תיקון 3 לחוק החברות מאפשר אף הוא לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש בחברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה. לפי מבחן זה, אין צורך בתרמית ממש ומספיקה התנהגות חריגה, אפילו פחותה מתרמית. הרמת המסך נועדה למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה, את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה, הכרוכה בפגיעה בזולת. היא נועדה לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור. מדובר בעקרון יציר הפסיקה, שקיבל לבוש חוקי בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. סעיף זה מאפשר להתעלם ממסך ההתאגדות, החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות או לקפח אדם, או כאשר בית המשפט סבור, כי צודק ונכון לעשות כן, בנסיבות הענין. סעיף 6 תוקן בחודש מרץ 2005 (תיקון 3 לחוק החברות) ונוסחו כיום הוא כדלקמן: 6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו". תיקון 3 לחוק החברות סילק חלק מאי הבהירות של הנוסח הקודם בחוק, וצמצם את אפשרויות הרמת המסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות לחובות החברה. להלן פסק דין בנושא הרמת מסך בגין קיפוח נושא: פסק דין העובדות בקצרה: מונחת בפני תביעה כספית לתשלום סך של 35,000 ש"ח. בתאריך 8.9.1994 החל התובע לעבוד כשכיר בחברת קפה - לוד בע"מ (להלן: "החברה"). בתאריך 6.8.1998, בחלוף 4 שנות עבודה בחברה, פוטר התובע מעבודותו. הנתבעים הינם בעלי המניות בחברה, ובזמנים הרלוונטים לכתב התביעה היו מנהליה. במועד פיטוריו של התובע, חבה לו החברה כספים בעבור עבודתו. משכך הוגשה תביעה כספית לבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת הליך זה נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, בתאריך 24.9.2000, על פיו התחייבה החברה לשלם לתובע סך של 13,500 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום חתימת ההסכם ועד לתשלום המלא בפועל, וזאת עד ולא יאוחר מיום 8.10.2000. החברה לא קיימה את התחייבויותיה על פי ההסכם, ועל כן נפתח תיק הוצל"פ כנגדה בתאריך 17.10.2000. טענות התובע בתמצית : טוען התובע, כי בבדיקה שנערכה אצל רשם החברות בתאריך 5.8.2003 נתברר כי החברה אמנם רשומה "בפעילה", אך מאז שנת 1997 לא משלמת אגרות שנתיות. זאת ועוד, נתברר בדיעבד, כי במועד חתימת הסכם הפשרה היה חשבונה של החברה מוגבל. במועד זה התכוונה החברה מלכתחילה, באמצעות הנתבעים שלא לקיים את התחייבותה ואת הסכם הפשרה שנחתם ביום 24.9.00. הנתבעים פעלו בחוסר תום-לב עת "משכו" את בירור התביעה בבית דין לעבודה, עד אשר החברה הפכה לאי סולוונטית, או אז הסכימו ל"פשרה" אשר ידעו שלא תקוים כלל על ידי החברה. משכך, טוען הנתבע, כי יש לחייב את התובעים באופן אישי. טענות הנתבעים בתמצית: טוענים הנתבעים, כי אין התביעה מגלה כלפי הנתבעים כל עילה מכיוון שחברה, קפה לוד בע"מ, הייתה המעסיקה היחידה של התובע. קשיי התובע בגביית תיק ההוצל"פ אינו מהווה עילת תביעה לחיוב כספי כנגד בעלי מניות/ מנהלים של אותו גוף שכנגדו פועלים. לטענתם, מתן פסה"ד מיצה את כל זכויותיו של התובע בנושא שכר עבודתו ואין הוא יכול לקום בתביעה כנגד צדדים , אותם לא צירף לתביעתו המקורית. הם מוסיפים וטוענים שפעלו בתום-לב וכל פעולותיהם נעשו כאורגן של החברה ולא באופן אישי. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון: מששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי המקרה הנדון נמנה בין אותם מקרים ולפיהם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות וליחס את חובות החברה לנושאי המשרה בה, זאת לאור הקווים המנחים שנקבעו בפסיקה - היינו - הרמת מסך תעשה רק במקרים חריגים כאשר הוכחו עובדות המצדיקות זאת. מסך ההתאגדות אכן חוצץ בין חברה לבין בעלי מניותיה, אך אין הוא מסך ברזל. ניתן הוא להרמה, באמצעות כבלי פלדה מיוחדים וקשיחים. כבלי הפלדה יופעלו רק בנסיבות חריגות. הרמת המסך נועדה למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה, את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה, הכרוכה בפגיעה בזולת. היא נועדה לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור. מדובר בעקרון יציר הפסיקה, שקיבל לבוש חוקי בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. סעיף זה מאפשר להתעלם ממסך ההתאגדות, החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות או לקפח אדם, או כאשר בית המשפט סבור, כי צודק ונכון לעשות כן, בנסיבות הענין. סעיף 6 תוקן בחודש מרץ 2005 (תיקון מס' 3 לחוק החברות) ונוסחו כיום הוא כדלקמן: 6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (ג) (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ד) (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו". תיקון מס' 3 סילק חלק מאי- הבהירות של הנוסח הקודם בחוק, וצמצם את אפשרויות הרמת המסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות לחובות החברה. תיקון מס' 3 מאפשר אף הוא לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש בחברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה. לפי מבחן זה, אין צורך בתרמית ממש ומספיקה התנהגות חריגה, אפילו פחותה מתרמית. פעולתם של הנתבעים במקרה הנדון עולה לכדי התנהגות חריגה שנועדה לקפח נושה, הוא התובע התביעה זו. פעולתם החריגה של הנתבעים - הלכה למעשה - התבצעה באופן הבא : התובע הגיש לבית הדין האזורי לעבודה, בשנת 1998, תביעה לתשלום פיצויי פיטורין ובתאריך 24.9.2000 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים על פיו התחייבה החברה לשלם לתובע סך של 13,500 ₪ תוך 15 ימים. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, וביחוד עדותו של מר שמשון מנורי אשר בזמנים הרלוונטיים היה רואה חשבון של החברה, עולה תמונה ולפיה - החברה היתה נתונה בקשיים כלכליים טרם חתימת הסכם הפשרה מול התובע. להלן חלקים מעדותו : (פרוטוקול עמוד 18 שורות 16-20 ) " ש.ת. כבר ב -98, אני מזהיר פה שהחברה היא בקשיים שיש אי וודאות בדבר המשך החברה. אני מחזיק במקרה מאזן 98 . ש.ת בשנת 99 רק המשיך. ש. כלומר בעלי המניות ידעו שמצב החברה בכי רע ? ת. ידעו. ש. ניתנה הזהרת עסק חי,אשר משמעותה ? ת. משמעותה שיכול להיות שהחברה לא תמשיך פעילותה, יש סכנה להמשך פעילותה. " משכך, עולה השאלה מדוע חתמו הנתבעים על הסכם פשרה, בתאריך 24.9.2000 ולפיו התחייבה החברה לשלם לתובע סכום כסף, בשעה שידעו הנתבעים - טרם החתימה על ההסכם - כי בתאריך 3.8.2000 נסגר חשבון החברה בבנק, והחברה נמצאה בקשיים כלכליים וניתנה לה "הזהרת עסק חי " בסמוך למועדים שבהם הוגש כתב התביעה לבית הדין האזורי לעבודה קרי 11/1998. עיון בגילגולי בירור התביעה בבית דין לעבודה מלמדת כי הנתבעים "משכו" את בירור התובענה של התובע בכדי לקפחו כנושה משנת 98 ועד אשר בפועל נסגר חשבון החברה, או אז "התפשרו" עימו בפשרה ש"אינה שווה את הנייר". התנהגות חריגה זו - מקימה לתובע את הזכות להרמת מסך ההתאגדות. שומה היה על הנתבעים, להודיע לבית הדין לעבודה ולתובע, כבר בהליכים המיקדמיים בתיק, למצב אליו נקלעה החברה, זאת על מנת שבית הדין יתוו את הדין המתאים לנסיבות המקרה או לחלופין היה התובע עצמו, פועל בדרכים חלופיות לשם גביית חובו. לחלופין, היו צריכים לציין בעת חתימת הסכם הפשרה כי אין יותר כספים לחברה. לדידי, ניסו הנתבעים בפעילותם "להרוויח זמן" על מנת שלא תקום לתובע זכותו לתשלום בעבור פיצויי הפיטורין טרם כניסתה הסופית של החברה למצב בו תהא היא חדלת פירעון. ודוק: במשך כשנתיים ימים התנהל התיק בבית הדין לעבודה - הסכם הפשרה נחתם התאריך 24.9.2000 ללא איזכור כל שהוא לכך - בפועל חדלה כל פעילות בחברה על פי נתוני רואה החשבון של החברה ביום 30.6.2000 . הווה אומר, נחתם הסכם פשרה לאחר שהחברה פסקה לפעול. את העובדות הנ"ל, לא הציגו הנתבעים מלפני בית הדין בשעה שחתמו על ההסכם, ודאגו להסתירו מלפני בית הדין. במקרה הנדון - יש מקום להניח - ובמידה והיה זוכה התובע התביעתו היה יכול הוא לקבל פסק דין העולה בעשרות מונים מסכום הפשרה, דהיינו, סכום התביעה המקורי - ופיצויי הלנת שכר כדין. פועל יוצא מכך, הוא יכל לדרוש את פירוקה של החברה, מינוי עורך דינו כמפרק זמני שלה, ביצוע "בדק בית" בכל שנעשה בחברה, כולל דרישת זכויותיו כנושה. הנתבעים מכוח היותם בעלי המניות ונושאי המשרה בחברה - מצאו לסיים את ההליך בבית הדין - ב"פשרה" שתהא נוחה - ותשרת את טובתם האישית בלבד, ועל פיה לא יוכל התובע להיפרע מהסכם הפשרה, הדיון בבית הדין יפסק ויחסוך מזמנם, ולתובע לא תתאפשר הגישה לפירוק החברה, לאור סכום הנמוך של הפשרה, שאף לא לוותה בכל סנקציה רצינית במקרה של אי ביצועה. על כן, מצאתי לנכון , נוכח פעולותם של הנתבעים, לייחס להם את חובות החברה - זאת באמצעות הרמת מסך ההתאגדות ויחוס חובות החברה לנושאי המשרה בה. משכך, לא נותן לי אלא לקבל את התביעה במלואה. הנתבעים ישלמו לתובע את סכום התביעה. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאות המשפט וכן סך של 5,000 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד. הרמת מסך