להלן החלטה בנושא בקשת מפרק זמני למכירת רכב: החלטה עניינה של הבקשה דנן בביטול החלטות שניתנו ע"י בימ"ש זה, ביום 6.1.04 ו-21.1.04 (בש"א 3471/03), לפיהן אושרה בקשת המפרק הזמני, למכירת רכב מסוג הונדה מס' 17-365-18 שהיתה רשומה ע"ש המבקשת, וכן היא חוייבה לשלם למפרק סך של 38,000 ₪ בתוספת הוצאות תפישה, בגין רכב נוסף מסוג סוזוקי מס' 19-265-73, שאף הוא היה רשום על שמה (להלן: הרכבים). החלטות שניתנו בהעדר התייצבות מטעם המבקשת, למרות שזומנה כדין. רקע דיוני ועובדתי במסגרת תיק פש"ר 843/03 מונה עו"ד י' בר הלל כמפרק זמני לחברות לוחות הגליל בע"מ בפירוק ותלפיות חרושת עץ בפירוק (להלן: החברות בפירוק). לצורך מימוש נכסי החברות פעל המפרק (דאז - המפרק הזמני) לתפישת רכבי החברות - הן על פי רשימות רכביהן והן ע"פ דיווחים שנמסרו לו ע"י מנהל החברות בפירוק ועובדיהן. 3. הרכבים דנן נתפשו ע"י המפרק הזמני על אף העובדה שהיו רשומים במשרד הרישוי ע"ש המבקשת, זאת לאחר שהתברר כי הם שימשו את עובדי אחת החברות בפירוק: מנהל החשבונות שמעון אילוז ומנהל מחלקת הייצור, מר עימאד. 4. ביום 24.11.03 הגיש המפרק הזמני בקשה דחופה למתן הוראות, בה עתר לחייב את המבקשת לחתום על המסמכים הנחוצים לצורך העברת הבעלות ברכבים, וכן לצורך הסרת השעבוד שהיה מוטל על הרכב מסוג "סוזוקי". לחילופין עתר להורות למבקשת להעביר לקופת הפירוק סך של 38,000 ₪, המהווה את ערך רכב הסוזוקי. 5. בין לבין, החזיר המפרק את רכב הסוזוקי למבקשת, מאחר שהנסיון למוכרו לא צלח, נוכח מצבו והשעבוד שהיה מוטל עליו. בנסיבות אלו נמכר הרכב על ידי המבקשת למגרש מכוניות תמורת 13,000 ₪. לאור האמור הגיש המפרק, ביום 6.1.04, בקשה נוספת, בה עתר, בין השאר, לחייב את המבקשת במחיר פדיון הרכב ובהוצאות תפיסתו ואחסנתו. 6. משלא הגישה המבקשת תגובתה לבקשה וגם לא התייצבה לדיונים שנקבעו על אף שהומצאו לה הזמנות כדין, ניתנה, ביום 21.1.04, החלטה לפיה היא חוייבה בתשלום ערך הרכב בסך 38,000 ₪, וכן הוצאות התפישה. 7. בינתיים, ביום 6.1.04, אישר ביה"מ מכירת מכונית ההונדה והעברת הבעלות בה, אף זאת לבקשת המפרק ובהעדר התייצבות או תגובה מטעם המבקשת. 8. במסגרת דיון שקויים בבקשה דנן ביום 22.12.04 אישר ביה"מ (כב' השופט י' שפירא) הסכמת הצדדים לענין ביטול ההחלטות, ולמבקשת ניתנה ארכה להגשת תגובתה לבקשה המקורית למתן הוראות, תוך שנקבע דיון בבקשה גופה ליום 3.1.05. דא עקא, תגובה כאמור לא הוגשה. במקום זה הגיש בא כוח המבקשת בקשה, בהסכמה, לביטול הדיון ולמתן ארכה נוספת למבקשת להגיש תגובתה. משניתנה הארכה, ולאחר שהמפרק הגיש, כמוסכם, תשובתו לתגובת המבקשת, קויים, ביום 9.2.05, דיון נוסף, במסגרתו אף נחקרה המבקשת על תצהירה, ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים בכתב. טענות הצדדים 9. לטענת המפרק, יש לראות את הרכבים כרכבי החברות בפירוק, על אף רישומם על שם המבקשת, זאת מן הטעם כי הם נרכשו מכספי החברות בפירוק, שימשו את עובדיהן, ואלו אף שילמו את הביטוחים לרכבים. עוד צויין על-ידו כי לדברי מנהל החברות בפירוק, מר יורם לוי, רישום הרכבים על שם המבקשת נעשה כתחליף להטלת שעבוד עליהם, בגין חובות שחבו החברות בפירוק לחברת "באי איט בע"מ" שהיתה בבעלות המבקשת. לטענתו, אין ממש בטענת המבקשת לפיה ניתנו הרכבים לחברה שבבעלותה, בשל חובות החברות בפירוק כלפיה, וזאת משני טעמים: האחד, כי החוב הנטען היה לחברה שבבעלות המבקשת, ולא למבקשת עצמה, ומשכך לא היה מקום לרישום הבעלות ברכבים על-שמה; השני, כי המבקשת - או החברה שבבעלותה - מעולם לא הגישה תביעת חוב בגין החוב הנטען. משכך טוען המפרק, כי העברת הרכבים נעשתה למטרת הברחת נכסים, תוך ניצול קשרי המשפחה בין מנהלי החברות (החברות בפירוק וחב' "באי איט בע"מ"). 10. טענה נוספת שהעלה המפרק היתה, כי הסכמתו לביטול ההחלטה מיום 6.1.04, שאישרה את מכירת רכב ההונדה, ניתנה בהיסח הדעת, שכן מדובר ב"מעשה עשוי" - הרכב נמכר מכוח אותה החלטה, ולא ניתן להשיב המצב לקדמותו. בנוסף טען המפרק כי המבקשת עצמה השלימה עם מכירת ה"הונדה", הן מעצם העובדה כי שליח מטעמה, מר שמעון שטרית, היה נוכח בעת ההתמחרות שהובילה למכירת הרכב, והן מאחר שבתצהיר שצירפה לבקשת הביטול הצהירה כי: "מאחר שהמפרק החזיר לי את אחד הרכבים החלטתי לא להגיש בקשה לבטל את ההחלטה מיום 6.1.04...". משכך טוען המפרק, כי אין מקום להחזיר למבקשת את התמורה שנתקבלה ממכירת ההונדה. 11. באשר לרכב הסוזוקי נטען ע"י המפרק כי המבקשת לא היתה רשאית למכרו, וודאי שלא תמורת כשליש מערכו, שעמד אז על 38,000 ₪ ע"פ דו"ח שמאי שהיה בידו. עוד צויין על-ידו כי משהועמד הרכב למכירה התקבלו מספר הצעות, שהגבוהה בהן עמדה על 25,757 ₪, סכום שהיה אף עולה לאחר עריכת התמחרות. לפיכך, לטענתו, על המבקשת לשלם את מלוא ערכו של רכב הסוזוקי - קרי, 38,000 ₪, בתוספת הוצאות תפיסה בסך 826 ₪. 12. בתגובת המבקשת ובסיכומיה נטען, כי הרכבים, שמכירתם התבקשה במסגרת הליכי פירוק החברות, נרשמו על שם המבקשת להבטחת חובן של החברות לחברה "באי איט בע"מ", שהיתה בבעלותה. לטענתה, העברת הבעלות ברכבים נעשתה חלף הטלת שעבוד, מאחר שבכוונתה היה לשעבד את הרכבים לבנק דיסקונט, וזה סרב להטיל שעבוד שני על הרכבים. עוד צויין, כי אין ברישום הרכבים ע"ש המבקשת כדי לנתק הקשר בינם לבין חברת "באי איט בע"מ", והדבר נעשה מטעמי נוחות בלבד. עוד טענה המבקשת, כי מאחר שחובן של החברות בפירוק לחברת "באי איט בע"מ" טרם נפרע, זכות הבעלות ברכבים שייכת לה, ועל המפרק היה לבקש פס"ד הצהרתי בעניין הבעלות ברכבים ולא לפעול למכירתם במסגרת ההליך דנן. זאת ועוד, העובדה כי לא הוגשה תביעת חוב בגין חוב זה אינה מלמדת על העדר חוב, ומכל מקום לא הוגשה תביעה כאמור בשל ידיעה של מצבת החובות והנושים, וכפועל יוצא מכך - העדר סיכוי להחזר החוב. כ"כ נטען כי מקומה של טענת המפרק כי הסכמתו לביטול ההחלטה מיום 6.1.04, (לפיה אושרה מכירת ה"הונדה") מקורה בטעות, אינו במסגרת סיכומים, וכי על המפרק היה להגיש בקשה נפרדת לביטול ההחלטה מיום 22.12.04, כאשר הזמן הקבוע בדין להגשתה חלף זה מכבר. (יצויין כי הסיכומים הוגשו לפני שהמפרק הגיש הבקשה הנוספת מיום 12.9.06, שעניינה ביטול ההחלטה, ומכאן העדר ההתייחסות לבקשה). 13. משכך טוענת המבקשת, כי על המפרק לשלם לה את התמורה שהתקבלה בעד מכירת ההונדה, בסך 33,500 ₪. עוד נטען על-ידה כי אפילו ייקבע כי הזכויות ברכבים שייכות לחברות, יהיה עליה לשלם את התמורה שקיבלה בפועל בעד מכירת הסוזוקי, ולא את מלוא ערכו. בין היתר לאור העובדה, כי בחווה"ד השמאית שהציג המפרק נקבע ערכו של הרכב למימוש מהיר ע"ס 20,480 ₪ ולא 38,000 ₪, כטענת המפרק. 14. ב"כ הכונס הרשמי הצטרף לעמדת המפרק. ד י ו ן 15. מכל האמור עולה כי סלע המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלת הבעלות ברכבים. בשונה מרישום במרשם המקרקעין, שהינו רישום קונסטיטוטיבי, רישום הבעלות במשרד הרישוי הינו בעל ערך דקלרטיבי בלבד (רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, נא (4) 464, 474). עם זאת, נטל ההוכחה לסתירת האמור ברישום מוטל על הטוען לה, ובענייננו, על המפרק. 16. המפרק העלה מספר אינדיקציות לבעלות החברות בפירוק ברכבים: רכישת הרכבים נעשתה מכספי החברות בפירוק. עובדי החברות בפירוק עשו שימוש בפועל ברכבים. העובדה כי החברות בפירוק הן ששילמו הביטוחים עבור הרכבים. אי קיומה של תביעת חוב בגין החוב שלכאורה הביא להעברת הבעלות ברכבים ע"ש המבקשת. הקשר המשפחתי בין המבקשת לבין מנהל החברות בפירוק, שהביא, כנטען, להעברת הבעלות על שמה. 17. המבקשת לא חלקה על כך שהרכבים נרכשו על ידי החברות בפירוק, שימשו בפועל את עובדיהן, וכי תשלומי הביטוח נעשו על-ידן, ואף לא נתנה הסבר מדוע נעשה הדבר. כל שטענה היה, כי מאחר שהחברות בפירוק היו חייבות כספים לחברה בבעלותה הועברה על-שמה הבעלות ברכבים, כערובה לתשלום החוב. 18. המבקשת לא הביאה ראיה לקיומו של החוב הנטען או לגובהו. על אף שלטענתה היו קיימים בידה מסמכים שהוכיחו זאת. אף ההסבר שנתנה לשאלה מדוע הועברה הבעלות ברכב על-שמה, במקום רישום שעבוד כמקובל, אינו סביר. על פי הפסיקה, מחדלו של בעל דין מהבאת ראיות המצויות בידו, ללא הסבר סביר, מעיד כי בראיות אלו יש כדי להועיל לצד שכנגד - "...כלל הנקוט ע"י בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/788 נועה שרון נ' יוסף לוי, לה (1) 736, 760). מכאן, שאין מקום לקבל את טענת המבקשת לענין החוב שבגינו נרשמו הרכבים על שמה. 19. נסיבות אלו, בצירוף העובדה כי המבקשת היתה באותה העת בת זוגו של מנהל החברות בפירוק, יש בהן כדי להצביע על כך שהעברת הרישום ע"ש המבקשת נעשה באופן פורמאלי בלבד, בין לצורך הפחתת נכסי החברות בפירוק בבוא עת פקודה, ובין מרצון לשמור על ערך הרכבים במכירתם. לפיכך אני קובעת כי הבעלות ברכבים שייכת לחברות בפירוק. 20. התוצאה מהאמור הינה כי: א. בקשת המבקשת להחזרת תמורת רכב ההונדה - נדחית. ב. באשר לרכב הסוזוקי - לאחר שהרכב נתפס על ידי המפרק הזמני, והתגלה כי הוא שועבד לטובת בנק הפועלים (בשל חובות המבקשת לבנק) הוחזר הרכב לידי המבקשת, והמפרק עתר לקבלת תמורת הרכב. מחוות דעת שהגיש המפרק עולה, כי שווי הרכב עומד על 27,306 ₪, ועל 20,480 ₪ למימוש מהיר. מאידך טוען המפרק, כי קיבל הצעה לרכישת הרכב בסך 25,747 ₪, ומרבית הסיכויים כי לאחר התמחרות היתה מתקבלת אף הצעה גבוהה יותר. אין חולק כי רכב הסוזוקי נמצא במצב מוזנח והדבר אף עולה מדו"ח השמאי מטעם המפרק. לפיכך אין מקום לשום את שוויו במלוא מחירו על פי מחירון "לוי יצחק". לאור העובדה כי בחוות דעת השמאי, שלא נסתרה, נקבע כי שוויו של הרכב עומד על 27,306 ₪, והמפרק אף קיבל הצעות קרובות לסכום זה, יש לראות שווי זה כשווי הרכב. לפיכך על המבקשת לשלם למפרק בגין רכב הסוזוקי סך של 27,308 ₪ בתוספת הוצאות תפישה בסך 826 ₪. סכומים אלו יוצמדו למדד וישאו ריבית כדין מיום 24.11.03 ועד התשלום בפועל. ג. המבקשת תשלם הוצאות המפרק בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ מהיום.מפרק (חברה)מכירת רכברכב