתו התובע ואף קיבלה המלצות ביחס לתנאי פרישתו וזאת כאמור עוד לפני שהוסמכה רשמית על ידי לשכת הנתבעת". 6. בסופו של יום, לאחר שהתקבלו המלצות הוועדה, שילמה המפלגה למערער סכום של 603,769 ש"ח ברוטו, בו נכללו הזכויות עליהן המליצה ועדת אושעיה ורכיבים שהיה זכאי להם לפי דין ובהם, פיצויי פיטורים וזכויות אחרות. זאת, בנוסף לסכום של 60,000 ש"ח שנצבר לזכות המערער בקרן גמלאות מרכזית בגין פיצויי פיטורים. ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין 7. לאחר שנמחקה עתירתו למוסד לבירור עתירות במפלגה, הגיש המערער, בתאריך 29.4.01 תביעה לבית הדין האזורי, בה עתר לתשלום זכויותיו מכוח ההסכם קיבוצי, בנוסף לסכומים ששולמו לו בפרישתו במסגרת ההסדר המיוחד שנעשה עימו. לטענת המערער, מענקי הפרישה כוללים באופן מצטבר את התנאים שבהסכם הקיבוצי ואת התנאים העודפים שנקבעו לו בהמלצת ועדת אושעיה. רכיבי תביעתו היו, בין היתר: הפרשי פיצויי פיטורים, חמישה חודשי הסתגלות, הפרשים בגין תקופת עבודתו משנת 1968 ועד 1983 כעובד חודשי ולא כעובד יומי. המפלגה ביקשה לדחות את התביעה בטענה כי המלצות ועדת אושעיה באו תחת ההסכם הקיבוצי וכי על כן, ולצורך חישוב זכויותיו של המערער, יש להתחשב בהמלצות הוועדה בלבד, כפי שנעשה בפועל. 8. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער על כל רכיביה. עיקר טעמיו היו אלה: · משלא חל על המערער הליך פיטורי הצמצום כפי שהותווה בהסכם הקיבוצי, אין חלים עליו תנאי הפרישה המטיבים מכוחו. בנדון זה נאמר כך: "מוכנים אנו לצאת מנקודת הנחה שאימץ התובע כי הוא (התובע) לא נכלל במסגרת העובדים אשר ניתן היה לפטרם בהתאם להליך הקבוע בהסכם ההבראה אלא אך ורק על פי החלטת לשכת המפלגה. אלא שלדעתנו מקביעה זו נגזרת המסקנה כי מכלול ההוראות של הסכם ההבראה אינו חל על התובע כאשר מסקנה זו היא התופסת הן ביחס להוראות הנוחות לתובע והן ביחס לאלה שאינן נוחות לו". כלומר, "אין להפריד בין ההוראות שבהסכם ההבראה המקנות לנתבעת סמכות נרחבת לפטר עובדים לבין ההוראות שבאותו הסכם המקנות לעובדים המפוטרים תנאי פרישה מיטיבים. שכן, בחינת תכליתו של הסכם ההבראה מובילה למסקנה כי הצדדים לו הגיעו להבנה לפיה, ארגון העובדים נתן הסכמתו לפיטוריהם של מרבית העובדים בנתבעת על פי שיקול דעתה המוחלט וזאת, בתמורה להענקת תנאי פרישה מיטיבים לעובדים פורשים או תנאי "רשת ביטחון" לעובדים שיפרשו בתקופת זמן מוגדרת מאז חתימת ההסכם"; "מדובר בתנאים שלובים וכי אין ניתן לקרוע את ההוראות הקובעות תנאי פרישה מיטיבים מתוך המכלול ולקוראן במנותק מאותן הוראות המקנות לנתבעת סמכות לפטר" . · פרשנותו של המערער אינה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון ומנוגדת לתקנת הציבור בהיותה מפלה את המערער לטובה בצורה ניכרת "על פני יתר עובדי הנתבעת, שאיבדו כמותו את מקום עבודתם עקב צמצומים" ומעניקה מאות אלפי שקלים למערער "בנסיבות בהן היא (הנתבעת) הממומנת מכספי ציבור נלחמת על הישרדות כלכלית". יתר על כן, תפקידו של המערער כמבקר פנים מחייב אותו "לשמש חומת מגן בצורה מפני מתן הטבות חריגות באופן בלתי שיוויוני ומפני בזבוז כספי ציבור" על ידי המפלגה ויש טעם לפגם בהסתרת ההמלצות מחברי לשכת המפלגה במכוון. · לשכת המפלגה היא הגוף המוסמך לאשר את המלצותיה של ועדת אושעיה שאינן "בגדר מסמך משפטי מחייב כל עוד לא אומצו על ידי" המפלגה; הוועדה היא גוף ממליץ ומייעץ בלבד והמלצותיה מחייבות באופן בו בחרה לשכת המפלגה לאמצן לפי מיטב הבנתה; מה גם, שהמלצות הוועדה נעדרות מסויימות, משלא תורגמו "לערכים כספיים ומשמעותן הכספית לא הייתה ידועה למגבשיהן". · בהתייחס לראיות התומכות בגרסת המערער, נאמר: "לא נעלמה מעיננו גרסתם של חברי הוועדה, מר אושעיה ומר פרנקל, אשר העידו כי ועדת אושעיה המליצה על הענקת זכויות לתובע גם מכוח ההסכם הקיבוצי וזאת, בנוסף על הזכויות עפ"י חוק ובנוסף לזכויות המיטיבות שבגוף ההמלצות (שערכן מסתכם כאמור בכ- 600 אלף ש"ח). אלא שאנו לא שוכנענו כי זו אכן הייתה הכוונה המקורית בזמן אמת של כלל חברי הוועדה" ו"מכל מקום, סבורים אנו כי ככל שזו הייתה כוונתם הרי שאין ליתן לה כל תוקף מטעמים של תקנת הציבור ואי תקינות מנהלית". · הוסיף בית הדין האזורי וציין: "אפילו סברנו כי הוראות הסכם ההבראה חלות על התובע - וכאמור לא זו היא מסקנתנו - הרי שבנסיבות המיוחדות של העניין ולאור התנהלותו הפגומה של התובע הגובלת אולי בחוסר תום לב קיצוני לא היה מקום להקנות לו זכויות מכוחו של הסכם זה מעבר לסכומים הנדיבים שקיבל". · בית הדין נתן דעתו לטענות המערער לפיהן "זכה" בתמורה מוגדלת בשל הסכמתו לבצע חפיפה ראויה עם מחליפו ובשל הסכמתו להעניק שרות למפלגה גם לאחר פיטוריו (במהלך תקופה של כחודש ימים), אולם קבע, כי "... אין בכך להצדיק את אפלייתו והעדפתו בצורה ניכרת על פני יתר עובדי הנתבעת, שאיבדו כמותו את מקום עבודתם עקב צמצומים ואת הענקתם של מאות אלפי שקלים לתובע". · אשר לחישוב פיצויי הפיטורים, נדחתה טענת המערער לפיה שימש במהלך כל תקופת עבודתו במפלגה כעובד חודשי בהיקפי שכר משתנים. בית הדין קבע כי משנת 1968 עד 1.8.83, היה המערער במעמד של עובד יומי, עבד בצורה בלתי סדירה, ושכרו נקבע לפי הערכה של מספר שעות עבודתו. חישוב פיצויי הפיטורים עבור תקופה זו נעשה בהתאם, לפי שיעור הפיצויים המגיעים לעובד יומי בשכר. קרי, לפי 50% מהשכר החודשי לכל שנת עבודה. על המערער הושתו הוצאות משפט בסך 18,000 ש"ח, תוך שנקבע, כי אלה הן "הוצאות הולמות המבטאות את חוסר תום הלב" הטמון בעצם הגשת התביעה. הערעור 9. עיקרו של הערעור מכוון כנגד הפרשנות שנתן בית הדין להחלטת הוועדה וכך נטען בו: אשר ליחס בין ההסכם הקיבוצי ולהסדר הזכויות מכח ועדת אושעיה - המערער לא קיבל תנאי פרישה עודפים, והסכומים ששולמו לו היו "אך ורק בגין הסכמתו להמשיך ולעבוד לאחר פיטוריו ובגין הדרגה שהגיעה לו עקב הפשרת דרגות במשיבה עובר לפיטוריו" ו"אין כל קשר בין התנאים מכוח ועדת אושעיה לבין התנאים המגיעים למערער מכח ההסכם הקיבוצי עקב סיום עבודתו"; אשר לזכויות מכח ההסכם הקיבוצי - המערער לא הוחתם על חוזה עבודה אישי, וחלים עליו כל ההסכמים הקיבוציים לפיהם נהגה המפלגה כלפיו בהליכי סיום עבודתו במסגרת פיטוריו לרבות הליכי שימוע. הזכויות המוקנות למערער במסגרת הוראות אישיות בהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור; אשר לזכויות שקיבל מכוח ועדת אושעיה - תפקיד הוועדה "היה לקבוע את נהלי העברת המערער מתפקידו" ולא להוות תחליף להסדרים הקבועים בהסכם הקיבוצי; המלצות הוועדה מחייבות; אין מחלוקת בין הצדדים על "זכאותו לקבלת הסכומים מכוח ועדת אושעיה" והמפלגה גם "לא ביקשה החזר של הכספים שהמערער קיבל". עוד טען המערער כי הזכויות שקיבל מכוח ועדת אושעיה "נמוכות משמעותית מהזכויות המגיעות" לו לפי ההסכם הקיבוצי. בפועל, רוב הכספים שקיבל אינם מכוח החלטת ועדת אושעיה אלא כספים המגיעים לו כדין "...בגין פיטוריו מהמשיבה כגון פיצויי פיטורים בגין שנות עבודה ארוכות, הפרשות לקג"מ, פידיון חופשה ומחלה"; כאשר הסכום הכולל שקיבל בגין החלטת ועדת אושעיה מגיע לכדי 144,949 ש"ח מתוך כלל הכספים שקיבל. אשר לקביעות בית הדין האזורי בעניין תום ליבו של המערער, נטען כי לשיטתו זכאי הוא לזכויות מכוח ההסכם הקיבוצי בנוסף לזכויות מכוח החלטת ועדת אושעיה. כאשר, נוכח תפקידה של הוועדה לא חלה עליו כל חובה להבהיר לוועדה את המשמעות הכספית של החלטתה. עוד טען, כי "אין כל רלבנטיות למשמעות הכספית, שכן הוועדה לא פסקה למערער תנאי פרישה עודפים, אלא ארבעה חודשי משכורת ודרגה המגיעים למערער כדין". אשר לחישוב פיצויי הפיטורים - בכל תקופת עבודתו במפלגה עבד במעמד של "עובד חודשי", קיבל "שכר קבוע ויציב על בסיס חודשי" ו"אין כל רלבנטיות אם זה נעשה כך מטעמי נוחות או לבקשת המערער". בעניין שיעור ההוצאות טען המערער כי בית הדין האזורי השית עליו הוצאות "בהסתמך על ההנחה המוטעית" כאילו נהג "בחוסר תום לב בקבלו תנאי פרישה עודפים". 10. המפלגה ביקשה לדחות את הערעור, מתוך שתמכה בפסיקתו של בית הדין האזורי ובטעמיו, והוסיפה וטענה: כי החלטת ועדת אושעיה נעדרת כל תוקף מחייב, משמדובר בגוף המייעץ ללשכת המפלגה. המלצות הוועדה נעדרו גמירות דעת בהעדר נתונים רלבנטיים וחיוניים לצורך קבלת החלטה מושכלת, מה גם שהמלצתה להעניק למערער דרגה 16+ ניתנה בחוסר סמכות. הוסיפה המפלגה וטענה, כי "העסקת המערער הסתיימה בהליך מיוחד ואינדיבידואלי, שלא בהתאם להליך הקבוע בהסכם הקיבוצי" וממילא אינו זכאי לתנאי ההסכם הקיבוצי "אלא אך ורק לתנאים שנקבעו פרטנית לגביו על ידי ועדת אושעיה", ש"היוותה תחליף להסדרים הקבועים בהסכם הקיבוצי בכללותם", הן לעניין הליך הפיטורים והן לתנאי הפרישה; הוראות ההסכם הקיבוצי המעניקות למפלגה סמכות לפטר עובדים שלובות וכרוכות עם הוראות אחרות באותו הסכם קיבוצי לעניין תנאי הפרישה, "ואין המערער יכול להפרידן, ולהחיל על עצמו באופן חלקי, רק את ההוראות הנוחות לו"; במישור הציבורי, נוגדת עמדתו את תקנת הציבור; במישור הערכי - אישי דין התביעה להדחות נוכח חוסר תום לבו של המערער, התנהגותו והתנהלותו במיוחד בתפקידו כמבקר פנים והחובות המוטלים עליו מכוח תפקיד זה. התנהגותו זו נגועה בחוסר תום לב קיצוני "אשר יש בו אף לשלול זכויות למערער מכח ההסכם הקיבוצי, מעבר לסכומים שכבר קיבל, וזאת לו היה נקבע כי ההסכם הקיבוצי חל עליו". 11. במסגרת הדיון בערעור ונוכח הצעת בית הדין, הסכימו הצדדים "לעקרון שנקבע לפיו המערער יקבל את הסכום הגבוה מבין החלופות" וביקשו שתינתן להם ארכה להגיע להסכמות על שיעור הסכומים, שאם לא כן, יינתן פסק דין. משהודיעו הצדדים כי לאחר ניהול משא ומתן ביניהם "לא הצליחו להגיע להסכמות", ניתן בזה פסק הדין בערעור. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינו בכלל החומר שהובא לפנינו בערעור זה, ושמענו את טענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. על כן, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב -1991. על כך נוסיף את הדברים המפורטים מטה. 13. המחלוקת שהייתה בפני בית הדין ולפנינו הינה בשאלה: מהו הסדר הפרישה החל על המערער. האם הוא זכאי לתנאי הפרישה המשופרים בהסכם הקיבוצי; האם חלים עליו הסדרי הפרישה כפי שנקבעו בהמלצות ועדת אושעיה; או שמא זכאי הוא, כתביעתו, לתנאי פרישה מצטברים - אלה שבהסכם הקיבוצי ואלה שבהמלצות ועדת אושעיה. 14. בבחינת הסדר הפרישה החל על המערער ונפקותו, יש ליתן הדעת לנסיבות המקרה ולחומר הראיות שהובא בפני בית הדין האזורי; למכלול ההטבות שקיבל המערער מכוח החלטתה של ועדת אושעיה; לעקרונות של סבירות ותקנת הציבור. על כל אלה עמד בית הדין האזורי בפסיקתו ובדין קבע כי הסדר הפרישה מכוח החלטת הוועדה אינו מצטבר לתנאי הפרישה בהסכם הקיבוצי, ואך סביר הוא שהמערער אינו יכול לקבל תנאים משופרים מכוח חוזה פרישה אישי, לפי המלצותיה של ועדת אושעיה, ובנוסף על כך תנאי פרישה משופרים מכוח ההסכם הקיבוצי, בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך". 15. החלטת הוועדה מלמדת על נפקותו של הסדר הפרישה כהסדר הממצה את זכויותיו של המערער, בשניים אלה: הענקת דרגת הפרישה 16+ למערער - עובר לפיטוריו ביקש המערער הפשרת דרגות בסולם התקן שלו ודרגה נוספת, בהתאם לפז"מ שצבר. כפי שהשיב בחקירתו הנגדית: "מה שביקשתי זה דרגה 15 פלוס. ועדת אושעיה, אישרה לי דרגה 16 פלוס". דא עקא, שדרגת פרישה זו, עליה המליצה הוועדה חרגה מסולם הדרגות הקיים למשרתו של המערער, ואף חרגה מדרגת הפרישה המקובלת על פי ההסכם הקיבוצי. [כפי העולה ממסמך "תקן דרגות לעובדי מרכז המפלגה והסניפים לפי קוד, תפקיד וקבוצות מיון", מיום 1.10.95, ומעדותו של מר אושעיה בפרוטוקול הדיון מיום 15.5.05]. ויתור על תביעות נוספות. המלצות הוועדה הותנו בהעדר תביעות פרט לאלו המגיעות למערער "על פי כל דין". בנוסף לדברים מפורשים בהמלצתה, נרשם בפרוטוקול הוועדה בכתב ידו של מר יובל פרנקל, חבר הוועדה, כי למערער "לא יהיו תביעות נוספות מעבר לאמור על פי חוק". אף בכך יש ללמד על אומד דעתם של חברי הוועדה, לפיו ההטבות שניתנו מכוח החלטתם בצירוף כל יתר זכויותיו על פי דין, מהווים בכללותם את הסדר הפרישה, של המערער. 16. תימוכין למסקנותיו של בית הדין האזורי יש למצוא אף ברקע להסדר הפרישה המיוחד שנעשה למערער, נוכח מצבה הכלכלי הקשה של המפלגה ופיטורי הצמצום של רבים מעובדיה. · כפי המצוין בפרוטוקול ישיבת לשכת המפלגה, ההחלטה על סיום עבודתו של המערער התקבלה "במסגרת הליך הצמצומים הכולל, שנעשה במפלגה, בהתאם למכתבו של המזכ"ל" המפנה להסכם הקיבוצי. על רקע זה הקימה הלשכה "ועדה מיוחדת לקביעת נהלי ההעברה מהתפקיד ותנאי הפרישה" של המערער. בכך הוחרג המערער והוצא מתוקף תחולתם של תנאי הפרישה שניתנו לכל יתר העובדים שפוטרו, ולכך נתן הסכמתו, ולוּ בשתיקה, משהייה נוכח בעת שהוחלט על הקמת הוועדה וסמכויותיה. אף בזאת תימוכין למסקנה לפיה היו המלצות הוועדה הסדר חליפי לתנאי הפרישה בהסכם הקיבוצי. · נסיבות הקמתה של ועדה מיוחדת לקביעת תנאי הפרישה של המערער, מלמדות על הסדר פרישה שעקרונותיו שונים מהתניות שנקבעו בהסכם הקיבוצי. כפי שהעיד מר אושעיה "הנסיבות של הקמת הוועדה היא ועדה חריגה. היתה בקשה של המזכ"ל ד"ר רענן כהן, הקמת הוועדה הסמכויות שניתנו לה היו לנהוג לפנים משורת הדין" ו"למרות שהיה הסכם קיבוצי שהיה אמור לתת מענה - הקימה לשכת מפלגת העבודה וועדה מיוחדת שתכליתה היה למצוא פתרון מאוד נקודתי לאדם מאוד מיוחד". הנה כי כן, עצם הקמתה של ועדת אושעיה ומטרתה הייתה להעניק למערער זכויות אחרות מאלה שהוענקו לכל יתר העובדים שפוטרו במסגרת פיטורי הצמצום, זכויות עודפות ומיוחדות לפנים משורת הדין. · לפי העולה מחומר הראיות לא היה במפלגה עובד נוסף שהקימו בעניינו ועדה כמו בעניינו של המערער, למרות שיחד עמו פרשו עובדים בכירים נוספים. אף לא נמצא עובד אחר שקיבל תנאי פרישה נוספים על אלה שבהסכם הקיבוצי. · כפי שקבע בית הדין האזורי, המלצת הוועדה הייתה בלתי מסויימת, ומבלי שפורטו בה נתונים כספיים רלבנטיים וחיוניים, מהם ניתן היה לעמוד על הערך הכספי של העקרונות שהותוו בועדה; · חברי הוועדה סמכו על תשתית עובדתית מוטעית בנוגע לתקופת העבודה של המערער, אשר השליכה על המשמעות הכספית של ההמלצות. כפי שציין מר פרנקל בעדותו: "זה נכון שכאשר קיימנו את הדיונים בועדת אושעיה, סברנו שתקופת ההעסקה של התובע היתה קצרה בהרבה ממה שהיתה באמת. אני הבנתי שתקופת ההעסקה באופן ישיר ומסודר היתה משנות ה- 80 ויכול להיות שהיתה העסקה נפרדת גם הרבה שנים קודם". · המלצות הוועדה התקבלו, למעשה, עוד לפני שלשכת המפלגה החליטה על הקמת הוועדה ולפני שהוסמכה לדון בסיום עבודתו של המערער ובתנאי הפרישה של המערער. אם לא די בכך, נשמרו המלצות אלה בסוד ובמכוון לא הובאו לידיעת חברי הלשכה, בזמן אמת. כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק הדין: "על אף שבמועד בו התכנסה הלשכה... כבר גיבשה ועדת אושעיה את המלצותיה בדבר הענקת זכויות נדיבות ביותר לתובע, הרי שהמלצות אלה הוסתרו באופן מכוון מלשכת המפלגה והכל בידיעתו המלאה של התובע כמבקר הפנים של הנתבעת ותוך שהוא נותן יד בשתיקתו להתנהלות זו". חומרתם של דברים אלה נשמעת מן האמור ולא נוסיף. 17. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי התנהגותו של המערער הייתה חסרת תום לב, אם לא למעלה מזה. לטעמנו, מגיעה התנהלותו לכדי הפרת אמונים, נוכח ייחוד תפקידו כמבקר פנים ותיק ומנוסה במפלגה. במעמדו זה, ומשעה שהיה שותף לדיוני הוועדה, ובכל מועד אחר, לא ראה המערער לנכון להעמיד את חבריה על המשמעות הכספית של המלצתה, למרות שיכול היה ואף חייב היה לעשות כן. בהתנהלותו זו, הפר המערער את החובה המוגברת החלה עליו, מתוקף תפקידו ומייחוד מעמדו כמבקר פנים, שלא לנצל חוסר ידע רלבנטי של חברי הוועדה לטובתו, ולהימנע מלהעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים בין תפקידו כמבקר פנים של המפלגה, לבין תביעתו לקבלת הטבות בהסכם הפרישה [ראו והשוו: עע 162/05 אגודת הסטודנטים בטכניון עמותה רשומה - משה ברמק, ניתן ביום 16.4.07]. 18. בחינת התאמת הסדר הפרישה לאמות מידה סבירות בנסיבות המקרה, מהווה אף היא תימוכין למסקנתנו. בעניין גואטה ציינתי כי "ההיבט של אינטרס הציבור בענייננו, כפי שהוא מגולם בתקנת הציבור, יפורש על פי טיבו בעת בחינת כשרותה של ההתקשרות החוזית ולאו דווקא בעת כריתת החוזה. זאת, בשים לב לתחולתה האובייקטיבית של תקנת הציבור, ולא לאינטרס הסובייקטיבי של הצדדים להסכם". באותה פרשה התייחסתי לפגם שבקבלת החלטות על הסדר פרישה "מבלי להידרש לדיון מעמיק ולבירור מקיף בטיבן של הטבות השכר, כשלעצמן או בהצטברותן" תוך שעמדתי על החשיבות של הפרת האיזון באמת המידה הסבירה לתנאי השכר והפרישה המהווה פגיעה בתקנת הציבור [עע 1046/04 רחל גואטה - מפעל הפיס, ניתן ביום 7.8.05]. בענייננו, הוקמה ועדת אושעיה לאחר שהוסכם על סיום עבודתו של המערער במסגרת צמצום מצבת עובדי המפלגה. על פי המלצתה שנעשתה "לפנים משורת הדין ולאות הערכה על תפקידך ולאור תפקידך המיוחד במפלגה" שילמה המפלגה למערער סכום של 603,769 ש"ח ברוטו, בנוסף לסכום של 60,000 ש"ח שנצבר לזכותו בקרן גמלאות מרכזית בגין פיצויי פיטורים. תנאי פרישה אלה שהוענקו למערער כשהם מצטברים לתנאים על פי ההסכם הקיבוצי חורגים בעליל מן האיזון הנדרש בין מצבה הכלכלי הקשה של המפלגה, ובין תנאי הפרישה שהוענקו לעובדים אחרים על פי ההסכם הקיבוצי. ועוד זאת. עלות תנאי הפרישה של המערער צריכה להיות מותאמת וסבירה, למצער, לעלוּת תנאי הפרישה של עובדים בכירים אחרים במעמדו. היענות לתביעתו להוסיף על הסכומים ששולמו לו תשלומים על פי ההסכם הקיבוצי, מביאים לתוצאה לפיה תביעתו להסדר הפרישה המורחב לוקה בחוסר סבירות עד כדי חריגה מתקנת הציבור. 19. מכלול חומר הראיות אינו מבסס את טענת המערער כי ההטבות שניתנו לו על פי המלצות הוועדה מצטברות להטבות שבהסדר הפרישה. בית הדין האזורי בחן את טענות המערער לעומקן, לרבות ראיות שיש בהן תימוכין לגרסתו, ולא קיבל אותן. 20. אשר לחישוב פיצויי הפיטורים דין טענות המערער להידחות. קביעת בית הדין האזורי בעניין מעמדו כעובד בשכר והחישוב הראוי, הנובע מכך, של זכויותיו לפיצויי פיטורים בגין התקופה משנת 1968 עד 1.8.83, מבוססת היטב בחומר הראיות ולא מצאנו כל טעם משפטי להתערב אף בסוגיה זו. בית הדין האזורי בחן את מכלול חומר הראיות וקבע כי בתקופת עבודתו משנת 1968 עד 1.8.83, היה המערער עובד יומי, אשר "ביצע את עבודתו באופן בלתי סדיר, וכי שכרו שולם על בסיס הערכה של שעות עבודתו"; ו"נקבע בהתאם למספר השעות שעבד וכי מטעמי נוחות, ועל מנת שלא לחשב בכל פעם את מספר השעות ועל פי בקשתו של התובע הוחלט על תשלום בשיעור קבוע". בהתאם לממצאים אלה, נעשה למערער חישוב פיצויי פיטורים עבור אותה תקופה, לפי סעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג 1963 ותקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (שיעור פיצויי פיטורים לעובד בשכר) התשמ"ג 1983, בהם נקבע, כי שיעור פיצויי הפיטורים לו זכאי עובד בשכר מחושב על פי שכר של שבועיים לכל שנת עבודה. קרי, לפי 50% מהשכר החודשי לכל שנת עבודה. עוד נוסיף, כי בדין נפסק, שבכך בלבד שניתן למערער תלוש שכר מדי חודש, בו צוין סכום קבוע, אין די כדי לקבוע את מעמדו כעובד במשכורת [וראו: ע"ע 300104/98 משאבי (ג) אביב בע"מ נגד זאיד אלהואשלה, ניתן ביום 22.3.99]. 21. אין לקבל טענות המערער כנגד שיעור ההוצאות בו חוייב. המקרה שלפנינו אינו ממין המקרים הנדירים המצדיקים התערבותה של ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות משפט, מקרים "בהם נתגלתה טעות משפטית או כאשר נפל פגם בשיקול דעתו של בית הדין האזורי או נמצא כי שיעור ההוצאות שפסק, חורג במידה ניכרת מהסביר ומהמקובל" [עע 337/06, 467/06, נחום פבר - עודד מנור, ניתן ביום 15.7.07; וראו גם:דב"ע נא/9-6 חברת מייסון בע"מ - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות, אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע כג 430, 432; ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", ניתן ביום 16.6.2005]. למעלה מזאת. לדעתנו בשים לב לכלל נסיבות המקרה ולקביעותיו של בית הדין בדבר חוסר תום הלב של המערער, צדק בית הדין בסכום ההוצאות שפסק למערער ולא נתערב בו. 22. כללם של דברים - לו תישמע דעתי, יידחה הערעור, תוך חיוב המערער בתשלום הוצאות משפט בערעור. השופטת לאה גליקסמן אני מסכימה לפסק דינה של חברתי השופטת ארד. השופט עמירם רבינוביץ 1. אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת ארד וברצוני להוסיף מילים אחדות. 2. אין לי ספק שהמערער אינו יכול ליהנות משני העולמות - גם מפירותיו של ההסכם הקיבוצי וגם מפירות ההסדר המיוחד. זה היה אומד דעתם של הצדדים, כאשר הקימו לגבי המערער ועדה מיוחדת שתקבע את תנאי פרישתו המיוחדים (להלן: ההסדר המיוחד). 3. השכל הישר מחייב את המסקנה שההסדר המיוחד בא להחליף את הזכויות על פי ההסכם הקיבוצי ולא להוסיף עליו הטבות נוספות. 4. יחד עם זה מתעוררת השאלה, האם יכול המערער ליהנות מהוראת סעיף 22 לחוק ההסכמים הקיבוציים התשי"ז - 1957 (להלן: החוק) שזו לשונה: "הוראה בחוזה עבודה שהיא שונה מהוראה אישית שבהסכם קיבוצי החל על בעלי החוזה - ההוראה שבהסכם הקיבוצי עדיפה; היה השינוי לטובת העובד, עדיפה ההוראה בחוזה העבודה אם אין בהסכם הקיבוצי דבר המונע במפורש אותו שינוי". הוראה זו שבחוק קובעת שהוראה בהסכם הקיבוצי השונה מהוראה בחוזה האישי - ההוראה בהסכם הקיבוצי עדיפה. אלא אם כן אותה הוראה בחוזה האישי היא לטובת העובד, ואין דבר בהסכם הקיבוצי המונע את ישומה. אין הכוונה בסעיף זה שאדם יקבל במצטבר הן את הזכות על פי ההסכם הקיבוצי והן את אותה הזכות בחוזה האישי אלא רק הזכות הטובה שבין שניהם. 5. מכל מקום לא הוכח על ידי המערער, שעליו נטל הראיה, שזכויותיו הנוספות על פי ההסדר המיוחד נפלו מאלה של ההסכם הקיבוצי, ולכן פסיקת בית הדין האזורי עומדת גם במבחן זה. 6. סוף דבר - יש לדחות את הערעור. נציג ציבור מר שלום חבשוש אני מסכים לפסק דינה של השופטת נילי ארד. נציג ציבור מר ישראל בן יהודה אני מסכים לפסק דינה של השופטת נילי ארד. סוף דבר הערעור נדחה. בתוך 30 יום מהיום, ישלם המערער למשיבה - מפלגת העבודה, הוצאות משפט בערעור זה בסך 10.000 ש"ח. לא ישולם הסכום במועדו, ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מפלגותביקורת פנימיתפיטורים