התביעה מבוססת על טענתה של התובעת כי לאחר התחשבנות לגבי תקופת השותפות הגיעו הצדדים להסכמה לפיה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 82,000 ₪, ועל בסיס הסכמה זו מסר שני שיקים בהתאם, ואולם שיקים אלו לא נפרעו. להלן פסק דין בנושא צ'ק חוזר לאחר התחשבנות שותפות: פסק דין העובדות 1. בשנת 1993 הקימו הצדדים שותפות עסקית במסגרתה מכרו אביזרי אמבטיה שונים אשר יובאו ע"י חברת א.מ.י הומלי (1990) בע"מ, עפ"י הסכם זיכיון . השותפות פעלה בחנות בקניון בת ים, עפ"י הסכם שותפות מיום 16.12.93 (להלן:"שותפות הומלי"). בנוסף היו הצדדים, ביחד עם אחרים, שותפים בחברה בשם הומלייט בע"מ אשר עסקה באביזרי תאורה, (להלן:"חברת הומלייט). בחודש יוני 1996 פורקה השותפות בהסכמה באופן שהנתבע פרש מהשותפות הומלי והעביר את מניותיו בחברת הומלייט לתובעת. למרות פירוק השותפות בשני הגופים הנ"ל נמשכו הקשרים בין הצדדים והנתבע עבד כשכיר בחנות שהקימה התובעת בראשל"צ, ניהל את החנות תמורת שכר חודשי בסיסי ואחוזים מרווחי החנות. כשנה לאחר מכן נסגרה החנות בשל העדר רווחיות והקשר העסקי בין הצדדים נותק. התביעה מבוססת על טענתה של התובעת כי לאחר התחשבנות לגבי תקופת השותפות הגיעו הצדדים להסכמה לפיה על הנתבע לשלם לתובעת סך של 82,000 ₪, ועל בסיס הסכמה זו מסר שני שיקים בהתאם, ואולם שיקים אלו לא נפרעו. התביעה 2. לגרסתה של התובעת, לאחר פירוק השותפות ביוני 1996, נפגשה עם הנתבע כדי להסדיר את ההתחשבנות שנותרה פתוחה עם פירוק השותפות. בסוף שנת 1997 ובתחילת שנת 1998 נפגשו אצל רו"ח עזרא ארנון אשר רשם סכומים וחישובים, נספח א 1 ו- א 2 לתצהירה מתאריכים 28.11.97 ו- 16.3.98. על בסיס רישומים אלה נפגשו הצדדים ביוני 1998 וערכו את נספח ב' בכתב ידו של הנתבע ולפיו חובו לתובעת היה 150,000 ₪ ומסכום זה הופחתו תשלומים שהנתבע טען כי מגיעים לו לרבות בשל עבודתו בחנותה של התובעת בסך כולל של 68,000 ₪ ונותר חייב סך של 82,000 ₪. באותו מעמד מסר לתובעת, שיק ע"ס 32,000 ₪ ושיק נוסף ע"ס 50,000 ₪ משוכים ע"י חברת יומר השקעות בע"מ, שבשליטתו, ולבקשתה של התובעת רשם את השיקים לפקודתו וחתם חתימת הסבה בגב השיקים. השיקים הופקדו בחשבונה של התובעת בבנק כשיקים מעותדים ואולם בסמוך לפני מועד הפירעון שהיה רשום בהם (ספטמבר 1998) ביקש הנתבע למשוך אותם בטענה שלא יפרעו והתחייב לפרוע את החוב בהקדם והתובעת פעלה כבקשתו. לאחר שפנתה לנתבע מספר רב של פעמים ע"מ שיפרע את חובו והוא התחמק בטענות שונות החליטה להגיש את התביעה כנגדו. גרסתה של התובעת נתמכת בגרסתו של בנה המעיד כי נפגש עם הנתבע ושוחח עמו על החוב, והנתבע לא הכחיש קיומו של החוב אך טען שיש להפחית סכום מסוים מסכום החוב, וכי אין לו יכולת לשלם באותה עת. כן אישר העד כי אמו פנתה לנתבע פעמים רבות לפני הגשת התביעה כדי שיפרע את החוב והנתבע שידע על קיומו של החוב לא שילם. הגנת הנתבע 3. הנתבע מאשר כי השותפות עם התובעת פורקה בחודש יוני 1996, על בסיס ידידותי לאחר שלא היה באפשרותו הכלכלית לשאת בהקמת חנות נוספת ורכישת זיכיון נוסף, כפי שבקשה התובעת. לטענתו העברת המניות בחברת הומלייט ללא תמורה לתובעת היוותה את ההסדר הכספי עם פירוק השותפות. מאחר והתובעת השקיעה בשותפות יותר מהנתבע הרי העברת המניות ללא תמורה מקזזת את ההפרש הכספי ואף צד לא צריך לשלם למשנהו תשלום כלשהו. לאחר שפורקה השותפות לא ערכו הצדדים כל התחשבנות בנוגע או בקשר לפירוק השותפות, ולראיה שהמשיך לעבוד כשכיר בחנותה של התובעת בראשל"צ. הנתבע שב ומדגיש כי לא נותרה בינו לבין התובעת כל התחשבנות בגין פירוק השותפות ולאחר שהפסיק לעבוד בחנותה של התובעת, התחתן בשנית החל לעסוק בתיווך נדל"ן והעתיק את כתובת מגוריו. הנתבע איננו יכול להסביר את נסיבות עריכתו של נספח א', מסמך ההתחשבנות וטוען כי אין למסמך זה כל קשר לפירוק השותפות. השיקים לא קשורים לפירוק השותפות וכנראה יועדו לו שכן נמשכו כמשיכה פרטית על שמו, ולהערכתו הגיעו השיקים לתובעת בין אם נלקחו שלא כדין וללא ידיעתו או שנמסרו לה כדי שתציג בבנק שלה תזרים מזומנים, הכנסות לעסק מבלי שהיו השיקים אמורים להיפרע. הנתבע הציג פנקס שיקים של חברת יומר ממנו נמשכו 4 שיקים נוספים לטובת הומלי כאשר כולם לא היו אמורים להיפרע וכלל לא נפרעו. הנתבע מכחיש קיומו של חוב או כי התובעת או בנה שוחחו עמו על טענת החוב, ואף מציין כי למרות החוב הנטען הוזמן לאירועים משפחתיים אצל בנה של התובעת. התיישנות התביעה 4. טענתו של הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות נדחתה ובסיכומיו מעלה ב"כ הנתבע את הטענה פעם נוספת וטוען כי מועד היווצרות העילה הינו המועד בו פורקה השותפות, יוני 1996 ולכן עד למועד הגשת התביעה חלפו יותר משבע שנים (התביעה הוגשה בתאריך 20.8.03). הסכם השותפות קבע כי התחשבנות תיעשה בעת פירוק השותפות וזהו המועד בו נולדה עילת התביעה ואותו נספח א' שאיננו נושא תאריך, נערך בסמוך למועד פירוק השותפות, ואם עילת התביעה מבוססת על אותו מסמך גם אז התיישנה התביעה ויש לדחותה מחמת התיישנות. יצוין כי בהתאם להסכמה דיונית שמורה הייתה לנתבע הזכות לשוב ולהעלות את טענת ההתיישנות ואולם טוב היה לנתבע לו לא שב והעלה את הטענה אשר איננה מבוססת על העובדות אשר התבררו במהלך שמיעת העדים. 5. בהסכם השותפות הוסכם כי בעת פירוק השותפות תיערך בין הצדדים התחשבנות ואולם אין לקבל את הטענה כי המועד בו נולדה עילת התביעה הינו מועד פירוק השותפות, יוני 1996 שכן לא הוכח כי ההתחשבנות הקובעת את חובו של הנתבע נערכה באותו מועד של פירוק השותפות, או במועד סמוך לכך. הנתבע כלל לא יכול היה למסור גרסה לגבי המסמך ומועד עריכתו, ואילו התובעת מסרה כי מסמך ההתחשבנות נערך אחר הפגישות שהתקיימו אצל רואה החשבון ארנון שהאחרונה שבהם, מרץ 1998 ועל בסיס הנתונים שרשם רואה החשבון נערכה ההתחשבנות כשלושה חודשים לאחר מכן, יוני 1998. גם אם נקבע את המועד הקובע לתחילת תקופת ההתיישנות כמועד עריכת המסמכים ע"י רואה החשבון גם אז לא התיישנה התביעה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע את תחילת תקופת ההתיישנות במועד בו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה נולדה בעת גמר ההתחשבנות, עת נקבע לכאורה חובו של הנתבע לתובעת, יוני 1998. משלא הסתיימה ההתחשבנות ולא נקבע קיומו של חוב לא נולדה עילת תביעה. הטענה בדבר התיישנות התביעה נדחית. עדותו של רואה החשבון עזרא ארנון 6. עדותו של רואה החשבון מובאת בנפרד מעדויותיהם של הצדדים שכן המדובר בעד מקצועי ניטראלי המקובל על שני הצדדים הגם שהוזמן לעדות ע"י התובעת. הנתבע מציין בעדותו כי לאחר שהצדדים לא היו מרוצים משירותיו המקצועיים של רו"ח דרוקר הם העבירו את הטיפול לרו"ח ארנון, עפ"י המלצתו של הנתבע עצמו. העד אישר כי שני המסמכים מיום 28.11.97 ו- 16.3.98 נערכו בכתב ידו במסגרת ישיבות שהצדדים ערכו במשרדו לגבי מצב העסק שלהם. יצוין כי לשיטתם של שני הצדדים נערכו המסמכים במועדים שלאחר פירוק השותפות יוני 1996. בעדותו הבהיר העד את הרישומים, כגון כמה כסף הביא כל אחד לעסק וכמה משך כל אחד מהשותפים מכספי השותפות. המסמך אף נושא את התאריך 30.6.96 שהעד אינו יודע מהו אך ניתן לקבוע כי מדובר במועד פירוק השותפות. באשר למסמך מיום 16.3.98 הבהיר העד כי רשום בו הגירעון של העסק וחלוקתו של הסכום בין הצדדים, וכן עניינים שנותרו לבדיקה, כגון שווי המלאי והוסיף בעמ' 9 שורה 24:"אני יודע כי הם לקחו את הנייר ואמרו שמפה והלאה יתחשבנו בניהם". 7. עדותו של רואה החשבון סותרת מניה וביה ובאופן מוחלט את גרסתו הבסיסית של הנתבע לפיה העברת המניות בסמוך למועד פירוק השותפות, יוני 1996, היוותה את גמר ההתחשבנות ולמעשה לא נדרשה כל התחשבנות שכן כנגד העברת המניות ללא תמורה נעשה קיזוז הדדי בין הצדדים ללא צורך בהתחשבנות כלשהי. והנה מתברר כי בניגוד לטענה התקיימו גם התקיימו פגישות עבודה אצל רואה החשבון לאחר מועד פירוק השותפות ולפחות שתי פגישות כאלו. אם נכונה הייתה גרסתו של הנתבע לא היה מקום וצורך לקיים את הפגישות שכן לאחר פירוק השותפות, לשיטתו של הנתבע, אין לו יותר כל חובות או זכויות ועניין בשותפות או בחברה ועל כן לצורך מה קיים בירורים חשבונאיים אצל רו"ח עזרא ארנון? דיון והכרעה 8. בנוסף לגרסתו הברורה של רואה החשבון ממנה עולה כי הצדדים נעזרו בו מקצועית לבירור מצב החשבון, לרבות השקעות ומשיכות מכספי השותפות הרי שגם ת/2 אשר חלקו העליון הרשום בעט אדומה, בכתב ידו של הנתבע, שוללים את גרסתו של הנתבע וטענתו, מבין כמה טענות, כי המסמך נערך במועד סמוך לפירוק השותפות. במסמך רשם הנתבע כספים המגיעים לו בגין עבודתו בחנות התובעת בראשל"צ, לרבות משכורות שלא שולמו ומשכורות אלו לא יכולות להיות במועד פירוק השותפות, שכן רק לאחר מועד זה החל הנתבע לעבוד בחנותה החדשה של התובעת. בנוסף, סבירה בעיני גרסתה של התובעת כי המסמך נערך לאחר שסיימו הצדדים את הבירורים אצל רואה החשבון וכפי שהבהירה בעדותה, לרבות לגבי הסכומים השונים אשר רואה החשבון לא זכר במדויק, ראה בעניין זה בעיקר עדותה בעמ' 21, שורה 2 לפרוטוקול. בחקירתו הנגדית אישר הנתבע קיומן של פגישות אצל רו"ח והסבירם בצורך לבדוק אם היו רווחים בחנות כיוון שחלק משכרו היה מבוסס על אחוזים מהרווח. יחד עם זאת, בניגוד לטענתו כי לא היה צורך בהתחשבנות אישר בעמ' 23 שורה 18 "... אני מעריך שהפגישות היו לצורך עסקי השותפות שפורקה". שכרו של הנתבע לא קשור לעסקי השותפות שפורקה ולגביה, לגרסתו המקורית לא היה צורך בבדיקה חשבונאית. לגבי ת/2 לא יכול היה הנתבע ליתן בעדותו הסבר בטענה שאיננו זוכר ולא יכול להבין את הניירות, יחד עם זאת אישר כי במועד פרישתו מהשותפות נותר חייב כסף (עמ' 25 שורה 25). בנוסף אישר הנתבע (עמ' 26 שורה 4) כי במועד העברת המניות הייתה חברת הומלייט בהפסדים. הודאה זו על קיומם של הפסדים בחברה לא מתיישבת עם הטענה כי עצם העברת המניות ללא תמורה בחברה בהפסדים, מהווה תמורה לחובותיו לשותפות ולגמר חשבון בוויתור הדדי בין הצדדים, כטענתו של הנתבע. ולבסוף, לא יכול היה הנתבע ליתן הסבר של ממש לגבי ת/2 והרישומים שבו. מסירת השיקים 9. התביעה איננה בעילה שטרית והשיקים שצורפו ע"י התובעת נועדו לתמוך בתביעתה ובטענה כי הנתבע התחייב לשלם לה, עפ"י הסיכום, סך של 82,000 ₪ כחובו מתקופת השותפות ולראיה משך שיקים ומסר לה ואין מחלוקת שלא נפרעו. הנתבע טען בראשונה כי איננו יודע כיצד הגיעו השיקים לתובעת והעלה שתי אפשרויות או שהגיעו לתובעת שלא כדין בנסיבות לא ידועות לו, או שמסרם לה כדי שתציגם כבטחון בחשבון הבנק שלה ותציג פעילות עסקית בפני הבנק. בעדותו בביהמ"ש, עמ' 26 לפרוטוקול, חזר בו הנתבע מהאפשרות הראשונה הנ"ל וטען כי השיקים נמסרו על ידו והסביר כי מאז התצהיר ניסה להבין והסתכל על השיקים למה נתן שיקים בסכומים כאלה. יצוין כי אין "בהסבר" ולא כלום שהרי השיקים היו ברשותו של הנתבע מאז ומעולם. לא ברור מה הביאו לעיין בשיקים ולהגיע למסקנה החדשה במועד שבין החתימה על התצהיר למועד מסירת העדות בביהמ"ש, פרק זמן של כחודש ימים. 10. אינני מקבל את גרסתו של הנתבע לגבי נסיבות מסירת השיקים הגרסה של התובעת עדיפה בעיני ומשתלבת עם מכלול הנסיבות, כפי שפורטו לעיל. לא סביר כי 3 שנים לאחר שפרש מהשותפות ימסור הנתבע לתובעת שיקים המיועדים להצגה בבנק ואם אכן מסר שיקים מחשבון שהיה לא פעיל, הרי שניתן להניח כי כבר בעת מסירתם של השיקים לא התכוון לפרוע אותם. אם אכן הופקדו השיקים לבטחון בחשבונה של התובעת לצורך קבלת אשראי ניתן להניח כי הבנק לא היה משחרר את השיקים שכן טוען הנתבע כי מצבה הכלכלי של התובעת היה קשה. יצוין כי לגבי 4 השיקים שבפנקס השיקים נ/1 לא התבהרו העובדות עד תום, לרבות העדרם של השיקים המסתיימים בספרות 78, 79 ואולם עובדה שאיננה ניתנת לסתירה היא כי - 2 השיקים 80, 81 סכומם זהה בדיוק לסכום החוב הנטען עפ"י ת/2, ומועד הפקדתם בבנק עפ"י ת/5 הינו 25.6.98, בסמוך למועד בו טוענת התובעת כי נערך ת/2. סיכום 11. גרסתה של התובעת סבירה בעיני ועדיפה על זו של הנתבע אף עדותה בפני הותירה רושם אמין על פני הזיכרון הסלקטיבי של הנתבע וניסיונותיו להתחמק ממתן תשובות ומתשלום החוב. גרסתה של התובעת הגיונית ומשתלבת במכלול הנסיבות והעובדה כי לא מהרה לתבוע נובעת מהיחסים הטובים ששררו בין הצדדים אותה עת, וכן מאחר שבירור החוב נמשך כשנתיים לאחר פרוק השותפות, ובשל עבודתו של הנתבע אצל התובעת ומרצונה כי החוב יוסדר בדרכי שלום ללא צורך בנקיטת הליכים משפטיים, ורק משהתברר לתובעת שאין בכוונתו של הנתבע לשלם הגישה את התביעה. התובעת הרימה את הנטל להוכחת תביעתה, כנדרש בתביעה אזרחית ועל כן המסקנה המתבקשת היא כי אכן סיכמו הצדדים את ההתחשבנות בניהם בעקבות פרוק השותפות באופן שהנתבע התחייב לשלם לתובעת סך של 82,000 ₪. 12. התביעה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעת את סכום התביעה בסך 113,520 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק שיחושבו מיום הגשת התביעה, 20.8.03 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בגין כל ההליכים בתיק בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. ההוצאות ושכ"ט עו"ד יהיו צמודים למדד וישאו ריבית כחוק שתחושב מיום מתן פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל. שיקיםדיני חברותהתחשבנותשותפותשיקים ללא כיסוי