תביעה נגזרת של קיבוץ

מקורה של התביעה הנגזרת בסעיף 198 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. תחולתו של מוסד זה על אגודה שיתופית כגון קיבוץ מצוי בפסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 6627/98 נוימן ואח' נגד רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 307). להלן פסק דין בנושא תביעה נגזרת של קיבוץ: פסק דין בקשה לאישור תביעה נגזרת רקע המבקשת היא חַברת הקיבוץ המשיב 1 (להלן - הקיבוץ). בבקשה שהניחה לפנינו היא מבקשת לאשר תביעה נגזרת של הקיבוץ נגד המשיבים 2-10 (להלן - המשיבים), ואף הם חברי הקיבוץ, על מנת ליתן פסק דין הצהרתי, לפיו הבעלות בכספים שנצברו לשמם אצל מעבידיהם שמחוץ לקיבוץ עד יום 31.12.2001 - היא לקיבוץ ולא למשיבים. זוהי תמציתו של ההליך שלפנינו, ומכאן נפנה לפרט פירוט מה של העובדות הצריכות לנו לשם הכרעה במחלוקת. מכתבי הטענות למדנו, כי עד לפני שנים אחדות נהג שוויון בין החברים בקיבוץ, בין היתר ביחס להכנסותיהם. רוצה לומר, כל הכנסה שהכניס החבר - לקיבוץ היתה. כך היה גם ביחס לחברים, שעבדו אצל מעבידים שמחוץ לקיבוץ (ואותם נכנה להלן - עובדי חוץ). שכרם של אלה עבר ישירות לקיבוץ, אף כי הפרשות סוציאליות שונות שהופרשו במסגרת עבודתם זו, כגון לקרנות פנסיה, קרנות השתלמות, קופות גמל וכיו"ב, נותרו על שמם ולא היו בשמו של הקיבוץ. בעשור האחרון החל הקיבוץ בתהליך של הפרטה. התהליך הגיע כדי כך, שכיום אין נוהגים עוד לפי המודל השוויוני, ודאי ככל שהדברים נוגעים להכנסת החבר. על כן, שכרו של עובד החוץ מגיע היום לידיו שלו, ולא לידי הקיבוץ, כבעבר. אין צריך לומר, ההפרשות הסוציאליות, שנעשו גם בעבר לשמו של עובד החוץ ולא לשם הקיבוץ, ממשיכות להיעשות בשמו. לגישת המבקשת - המודל השוויוני, שנקבע מפורשות בהוראה מתאימה בתקנון הקיבוץ, חדל להתקיים רק בסוף שנת 2001. על כן מכוונת התביעה הנגזרת רק להפרשות שנעשו עד למועד זה ולא לאחר מכן. הקיבוץ פורס שורה של טעמים, המבקשים לשכנע מדוע אין להיעתר לבקשה. הוא מבקש להסביר, כי חרף קיומה של ההוראה בתקנון - הרי שנוהג שנשתרש בקיבוץ, ואחריו שורה של החלטות שנתקבלו בקיבוץ, שינו את המצב, עד כי אין להוראה זו שבתקנון כל תוקף. מכיוון שכך - הרי שטובת הקיבוץ, כפי שרואים אותה חברי הקיבוץ, אינה בהגשתה של תביעה נגד החברים עובדי החוץ, ואם כך הוא - כי אז אין כל מקום לכפות עליו הגשתה של תביעה שכזו, כשם שמבקשת המבקשת לעשות. זוהי, בתמצית, עמדתו של הקיבוץ. בפירוט יתר אנו נציין, מתוך שלמדנו מכתב התשובה של הקיבוץ, כי אף שהיתה (ועודנה) קיימת אותה הוראה בתקנון, המחייבת העברת כל הכנסה שעושה החבר - לידי הקיבוץ, הרי שבפועל השתרש נוהג שונה ביחס למקורות אלה ואחרים של הכנסה, שלא הגיעו לידי הקיבוץ. כך היה ביחס ל'רנטות', כך היה בכספים ממשרד הבטחון, ירושות, דמי שכירות, ועוד. וכך נהגו בקיבוץ גם ביחס לכספים בהם עסקינן כאן, משמע אלה שנצברו כהפרשות סוציאליות לעובדי החוץ, שמשך שנים רבות בחר הקיבוץ שלא לפעול על מנת להעביר את רישום הבעלות בהם על שמו. לבד מן הנוהג הלזה מתאר הקיבוץ את המשברים הכלכליים שפקדו אותו מתחילת שנות ה-90 למאה הקודמת ואילך, שהובילוהו להנהיג שינויים למיניהם באורחותיו, שינויים שתכליתם - בעיקרי הדברים - הפרטה של המשק (על היבטיה השונים), לצד הדאגה לביטחון הסוציאלי של החברים. מועד מרכזי להפרטה היה, לשיטת הקיבוץ, בשנת 1997, שאז הוא הוציא חוברת כלשהי שעסקה בהפרטה, ובין היתר קבעו הוראותיה, כי כספי ההפרשות שנצברו בעבר אצל עובדי החוץ יִיווָתרו בידיהם, כאשר מנגד - הקיבוץ יקזז את הכספים הללו מתקציבים המגיעים לחברים אלה מן הקיבוץ (ראו נא פרק 3 לחוברת משנת 1997, ע' 22). ההוראות שבחוברת משנת 1997 (שהקיבוץ טוען כי אושרה בידי האסיפה הכללית, והמבקשת טוענת כי לא אושרה באסיפה), נכללו בהסכמים אישיים עליהם חתם הקיבוץ בשנת 2000 עם מרבית חברי הקיבוץ, ובכללם עם המבקשת. סעיף 12 להסכם האישי אימץ באורח מפורט ומפורש את ההוראות הללו מתוך החוברת משנת 1997, אלה שדיברו על הותרת הכספים הצבורים מן העבר בידי עובדי החוץ. בשנת 2001 הוציא הקיבוץ חוברת נוספת, שכללה שורה ארוכה של שינויים באורחות חיי הקיבוץ, ובכלל זה דובר בה בפנסיה תקציבית לחברים, וכד'. מעיון בחוברת אין זה ברור, כי היא נתכוונה להתייחס לכספים הצבורים מן העבר לטובת עובדי החוץ. בחודש אוקטובר 2005 נתקבלה החלטה בקיבוץ, שאושרה בידי האסיפה הכללית של החברים, ובה נכללו הוראות מפורטות ביחס לכספים שנצברו בעבר על ידי עובדי החוץ. ההחלטה קובעת בפירוט רב ובמדויק (סעיף 3) כיצד יתחשב הקיבוץ בהפרשות הסוציאליות מן העבר, על ידי ניכוי מתאים מן הפנסיה התקציבית המגיעה לחברי הקיבוץ. היא קובעת עוד (סעיף 4), כי הדבר יבוא בחשבון בעת שיוך הדירות לחברי הקיבוץ ובתשלומי האיזון שילוו את שיוך הדירות. בתשובה לדברים אלה שטוען הקיבוץ משיבה המבקשת, כי חרף כל המאורעות הללו שארעו בקיבוץ - הוראת התקנון המחייבת העברתה של כל הכנסה לידי הקיבוץ - היתה ונותרה בעינה. לטעמה - רק בהחלטה מפורשת של האסיפה הכללית, המורה על ביטול ההוראה שבתקנון, יש כדי לבטל את ההוראה השוויונית. כל עוד לא נעשה כך - שומה על הקיבוץ לפעול על פיה. היא אינה שמה את יהבה על הבטחות לקיזוז הכספים בעתיד, הואיל ולטעמה הקיבוץ עומד בפני 'פשיטת רגל', וממילא לא יהא בידו לעמוד בהתחייבויותיו, ולקיזוז עליו מדברים כיום לא תהא כל משמעות. שיוך הדירות עשוי להימשך זמן רב (שנתיים לפחות, כך טענתה), ובינתיים הקיבוץ עשוי לפשוט את הרגל. על כן חשוב לה, כי הכספים הצבורים מן העבר לעובדי החוץ יעברו כבר עתה לידי הקיבוץ, לרווחת כל החברים. בטרם נפנה לדון בסכסוך שנתגלע בין הניצים נציין, כי בעמדה זו בה אוחזת המבקשת יש משום סתירה פנימית. אם עמדתה היא, כי כל עוד לא שונתה ההוראה השוויונית בתקנון שומה על הקיבוץ לפעול על פיה, מדוע אין היא עותרת להכריז גם על כספים שהגיעו לאחר 2001 לחברים, כי הבעלות בהם היא לקיבוץ? פשיטא כי גם היא בדיעה, כי ההוראה השוויונית בתקנון אינה בת תוקף עוד, אף שלא בוטלה במפורש כי אם במשתמע. שורה ארוכה של טעמים העמיד הקיבוץ בפנינו, שלשיטתו עשויים להוליך לדחייתה של הבקשה, בהם טענות סף וטענות מקדמיות, לצד טעמים לגופה של בקשה ולגופה של תביעה (אם תאושר). אין לנו להיזקק לשלל הטעמים הללו, משמצאנו לדחות את הבקשה על שום טעם מרכזי אחד, ואולי הוא אוחז רכיבים אחדים שעלו בטיעונו של הקיבוץ. את הדברים אנו מכוונים לכך, שהמבקשת מבקשת לכפות על הקיבוץ לעשות מעשה, קרי הגשת תביעה נגד חברים, כאשר זה איננו רצונו של הקיבוץ. ורצון קיבוץ אמרנו, ואת הדברים כיווָננו לרצון החברים, להבדיל מהגוף המנהל את הקיבוץ. כפייה זו על הקיבוץ לפעול בניגוד לדעתם של החברים אינה ראויה, ויש לראותה כפעולה שאינה לטובתו של הקיבוץ, והרי טובה זו היא תנאי לאישורה של תביעה נגזרת. זוהי תמציתם של הטעמים המוליכים לדחיית הבקשה. בשורות הבאות נרחיב בהם קמעא. 14. ובכן, את מקורה של התביעה הנגזרת אנו מוצאים בסעיף 198 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות). תחולתו של מוסד זה על אגודה שיתופית כגון קיבוץ אנו מוצאים בפסיקת בית המשפט העליון (ראו בג"צ 6627/98 נוימן ואח' נגד רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 307). 15. סעיף 198(א) לחוק החברות קובע שני תנאים לאישורה של תביעה נגזרת, האחד - כי התביעה וניהולה הם לכאורה לטובת החברה, והשני - כי התובע אינו פועל בחוסר תום לב. אנו נניח לטענה בדבר העדר תום לב מצד המבקשת, ונתמקד בתנאי הראשון מבין השניים, משמע היות התביעה, כמו גם ניהולה, לטובת הקיבוץ. וכבר הקדמנו את מסקנתנו ואמרנו, כי התביעה המדוברת אינה - לכאורה - לטובתו של הקיבוץ, כך דעתם של חברי הקיבוץ. מסקנתנו זו נובעת מהשתלשלות העניינים שתוארה בתמצית למעלה, ובאה בהרחבה רבה אצל כתב התשובה של הקיבוץ. ראינו את החוברת משנת 1997, שקבעה קביעות מפורשות בדבר הכספים הצבורים מן העבר, והורתה כי אלה יישארו בידי עובדי החוץ, מתוך שהקיבוץ יקזז את הכספים מתקציביהם. ראינו, כי אותם חלקים של החוברת, שעסקו בכספים צבורים אלה של עובדי החוץ, נכללו במפורש בחוזים האישיים שנחתמו עם מרבית חברי הקיבוץ, ובהם - כאמור - גם המבקשת, כחלק בלתי נפרד מן החוזים הללו. מכאן אנו למדים על דעתם של חברי הקיבוץ, לפחות אלה שחתמו על החוזים האישיים, ובהם המבקשת, כי הותרת הכספים אצל עובדי החוץ אינה סותרת את טובת הקיבוץ. ראינו את החלטת הקיבוץ בסוף שנת 2005, שאושרה בידי האסיפה הכללית של החברים, ובה נכללו הוראות מפורטות ביחס לכספים שנצברו בעבר על ידי עובדי החוץ, והניכוי שייעשה כנגד הותרה זו של כספי ההפרשה, בין מן הפנסיה התקציבית ובין מתשלומי האיזון המגיעים בעת שיוך הדירות. בכל אלה הביעו חברי הקיבוץ באורח המפורש ביותר מהי טובתו של הקיבוץ. 16. סיכומם של דברים, מתוך שלל המאורעות שמנה הקיבוץ, ואת עיקריהם פרסנו כאן, אנו למדים, כי לדעת חברי הקיבוץ (ולא רק הנהלתו) - טובת הקיבוץ היא שלא להגיש תביעה כנגד עובדי החוץ, אודות הכספים הצבורים מן העבר. טעמים מטעמים שונים עמדו להם, לחברי הקיבוץ, בעמדתם זו, ואותם מנה הקיבוץ בכתב תשובתו, ובתוכם העובדה, שמשך שנים השתרש נוהג להותיר את הכספים בידי עובדי החוץ (ומכאן ההסתמכות של עובדי החוץ על נוהג זה, על משמעויותיה של ההסתמכות), הרצון שלא לבוא לידי עימות עם עובדי החוץ, המהווים חלק נכבד מאוד מכלל החברים, ועוד טעמים רבים וטובים, המצדיקים לכאורה הימנעות מהגשת תביעה. ואם זוהי טובת הקיבוץ, כפי שהחברים עצמם רואים אותה, הנטל הרובץ על המבקשת לשכנע כי התנהגות זו היא לרעת הקיבוץ, הוא נטל כבד מאוד, ואותו היא לא הרימה. אמנם נכון הוא, כי האסיפה הכללית לא התכנסה ולא החליטה במפורש שלא להגיש תביעה נגד החברים עובדי החוץ. אלא שהחלטותיה שהזכרנו עתה (ואחרים שלא הזכרנו), אלו הנוגעות לשינויים באורחות חיי הקיבוץ בכלל ובכספים הצבורים של עובדי החוץ בפרט, כמוהן כאמירה, כי כלל החברים אינם מעוניינים לתבוע את עובדי החוץ. הדרך פתוחה, מכל מקום, בפני המבקשת לפנות לאסיפה הכללית של החברים על מנת לשכנעם לשנות מעמדתם, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות קודמות (כגון זו משנתקבלה בסוף שנת 2005), שאז נוכל לומר, כי טובת הקיבוץ מחייבת את הגשת התביעה הנגזרת. 17. סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורכי הדין של הקיבוץ בסך של 15,000 ₪ ומע"מ.קיבוץתביעה נגזרת