סעיף 23 לפקודה עוסק בחתימה שזוייפה או שנחתמה שלא ברשות וזו לשונו: "(א) חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו. (ב) שום דבר האמור בסעיף זה אין בו כדי לפגוע באישור שניתן לחתימה שנחתמה שלא ברשות ואינה מגיעה לכלל זיוף. (ג) אדם שפרע שטר בתום לב ובדרך העסקים הרגילה, אין עליו חובה להוכיח כי ההיסב של הנפרע או כל היסב שלאחריו נחתם בידו או בהרשאתו של האדם שההיסב נחזה כשלו; ואפילו היתה חתימת ההיסב מזוייפת או חתומה שלא ברשות, דינו של מי שפרע בדרך זו כדין מי שפרע כשורה. (ד) לענין סעיף זה, מימשך או פקודה שנמשכו על ידי בנק על סניף שלו, וחוץ מזה נתקיימה בהם ההגדרה של שטר על פי סעיף 3 - דינם כדין שטר." סעיף 25 לפקודה עוסק במקרה שהחותם חותם בתור מורשה או בבחינת נציג וזו לשונו: "(א) מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית. (ב) כשבאים להכריע אם חתימה פלונית על שטר היא של מרשה או של המורשה שבידו נכתבה, הולכים אחר הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך. סעיף זה יש לפרשו מתוך היקש לסעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 העוסק בפעולה ללא הרשאה וזו לשונו: "(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור. (ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו. (ג) תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה. להלן פסק דין בנושא חתימה מזויפת של מורשה חתימה: פסק דין בפני תביעה כספית על סך של 21,067 ₪ אשר הוגשה בסדר דין מהיר. התובע אוחז בשיק ע"ס 11,757 ₪ שמספרו 1547 משוך על הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, ז"פ 22/11/99. (להלן: "השיק"). הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת) הינה חברה בע"מ והנתבעים 3-2 (להלן: "הנתבעים) הם מנהליה ובעלי המניות בה. טוען התובע כי השיק ניתן לפקודת "דור חן מסחר" והוא מוסב על החלק מצידו השני, השיק חתום על ידי הנתבעים בצירוף חותמת הנתבעת. התובע טוען כי השיק לא כובד על ידי הבנק בטענה "ניתנה הוראת ביטול" ולטענתו ההוראה ניתנה על ידי הנתבעים בידיעה כי השיק הוסב על ידי מקבל לצד שלישי מתוך כוונה שלא יוכל לגבות את השיק. התובע טען כי הנתבעים אף הפסיקו את פעילותה של הנתבעת והעבירו את כל נכסיה וזכויותיה לחברה אחרת שבשליטתם וזאת כאשר המשיכו לנהל עסק זהה באותו המקום וכל זאת על מנת שהנתבעת מספר 1 תהפוך לחדלת פירעון וכך התובע לא יוכל לגבות את השיק. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי הנתבעת אינה פעילה מסוף שנת 99 וכיום אין לנתבעים כל קשר לנתבעת. כן נטען כי על השיק מופיעה חותמת הנתבעת בצירוף חתימתו של הנתבע 2 כמורשה חתימה בלבד וכי הנתבע 3 כלל לא חתום על השיק. הנתבעים טענו כי הנתבעת חדלה מפעילות עקב קשיי נזילות וכי לא היו לה כל נכסים או זכויות וכן לא התנהל באותו המקום כל עסק זהה הקשור לנתבעים. הנתבעים טענו כי אינם מכירים כלל את הנפרע "דור חן מסחר". התביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון: העובדות שאינן שנויות במחלוקת הינם כי התובע מחזיק בשיק החתום בחותמת הנתבעת והנתבע 2 ובעוד חתימה נוספת שאינה של הנתבע 3 וכי השיק לא כובד. הנתבעים טוענים כי בהעדר חתימת הנתבע 3 אין השיק מחייב את הנתבעת ולכן דין התביעה להידחות. סעיף 23 לפקודה עוסק בחתימה שזוייפה או שנחתמה שלא ברשות וזו לשונו: "(א) חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו. (ב) שום דבר האמור בסעיף זה אין בו כדי לפגוע באישור שניתן לחתימה שנחתמה שלא ברשות ואינה מגיעה לכלל זיוף. (ג) אדם שפרע שטר בתום לב ובדרך העסקים הרגילה, אין עליו חובה להוכיח כי ההיסב של הנפרע או כל היסב שלאחריו נחתם בידו או בהרשאתו של האדם שההיסב נחזה כשלו; ואפילו היתה חתימת ההיסב מזוייפת או חתומה שלא ברשות, דינו של מי שפרע בדרך זו כדין מי שפרע כשורה. (ד) לענין סעיף זה, מימשך או פקודה שנמשכו על ידי בנק על סניף שלו, וחוץ מזה נתקיימה בהם ההגדרה של שטר על פי סעיף 3 - דינם כדין שטר." סעיף 25 לפקודה עוסק במקרה שהחותם חותם בתור מורשה או בבחינת נציג וזו לשונו: "(א) מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית. (ההדגשה שלי מ.ק.) (ב) כשבאים להכריע אם חתימה פלונית על שטר היא של מרשה או של המורשה שבידו נכתבה, הולכים אחר הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך. סעיף זה יש לפרשו מתוך היקש לסעיף 6 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 העוסק בפעולה ללא הרשאה וזו לשונו: "(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד - כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור. (ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו. (ג) תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה. במקרה דנן הוכח כי הנתבע 2 בתור מורשה חתימה (ביחד עם הנתבע 3) העניק פנקסי שיקים שלמים החתומים בחותמת הנתבעת ובחתימתו בלבד למר יוסי אהרון לניכיון ובמשך זמן רב סיחרו והחליפו את השיקים ביניהם כאשר שוכנעתי כי הנתבע 2 היה מודע לעובדה כי חתימת הנתבע 3 חסרה. העובדה כי נדרשת חתימת הנתבעים יחדיו בצירוף חותמת הנתבעת על מנת לחייב את הנתבעת אינה בידיעתו של התובע. תמוהה העובדה כי הנתבע 2 כמנהל חברה יעניק 6-4 פנקסי שיקים שלמים(!!!) כאשר חתומים הם בחתימתו ובחותמת הנתבעת בלבד ללא ידיעת המנהל הנוסף והמורשה חתימה כאשר את הסכומים ושאר הפרטים ממלא אדם זר לנתבעת שאינטרסי הנתבעת כלל לא נוגעים לו. לא מקובלת עלי תשובתו של הנתבע 2 "תשאל אותו" כשנשאל כיצד ידע מר אהרון אילו סכומים למלא. משהתבקש הנתבע 2 להציג את המסמכים לפיהם יודע האם התקבלה תמורה ובעבור איזה שיק טען שהמסמכים לא בהישג ידו, וכי מקום הימצאו של היומן בו נרשמו הפרטים הנ"ל אינו ידוע לו. (עמ' 9 לפרוטוקול) טענת הנתבע 2 כי לא ידע שאם יגיע השיק לבנק משמע זוייפה חתימה וכן משחזר השיק לא הודיע לבנק על הזיוף משום שהשיק נלקח ללא אישור ולכן לא ידע אם הבנק יכבד אותו או לא אינה אמינה עליה כלל מה גם שהנתבע 2 כלל לא פנה לבנק לאחר הביטול. עדותו של הנתבע 3 הייתה מאד אמינה בעיניי ושוכנעתי כי לא הכיר כלל את מר יוסי אהרון וכן כי לא חתם כלל על השיקים ועל השיק נשוא התביעה בפרט. הרמת מסך: אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על חציצה בינה לבין בעלי מניותיה. מסך זה מפריד בין זכויות וחובות החברה לבין אלה של בעלי המניות. זהו עקרון יסוד בדיני התאגידים, המאפשר מסחר בעולם המודרני, בכך שהוא מאפשר לבעלי מניות לקחת סיכונים מסחריים סבירים, זאת בנוסף ליתרונות מיסויים וכספיים: "לחברה, מיום שנרשמה, אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מזו של חבריה והיא כשרה לכל זכות, חובה ופעולה משפטית, המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד. לחברה אישיות משפטית כללית והיא משמשת מושא לזכויות ולחובות בתחומי המשפט השונים... עם הרישום קם גוף מאוגד אשר הדין מקנה לו קיום עצמאי. זוהי פיקציה שיצא החוק במגמה לאפשר לאנשי עסקים ולאחרים לנהל את פעילותם במסגרת משפטית מלאכותית, על יתרונותיה וחסרונותיה." (פרופ' יוסף גרוס, חוק החברות החדש מהדורה שניה, 43-44). הרמת מסך הינה שלילת האחריות המוגבלת, כאשר נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות עקרון הפרדת האישיות המשפטית הנפרדת הינו עיקרון על בדיני החברות והוכר בפסיקה ובחקיקה ככזה. החריג לכלל זה הוכר ועוגן בחוק החברות בסעיף 6 (בטרם תיקונו) שזו לשונו: (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה; (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה. את לשון הסעיף הבאתי לפני תיקונו שכן העילה נולדה בטרם התיקון לחוק. לכאורה, לפי לשון החוק הוקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב בבואו להחליט אם להרים את המסך אם לאו, ואולם דעת המלומדים הינה כי הפעלת שיקול דעת זה יעשה בהתאם לקווים שנקבעו בפסיקה - היינו שהרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים כאשר הוכחו עובדות המצדיקות הרמת המסך. ד"ר אירית חביב סגל, בספרה "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש", כרך א' הוצאת אל -טק הפקות בע"מ 1999, מצביעה על כך שבתי המשפט פעמים רבות עשו שימוש בסוגיה של הרמת המסך, משום הקלות שבה מאפשרת ההלכה את היצירה השיפוטית, שעה שניתן היה להתמודד עם הסוגיות שהתעוררו באותם מקרים בהקשר של דוקטרינות אחרות מדיני החברות ולהימנע מהרמת המסך. המבחן הראשון והבולט מכולם, בו נעשה שימוש לצורכי הרמת מסך הינו "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות. דר' חביב סגל בספרה הנ"ל מציינת, כפי שציינתי לעיל, כי עצם העובדה שבעל מניות מבקש להימנע מהטלת אחריות עליו, עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות. ואולם, מציינת המלומדת: "הנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו .... כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה". (עמ' 253). בתי המשפט גם הפעילו דוקטרינות מדיני השליחות, כאשר ייחסו את פעילות החברה ובעליה. באותם מקרים בהם לא נתקיימה הפרדה בין החברה ובעליה ואלו לא אפשרו לחברה "לפעול כישות עצמאית הפועלת למיקסום רווחיה, ראה בית המשפט בחברה מעין שלוח של בעליה, ועל פי קונספציות של שליחות ייחס את חיובי החברה לבעליה; דהיינו, על פי מבחני השליחות, הקרבה המעשית שבין החברה לבעליה היא המכריעה בהרמת המסך". [ראה חביב סגל בספרה הנ"ל עמ' 254]. דר' חביב - סגל מציינת, כי לדעתה אם נתחשב בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, אזי את המבחן הקבוע בסעיף 6 לחוק של "בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן", יש להפעיל באופן דומה להחלת מבחן ה"שימוש לרעה", שאם לא כן, על פי לשונו, מאפשר סעיף זה הרחבת האפשרויות לשימוש בעקרון זה. אם נסכם את הנ"ל, כאשר בית המשפט ימצא כי בעלי המניות של החברה נהגו בחברה כבתוך שלהם, ניתן יהיה לומר כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ויהא זה נכון וצודק להרים את המסך. עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון בע"א 5017/92, מרכז הארגזים נ' עוזר, פ"ד נא (2) 200, 201 בו קבע כב' השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה. הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפרק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8), 713. בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא". בספרו של פרופ' י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה. בתי המשפט נהגו להרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת לפרוע את חובותיהם. עירוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסוימים כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה ובמקרים של תרמית חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, במקרים שבעלי מניות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות. במקרה דידן שוכנעתי כי מעשיו של נתבע 2 שפורטו לעיל וכן הקמת החברה ה"חדשה" שהייתה "אותה גברת בשינוי אדרת" מצדיקים חיובו האישי של נתבע 2 כלפי התובע. בקשר לנתבע 3, שאיננו חתום על השטר, הודיע ב"כ התובע המלומד על הסכמתו למחוק את התביעה נגדו ללא צו להוצאות. ב"כ הנתבעים המלומד טען שהמדובר ב"מעט מדי ומאוחר מדי" ולכן דרש דחיית התביעה תוך חיוב התובע בהוצאותיו. בנסיבות העניין ולאור העובדה שנתבע 3 ממשיך בקשרי מסחר עם נתבע 2 גם בחברה החדשה, נראה כי הנכון הוא לדחות התביעה נגדו, ללא צו להוצאות לכן ולאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 3 וכן דוחה התביעה נגד נתבעת 1, שממילא חדלת פירעון ומחייב את הנתבע 2 לשלם לתובע את הסך של 21,067 ₪ כשהם צמודים מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף ישלם הנתבע 2 לתובע את הוצאות המשפט וכן סך של 3,000 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד. מסמכיםמורשה חתימהזיוף