להלן פסק דין בנושא פיטורים מהרבנות הראשית: פסק דין השופטת נילי ארד 1. הערעורים שלפנינו מכוונים נגד פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגנית השופטת הראשית השופטת דיתה פרוז'ינין, ונציגי ציבור מר גולדברג ומר הדר; עב' 2127/04, 2128/04) אשר קיבל את תביעתם של מר משה סלומון והרב יוסף שרמן באופן שהורה להחזירם לעבודה, פסק לזכותם פיצויים בגובה שכר העבודה עבור כל התקופה בה לא עבדו, וביטל את מינויים של הרב יוסף מינסקי והרב שניאור זלמן רווח. העובדות 2. בשנת 1998 הוקמה הרבנות לכשרות ארצית לשם מתן תעודות הכשר לעסקים ולמפעלי מזון במקומות ישוב בהם אין רב מקומי, מועצה דתית או רבנות מקומית (להלן: הרבנות לכשרות ארצית). על נסיבות הקמתה של הרבנות לכשרות ארצית ואופן הפעלתה באמצעות חברת י.א. ייעוץ טכני וכלכלי בע"מ (היא המשיבה בערעורים שלפנינו; להלן גם: החברה), עמד בית הדין האזורי בפסק הדין שבערעור, בדברים אלה: "כעולה מחומר הראיות, נועדה העסקתה של חברת י.א. לפתור את הבעיה התקציבית שבה נתקלה הרבנות הראשית, בבואה להפעיל את הרבנות לכשרות ארצית. בקשות שהפנתה הרבנות הראשית למשרד הדתות, לתקצב את הרבנות לכשרות ארצית לא נענו, ולמעשה הוטלו העלויות על מבקשי הכשרות. ... משום כך נעזרה הרבנות הראשית בשירותיה של חברת י.א. עם זאת, לא הוצג בפנינו מסמך כלשהו המעיד על טיב ואופן ההתקשרות בין הרבנות הראשית לבין חברת י.א. בכלל, ובכל הנוגע להעסקתם של התובעים בפרט"; חברת י.א. נועדה "לפתור את הבעיה התקציבית שבה נתקלה הרבנות הראשית" בעניין תקצוב הרבנות לכשרות ארצית והיא הוקמה כדי לנהל את הנושאים הטכניים והכלכליים של הרבנות לכשרות ארצית תוך יצירת הפרדה בין המערכת המקצועית המעניקה כשרות לבין הארגון הכלכלי המממן אותה. 3. בתאריך 4.1.01 הסמיכה מועצת הרבנות הראשית את הרב שרמן לתת כשרות ולחתום על תעודות כשרות מטעם הרבנות לכשרות ארצית. בנוסף, מינתה הרבנות הראשית את מר סלומון לתפקיד "מנכ"ל" הרבנות לכשרות ארצית, כהגדרתו של היועץ המשפטי לרבנות הראשית (להלן גם: עו"ד אולמן) בדיון לפנינו. הרב שרמן ומר סלומון תיפקדו במסגרת חברת י.א. 4. מחליפת מכתבים שהתקיימה במהלך חודש מרץ 2004 בין עו"ד אולמן לבין הרב שרמן ומר סלומון (להלן גם: התובעים) עולים דברים אלה: עו"ד אולמן הודיע לתובעים כי הרבנות ראשית החליטה על "שינויים במבנה ובסמכות הרבנות לכשרות הארצית שבאחריותה" במסגרתם "יש להפנות כל בקשה לכשרות במקום בו אין רב מקומי, לאחראי על כך ברבנות הראשית" (להלן: החלטת הרבנות הראשית). התובעים ביקשו לקבל לידם את פרוטוקול הדיון מהחלטת הרבנות הראשית ולאפשר להם להשמיע דברם בפני חברי מועצת הרבנות. בתגובתו הבהיר עו"ד אולמן ש"החלטת הרבנות הראשית" הינה החלטת המועצה שהתקבלה בשיתוף עם הראשון לציון הרב שלמה עמר, ולפי הוראות הרב הראשי לישראל יונה מצגר. זאת, לאחר שהתקבלה תגובת התובעים בדיון עמם "על רקע תלונות ותכתובות שהגיעו לרב הראשי". 5. בהתאם להחלטת הרבנות הראשית ועל פי הוראתה, שלחה חברת י.א. מכתבי פיטורים לתובעים, ביום 13.4.04. בד בבד, הודיע הרב הראשי יונה מצגר, לרב יוסף מינסקי על מינויו למנכ"ל הרבנות לכשרות ארצית; ועל מינוי הרב רווח כרב פוסק. פסק דינו של בית הדין האזורי 6. הרב שרמן ומר סלומון עתרו לבית הדין האזורי לסעד הצהרתי של ביטול פיטוריהם והשבתם לעבודתם ברבנות לכשרות ארצית בתפקידים בהם שימשו. בית הדין האזורי בחן את מערכת היחסים המורכבת בין התובעים לבין הרבנות הראשית מזה והחברה - מזה, ומסקנתו הייתה, כי מעבידתם של מר סלומון והרב שרמן היא הרבנות הראשית. משלא ערערו הצדדים על קביעת בית הדין האזורי בדבר קיומם של יחסי עובד - מעביד, הכרעתו של בית הדין בנדון זה הפכה להיות חלוטה. עם זאת, ולצורך ענייננו, נעמוד על מקצת ממצאיו ומסקנותיו של בית הדין, ככל שהם צריכים לענייננו: · לפי סעיף 3 לחוק ההונאה לכשרות וסעיף 34 לחוק העונשין המוסמך ליתן תעודת הכשר הוא עובד ציבור בלבד. פשיטא, שאינו יכול להיות עובד חברת כוח אדם. · "הרבנות הראשית ראתה את הרבנות לכשרות ארצית בכלל, ואת התובעים בפרט, כמי שכפופים לה ממש". ראיה לכך, שבין הכשלים החמורים בהתנהגותם, נמצא "אי קבלת מרות וכפיפות לרבנות הראשית לישראל"; · החברה הייתה אחראית על היבטים טכניים שונים בעבודת המשיבים, לרבות אספקת ציוד, משרד ורכב אולם "בהיבטים המהותיים של ההעסקה, ובהם כפיפות, פיקוח, הכוח לפטר ועוד, מילאה הרבנות תפקיד ראשי וניהלה את הרבנות לכשרות ארצית ביד רמה". כך, הרב מימון והרב סבג שעבדו ברבנות הראשית אישרו בעדותם כי "הרב הראשי והרבנות הראשית הם שמינו את התובעים" לתפקידיהם; שכרם של התובעים נקבע אף הוא על ידי הרבנות הראשית; במכתב הפיטורים שהוציאה החברה לתובעים נאמר כי הפיטורים הם "על פי הוראה ברורה שקיבלה מהרבנות הראשית"; לצורך פיטוריהם זומנו התובעים לפגישה אצל הרב הראשי, והרבנים הראשיים לישראל הם שהחליטו על פיטוריהם; הרבנות הראשית הציגה עצמה כמעבידתם של התובעים כלפי צדדים שלישיים; נוכח מכלול נסיבות אלה "יש לייחס לתפקיד של חברת י.א. משקל פעוט בלבד, בשקילת מכלול הסימנים המצביעים על קיומם של יחסי עובד - מעביד". בית הדין האזורי דחה את הטענות בדבר פגמים בתפקודם של התובעים. לא הוכח ליקוי בתפקודם ולא נמצאה הצדקה לפיטוריהם. אף לא נמצא בסיס לטענות נגדם על תלונות רבות, תקלות כַּשְרוּתִיוֹת ואדמיניסטרטיביות, ויחסי אנוש גרועים. בנדון זה קבע בית הדין, כי "אין לייחס לאמור במכתבי התלונה משקל כלשהו" משלא הובאה עדות "המתלוננים" בפני בית הדין האזורי; ומנגד התקבלה עדותו של הרב סבג - מנהל המחלקה לכשרות ברבנות הראשית, שהינה "שיר הלל לתפקודם של התובעים" אשר "תפקדו במשך כל תקופת עבודתם ללא דופי". נמצאו פגמים בהליך פיטוריהם של התובעים: לא הוצגו בפניהם התלונות שהיוו הסיבה העיקרית לפיטוריהם; לא ניתנה להם הזדמנות להשמיע את גרסתם בישיבת הבירור שהתקיימה עמם שתוארה בעדותו של הרב מימון כ"דו שיח של חרשים" ולמעשה, הרבנות הראשית לא קיימה שימוע לתובעים טרם פיטוריהם. בסיכומו של דבר קבע בית הדין כי הפיטורים בטלים והורה כי התובעים "יוחזרו לעבודה לאלתר, וישולם לכל אחד מהם פיצוי בגובה שכרו המלא, כפי שהיה ביום שפוטר, לרבות הפרשות סוציאליות מיום שפוטר ועד למועד החזרתו לעבודה בפועל"; בנוסף, קבע כי: "משבוטלו פיטורי התובעים, והם הוחזרו לתפקידיהם, יש לבטל את מינויים של הרב מינסקי והרב רווח" (הלוא הם המערערים בתיק עע 597/06; להלן: המערערים). המדינה והחברה חויבו בתשלום הוצאות התובעים בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הליכי ביניים 7. בהחלטה מיום 2.11.06 נעתר בית הדין האזורי לבקשת המדינה והורה על עיכוב ביצוע הוראת פסק הדין בדבר ביטול מינויים של המערערים - הרב מינסקי והרב רווח "כל עוד הדבר אינו מעכב את החזרת העובדים לתפקידיהם". בקשת המדינה לעיכוב ביצוע הפיצוי הכספי נדחתה על ידי בית הדין האזורי. בהחלטת בית דין זה, נקבע, כי בקשת עיכוב הביצוע של הסעד הכספי תידון במסגרת הדיון בערעורים [בשא 815/06]. בפועל לא הוחזרו התובעים לעבודתם ועל כן הגישו התובעים בקשה לבזיון בית משפט, שהייתה תלויה ועומדת בבית הדין האזורי [עב 2845/06] בעת הדיון לפנינו. הערעור 8. ערעורם של הרב יוסף מינסקי והרב שניאור זלמן רווח מכוון נגד ביטול מינויים ועיקרו באלה: תקפות מינויים של המערערים "לא עלתה כלל ועיקר על הפרק בהליך קמא"; בית הדין לא דן כלל בשאלת זהות מעבידם של המערערים; אין לכרוך את ביטול פיטוריהם של התובעים והחזרתם לעבודה כעובדי הרבנות הראשית, בביטול מינויים של המערערים, שהם עובדי חברת י.א.; הרב רווח, הוא רב פוסק "על פי מינוי הרבנות הראשית וברור כי אין לבטל מינוי שכזה ללא נימוק באופן "אוטומטי"; במיוחד כן, משלא נקבע, כי מי מהם הוא "עובד מדינה"; תפקידו של הרב מינסקי כמנכ"ל הרבנות לכשרות ארצית אינו קשור לתובעים "שכן אף לא אחד מהם לא כהן בתפקיד זה"; יש ליתן משקל לאינטרס ההסתמכות של המערערים אשר עבדו שנתיים וחצי במילוי תפקידיהם ברבנות לכשרות ארצית, עד לביטול מינויים בפסיקתו של בית הדין האזורי. 9. ערעור המדינה - הגם שלשיטתה לא נרקמו יחסי עבודה בינה לבין התובעים הבהירה המדינה כי ערעורה אינו "... מופנה נגד עצם קביעת יחסי העבודה, אלא נגד שניים מהסעדים שפסק בית הדין קמא כתוצאה מהקביעה בדבר קיומם של יחסי עובד- מעביד". לעניין זה טענה כך: אשר למינויים של המערערים - הרב מינסקי והרב רווח: החזרת התובעים לתפקידם, בהתאם לפסיקתו של בית הדין האזורי אינה מחייבת ביטול מינויים של המערערים; בית הדין לא דן בשאלת מינויים ואף לא קבע כי נפל פגם במינויים; בית הדין אינו מוסמך לבקר את החלטת הרבנות הראשית בדבר מינויים של המערערים; מכל מקום, אין מניעה לכך שברבנות לכשרות ארצית ישמשו מספר רבנים פוסקים, וממילא אין מניעה לכך שכל הארבעה - התובעים והמערערים - ימלאו תפקידיהם בצוותא חדא ברבנות לכשרות ארצית. בהתייחס לפיצוי התובעים, על דרך תשלום מלוא שכרם - טענה המדינה: בית הדין לא לקח בחשבון את העובדה שמשך כל התקופה בה שימשו ברבנות לכשרות ארצית, עבדו התובעים והשתכרו גם במסגרות אחרות, והמשיכו להשתכר אף לאחר מכן; מר סלומון, עבד במועצה הדתית שומרון במשרה מלאה "שם הועסק גם בתקופה בה כיהן ברבנות לכשרות ארצית"; הרב שרמן "הועסק אף הוא משך כל התקופה במשרה מלאה (ואף יותר מכך) במסגרות תעסוקה חלופיות"; בית הדין האזורי לא קבע על מי לשאת בתשלום שכרם של התובעים. המדינה לא נשאה בתשלום שכרם של המשיבים, באופן ישיר או עקיף, והחברה "... היא ששילמה את שכרם של המשיבים, והיא אף קבעה את תנאי שכרם, כמו גם התנאים הנלווים לעבודתם". חברת י.א. שהייתה משיבה בערעורים, נמנעה מהצגת טיעונים בערעורים, הגם שנציג מטעמה נוכח בדיונים לפנינו. 10. התובעים תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובתגובתם לשני הערעורים טענו כך: ביטול מינויים של המערערים, מתחייב מפסיקת בית הדין האזורי בדבר ביטול פיטוריהם של התובעים והחזרתם לעבודה, שכן, המערערים החליפו אותם ומונו לתפקיד במקומם; הרבנות הראשית טענה בבית הדין האזורי כי המשיבים והמערערים יכולים לכהן יחדיו; מועצת הרבנות הראשית אשר מינתה את התובעים לתפקידם, מעולם לא מינתה את המערערים לתפקידם; לבית הדין לעבודה סמכות לדון בהחלטת הרבנות הראשית בדבר מינויים של המערערים לתפקידיהם ברבנות לכשרות ארצית. לעניין הפיצויים שנפסקו לזכותם טענו: "במהלך הדיונים הוברר את שידעה הרבנות הראשית כל העת כי התובעים עובדים במקום עבודה נוסף וכי על דעת כן נתקבלו לעבודתם"; משכורותיהם היו נמוכות מאוד "וזאת בין היתר בשל העובדה כי בנוסף למקום עבודתם עבדו במקומות נוספים"; למיטב ידיעתם משכורתיהם היו נמוכות בשיעור ניכר ממשכורותיהם של המערערים; "במשך כל השנים עבדו המשיבים במקומות נוספים, והמשיכו לעבוד בהם. אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שפיטוריהם מהרבנות הראשית גרמו להם נזק כספי בגובה השכר שקיבלו בעת שעבדו ברבנות לכשרות ארצית"; "במקום שניתנה הצהרת גור אריה, הרי התוצאה המתחייבת ממתן הצהרה זו היא כי אם בוטלו הפיטורים, יהא העובד זכאי לכל תנאי שכרו"; גם אלמלא נתנה הרבנות הראשית הצהרת גור אריה, כדין נפסק כי התובעים זכאים לפיצוי בגובה שכרם שכן "זו התוצאה המתחייבת מהעובדה שהפיטורים בטלים". דיון והכרעה 11. כמבואר לעיל, המדינה סברה וקיבלה את פסיקתו של בית הדין האזורי באשר לקיום יחסי עובד - מעביד, ולמתן סעד האכיפה וחובתה של הרבנות הראשית להחזיר לעבודה את התובעים, הרב שרמן ומר סלומון. לפנינו איפוא הכרעה חלוטה וסופית בנדון זה. ערעור המדינה סב בעיקרו על אופן יישומו של סעד האכיפה, ועל חיובה בפיצוי התובעים בתשלום מלוא שכרם. ערעורם של הרב מינסקי והרב רווח מכוון נגד ההשלכות הנובעות מיישומו של סעד האכיפה, על המשך עבודתם בתפקידים אותם הם ממלאים ברבנות לכשרות ארצית. בשני פנים אלה של הערעורים נדון להלן על פי סדרם. פרק ראשון: הערעורים כנגד פסק האכיפה, יישומו והשלכותיו סעד האכיפה - ויישומו 12. ככלל, למעסיק הפררוגטיבה לנהל את מפעלו על הצד הטוב והמועיל ביותר לפי הבנתו ושיפוטו. אולם, הפררוגטיבה הניהולית המיישמת את סעד האכיפה "אינה פרוצה לכל רוח ולא תהא נתונה לגחמה של המנהל. החלטה ניהולית לעולם תהא כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות" [עע 1159/01 ד"ר אבנר כרמי - מדינת ישראל - מינהל המחקר החקלאי 5.11.02; וראו גם: אלישבע ברק - אוסוסקין, "אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד - האיזון הראוי", ספר מנחם גולדברג, ירושלים, התשס"ב - 2002 עמוד 224]. בבואו ליישם סעד אכיפה והשבת העובד לעבודתו, יביא המעסיק בחשבון שיקוליו את צרכי העובד, התאמתו וכישוריו לתפקיד; את השינויים שחלו במקום העבודה במהלך הטבעי של הדברים, וצרכי המעביד. על רקע זה, יישום סעד האכיפה יכול וייעשה בדרך של שינוי הגדרת התפקיד. זאת, הן בשיבוצו של העובד לתפקיד ההולם את מכלול הצרכים, והן בהעברתו לתפקיד אחר מזה ששימש בו. בית הדין יבחן, בכל מקרה על פי נסיבותיו, האם ישום סעד האכיפה נעשה באופן שיש בו מענה סביר ומידתי לאינטרסים של העובד ושל המעסיק והאיזון שנעשה במשקלם של אינטרסים אלה בכללותם. 13. ולענייננו. על פי הכרעתו החלוטה של בית הדין האזורי, התקיימו יחסי עובד - מעביד בין התובעים - הרב שרמן ומר סלומון, לבין הרבנות הראשית. בדיון לפנינו, הבהיר היועץ המשפטי לרבנות הראשית, עו"ד אולמן, את התפקיד שמילאו התובעים ברבנות לכשרות ארצית: "בנסיבות אלו ואחרות נתנו לרב סלומון את המעמד "מנכ"ל" והוא היה מנכ"ל של הפעולות בשטח תחת הכשרות של הרב שרמן. זו היתה הפעילות.... רק הרב שרמן נתן כשרות לכל המגזר הערבי.... את התעודה חותם הרב שרמן". כפי שעלה מטיעוני הצדדים לפנינו, מאז פיטוריהם של התובעים, חלו שינויים בתחומי פעילותה של הרבנות לכשרות ארצית, לרבות התרחבות תחומי פעולתה לסקטורים נוספים ובהם מתן הכשר לעסקים בנמל התעופה, ומתן כשרות בשנת שמיטה. מגעים שקיימו הצדדים, בהמלצתנו, במגמה ליישוב הסכסוך, עלו על שרטון. בתוך כך, התבררו נתונים אלה מכתבי בי-דין שהגישו: במכתב מיום 11.12.06, הודיע עו"ד אולמן לב"כ התובעים: "מרשיך עבדו בפועל בחברת י"א והם אמורים לחזור ולעבוד בחברה הנ"ל כפי שקבע ביה"ד קמא - בתפקידי פיקוח כשרותי וארגוני בתנאים המתאימים לתנאי עבודתם בעת עבודתם בחברה. י.א. בע"מ תציע להם בשלב זה לעסוק בהערכות לשנת השמיטה שהינו אחד הנושאים החשובים ביותר בעבודתה של הרבנות הראשית לישראל לקראת השנה הבעל"ט. נא ודא שהנ"ל יצרו קשר הן עם הרב זאב וייטמן שליט"א האחראי לפרוייקט השמיטה והן עם החברה כדי לסכם את כל הדרוש לכניסתם לעבודה ללא דיחוי". במכתב מיום 7.1.07 ביקשו התובעים לחזור ולמלא אותו תפקיד שמילאו עובר לפיטוריהם, וכי תחום פעילותם ייקבע "בהתאם לתחום פעילות הרבנות לכשרות ארצית בחודש אפריל 2004. הרבנים מינסקי ורווח יפעלו ב"סקטור החדש" אותו פיתחו כנטען בהודעת הערעור". לחלופין, התבקשה המדינה להעלות הצעה אחרת "לחלוקת תחומי הפעילות" בין התובעים למערערים. כעולה ממכתב נושא תאריך 10.1.07, ההצעה היחידה שעמדה על הפרק הייתה עבודה בחברה, בתפקידים הקשורים לשמיטה. הצעה זו הועלתה בפגישה בה לקחו חלק ב"כ התובעים, מר סולומון, עו"ד אולמן ומר עודד וינר, מנכ"ל הרבנות הראשית. על כך השיבה המדינה ביום 29.1.07 כי "הרבנות התחייבה בפועל שיוסכם על ידי י.א. טכני וכלכלי בע"מ להחזיר את המשיבים לעבודה מיידית תוך שמירת כל זכויותיהם, הגם שתפקידם בשנה הראשונה בתחום הכשרות לא יהיה בסקטור הערבי, ומבחינה זו יש לראות בכך ביצוע מלא ונאמן של פסק הדין" וכי "מדיניות הרבנות היא שהמשיבים יעסקו בתחום שהוצע וכי בתום השנה הראשונה יועלה מחדש לדיון בתום לב הפעילויות בשטח". 14. באשר לאופן יישומו של פסק האכיפה, אין בידינו לקבל את עמדת המדינה. על המדינה למלא אחר פסק אכיפה חלוט שיצא מלפני בית הדין האזורי המורה על החזרת המצב לקדמותו. לאמור, על המדינה להחזיר את התובעים לתפקידם ברבנות לכשרות ארצית מבלי שייפגעו תנאי העסקתם, כפי שהיו עובר לפיטוריהם. טעמינו לכך הם אלה: · בפסק דינו, קבע בית הדין האזורי כי יש לאכוף את החזרת התובעים לתפקידם תוך שהורה כי "יוחזרו לעבודה לאלתר"... "משבוטלו פיטורי התובעים, והם הוחזרו לתפקידיהם...". יישום סעד האכיפה, בנסיבות המקרה שבפנינו, משמעו לא רק השבת התובעים לעבודה במסגרת הרבנות לכשרות ארצית, אלא החזרתם לתפקידיהם כמקודם. · בהליך הבזיון שהתנהל בבית הדין האזורי, טען ב"כ הרבנות "שהכוונה שיחזרו לעבודתם כבראשונה" ו"התובעים יחזרו למה שהיה" (פרוטוקול הדיון מיום 13.11.06). · בערעורם טענו המערערים כי "אין בהחזרת המשיבים לתפקידם כדי להביא לביטול מינויים של המשיבים 5-4 וכי אין כל מניעה שהמשיבים 5-4 ימשיכו אף הם למלא את תפקידם לצד המשיבים 2-1". טיעונם זה מתיישב עם הצהרתו של עו"ד אולמן לפנינו, לפיה התובעים והמערערים יוכלו לעבוד ברבנות לכשרות בצוותא חדא. · בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי בתביעתו של מר סלומון להשבתו לעבודה ברבנות לכשרות ארצית (בש"א 15900/04), הצהירו ב"כ הרבנות הראשית לישראל, וב"כ חברת י.א. והרב מינסקי "הצהרת גור אריה" בזו הלשון: "אנו מודיעים לבית הדין, כי אנו מסכימים שאם תינתן החלטה בבקשה למתן סעד זמני ויוחלט כי המבקש יוחזר לעבודתו, לא תיטען על ידי מי מהמשיבים טענה בעניין מילוי התפקיד על ידי הרב מינסקי" [פרוטוקול דיון מיום 20.5.04 ; על משמעותה של הצהרת גור אריה ראו דב"ע מה/ 3-71 מדינת ישראל ואח' נ' בנימין גור אריה, פד"ע טז 264, 268]. נמצא, איפוא, כי למן הגשת התביעה כנגד פיטורי התובעים, היו המדינה והמערערים מודעים לכך שאם יינתן סעד אכיפה תהא תוצאתו, החזרת מר סלומון לעבודתו בתפקיד הקודם. חזקה היא שידיעה זו חלה גם על אפשרות העסקתו של הרב שרמן בתפקידו כמקודם. אכן, לא מן הנמנע שהחזרת התובעים לעבודתם כמקודם, תיעשה בהתאמה לצרכי הרבנות לכשרות הארצית תוך התחשבות בשינויים ובהתפתחויות שחלו בתחומי עיסוקה ופעילותה. אולם, ככל שיהיה צורך אמיתי וממשי בהגדרת תפקידים וחלוקתם מחדש בפעילות הרבנות לכשרות ארצית, וככל שיהא בכך כדי להשפיע על התפקיד בו ישמשו התובעים, יש להקפיד על זיקה מהותית בין אופי התפקיד בו שימש כל אחד מהתובעים קודם לפיטוריו, לבין התפקיד המיועד לו; ובכפוף לכך שהחלטה סופית בדבר הצבתם של התובעים לתפקידם תהיה סבירה ומידתית ותתקבל לאחר הידברות עם התובעים ושמיעת עמדתם בנדון. השלכותיו של סעד האכיפה על העסקתם של הרב מינסקי והרב רווח 15. אשר לערעורם של הרב מינסקי והרב רווח. לטענתם, בד בבד עם פסק האכיפה המורה על השבתם של התובעים לעבודתם ולתפקידם בחברה, הורה בית הדין האזורי על כך ש"יש לבטל את מינויים של הרב מינסקי והרב רווח". לטענתם, דין פסיקתו זו להתבטל, בשל הפגיעה הממשית והמהותית במעמדם ובזכויותיהם, במיוחד כן, כאשר תוצאתו העברתם מתפקיד אותו מילאו בפועל למעלה משנתיים ימים. אכן, פסיקתו של בית הדין בנדון זה, לוקה בחסר. כך, ובין היתר, לא נדרש בית הדין לדיון והכרעה בשאלות אלה: מהות ההתקשרות בין המדינה, החברה והמערערים והשלכותיה על מעמדם של המערערים. לאמור, האם המערערים הועסקו כעובדי הרבנות הראשית, או כעובדי חברת י.א. - כטענתם, או במעמד אחר; האם אופן מינויים ואופי העבודה שביצעו המערערים ברבנות לכשרות ארצית, מחייבים את ביטול מינויים, בשים לב לכלל נסיבות המקרה. בנוסף, ציין לפנינו עו"ד אולמן כי עם "... חזרתם של העובדים יהיו ביחידה י.א ארבעה עובדים. באותן שנתיים שמר סלומון ומר שרמן לא עבדו, שדות התעופה נכנסו לתמונה והוא בוצע בפועל על ידי הרב מינסקי והרב רווח. היות ויש בעיה בפסק הדין עם הפסקת עבודתם של השניים והיות ויש מספיק מקום לארבעתם, כל האופרציה הזו שיכולה להתקיים תתקיים דרך י.א.". על כך הוסיף והצהיר, ב"כ המערערים, המייצג גם את החברה, כי המערערים מועסקים כיום על ידי החברה וכי: "אני מסכים להעסיק את הרבנים מינסקי ורווח בי.א.". 16. כללו של דבר בפרק זה: מתקבל ערעורם של הרב מינסקי והרב רווח בכל הנוגע להמשך העסקתם ברבנות לכשרות ארצית בכפוף לסעד האכיפה והחזרת התובעים לעבודתם. בהחלטתנו זו, אין כדי לפגוע בביצוע צו האכיפה ואין כדי לגרוע מהוראתו בדבר החזרתם של הרב שרמן ומר סלומון לעבודתם בחברה ולתפקיד אותו מילאו. ודוק. באמור, אין כדי למנוע אפשרות המשך העסקתם של המערערים ברבנות לכשרות ארצית בכפיפה אחת עם התובעים. פרק שני: ערעור המדינה על החיוב בתשלום פיצויים לתובעים 17. בתביעתם לבית הדין האזורי עתרו הרב שרמן ומר סלומון לסעד הצהרתי בלבד של אכיפת יחסי עבודה וביטול הפיטורים, מבלי שביקשו סעד כספי. משכך הוא שתי שאלות לפנינו: האחת - האם סעד הצהרתי של אכיפה שניתן, כולל מאליו גם סעד הצהרתי על הזכות לתשלום מלוא הפרשי שכר עבור תקופת אי העבודה. והשנייה - האם ייפסק סעד כספי שכלל לא נתבע. התשובה לשתי השאלות הללו היא בשלילה. ונבאר. לשאלה הראשונה - סעד הצהרתי של אכיפה אשר ניתן בשל פיטורים שלא כדין, אינו כולל בהכרח חיוב בתשלום הפרשי שכר לכל תקופת אי העבודה. אכן, אין מניעה ליתן סעד הצהרתי, גם אם ניתן היה לתבוע סעד ממשי אחר לרבות סעד כספי [עע 151/05 חיים טולדנו - עיריית נצרת עילית, ניתן ביום 26.2.07]. אולם, משניתן בפועל סעד אכיפה, אזי סעד של תשלום הפרשי שכר הינו סעד נפרד ונלווה לאכיפה, הניתן בכפוף לשיקולי מידתיות וסבירות בנסיבות המקרה הנדון. כדברי השופט צור בפסק הדין בעניין תקוויתי: "בהקשר זה לא למותר לציין כי אין כל כלל לפיו במקרה של החזרה לעבודה יש לפסוק משכורת לכל תקופת אי העבודה. סעד של החזרה לעבודה יכול להיות מלווה בפסיקת פיצוי כספי על פיטורים שלא כדין. במקרה שכזה יש מקום לפסוק פיצוי ראוי, בנסיבות כל עניין, שיש בו, מצד אחד, משום פיצוי הולם על מעשה הפיטורים שלא כדין ומצד שני, משום הרתעת המעסיק מפני פיטורים שכאלה. בכל מקרה, אין מקום ליצור חפיפה מתחייבת בין גובה הפיצוי הכספי לבין תקופת אי העבודה" [עע 1631/04 מדינת ישראל - משרד החקלאות - אפריים תקוויתי, ניתן ביום 24.5.05; וכן ראו: עע 1623/04 רצבי חיים נ' ההסתדרות הכללית החדשה ,ניתן ביום 11.7.06 - שם אושר פסק דינו של בית הדין האזורי בפסיקת סעד של פיצויים בנוסף לסעד של אכיפה]. לשאלה השנייה: כלל הוא, שלא יזכה התובע בסעד שלא עתר לו בתביעתו, ובית המשפט לא יעניק סעד ultra petita לאמור, סעד מעבר לזה שהתבקש בכתב התביעה [זוסמן, עמ' 162-164; ראו גם: ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד(2) 625, 633; בע"ע 1326/04 עביר שאהין נ' מכללת מאר אליאס ואח', 2.11.2005]. "ערכאה שיפוטית אינה מוסמכת ליתן בידי צד סעד גדול מזה שביקש אך הוא מוסמך ליתן בידו סעד חלקי ואף סעד שונה מהנתבע, כאשר אין בידו ליתן את הסעד המבוקש" [פסק דינה של סגנית הנשיא השופטת ברק, עסק 1018/04 שירותי בריאות כללית - הסתדרות המעוף, 30.5.05]. חריגים לכלל יכול ויתקיימו במקרה בו העובדות הנחוצות לצורך הכרעה באותו סעד הובהרו למעלה מהנחוץ ולא היה טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים; או במקרה בו נמצא כי הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שהתבקש בכתב התביעה. חריג זה יכול ויתקיים גם בשלב של ערעור ובלבד שהעובדות הקשורות בו נתבהרו בהליך. היה ובמהלך המשפט הוברר, כי התובע זכאי לסעד רחב יותר מזה שתבע בפועל, יעניק לו בית המשפט את הסעד כפי שהתבקש בכתב התביעה ולא למעלה הימנו. אולם, בכל מקרה, לא יוענק סעד כנגד נתבע, אשר כלפיו לא התבקש כלל מתן הסעד שנפסק, כאשר לא ניתנה לאותו צד הזדמנות להשמיע טיעוניו ולהתייחס לאפשרות כי יוטל עליו חיוב כזה או אחר [א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2005) 70 - 71; ראו גם: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (1995) 162 - 165; ע"ע 300146/98 יצחק פרנקשטיין - מועצה אזורית גליל תחתון, ניתן ביום 24.6.2003]. 18. בענייננו - לאור ההלכה הפסוקה ובנסיבות המקרה מושא הדיון, יש לקבל את ערעור המדינה על חיובה בתשלום מלוא שכרם של התובעים מאז פיטוריהם ועד להשבתם לעבודה, נוכח צו האכיפה. טעמינו לכך הם אלה: בכתב התביעה עתרו הרב יוסף שרמן ומר משה סלומון לסעד הצהרתי של השבה לעבודה בלבד, ולא ביקשו כלל סעד כספי. אף אין ניתן לקבוע כי הסעד הכספי נובע ישירות מסעד האכיפה שהתבקש ואף ניתן בפועל. על מהותו של הסעד הנתבע למדים אנו גם מטיעוני הצדדים בהליך שהתקיים בבית הדין האזורי. המדינה העלתה בסיכומיה טענה כללית ובלתי קונקרטית, לפיה אם ייקבע כי היא מעבידתם של התובעים וכי פיטוריהם נעשו שלא כדין, אזי הסעד הראוי אינו סעד האכיפה הנתבע, כי אם פיצוי כספי לתובעים [סעיף 14, 113-116 לסיכומי הרבנות הראשית בבית הדין האזורי]; בתגובתם, ביקשו התובעים לדחות מכל וכל טענה בדבר פיצוי כספי, מן הטעם שטענת המדינה היא בגדר שינוי חזית אשר "לא בא זכרה לא בכתב ההגנה ולא בתצהירי הרבנות הראשית ויש להתעלם ממנה" [סעיפים 59-61, 65 לתגובה]. ועוד זאת. לא מצאנו בכתבי הטענות בבית הדין האזורי התייחסות מפורשת של התובעים, או מי מהצדדים, לסעד של פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין, בשיעור מלוא שכר העבודה, או בשיעור אחר כלשהו. נמצא, כי הסעד הכספי שנפסק לתובעים הוא בבחינת ultra petita, בהיותו סעד החורג בעליל מן הסעד שהתבקש בכתב התביעה. כאמור, התביעה לסעד הצהרתי של אכיפה מחמת פיטורים שלא כדין, התקבלה במלואה בדרך של החזרת התובעים לעבודתם, כמבוקש. מנגד, לא נתבע כלל סעד כספי, לא הועלו טיעונים ולא הובאו ראיות בנדון זה. בנסיבות אלה, אין אנו נדרשים לטיעוני הצדדים בדבר השתכרות התובעים מעבודה נוספת, בין בעת שעבדו ברבנות לכשרות ארצית ובין בתקופה שלאחר הפסקת עבודתם בה. אשר על כן, מן הדין לבטל את החיוב שהושת על המדינה בתשלום מלוא שכרם של המערערים לתקופה מאז פיטוריהם. יוטעם, כי באמור, אין כדי לסתום את הגולל על תביעה לסעד כספי. ככל שיבקשו התובעים להעלותה, פתוחה בפניהם הדרך לעשות כן בתביעה כספית נפרדת. סוף דבר 19. הערעורים מתקבלים באופן חלקי בלבד. כאשר תוצאת הדברים היא זו: א. על המדינה למלא אחר פסק האכיפה החלוט שיצא מלפני בית הדין האזורי, המורה על החזרת המצב לקדמותו. לאמור, על הרבנות הראשית להחזיר את הרב יוסף שרמן ואת מר משה סלומון לעבודתם ברבנות לכשרות ארצית מבלי שייפגעו תפקידיהם ותנאי העסקתם, כפי שהיו עובר לפיטוריהם. ב. מתקבל ערעורם של הרב מינסקי והרב רווח באשר להמשך העסקתם ברבנות לכשרות ארצית. זאת, בכפוף לכך שהעסקתם לא תפגע בביצוע צו האכיפה המורה על החזרתם של הרב שרמן ומר סלומון לעבודתם ברבנות לכשרות ארצית, כעובדי הרבנות הראשית, ולתפקיד אותו מילאו, ולא תגרע הימנו. ג. מתקבל ערעור המדינה בנוגע לסעד הכספי, באופן שמתבטל החיוב בפסק דינו של בית הדין האזורי לתשלום שכרם של הרב יוסף שרמן ושל מר משה סלומון מאז פיטוריהם ועד השבתם לעבודה. לאור תוצאת פסק הדין, משהתקבל הערעור בחלקו בלבד, ומשהוברר כי עד למועד הדיון בערעור לא הוחזרו התובעים לעבודה למרות פסיקתו של בית הדין האזורי, אנו מחייבים את המדינה בתשלום שכר טרחת עו"ד של הרב יוסף שרמן ומר משה סלומון בסכום כולל של 7,500 ש"ח בתוך 30 יום מהיום. לא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל . פיטוריםרבנות