האם שינוי תפקיד של עובד מהווה הרעת תנאים המאפשרת להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים ? בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הכיר המחוקק בעקיפין בפררוגטיבה הניהולית של המעביד. הוא יצא מנקודת הנחה, שלמעביד זכות לשנות את תנאי העבודה, על מנת לייעל את מקום העבודה. אך הוא הכיר בכך שלזכות זו יש מגבלות. אין המעביד רשאי לשנות את תנאי העבודה כך, שתהא הרעה מוחשית בהם או שתיווצרנה נסיבות בהן לא ניתן יהיה לדרוש מעובד סביר שימשיך לעבוד. מתי תיחשב הרעה כ"מוחשית"? כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר. נטל ההוכחה מוטל על התובע להראות שנופל הוא בגדר הזכאי לפיצויים. התשובה לשאלה אם התקיימה הרעה מוחשית בתנאי העבודה תלויה בנסיבות המקרה, בתפקידו של העובד ובמעמדו אצל המעביד. הבחינה הינה אובייקטיבית. לא כל שינוי בתפקיד מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, חוסר סיפוק בעבודה אין בו לבסס טענה של הרעה מוחשית בתנאי העבודה. עוד נפסק, כי ההרעה חייבת להיות רצינית עד אשר בית הדין ייחס למעביד את הרצון להיפטר מן העובד. העובדה שהוצעה לעובד עבודה אחרת מעידה את ההיפך מהכוונה הדרושה. בנסיבות של הרעת תנאים מוחשית שלא הותירה ברירה לעובד אלא להתפטר, ניתן לראות בכך משום פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים (ראו את הפסיקה שצוטטה בסעיף 15 לעיל; והשוו לע"ע (ארצי) 1334/02 הלי נוסצקי - מדינת ישראל (7.12.04); ע"ע (ארצי) 448/07 המאירי הסעות ושירותים בע"מ - דורית אילוז (2.11.08)). מאידך בפסיקה נוספת, אם כי בהקשרים אחרים, נקבע כי הרעת תנאים אמנם עשויה לזכות את העובד בפיצויי פיטורים אך אינה בגדר "פיטורים" (ע"ע (ארצי) 56579-02-12 איריס גרומן - חברת החשמל לישראל בע"מ (3.3.15)); עשוי לנבוע מכך שאין באפשרותה של הרעת תנאים לבסס טענה לפיטורים שלא כדין, אלא לכל היותר להתנהלות בחוסר תום לב. ##להלן פסק דין בנושא שינוי תפקיד הרעת תנאים:## פסק דין רקע כללי 1. עיקרה של תביעה זו הינה נסיבות הפסקת עבודתו של התובע בנתבעת וזכויות כספיות המגיעות לו עקב כך, אם מגיעות. 2. התובע עבד בנתבעת, חברה העוסקת בייצור ושווק מערכות לטיפול והשבחת מים בתעשייה (להלן גם : "החברה") החל מיום 17.10.99. בין הצדדים נחתם חוזה עבודה ביום 2.12.99 ובהמשך ביום 19.9.01 בהם הוגדר תפקידו של התובע כטכנאי שירות והרכבות. 3. לטענת התובע בתביעתו, החל מיום 14.3.02 ובמיוחד מיום 9.4.02 החל מנהל החברה להתנכל לו ולקפח זכויותיו במטרה להביא לסיום עבודתו של התובע תוך התחמקות מתשלום פיצויי פיטורים. הדבר בא לידי ביטוי בהוצאת התובע לחופשה כפויה ביום 14.3.02 וזאת עד ליום 24.4.02, בנטילת הרכב הצמוד והטלפון הנייד שהיו בשימושו ובדרישה לבצע עבודות ניקיון ועבודות זוטרות ומשפילות. לטענתו, ביום 9.4.02 הודיע לו מנהל החברה כי הוא מפוטר אולם מאחר ולא קיבל מכתב פיטורים המשיך להתייצב בעבודה ומנהל החברה הורה לו לשבת בחוסר מעש עד לתום יום העבודה. בנסיבות אלו, טוען התובע, לא היה מנוס מהפסקת עבודתו ביום 2.5.02. התובע טוען איפוא כי פוטר למעשה ולחילופין, הפסיק עבודתו בדין מפוטר לנוכח הרעת תנאי עבודתו, ההתעמרות בו והיחס המשפיל לו זכה . 4. התובע תובע פיצויי פיטורים בתוספת פיצויי הלנה, יתרות שכר עבודה לחודשים 02/ 5-3, דמי הודעה מוקדמת בתוספת פיצויי הלנת שכר, יתרת דמי הבראה לשנים 2001-2002, דמי נסיעות לתקופה מאז נלקח ממנו הרכב, השלמת הפרשות לפוליסת ביטוח ותשלום 3 חודשי אבטלה שהתובע לא קיבל בהעדר מכתב פיטורים. 5. לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, התובע לא פוטר מעבודתו משכך גם לא קיבל מכתב פיטורים. התובע הפסיק להופיע לעבודה מיוזמתו ביום 2.5.02 ללא כל סיבה וללא מתן הודעה מוקדמת. לעזיבה זו קדמו מספר חודשים בהם ירד תפקודו של התובע בעבודה, ירדה המוטיבציה שלו, התובע היה נעדר מהעבודה בגין מחלות או חופשים ואף החליט מספר פעמים להתפטר ולחזור לעבודה. התובע ביקש לצאת לחופשה לשם גיבוש החלטה על המשך דרכו בחברה ובסיומה החליט לחזור לעבודה סדירה בחברה אולם משחזר, סרב לבצע עבודות שהוטלו עליו, ביצע עבירות משמעת וזלזל בעבודה עד כי עזב כליל ביום 2.5.02. לתובע הוצע לחזור לעבודה, אולם הוא סירב. הנתבעת מכחישה זכאות התובע לכל אחד מרכיבי תביעתו, וחישובם. נסיבות הפסקת עבודתו של התובע 6. הצדדים חלוקים הן באשר לעובדות ולהתרחשויות שאירעו טרם הפסקת עבודתו של התובע, והן למשמעותן המשפטית של אותן העובדות. בית הדין פסק וחזר ופסק כי "היסוד הן של הפיטורין והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד מעביד , הקיימים בין השניים, לידי גמר." (דב"ע שם/116-3 שלום סלמה נ. מד"י, פד"ע י"ב 375) מעשיו של המפטר הם הקובעים אם פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר. כיצד "יראהו" הצד השני, או כיצד "ייחשב" בעיני הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות. אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר ע"י שיאמר למעבידו כי אם ינהג כלפיו בדרך מסוימת יראה את המעביד כמי שפיטרו מהעבודה, ואין מעביד יכול להעמיד עובד במצב של מי שהתפטר מהעבודה ע"י כך שיודיע לעובד , כי אם לא ינהג בדרך מסוימת ייראהו כמתפטר מהעבודה. (ר' דב"ע נ"ז/39-3 אליק בביוב-נפתלי גפן, לא פורסם). ייתכן גם מצב, כפי שנפסק ע"י בית הדין הארצי לעבודה, ולפיו יכולה התפטרות למעשה, לעטות איצטלה של פיטורים, למשל- כאשר מבקש עובד לשנות באורח משמעותי את תנאי העבודה והשינוי אינו עונה על צרכי העבודה, הרי במקרים או בנסיבות מסוימים "מתמרן" העובד את "פיטוריו" ומאלץ את המעביד לפטרו. סיטואציה משפטית זו משמעה כי העובד, ולא המעביד, שם קץ לחוזה העבודה המקורי, והוא מציע מעתה למעביד חוזה חדש, שתנאיו שונים מקודמו ואז "פיטורים" כביכול, על פי סיטואציה זו, משמעם סירוב המעביד לתנאי החוזה החדש. (ר' דב"ע נ"ד 289-2 המוסד לביטוח לאומי נ. שריף גאנם, פד"ע כ"ח 117) לנוכח המחלוקת שבין הצדדים יש לברר מהן העובדות לאשורן, וכן יש לברר את מניעי הצדדים, כוונותיהם, רצונם ומי היה הגורם הדומיננטי בהבאת יחסי העבודה לכלל סיום. האם היה מעשה פיטורים מצידה של הנתבעת? 7. בעניין זה איננו מקבלים גרסת התובע כי פוטר ביום 9.4.02. ראשית, התובע טען כי פוטר ולחילופין כי התפטר בנסיבות בהן לא היה מקום לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. טענה חילופית זו מחלישה גירסתו כי פוטר. 8. התובע טען כי פוטר בנוכחות מר אייל זיידמן ועובד נוסף בשם אייל. מר זיידמן, שמסר תצהיר מטעם החברה נחקר בבית הדין אולם לא נשאל כלל באשר לפיטורים ביום 9.4.02. העובד הנוסף לא זומן ע"י התובע למתן עדות. 9. זאת ועוד. התובע המשיך לעבוד אף לאחר יום 9.4.02 ועל כך אין מחלוקת. גם אם פוטר התובע והנתבעת חזרה בה, כפי שטוען, הרי שבהמשיכו לעבוד הסכים לביטולם של אותם הפיטורים, אם היו. 10. התובע רשם ביומן שהעתק ממנו צורף לתצהירו כי ביום 9.4.02 פוטר, אולם איננו מוצאים רישומים אלו כרישומים אותנטיים ונפרט טעמינו. ברישום מיום 14.3.02 רשם התובע כי יצא לחופשה בהוראת מר אפללו וכי "לא שולם לי חופש זה אשר יזם רמי אפללו". מובן, שאם היה הרישום אותנטי מיום 14.3.02, לא יכול היה התובע לדעת באותו השלב אם ימי החופשה ישולמו לו, אם לאו. ביום 27.3.02 שוב נרשם "חופש יזום ע"י רמי" בעוד שמדובר בחופשת פסח אליה יצאו כלל העובדים. ביום 10.4.02 נרשם "הגעתי לעבודה והתבקשתי להרים תאי לחץ..." רישום זה נמחק . באותו היום מופיע אף רישום "מחלה". לנוכח האמור סבורים אנו כי הרישומים נעשו בדיעבד ואיננו מוצאים ליתן להם משקל ראייתי כמלמדים על התרחשות האירועים בזמן אמת. לנוכח כל האמור, דוחים אנו את הטענה כי התובע פוטר ביום 9.4.02. האם התפטרות התובע נעשתה בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. 11. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג- 1963 קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורין ". 12. "בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הכיר המחוקק בעקיפין בפררוגטיבה הניהולית של המעביד. הוא יצא מנקודת הנחה, שלמעביד זכות לשנות את תנאי העבודה, על מנת לייעל את מקום העבודה. אך הוא הכיר בכך שלזכות זו יש מגבלות. אין המעביד רשאי לשנות את תנאי העבודה כך, שתהא הרעה מוחשית בהם או שתיווצרנה נסיבות בהן לא ניתן יהיה לדרוש מעובד סביר שימשיך לעבוד" (דב"ע נ"ג/233-3 פלסטין פוסט בע"מ נ. ג'ואנה יחיאל, פד"ע כ"ז 436). ומתי תיחשב הרעה כ"מוחשית"? כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר. נטל ההוכחה מוטל על התובע להראות שנופל הוא בגדר הזכאי לפיצויים. התשובה לשאלה אם התקיימה הרעה מוחשית בתנאי העבודה תלויה בנסיבות המקרה, בתפקידו של העובד ובמעמדו אצל המעביד( ע"א 268/71 שמחה מרגוליס נ. מיכה לינדנר, פד"י כ"ו(2) 761). הבחינה הינה אובייקטיבית. נפסק, כי "לא כל שינוי בתפקיד מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה", חוסר סיפוק בעבודה אין בו לבסס טענה של הרעה מוחשית בתנאי העבודה. עוד נפסק, כי ההרעה חייבת להיות רצינית עד אשר ביהמ"ש ייחס למעביד את הרצון להיפטר מן העובד. העובדה שהוצעה לעובד עבודה אחרת מעידה את ההיפך מהכוונה הדרושה. (דב"ע נ"ג/210-3 אהרון רביוב נ. נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כ"ז 514). 13. מתוך הראיות שהובאו בפנינו, שוכנענו כי עובר להפסקת עבודתו של התובע לא הייתה החברה שבעת רצון מתפקודו כטכנאי הרכבות. הדבר נבע הן מחוסר מקצועיות מספקת לדעתה של החברה (דבר שאושר למעשה גם ע"י התובע שנתבקש ליתן ציונים למידת מקצועיותו והעריך את עצמו בציון של 50% ואף פחות מכך), מאי שביעות רצון של הלקוחות מהשירות שנתן ומהעדר מוטיבציה. 14. עוד שוכנענו, כי גם התובע לא היה שבע רצון מתנאי עבודתו בנתבעת. מתמליל שיחה שהוגש במצורף לתצהיר מנהל הנתבעת עולה כי התובע התלונן על תנאי עבודתו, על כך שאינו מקבל תשלום עבור שעות נוספות (שלא נתבעו בתביעה זו) ועל גובה שכרו. וכך טען: "...זה לא הוגן שאתה נותן נותן נותן וכשאתה צריך לקבל אתה לא מקבל אז אני רוצה לדרוש שעות נוספות...אני דואג לעתיד שלי אני הולך להקים משפחה, אני צריך כסף במשכורת שלי לא מספיקה לי לעצמי בלבד, יש לי כלב לגדל...(עמ' 47 לתמליל) נתתי נתתי נתתי את הגו שלי נתתי את השעות שלי נתתי את הפרטיות נתתי את הכיף שלי להיות עם המשפחה שלי, רבתי עם המשפחה את תלוש המשכורת שלי ואמרו לי אתה בא בשמונה בערב הביתה באופן קבוע זה לא שאתה באופן קבוע אתה לא יוצא לפני שבע בערב מהעבודה וזה שאתה מקבל לך תחתום אבטלה תקבל יותר, וזה נכון אם הייתי חותם אבטלה הייתי מקבל יותר כי לא היה לי שווי רכב ולא היה לי את כל התנאים הסוציאליים הגדולים האלה נכון..." (עמ' 50 לתמלול) 15. מהתנהלות שני הצדדים כפי שהוכחה בפנינו שוכנענו כי בנסיבות שנוצרו, נסיבות שהוו גם משבר אמון מבחינתו של התובע, הבינו שני הצדדים כי אין מקום להמשך קיום יחסי עובד מעביד ביניהם כפי שהיה עד כה. הנתבעת צמצמה את תפקידו של התובע באופן שלא יבצע עבודות ושירות חוץ אלא שיעבוד כטכנאי הרכבות בשטח המפעל בלבד. בהמשך, הנתבעת מוציאה את התובע לחופשה בת שבוע על מנת שיחשוב על המשך דרכו בחברה. התובע מתייצב חזרה לעבודה, אינו שבע רצון מתנאי ההעסקה החדשים ומבקש לחזור לתפקידו כמקודם או שהנתבעת תפטרו. התובע יוצא לחופשות מחלה שאישורן מפוקפק בעיני הנתבעת, הנתבעת מטילה על התובע מטלות שלא הוטלו עליו בעבר והתובע מסרב לבצע חלק מהן. 16. כלפי חוץ מציגה הנתבעת מצג כאילו מעוניינת היא בהמשך העסקתו של התובע בכל מחיר; הנתבעת מצהירה כי אינה מעוניינת בפיטורי התובע ומספקת לו עבודות מעבודות שונות. הנתבעת אף מורה לתובע לעזוב את העבודה מוקדם תוך התחייבות לתשלום שכרו. עם זאת, שוכנענו כי גם הנתבעת מצידה מבקשת למעשה להביא את יחסי העבודה לכלל סיום, אם כי מעוניינת היא כי באופן פורמאלי יהא זה התובע אשר יסיימם, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. 17. מסקנתנו זו מבוססת בין היתר על כך שהנתבעת הוציאה את התובע לחופשה בת שבוע ימים ביום 14.3.02 וזאת, לגרסתה, בהחלטה משותפת עם התובע ובמטרה ש "ישקול את עתידו ולרבות עתידו בחברה". לדעתנו, הנתבעת ציפתה, אולי קיוותה, כי התובע יודיע מיוזמתו על הפסקת עבודתו עקב כך שאינו משמש עוד כטכנאי שירות מחוץ לחצרי הנתבעת, כמקודם. מתמליל שצירפה הנתבעת עולה כי ההוצאה לחופשה הייתה הוראה של הנתבעת ולא החלטה משותפת כפי שמנסה הנתבעת לצייר וזאת, לדעתנו, מתוך ציפייה שהתובע "יבין את הרמז" ויודיע על הפסקת עבודתו. וכך עולה מתמליל השיחה שהוקלטה ביוזמת הנתבעת: "משה: שלחת אותי לפני בחודש שעבר לשבוע חופשה רמי: בהסכמה משה:בהסכמה ואם לא הייתי לא הייתי יוצא לחופש, אמרת לי במפורש במילים האלה רמי: יכול להיות משה: ואני מצטט רמי:כן משה: משה אין מה לדון אני החלטתי וזהו אתה יוצא לשבוע חופש, בין אם אתה רוצה ובין אם אתה לא רוצה, מה איפה האפשרות שלי להסכים או להכחיש או במה רמי: אתה ברגע המסוים ההוא שאני מפר את הסכם העבודה ומאחר שבחרת שלא לעשות כן לכן ראיתי בזאת הסכמתך לעניין הזה של לבחון את עניין המשך העסקתך, הרי זה ברור שיכולתי עוד במעמד הזה אם היית אומר שאתה לא רוצה לצאת לשבוע חופש בהסכמה כדי לבחון את המשך העסקתך יכולתי כבר ברגע זה להגיד לך שאני לא רוצה לראות יותר את זיו פניך כאן בחברה הזאת ואתה יכול לראות באי הרצון שלך כן באי הרצון שלך לצאת לשבוע חופש בהסכמה אתה יכול לראות בזה הודעת התפטרות שלי או הודעת הפיטורים שלי אליך ויכול להיות שזה היה נגמר אחרת. העובדה שאתה יצאת לשבוע חופש בהסכמה הייתה איך לומר לטובתך האישית בלבד לווטרמטיק משה: היות ואתה יזמת רמי: לא צמח שום דבר מהעניין..." ומדוע לווטרמטיק לא צמח דבר מהעניין? משום, שבניגוד למצופה, לא הודיע התובע על הפסקת עבודתו אלא חזר לעבודה עם תום החופש ביום 24.3.02 ועבד עד יום 27.3.04, עת יצאו כל העובדים לחופשת הפסח. עם סיום חופשת הפסח עבד התובע 3 ימים נוספים (4.4.02, 7.4.02 ו- 8.4.02). 18. לטענת הנתבעת בתצהיר מר אפללו מטעמה, התובע "שב לדפוסי ההתנהגות שלו, כולל זלזול בלקוחות, אשר טענותיהם הפכו ליומיומיות". תמוהה בעיננו גרסה זו המתייחסת לימים ספורים בלבד אשר בהם עבד התובע בחצרי הנתבעת ולא בשירות לקוחות. הנתבעת מציינת בתצהיר מר אפללו מטעמה כי באותה עת לא שימש התובע כטכנאי שירות וע"כ ניטל ממנו הרכב והפלאפון. אם כן, כיצד יכלו לקוחות באותם ימים ספורים לבוא "בטענות יומיומיות"? 19. משלא צלחה תכנית הנתבעת והתובע לא הודיע על התפטרותו, או אז יזמה הנתבעת, ורק בשלב זה, את נטילת הרכב והטלפון ששימשו אותו בעבודתו כטכנאי שירות. עיתוי נטילת הרכב והטלפון ביום 9.4.02 בסמוך לחזרת התובע מהחופשה שנכפתה עליו אינו מקרי ומלמד לטעמנו על כוונה מצידה של החברה להביא בשלב זה להתפטרות התובע. אף אם צודקת החברה בטענתה כי הרכב והטלפון ניתנו לתובע רק לצרכי עבודתו מחוץ לחצרי הנתבעת ומשחדל ליתן שירות מחוץ למפעל- לא היה עליה לספקם לו, הרי שלצורך בחינת נסיבות סיום יחסי העבודה יש משקל לעיתוי בו נעשה הדבר, וזה לא נעשה בצמוד להפסקת עבודתו מחוץ לחצרי הנתבעת אלא בסמוך לחזרתו מהחופשה כאמור לעיל. 20. בשלב זה יוצא התובע לחופשת מחלה מיום 10.4.02 ועד לאחר יום העצמאות ביום 18.4.02. עם חזרתו מחופשת המחלה, חרף אי שביעות הרצון הנמשכת מהתובע והתנהגותו, על אף חילופי דברים נוקבים בינו לבין מר אפללו כמשתקף בתמליל ואי האמון שרוחשת הנתבעת לאישור המחלה שהתובע המציא, לא מפטרת החברה את התובע והוא מצידו, מבקשה לעשות כן וליתן בידו מכתב פיטורים. במקום זאת, נדרש התובע לבצע עבודות של ספירת מלאי וניקיון צינורות. התובע מתקומם בטענה כי ניקיון צינורות הינה עבודה משפילה שאינה כלולה במסגרת תפקידיו ומעולם לא נעשתה בעבר. התובע סרב לבצעה. תשובתו של מר אפללו לכך היא "זה משהו שעכשיו אני החלטתי שצריך לעשות" (עמ' 13 לתמליל). החברה דורשת מהתובע לבצע עבודה זו שלא נעשתה בעבר תוך שהיא מבהירה לתובע כי סרובו לבצעה משמעו הפרת משמעת. התובע עומד על סרובו ושב ומבקש מכתב פיטורים. בסיום אותה שיחה מתבקש התובע ללכת הביתה תוך הבטחה שישולם לו שכר אותו היום. עוד עולה מאותה שיחה, כי הנתבעת הביעה את אי אמונה בתובע ואסרה עליו להימצא בבית המלאכה ובמשרדים לבדו (עמ' 29-30 לפרוטוקול). עובדה זו תומכת בגרסת התובע כי נאלץ להמתין מחוץ לבית המלאכה שדלתותיו נסגרו בפניו, שלא כבעבר. כמו כן, משהעלה התובע טענות בעניין תשלום שעות נוספות המגיעות לו בגין עבודה בשעות נוספות במפעל, נאמר לו כך: "...או שאתה משמש כטכנאי שירות ובמשרת אמון, וככה מתנהלת משרת אמון, או שאתה לא משמש כטכנאי שירות" (עמ' 27). לא ברור מהי אותה "משרת אמון" כאשר נאסר על התובע להימצא לבדו במקום ומשנאמר לו מפורשות: "...לצורך העניין או לאמירה שלך, שמעולם לא מעלת באמון או לא עשית משהו שאינו אמין, אני יכול להתייחס לזה בסייג ענקי..." הנתבעת שבה ומודיעה לתובע, כי אם עומד הוא על עניין השעות, אזי - "...לצורך העניין אתה כבר אינך מוגדר טכנאי שירות, אוקיי, כיוון שטכנאי שירות בעצם מהותו לא יכול לתפקד באופן הזה" (עמ' 31 לתמליל). 21. מאירועים אלו ומאירועי הימים הבאים אין להבין התעקשותה התמוהה של הנתבעת שלא לפטר את התובע. העובדה שהנתבעת בחרה להקליט שיחה עם התובע ומתוכן וטון השיחה, שוכנענו כי התעקשותה להמשיך ולהעסיק את התובע בנסיבות אלו נעשתה מהשפה ולחוץ, כדי לא להיחשב כמי שפיטרה את התובע, וכדי להביא להתפטרותו ללא תשלום פיצויים. 22. הנתבעת טענה כי התובע הוא מאבני היסוד של החברה ובעל מניות ולא היה בכוונתה להשפילו או לפטרו. עם זאת , הנתבעת לא היססה ליטול ממנו את הרכב הצמוד ולדרוש ממנו ביצוע עבודה של ניקיון שלא נעשתה קודם לכן כחלק קבוע מתפקידו של עובד כלשהו מעובדי החברה או שלא נעשתה כלל, וללא מתן טעם של ממש לצורך בביצועה. בנוסף, הנתבעת מביעה חוסר אמון מוחלט בתובע, הן במישור המקצועי והן במישור האישי. לא ירדנו לסוף דעתה של הנתבעת, מדוע בנסיבות שנוצרו, כאשר התובע מביע רצונו לסיים עבודתו והנתבעת מצידה אינה מרוצה מעבודתו ואינה נותנת בו אמון, לא כיבדה היא את הרצון המשותף למעשה, והפסיקה עבודתו תוך תשלום פיצויים, כפי שהעידה שנהגה לעשות עם עובדים אחרים, ובמיוחד כשמדובר בבעל מניות ואחד העובדים הקבועים בחברה. איננו מקבלים לפיכך טענת הנתבעת בעניין זה. 23. מכלול הנסיבות מלמד, כי הנתבעת היא שנתנה ביטוי לרצונה בהפסקת עבודתו של התובע ובשינוי תנאי העסקתו באופן שלא נותרה לו ברירה אלא להפסיק עבודתו. תחילה, הועבר התובע מתפקיד נותן שירות כטכנאי הרכבות. צעד זה נעשה לדעתנו ממניעים אמיתיים של חוסר שביעות רצון מתפקוד התובע. אולם, בהמשך, נקטה הנתבעת בצעדים נוספים שהיה בהם כדי לדחוק בתובע להתפטר. הנתבעת הוציאה התובע לחופשה כפויה בת שבוע. הנתבעת נטלה ממנו את הרכב והטלפון שהיו ברשותו תקופה ארוכה. הנתבעת דרשה מהתובע לבצע עבודות שלא בוצעו בעבר ושהטעם לביצוען מוטל בספק או, כפי שהוסבר לתובע, נדרש הוא לבצען "כי כך רוצה המנהל" ללא טעם של ממש. אין בהצעת עבודה כזו כדי להעיד לטעמנו על כוונה אמיתית של הנתבעת בהמשך עבודתו של התובע. הנתבעת אף הביעה בפני התובע את חוסר אמונה המוחלט בו. בנסיבות שנוצרו, התובע לא הסתיר את רצונו להיות מפוטר ולקבל מכתב פיטורים, אולם איננו סבורים כי היה בהתנהגותו משום תמרון הנתבעת להביא לפיטוריו שכן עוד טרם יצא לחופשות מחלה וסרובו לבצע עבודות מסוג חדש היתה זו הנתבעת שנקטה בצעדים של הוצאה לחופשה כפויה ונטילת הרכב והטלפון וזאת לאחר שצמצמה תפקידו כטכנאי שירות והרכבות. התרשמנו, כי בשלב זה, התובע השתמש במגבלות רפואיות כקרדום לחפור בו ולפי נוחותו וכי תרם בכך לשיבוש קשר העבודה אולם אין באמור לשנות קביעתנו כי מעשי הנתבעת, שקדמו לכך, הוו בנסיבות העניין הרעה מוחשית בתנאי העבודה המזכה את התובע המתפטר בפיצויי פיטורים. 24. לאחר שהנתבעת הביעה חוסר שביעות רצונה ממקצועיותו של התובע וחוסר אמון בו, ולאחר ההתפתחויות שאירעו, אין תימה שהתובע סרב לשוב לעבודתו אצלה ועל כן, אין לייחס משקל לסרוב זה לצורך ההכרעה בשאלה האם ההתפטרות נבעה מהרעת תנאים או מנסיבות בהן אין לדרוש ממנו שימשיך בעבודתו, או שבאה אך על רקע רצונו של התובע להפסיק לעבוד. 25. לסיכום, קובעים אנו כי התובע התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. טרם נדון בסעדים הכספיים, ומאחר והצדדים התייחסו בחקירותיהם (והתובע גם בסיכומיו) לנושא רכישת המניות ע"י התובע, אין לנו אלא לחזור על ההחלטה מיום 27.6.05 (בעמ' 60-61 לפרוטוקול). משלא נטען כלל כי יש לעסקת המניות קשר לשאלת הפסקת עבודתו של התובע ומשהמחלוקות בנושא זה תלויות ועומדות בפני בית משפט אחר, אין בכוונתנו לדון בסוגיה זו שלהשקפתנו אין לה השלכה על המחלוקות שבפנינו. פיצויי פיטורים 26. לנוכח קביעתנו לעיל, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 16,791 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.5.02 ועד התשלום בפועל. אין מקום לחייב הנתבעת בפיצויי הלנה לנוכח המחלוקת שבין הצדדים באשר לנסיבות סיום העבודה, והמחלוקת האם התפטר התובע מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או בנסיבות בהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, ומשקבענו כי גם התובע מעוניין היה בסיום עבודתו ואף תרם להחרפת הסכסוך. הודעה מוקדמת 27. משהתפטר התובע מעבודתו, אינו זכאי לתשלום דמי הודעה מוקדמת. למעלה מן הצורך, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת אינו נושא זכות לפיצויי הלנה. פיצוי בגין אבדן דמי אבטלה 28. לטענת התובע, משלא קיבל מכתב פיטורים, איבד זכאותו לדמי אבטלה למשך 3 חודשים. התובע כלל לא הוכיח כי פנה לקבלת דמי אבטלה ונדחה. מכל מקום, כבר נפסק בסוגיה זו, כי החובה לתשלום דמי אבטלה חלה על המוסד לביטוח לאומי בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, כי מכתב פיטורים אינו נכלל בין התנאים הקבועים בחוק הביטוח הלאומי לצורך זכאות לתשלום דמי אבטלה, ולפיכך לא קיימת עילה נגד המעביד בעניין אי תשלום דמי אבטלה על ידי המוסד לביטוח לאומי, שהוא בלבד בעל דברו של העובד בעניין זה [ראה: דב"ע נז/ 39-3 אליק בביוב נ' נפתלי גפן, עבודה ארצי כרך ל (1) 162] ווראה דברים דומים בדבר העדר עילת תביעה בנסיבות שבנדון בע"ע 300320/98 סווירי אריה - רם חן חניונים בע"מ עבודה ארצי כרך לג (59) 32. אשר על כן, התביעה בעילה זו נדחית. הפרשי שכר לחודשים 3.02, 4.02, 5.02 29. לטענת התובע, קיבל שכר חלקי לחודשים 3.02 ו- 4.02 והנתבעת חייבת לו הפרשים בסך 2954.60 ש"ח לחודש 3.02 ו- 2949 ש"ח לחודש 4.02. כן טוען התובע שעבור שני ימי עבודה בחודש 5.02 לא קיבל כל תשלום וזכאי הוא על כן לשכר חודש זה בסך 650 ש"ח. 30. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לתובע שולם מלוא שכרו עד ליום התפטרותו. בתצהיר מנהלה, מר אפללו, מציין מר אפללו כי שכר חודשים 3.02 ו- 4.02 שולמו לו ללא ניכויים מהשכר. אין התייחסות לשכר 5.02. בעדותו (בעמ' 56 לפרוטוקול) טען שעל שני ימי העבודה במאי שולם בתלוש חודש 4.02. עוד הוסיף, כי הימים החסרים הם ככל הנראה ימי מחלה שלא שולמו או ששולמו חלקית, עפ"י חוק. אין חולק כי לא הונפק תלוש לחודש 5.02. מטעם הנתבעת העיד מר רונן אלחדד, רו"ח. רו"ח אלחדד לא הכין את תלושי השכר באופן שוטף אולם לגבי תלוש 4.02 וחישוב יתרת הזכויות של התובע התייעצה עמו חשבת השכר. רו"ח אלחדד לא העיד כלל באשר לשכר 3.02. 31. עפ"י תלוש 3.02 שולמו לתובע 12 ימי עבודה בלבד. אין רישום של ימי מחלה או ניצול חופשה בחודש זה. הנתבעת לא נתנה הסבר מדוע לא שולמה לתובע לפיכך משכורת מלאה לחודש זה ובמיוחד לאור הצהרת מנהלה כי לא ניכה לתובע ימי עבודה בחודשים אלו. בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי במשכורת זו לא שולמו ימי החופשה שנלקחו ע"י התובע בעצמו ובהסכמתו. משקבענו, כי מדובר למעשה בחופשה כפויה מצד הנתבעת, זכאי התובע לתשלום הפרש שכר חודש 3.02 בסך 2954.60 ₪. עם זאת, התובע לא הביע התנגדות מפורשת לחופשה, אף שזו לא הייתה ביוזמתו או ברצונו. לנוכח המחלוקת בדבר זכאות התובע לתשלום ימי החופשה בחודש זה, ישולם הסך הנ"ל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.02 ועד התשלום המלא בפועל. 32. בחודש 4.02 שולמו לתובע 6 ימי עבודה ועוד סכום של 1551.06 ש"ח כדמי מחלה. לפי יומנו של התובע, הגיעו לתובע 10 ימי עבודה בתשלום בחודש זה (לרבות ימי חופשה/חג ויום העצמאות). התובע היה פעמיים בחופשות מחלה ובסה"כ היו לו בחודש זה 12 ימי מחלה. בחשבון ההפרשים הנתבעים מנכה התובע 5 ימי מחלה בלבד, כך שחשבונו אינו מדויק ולא ניתן להתבסס עליו. עם זאת, משקבענו כי לפי רישומי התובע זכאי הוא ל-10 ימי שכר, על הנתבעת לשלם לו הפרשים בסך 1181.8 ש"ח עבור 4 ימים נוספים בחודש 4.02, וסך נוסף של 590.9 ש"ח עבור יומיים נוספים בחודש 5.02 וזאת לפי תעריף יומי של 295.45 (התובע עבד 5 ימים בשבוע). הסכומים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. דמי הבראה 33. לטענת התובע, זכאי היה עבור שנת עבודתו השניה ל-5 ימי הבראה לפי תעריף 265 ש"ח ליום, ובשנה השלישית לחלק יחסי מימי ההבראה, ל-3 ימים לפי 301 ש"ח ליום. לטענתו, לא קיבל מלוא דמי ההבראה המגיעים לו, ולא ניתן לראות בחופשה שניתנה על חשבון המעביד (נסיעה לרודוס) כבאה במקום דמי ההבראה המגיעים לו. התובע החל לעבוד ביום 17.10.99. מתלושי השכר עולה, כי קיבל דמי הבראה רק בחודש 8.00 לפי 4.16 ימים במכפלת 282 ש"ח ליום. 34. לטענת הנתבעת בתצהיר מר אפללו מטעמה, דמי ההבראה הנוספים המגיעים לתובע שולמו לו באמצעות חופשה שקיבל הוא ויתר העובדים בחו"ל בחודש 7/01. רק בתלוש 4.02 נרשם שווי הבראה עבור 11.8 ימים לפי 285 ש"ח ליום וסה"כ 3363 ש"ח לצורך תשלום מס. טענת התובע בעניין היא כי היתה זו הטבה ולא תחליף לתשלום דמי ההבראה. 35. רו"ח אלחדד הבהיר בעדותו כי מספר ימי ההבראה שנרשמו בתלוש 4.02 נגזר משווי ההטבה, שחולק בתעריף יום הבראה. אולם, הנתבעת כלל לא הוכיחה את שווי ההטבה ולא הציגה כל ראיות בעניין זה ומכאן, שאף אם מתקבלת הייתה טענתה העקרונית כי שילמה הבראה על דרך מתן נופש בפועל, הרי ששוויו לא הוכח ולא ניתן לקבוע כי העובד קיבל את סכום דמי ההבראה להם היה זכאי. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע עבור יתרת 9 ימי הבראה סך של 2613 ש"ח כנתבע. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחק מיום 2.5.02 ועד לתשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעה 36. משנלקח מהתובע הרכב הצמוד, אין ולא יכול להיות חולק כי זכאי הוא להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה. לטענת התובע, זכאי הוא להחזר בסך 216 ש"ח עבור נסיעותיו במשך 6 ימי עבודה בין 9.4.02 ו-2.5.02. מעיון בתלוש 4.02 עולה כי לתובע שולם רכיב נסיעות בסך 220 ש"ח כך שתביעתו בעניין זה אינה נהירה לנו, ודינה להידחות. השלמת הפרשות לביטוח מנהלים 37. בתביעתו תבע התובע "לחייב את הנתבעת לשלם לחברת הביטוח מגדל את מלוא הסכומים אשר לא שולמו על ידה על חשבון הפוליסה מאז חודש 2/02 ועד ליום 31.5.02 כמפורט במכתב חברת הביטוח נספח ג' לתביעה וכן לשחרר לאלתר לידי התובע את כל הכספים שנצברו בפוליסה". במכתב שצורף לא צויין סכום החוב. גם לתצהירו לא צרף התובע כל מסמך המעיד על גובה ההפרשות החסרות לדעתו. 38. הנתבעת הכחישה את טענתו משטענה בתצהיר המנהל מטעמה : "למיטב ידיעתי לא היה חוסר בהפרשות כנ"ל". בסיכומיו טוען התובע כי הסכום החסר הוא 1950 ש"ח לפי 650 ש"ח לחודש- 10% משכרו הרגיל של התובע. 39. במכתב חברת מגדל נספח ג' לתביעה לא מופיע כלל שמו של התובע או כל פרט אחר ממנו ניתן לזהות כי מדובר בחוסר בהפרשות הנתבעת עבור התובע. מכאן, שלא הוכחה כלל טענת התובע בדבר חסר בהפרשות ודין תביעתו בנושא זה להידחות. למעלה מן הצורך, סכום ההפרשה נגזר מגובה השכר וזה השתנה מחודש לחודש בתקופה הרלוונטית, כך שמכל מקום, חישוב התובע אינו יכול לעמוד. לסיכום 40. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בסך 16,791 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.5.02 ועד התשלום בפועל. ב. הפרש שכר חודש 3.02 בסך 2954.60 ש"ח ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.02 ועד התשלום המלא בפועל. ג. הפרש שכר חודש 4.02 בסך 1181.8 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.05 ועד התשלום המלא. ד. הפרש שכר חודש 5.02 בסך 590.9 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.02. ה. דמי הבראה בסך של 2613 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.5.02 ועד לתשלום בפועל. ו. כמו כן, בהתחשב בעובדה שהתביעה התקבלה בחלקה, בכלל נסיבות התנהלותו של תיק זה ובצורת הסיכומים הבלתי מקובלת והקשה לקריאה שהגיש התובע, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט בסכום כולל של 4000 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק. התשלום יבוצע תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. 41. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין תוך 30 יום מקבלתו לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.הרעת תנאיםשינוי תפקיד בעבודה