ביצוע פומבי באולם אירועים

להלן פסק דין בנושא ביצוע פומבי באולם אירועים: פסק דין הנתבעים הם בעלים, מנהלים או מפעילים של אולם אירועים בשם אולמי אוראל בדרך הארבעה 60 בעכו. לטענת התובעת, הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים שלתובעת זכות לאכפן בביצוע פומבי של 10 יצירות מוגנות ביום 5.5.02 באולם. בשל כך, נטען כי התובעת זכאית לפיצוי של 100,000 - 200,000 ₪, אבל היא צמצמה תביעתה לסך 80,000 ₪. הנתבעים טוענים כי באותו יום התקיים אירוע באולם וכל תפקידם של הנתבעים הסתכם בהשכרת האולם למארגני האירוע והגשת אוכל לפי הזמנתם. מארגני האירוע הם ששכרו את התקליטן וזה השמיע מוזיקה ללא קשר אליהם. לנתבעים, כך נטען, אין שליטה או אחריות על המוזיקה המושמעת על ידי התקליטן, וכך גם הסבירו לתובעת והפנו אותה לתקליטן. לאחר קריאת כתבי בי דין, הצעתי לצדדים להסכים שאין מחלוקת על העובדות ויש להכריע בשאלה אחת ויחידה, והיא האם כאשר היצירות מבוצעות בחצרי הנתבעים על ידי מי שלא בא מטעמם, נחשבים הנתבעים כמפרים את זכויות היוצרים. התובעת הגישה בתשובה "מודעה" בת שני עמודים, כולל ציטוט אסמכתאות, בצירוף כ- 30 עמודי אסמכתאות, כדי לומר שזו אינה השאלה אלא השאלה היא האם הרשו הנתבעים את ביצוע היצירה בחצריהם. מודעה זו, כפי שהוגשה, היתה חריגה רבתי מהתשובה שהתבקשה ב"כ התובעת להשיב. קבעתי את התיק לקדם משפט ובו הודיעה ב"כ התובעת, כי אף שלמעשה אין מחלוקת עובדתית של ממש, היא עומדת על קביעת התיק להוכחות. נעניתי איפוא לבקשתה וקבעתי את התיק להוכחות ליום 12.12.03. ביום 29.9.03 הוגש הסדר דיוני בין הצדדים, שלפיו העובדות המוסכמות בין הצדדים הן אלה: א. התובעת היא בעלת זכויות היוצרים ביצירות המפורטות בנספח א לכתב התביעה. ב. הנתבעים הם המנהלים והבעלים של אולם האירועים כמפורט בסעיף 4 לכתב התביעה. ג. היצירות המפורטות בנספח א לכתב התביעה בוצעו בפומבי באולם באירועים של הנתבעים ביום 5.5.02 כאמור בסעיף 5 לכתב התביעה, ללא רשותה של התובעת. הוסכם, כי לאור עובדות אלה, השאלה היחידה שבמחלוקת היא האם כאשר השמיע התקליטן באולם האירועים של הנתבעים את היצירות המוגנות ללא רשותה של התובעת, הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעת ביצירות אלה. בהתאם להסכמה זו, שניתן רק לברך את הצדדים עליה, הוגשו סיכומי הצדדים עד יום 12.1.04. למרות ההסכמות בין הצדדים, טרחו שני הצדדים וטענו מעבר להסכמות. כך התובעת טענה לאחריות אישית של הנתבעת 2 והנתבעים טענו שלא הוכחה אחריות אישית של הנתבעת 2. הדיון הזה אינו במקום. הוסכם בין הצדדים שהנתבעים - לאמור, גם הנתבעת 2 - הם בעלים ומנהלים של אולם האירועים. לכן, לפי המוסכם, כפי שהנתבעת 1 חייבת, אם היא חייבת, כך גם הנתבעת 2. כמו כן, העובדה שהנתבעים הסכימו שהתובעת היא בעלת זכויות היוצרים ביצירות שפורטו, לא מנעה מב"כ הנתבעים לטעון שלא הוכח שהיצירות מוגנות. מדובר ביצירות מוזיקליות של יוצרים ידועים שעוד לא נפטרו ומשכך הן מוגנות, גם אם הן מושמעות תדיר ושגורות בפי כל. אין צורך להוכיח שיצירות הן מוגנות. אם טוענים הנתבעים שהיצירות אינן מוגנות, יש צורך להוכיח שזה המקרה הנדיר שבו קיימות יצירות שאינן מוגנות בזכויות יוצרים. ידיעת הנתבעים והנחתויהם אינן רלבנטיות. על כן, אני דוחה את הטענה שהיצירות אינן מוגנות. ומכאן לשאלה העיקרית, והיא במסגרת סעיף 3 (2) לפקודת זכויות יוצרים, לפיו: כמו כן רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום-שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות-היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים. לאור העובדה שהוסכם בין הצדדים כעובדה, שהיצירות בוצעו ללא רשות הנתבעים, הרי שאם הדרישה לרשות היא רשות להשמיע את היצירות המוגנות, הוסכם שלא היתה רשות כזו. לעומת זאת, אם הרשות הדרושה להחלת החוק היא רשות להשמיע יצירות באופן כללי, כלומר רשות לתקלט על ידי התקליטן, אפשר שיחוייבו הנתבעים בתשלום הפיצוי. על כן, זו השאלה איפוא, האם הפרשנות הנכונה של סעיף זה היא שאדם נחשב מפר אם הוא מרשה להשמיע את היצירות או שאדם נחשב כמפר גם אם הוא לא מרשה להשמיע את היצירות, אלא הרשה קיום תקליטן. במקרה שהפרשנות הנכונה היא הראשונה, הרי הוסכם שהנתבעים לא הרשו את ביצוע היצירות, ומשכך אין הם מפרים. אם הפרשנות הנכונההיא השניה, התוצאה היא שאף שהנתבעים לא הרשו את ביצוע היצירות, די בכך שהרשו לתקליטן לעבוד באולם, על מנת שיחשבו כמרשים ביצוע היצירות, ועל כן הם מפרים זכויות יוצרים. עיון בפסקי הדין שהוגשו על ידי ב"כ התובעת מעלה תוצאות אלה: א. ע"א (תל אביב) 1987/97 אקו"ם נ' אולמי חאן הדקל תק- מחוזי 99 (1) 2144 - השאלה הזו לא נדונה. נדונה בעיקר השאלה האם קיום תקליטן באירוע הוא לתועלת פרטית של בעלי האולם, ונקבע שכך הוא, שכן המוסיקה מהווה חלק בלתי נפרד מהאירוע וכל בעל אולם שמחות הרוצה לקיים את עסקו, חייב להציע אפשרות להשמעת מוסיקה, אם כשירות הניתן מטעמו ואם בדרך של רשות למזמין להביא להקה או תקליטן. המסקנה היתה שגם מתן רשות לתקליטן היא לתועלת פרטית, ויש עדיין לבחון אם מתקיימים התנאים בסעיף 3 (2), אבל לא נדונה השאלה האם כשמאפשרים לתקליטן להופיע, זו רשות להשתמש ביצירה מוגנת. ב. בת"א 827/97 אולמי חאן הדקל נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים קבע השופט שלו שכאשר בעל אולם שמחות מתיר להשמיע באולמו שאותו הוא מנהל, מוזיקה, גם אם מוזיקה זו מושמעת על ידי תקליטן שלא הוא שכר אותו, הרי חל סעיף 3 (2) בחוק, שכן בעל אולם השמחות מרשה לאדם אחר להשתמש ביצירה, מבלי לבדוק כלל אם יש בהשמעהת המוזיקה ע"י אותו תקליטן משום הפרת זכויות היוצרים. זו אכן תשובה ישירה לשאלה, אם כי אינה מנומקת. ג. בפסק הדין באותו ענין, נאמר שהנחת היסוד של שופטי הרוב בע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' אהרון ברמן פ"מ תש"ם א 441, שעצם העמדת מקום לרשות המבצע היא בגדר הרשאה כמשמעותה בסעיף 2 (3). ד. בת"א (ת"א) 25/98 הפדרציה הישראלית נ' אטלנטיס תק-מח 98 (1) 2668 ציטט השופט שלו את דברי השופט בן דרור בדעת המיעוט בע"א 779/77 לפיהם אין אדם נחשב כי הרשה לבצע כפי שהדבר מוגדר בחוק אלא אם כן ההרשאה מתיחסת לאותה יצירה ממש נשוא התביעה, ואין להסיק הראשאה לבצע יצירה מעצם הרשות שנתן אדם להשתמש באולם השייך לו להשמעת מוזיקה. השופט שלו כתב שבמקרה שלפניו הסתבר שבעלי האולם ידעו שינוגנו יצירות מוגנות ללא רשות בעל זכויות היוצרים, ולכן הדין שונה. כפי שציין השופט שלו, הפסיקה באנגליה שונה, ולפיה בעל מקום אינו אחראי מעצם השכרת האולם אך לדעתו יש לפרש את דיני זכויות היוצרים באופן המעניק הגנה מירבית לבעל זכות היוצרים, על ידי קביעת כתובת קבועה לאכיפה, שהיא בעל האולם. ה. השופטת מ. ארד בבית המשפט בירושלים קבעה בת"א 1496/86 אקו"ם נ' עזיז כי מוטלת על בעל האולם חובה לדאוג שלא ינוגנו יצירות מוגנות ללא רשות ואין הוא יכול לפטור עצמו על ידי אי ידיעתו איזה מוזיקה מושמעת. לקביעה זו לא ניתן נימוק. ו. בת"א 4470/97 (כפר סבא) אקו"ם נ' בואהרון לא נדונה כלל השאלה שבמחלוקת. ז. בע"א 779/77 אקו"ם נ' אהרון ברמן פ"מ תש"ם א 441 קבע השופט בן דרור, על פי הפסיקה האנגלית, שהרשות הנדונה בחוק היא רשות להשמיע יצירה ספציפית ולא מתן הרשות באופן כללי להשמיע מוזיקה. השופטת בן עתו קבעה שיש להרחיב את ההגדרות על מנת להרחיב את המגמה של הגנה על בעל זכויות היוצרים, אך זאת בין היתר על בסיס העובדה שהנתבעים הותרו מראש במכתב על כך שעומדות להיות מושמעות או מועלות יצירות מוגנות, ועל בסיס המעורבות העמוקה של האמרגן הנתבע בתוכן הקרקס. כך גם השופט בייסקי. נימוקים אלה אינם עומדים שעה שבעל האולם אינו יודע ומותרה מראש על השמעת יצירות מוגנות, ואינו שותף לתוכן המושמע. כדברי השופטים באותו פסק דין: השופט בן דרור: סבורני כי היסוד המוצק שעליו ניתן לבנות פסק דין בתיק זה מונח במגזר העובדתי, לאמור: האם הוכיחה המערערת שהמשיבה הרשתה את ביצוע הנעימות והמנגינות שהושמעו בקרקס - מה שאין כן, לדעתי, לגבי ההצהרה הכללית - הגורפת מדי לטעמי - לגבי המסקנות שצריך להסיק מן העובדה שאדם (או גוף) מסויים הוא אמרגן, או בעל-מקצוע אחר כלשהו. במלים אחרות: אינני רואה קשר הכרחי ומחייב הנובע ממקצוע האמרגנות, וכול, במקרה מסויים, שירשה אמרגן לבצע יצירות מסויימות, ובאותה מידה יכול, במקרה אחר, שלא ירשה לבצען. הכל תלוי בנסיבות המקרה מן הטעם שבשאלות של עובדה עסקינן. הוא הדין בהרשאה שניתן להסיקה מתוך התנהגות. אף כאן נפסק באנגליה, כי שאלה זו שאלה שבעובדה היא. (ראה: PERFORMING RIGHT SOCIETY V. CIRYL THEATRICAL SYNDICATE בעמ' 9 דברי השופט.BANKES L.J). יכולים היינו, אם כן, לסיים במקום זה את פסק הדין. שהרי בשאלות שבעובדה עסקינן, ואין דרכה על ערכאת ערעור (להוציא נסיבות מיוחדות שאינן קיימות כאן) להתערב באמצעי בית-המשפט שדן בענין) ראה: ד"ר י' זוסמן, על סדרי הדין האזרחי [22] מהדורה רביעית סעיף 665). ממצאים עובדתיים אלה מעוגנים היטב בחומר הראיות. אליבא דאמת לא היתה בפני בית המשפט כל עדות, מטעם המערערת, שניתן היה לבנות עליה תוצאה אחרת: איש מן העדים האלה לא אמר שהמשיבה הרשתה ביצוע היצירות האמורות. ומאידך גיסא העיד מנהל המשיבה, שחזר והבהיר כי למשיבה "לא היתה שליטה על התוכנית" וכי "האיטלקים היו ממונים על התוכנית" (בעמ' 1 של הפרטיכל המודפס). עוד הוסיף והכחיש עד זה (ראה בעמ' 7 לפרטיכל כי המנגינות האמורות נוגנו בכלל. נוכח פני הדברים האלה אין לנו,כערכאת ערעור, כל סיבה וטעם להפוך את הקערה על פיה, ולקבוע כי המשיבה הרשתה השמעת יצירותיה של המערערת. ברם, התמונה לא תהיה שלמה אם לא נוסיף ונציין את השתלשלות הדברים שקדמה להגשת התביעה, ימים ספורים לפני שהחלו הצגותיו של הקרקס פנתה המערערת אל מנהל המשיבה במכתב (מוצג ת/2) בקשר עם השמעת יצירותיה של המערערת לא עברו וחלפו אלא ימים ספורים והמשיבה כתבה והשיבה למערער על מכתבה זה (מוצג נ/1) ואביא את דבריה בשלמותם: "הנידון: הפסטיבל הבינלאומי לאמנות בזירה. בהמשך לשיחתנו הטלפונית מלפני מספר ימים הנני להודיעכם, כי עליכם לפנות למנהל האמנותי והאחראי להופעה מר רינלדו אורפיי, המתגורר במלון "קומודור", רחוב זמנהוף תל-אביב. אני מכהן כאדמיניסטרטור ואין לי כל שליטה על האמנים או ההופעות. רק מר רונלדו מטפל בכך". עינינו הרואות שכבר בראשיתם של הדברים גילתה המשיבה למערערת את העובדות המלאות ולאורן. היא לא הסתירה פרט כלשהו שהיה בו כדי להועיל למערערת. נהפוך הוא: גילתה את כל הדרוש כדי שהמערערת תוכל לעמוד על משמר זכויותיה. בהתייחסו לעובדות אלו אמר השופט קמא: "יש חשיבות להתנהגותה של התובעת, אשר מסיבות בלתי מובנות כלל, בחרה להתעלם מנ/1, חיכתה עד חודש יוני 1975, כחודשיים אחרי עזיבת הקרקס את הארץ, ורק אז הגישה את תביעתה נגד הנתבעת. אין לשכוח שבעת שהות הקרקס ובעליו בארץ יכלה התובעת לעשות דברים רבים וממשיים למימוש זכויותיה, כגון צו-מניעה, עיכוב יציאה מן הארץ וכו'..." לי נראה שיש להדגיש את התנהגותה של המשיבה, שהוכיחה בצורה עקבית, מראשיתה של הפרשה, שלא היה לה ולהשמעת היצירות בהצגותיו של הקרקס - ולא כלום. לכן אין צורך, לדעתי, להדגיש את החשיבות שיבואו היוצרים על שכרם, פרי עמלם. על כך אין כל ויכוח ולא יימצא איש שינסה לשלול מהם את המגיע. ברם שאלה אחרת ניצבת לפנינו במשפט זה: מי האחראי לתשלום? ובענין זה אין לחפש פתרונות קלים על-ידי שנאמר כי נחייב בדין את האיש (או הגוף) שנוח יותר לתבעו. כפי שאנסה להראות, לא רק מבחינה עובדתית, אלא גם ההלכה הפסוקה מצביעה שהמשיבה לא היתה, בתיק זה, הצד הנכון למשפט. בא-כוח המערערת העלה בצורה נרחבת את טענותיו ואף הביא אסמכתאות הרבה התומכות, לדעתו, בגירסתו. מכל אלה בקש להסיק כי עבודתה ופעולותיה של המשיבה כאמרגן מצביעות על הרשאה. כבר אמרתי שאין בתואר, בכינוי או בשם, כדי להכריע בסוגיה זו, שהיא עובדתית בעיקרה. אלא שנראה לי, לפחות כדי להעמיד דברים על מקומם, אפילו אין אנו נדרשים לשאלה בתיק זה, שיש להבדיל ולהבחין - כפי שעשתה אל נכון הפסיקה הענפה בשטח זה - בין שני מצבים, שונים זה מזה, לגבי שאלת ההרשאה. במשפט [4[ PERFORMING RIGHT AND CIRYL אומר השופט אטקין (.ATKIN L.J), כי אין אדם שנחשב כי הרשה לבצע, כפי שהדבר מוגדר בחוק, אלא אם כן ההרשאה מתייחסת לאותה יצירה ממש, נשוא התביעה. מכאן שהמונח "הרשאה" (כפי שהוא נדון במשפט זה, לאמור: הרשאה לבצע יצירה מוסיקלית מסויימת), אין להסיקו אך ורק מן הרשות או ההסכמה הכללית שנתן אדם להשתמש באולם השייך לו לצורך ביצוע יצירות מוסיקליות (ראה בעמ' 15, שם). ואילו השופט סקרטון (.SCRUTTON L.J) יצא, בפסק הדין הנ"ל, מתוך ההנחה הכפולה, שאין אדם יכול להרשות עשייתו של דבר שעליו אין לו שליטה, וכן אינו יכול "להרשות" ביצוע יצירה שלגביה אין לו כל ידיעה כי תבוצע. הבחנה זו הביאה לדחיית תובענות במשפטים של LYON V. KNOWLES 1864( ]5) (שם הרשה בעלים של תיאטרון לאדם אחר לבצע יצירות מוסיקליות על בסיס של שותפות בהכנסות). אף בענייננו כן: העובדה שהעד ברמן אמר כי "הביא בשותפות" את הקרקס ארצה, אין בה כדי ללמד ולא כלום לענייננו. היא מסבירה את הצד העיסקי, של הכנסות והוצאות, ולא את ההכרעה והשליטה בטיב וסוג המופעים עצמם, בוודאי שלא את היצירה המסויימת והמיוחדת שתנוגן בכל ערב. כך גם במשפט [6[ RUSSEL V. BRIAHT (שם השכיר בעלים של תיאטרון את האולם לאחר). מאידך גיסא - ועל פי אותו עקרון ממש - נתקבלו תובענות על הפרת זכות יוצרים לגבי בעלים של חצרים ששמע וראה קודם לכן את ביצוע היצירות והרשה למבצע לקיימן (ראה: [7[ MONAGHAM V. TAYLOR), וכן לגבי אדם שהשאיר ושמר בידו את השליטה המלאה בהצגה (ראה: [8[ .MARSH V CONQUEST). יש לזכור, שעה שאנו סומכים ידינו על תקדימים שנפסקו באנגליה, כי החוק הדן בנושא זה, [ ]172481 ,IMPERIAL ACT שונה על ידי חוק זכות יוצרים חדש, משנת 1911, והשינוי החשוב, מבחינת הענין הנדון בתיק זה, הוא שבמקום המלה (בהשתמשו בה קודם לכן בחוק) CAUSE (ושניתן לה פירוש מצמצם על-פי מובנה הטבעי של המלה), נאמר בחוק החדש AUTHORIZE (שפירושה רחב יותר). יחד עם זאת, וכפי שהדבר נקבע במשפט PERFORMING [4[ RIGHT V. CIRYL (הנ"ל), אין בשינוי זה כדי לפגוע בקו המנחה המבדיל בין שורת עובדות אחת לחברתה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באסמכתאות הנ"ל. במשפט FALCON (הנ"ל) [9] קבע השופט בנקס (.BANKES L.J) שיש לתת למלה "הרשאה" בסוגיה זו, את הפירוש המילולי המקובל בלשון יום יום, וכפי שהוא מוסבר במילון, וכי עקרון זה אף עולה מפסק דינו של השופט טומלין (.TOMLIN J) במשפט [11[ .EVANS V. HULTON CO.LTD, וכן מדברים שהעיר השופט בקלי (.BUCKLEY L.J) במשפט MONCKTON V. PATHE FRERES ]21] וכן ראה ריכוז האסמכתאות בשאלה זו, בספרם של & COPINGER [42[ SKONE JAMES ON COPYRIGHT מהדורה 11 סעיפים 520 ואילך. אם נבחן את השאלה שבמחלוקת בתיק זה, באספקלריה של המבחנים כפי שנקבעו התקדימים הנ"ל, נגיע - ללא יגיעה יתירה - למסקנה, כי המערערת נכשלה לעמוד בחובתה להוכיח שהמשיבה הרשתה לבצע את היצירות המסויימות, אלה שהושמעו לטענתה של המערערת על ידי הקרקס האיטלקי ולא היא - המשיבה - חייבת בתשלום כלשהו למערערת, אפילו נניח שיצירות כאלה הושמעו. השופטת בן-עתו: ואלה העובדות שאינן במחלוקת: א. כי החברה המשיבה, שמנהלה הוא מר ברמן, מנהלת עסק של אמרגנות זה כ-15 שנים. ב. כי מר ברמן ידע על קיומה של המערערת ועל הצורך לקבל ממנה רשיון ולשלם לה תמלוגים בגין שימוש ביצירות מוסיקליות במופעים פומביים וכי בעבר אכן שילם לה תמלוגים כאלה לאחר משא-ומתן, כשהפעם האחרונה היתה בשנת 1973 (ראה עדותו של מר ברמן בסוף העדות הראשית). ג. אין בחוק הגדרה לתפקידיו של אמרגן ולא הובאה שום עדות מומחה בנושא זה. בא-כוח המשיבה אומר בסיכומיו לפנינו, כי הוא מוכן לאמץ לעצמו את המונח המופיע במילון של אבן שושן, כי אמרגן הוא "קבלן להופעות אמנותיות". אם כך אני רואה כמוסכם שאכן שימשה המשיבה קבלן להופעת הקרקס שבו עסקינן ואין עוד מקום לתמוך בקביעתו של בית-המשפט קמא שלא הוכח תפקידו של האמרגן, היינו "האם הוא מתווך בין מספק הבידור וצרכניו, או הוא האחראי לביצוע ולהופעה". בהמשך הדברים הביע כב' השופט קמא דעתו שהאמרגן הוא מתווך בלבד. כאמור אפילו בא-כוח המשיבה אינו תומך בהגדרה זאת, כי "קבלן להופעה" אינו מתווך. ד. המשיבה הודתה מפי בא כוחה כי היא הביאה את המופע הנזכר בכתב התביעה, בשותפות עם שני איטלקים. אין אנו יודעים מה פרטי ההסכם בינה ובין האיטלקים, אך הודאה בלתי מסוייגת כזאת מפי המשיבה אפשר לראותה כהודאה בכך שהמופע התנהל על-ידי המשיבה ושני האיטלקים בשותפות. אמנם אומר מר ברמן בעדותו: "לא אנו ולא החברה לא היינו אחראים כספית למופע", אולם אלה דברים כלליים ולא בור לי מאיזו בחינה לא היו אחראים. ייתכן שנעשה איזה סידור פנימי בין השותפים מי אחראי למה, אולם ברגע שהמשיבה מודה שהיא היתה שותפה בהבאת הקרקס הרי היא נהפכת שותפה בכל כלפי צד ג'. יצויין, כי לא מדובר בשותפות שבה הסתיים תפקידה של המשיבה עם בוא הקרקס ארצה, כי מר ברמן מודה שהוא והחברה שלו שימשו "מנהל אדמיניסטרטיבי" למופע, והרי מלאכת האדמיניסטרציה אינה מסתיימת אלא בסיום המופעים וכל הכרוך בהם. ה. מר ברמן טוען - ולא הוכח אחרת - כי לו אישית לא היתה יד בבחירת התוכנית האמנותית ובכך עסק אחד השותפים האיטלקים. ו. הוכח, כי לפחות פעם אחת ניגנו בהופעת אחר הצהריים שירים שזכות-היוצרים שלהם היא בידי המערערת. ז. הוכח כי עוד בטרם התחילו הופעות הקרקס, בתאריך 23.3.75, שלח בא-כוח המערערת למר ברמן את המכתב שהעתקו הוא ת/2 ובו תזכורת שיש לקבל רשיון לנגינת היצירות שהקרקס עומד לבצע. מר ברמן לא ענה, אך לאחר תזכורת טלפונית נוספת כתב בשם החברה המשיבה את המכתב נ/1 שזו לשונו: "בהמשך לשיחתנו הטלפונית מלפני מספר ימים הנני להודיעכם, כי עליכם לפנות למנהל האמנותי והאחראי להופעה מר רונלדו אורפיי, המתגורר במלון "קומודור" ברחוב זמנהוף בתל-אביב. אני מכהן כאדמיניסטרטור ואין לי כל שליטה על האמנים או ההופעות. רק מר רונלדו אורפיי מטפל בכך". ח. שוב מוסכם על הכל, כי המערערת לא פנתה לאותו מנהל אמנותי ולא עשתה דבר עד שהקרקס עזב את הארץ ורק לאחר מספר חודשים הגישה את התביעה, נשוא הערעור, תחילה נגד מר ברמן אישית ולאחר מכן הסכימה לראות את החברה המשיבה כיריבתה. נותר לנו לבדוק מה המסקנות המשפטיות הנובעות מן העובדות האמורות. חוק זכות היוצרים 1911 החל אצלנו הוא אותו חוק שהוחק באנגליה באותה שנה ובא במום חוקים קודמים באות נושא. באנגליה חלה התקדמות על-ידי חקיקת חוקים חדשים, שבאו לענות על צרכים הנובעים מהתפתחות הטכניקה בנושאי האמנות והבידור ומהנסיון שנלמד במשך השנים. (ראה ;[ ]186591 ,COPYRIGHT ACT ]198591 ,DRAMATIC & MUSICAL PERFORMERS' PROTECTION ACT .([ ]203691 ,PERFORMERS' PROTECTION ACT לצערנו לא חלה אצלנו שום תזוזה מאז 1911, אולם בכל זאת אפשר להשתמש בפסיקה של בתי המשפט באנגליה, כי בנושא שאנו דנים בו לא הכניסו החוקים החדשים כל שינוי מהותי. ... סעיף 3(2: "כן יהיו רואים אדם כמי שהפר זכות יוצרים ביצירה אם הוא מרשה,לשם עשיית רווחים לעצמו, להשתמש בתיאטרון או מקום-שעשועים אחר לביצוע פומבי של היצירה ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שהביצוע יש בו משום הפרת זכות-יוצרים". המערערת מבקשת לחייב את המשיבה על פי הסעיפים הללו בטענה שהמשיבה היפרה את זכות היוצרים כאמור בסעיף 1(2) הנ"ל בעשותה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו מסורה למערערת. ומה המעשה? מתן רשות לבצוע היצירות המוסיקליות שעליהן חלה זכות היוצרים, כאמור בסעיף 2(1) סיפא. וכיצד ניתנה רשות? על-ידי הרשאה להשתמש במקום-שעשועים לביצוע פומבי של היצירה לשם עשיית רווחים, כאמור בסעיף 1(3) הנ"ל. הואיל ובנוסח העברי משתמש המחוקק במונח "להרשות" הן בסעיף 2(1) והן בסעיף 3(2), כדאי לציין שבנוסח האנגלי נעשה שימוש בשני מונחים שונים: בסעיף 2(1) משתמשים במונח: TO AUTHORIZE ANY SUCH FACTS" "AS AFORESAID ובסעיף 3(2) נאמר: COPYRIGHT IN A WORK SHALL ALSO" BE DEEMED TO BE INFRINGED BY ANY PERSON WHO FOR HIS PRIVATE PROFIT ."...PERMITS A THEATRE ETC אחריותה של המשיבה תיבחן איפוא בשני אלה: האם הירשתה (PERMITTED) לעשות שימוש במקום שעשועים לביצוע פומבי של היצירות הנדונות; ואם לא - האם הירשתה (AUTHORIZED) את ביצוע היצירות הללו בכל דרך אחרת. תשובה חיובית לשאלה הראשונה תכניס את המשיבה למסגרת סעיף 3(2) ואילו תשובה חיובית לשאלה השניה תכניס אותה למסגרת סעיף 1(2) יחד עם סעיף 2(1) על ההבדל בין המונחים TO PERMIT ו- TO AUTHORIZE עמד בית המשפט באנגליה בפסק דינו בענין: PERFORMING (RIGHTS SOCIETY, LIMITED V. MITCHELL AND BOOKER (PALIAS DE DANSE [31[ LIMITED. באותו מקרה שכרו בעלי האולם תזמורת והסכימו אתם בכתב שלא ינגנו שום יצירה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים. התזמורת הפרה את התנאי במקרה אחד. בית המשפט הבחין בין שני המונחים הנ"ל באומרו שבעלי המקום לא הרשו את ההפרה (PERMITTED) משום שלא ידעו עליה ולא יכלו לדעת עליה. יחד עם זאת ראו אותם כמי שהרשו את ההפרה מלשון "AUTHORIZED", משום שנקבע כי היחסים ביניהם ובין התזמורת היו יחסים של עובד ומעביד. בהערת אגב נקבע, שאילו היו המנגנים קבלנים עצמאיים גם כן אפשר היה לחייב את בעל האולם: ... בהקשר זה ייאמר כי אותו פסק דין קובע דבר שהא - בעצם - מובן מאליו, שבכל מקרה כזה המבצעים עצמם אחראים להפרה אלא שברוב המקרים אין נטייה להסתפק בכך כי יש קושי באיתורם, ולכן מחפשים דרכים לתבוע בעלי מקום המופע או אחראים לו בדרך אחרת. הדברים הללו רלוואנטיים לטענתו של עו"ד חזן, כי העובדה שניתן לתבוע גם את הקרקס עצמו אינה משחררת אונו מלבדוק שמא אפשר לתבוע עוד מישהו. אני מסכימה כי כשמדובר באמנים הבאים מחוץ לארץ תהיה בכך הכבדה רבה אם אפשר יהיה לתבוע רק אותם. העובדה שאין פסיקה הנוגעת לאמרגנם נובעת, אולי, מכך שבדרך כלל מתקיימים מופעים חולפים כאלה באולם או במבנה כלשהו ולכן רוב פסקי-הדין הנוגעים לנושא נוגעים לנתבעים שהם הבעלים או המחזיקים של האולמות, ואין צורך להיזקק לאמרגן. מבחינה זאת קרקס הוא יוצא דופן, שהרי הוא מביא אתו כחלק מציודו את האוהל בו הוא מופיע, כצב זה שנושא את ביתו על גבו ולכן הוא עצמו הבעלים והמחזיק של מקום המופע. בסוף המופעים מקפלים את האוהל והוא מובל לחוץ-לארץ יחד עם האריות והליצנים. לכן יש באמת משום חשיבות לבדוק את מי אפשר לתבוע במקרה כזה נוסף לקרקס שהלך ואיננו. אני מסכימה עם טענת עו"ד חזן ועם קביעתו של בית המשפט באנגליה, שצוטטה לעיל, כי רצוי שתהיה כתובת קבועה ובלתי חולפת שאליה אפשר להפנות תביעות כאלה. אינני בטוחה שאי אפשר לחייב את המשיבה על-פי שני המונחים של "ההרשאה". אמנם היא בעלת האוהל, אולם אם הביאה את הקרקס בשותפות עם אחרים הרי היא אחד מבעלי "המופע". טול, למשל, מקרה כמו זה: מגן דוד אדום שוכר את להקת ענבל למופע חדפעמי לטובתו באולם "הבימה". אם תבצע הלהקה יצירה תוך הפרת זכות-יוצרים, האם אי אפשר לומר שלא רק בעלי האולם אלא גם מ.ד.א. הירשה להשתמש באותו ערב באולם לביצוע היצירה? אם הוא בעל המופע המסויים הרי שלצורך אותו מופע הוא קובע גם, או לפחות יש לו זכות לקבוע, מה יקרה במהלך המופע, ואם לידיעתו מפירים שם זכות יוצרים, אני הייתי גורסת שהוא מרשה את השימוש באולם באותו ערב לביצוע יצירה תוך הפרת זכות יוצרים. אמנם המשיבה אינה בעלת האוהל של הקרקס, כפי שאינה בעלת הדובים והאריות, אבל אם היא בעלת המופע, או אחד הבעלים, כי אז כל עוד מתקיים המופע הזה יש לראותה אחראית לכל מה שקורה באותו אוהל. ואם מפירים שם זכות יוצרים בידיעתה, יש לראות אותה כאיל הרשתה זאת. בהקשר זה אני מדגישה, כי אילו רצה המחוקק להגביל את תחולת סעיף 3(2) לבעלים או למחזיק של המקום, לא היה כל קושי שיעשה כן. משלא עשה כן, חזקה עליו שהתכוון כי גם אחר, לא רק הבעלים או המחזיק, יכול להתחייב על פי הסעיף הזה. אולם אני מוכנה לשאיר את הפירוש המרחיב הזה בצריך עיון, כי הגעתי למסקנה שאפשר לחייב את המשיבה גם בשל הרשאה מהסוג השני, דהיינו TO AUTHORIZE בפסק הדין [9[ .FALCON V. FAMOUS LAYERS FILM CO נאמר שאפשר להטיל אחריות על הפרה, בלשון פסק הדין: ANYONE WHO SANCTIONS, APPROVES OR COUNTENANCES AN" ."INFRIGEMENT המונחים הללו חופפים, במידה רבה, זה את זה ובמילון OXFORD מוסבר כל אחד מהם, בין השאר גם על-ידי האחר. בלשון כללית אפשר לומר שכל המונחים הללו עניינם אישור, הסכמה, הסכמה או עידוד של פעולה מסויימת. אני מציעה שנאמר, כי אם המשיבה, באמצעות מר ברמן, ידעה מראש שעומדים להפר זכויות-יוצרים בהופעות הקרקס, או לפחות היתה צריכה להיות מודעת כך מתוך המכתב ת/2 וישבה בחיבוק-ידיים ולא עשתה דבר, יש לראותה כאילו הירשתה את ההפרה. אפילו הרשאה מהסוג הצר ביותר (TO PERMIT) אפשר ללמוד מאדישות גרידא כפי שמובא בספרים של: 451 ,.H ED8 ,]42[ COPINGER .& SKONE JEMES, LAW OF COPYRIGHT אני מציעה שנאמר, כי לפני המשיבה היו פתוחות שתי דרכים: א. היא יכלה לדאוג שלא ינגנו את היצירות האמורות מכוח שותפותה בהבאת המופע; ב. היא יכלה לדאוג להשגת הרשיון מהמערערת והרי לית מאן דפליג שגם בחלוקת העבודה הפנימית בין השותפים היה מר ברמן אחראי, בשם החברה שלו, על כל הצד האדמיניסטרטיבי, כולל השגת רשיונות. חברי השופט בן דרור כבר עמד בסעיף 5 לפסק דינו על כך כי המונח TO CAUSE שהחוק האנגלי השתמש בו עד 1911, הוא צר יותר מהמונח TO AUTHORIZE, שהוכנס לחוק ב-1911, ואף הפסיקה שציטט מר חזן תומכת במסקנה זאת. בכלל אפשר לומר שהתפתחות החוקים השונים בנושא זה מכוונת בהתמדה להרחבת מעגל האחריות והאחראים ולא לצמצומו. הואיל וכך אני מסכימה שאם נפסק בארצות-הברית על פי הנוסח החל שם, כי חלה אחריות בנסיבות מסויימות, מותר ללמוד מכך גזירה שווה למקרה דומה, אם לא זהה, אצלנו. אני מתכוונת לפסק-הדין שמר חזן המציא לנו את צילומו: GERSHWIN PUBLISHING CORP., PLAINTIFF, V. COLUMBIA ARTISTS MANAGEMENT INC., AND COMMUNITY CONCERTS, INC., DEFENDANTS אגודה זו, חברה בשם קמי, שימשה נציגה או סוכנת (MANAGER) של מוסיקאים. אמרגנים מקצועיים היו פונים אליה ומארגנים באמצעותה קונצרטים. אולם עירות קטנות לא יכלו להרשות לעצמן העסקת אמרגן מקצועי ולכן הקימה קמי מחלקה מיוחדת שמטרתה לארגן קונצרטים בעיירות הקטנות הללו. תוך רצון לשמור על העקרון שהקונצרטים מאורגנים על ידי אזרחי המקום ולא על-ידי גוף מקצועי מבחוץ, הוקמו מאות התאגדויות של אזרחים, שכולן יחד התאגדו במוסד שנקרא COMMUNITY CONCERTS" ASSOCIATIONS. הקונצרטים אורגנו על-ידי ההתאגדות המקומית, בעזרתה הפעילה של המחלקה האמורה בקמי, שנקראה."COMMUNITY CONCERTS DIVISION" נציג של קמי היה מגיע לעיירה, ואם אין בה עדיין התאגדות כזאת היה מפיץ חומר-הסברה ומסייע בהקמת ההתאגדות. לפני עונת הקונצרטים היה אותו נציג נפגש עם ראשי ההתאגדות המקומית, בודק אתם את התקציב העומד לרשותם ומסייע להם לתכנן את הקונצרטים ואת כל הכרוך בהם. אותו נציג גם היה מספק חומר הסברה ותעמולה ואפילו מסייע בהכנת הנאומים שישאו אזרחים בתחנות הרדיו המקומיות והמאמרים הראשיים של העתונות המקומית באותו נושא. במשך שבוע הקונצרטים נכח האיש בעיירה ומסייע בכל למארגנים המקומיים. בתוך השבוע הוא מסייע למארגנים המקומיים בסידור החשבונות ובכל הכרוך בכך. התשלום לאמנים נעשה באמצעות קמי וקמי מקבל עמלה משני הצדדים. התביעה על הפרת זכות יוצרים באחד הקונצרטים הללו הוגשה נגד מספר נתבעים שאינם מענייננו, אך היא הוגשה גם נגד קמי וזו חוייבה בדין. אני ערה לכך, שאין זהות מוחלטת בין מעמדה של קמי שם ומעמדה של החברה המשיבה כאן. אבל יש דמיון מספיק בין הנסיבות שם וכאן; גם המשיבה היתה יוזמת ומשתתפת בפועל בארגון המופעים של הקרקס; גם היא ידעה שעומדים לנגן יצירות מוגנות - לפחות ידעה זאת מתוך המכתב ת/2 ; גם היא ידעה, לפחות מן המכתב ת/2 ומן השיחה הטלפונית עם עו"ד חזן, כי הקרקס לא קיבל רשיון מאקו"ם ואינו משלם תמלוגים. לא נאמר בפסק הדין הנ"ל שקמי השתתפה בארגון הכללי של המופעים. על כל פנים נראה לי שבעיקרי הדברים דומה המקרה שלנו לענין ההוא ואף כי מסקנתו של בית המשפט בארצות הברית אינה מחייבת אותנו אני מציעה שבנושא זה של הגנה על זכויות יוצרים ננהג כמו המתוקנות והמתקדמות שבמדינות. הרי אנו ערים מאד להגנה על כבוד הפרט, בדרך כלל, ונטייתי היא לסייע ככל האפשר ליוצרים למיניהם להתגונן מפני גזל של זכויותיהם בשדה שהוא כה פרוץ ושכה קשה לפקח עליו. ...אני מציעה לפרש פירוש נדיב כל חוק הבא לסייע ליוצים לשמור על זכויותיהם כנגד מי שמבקש להשתמט מתשלום, למרות שיצירת האמן מסייעת לא מעט בעשיית רווחיו. השופט בייסקי: מסכים אני למסקנה ולתוצאה אשר אליהן הגיעה חברתי המכובדת השופטת בן עתו; אם בכל זאת מוצא אני להוסיף דברים מספר משלי הרי זה בעיקר משום החשיבות העקרונית שהמערערת מייחסת למעמדם של אמרגנים ומארגנים למיניהם בכל הנוגע לחבויות על-פי חוק זכות היוצרים, 1911 ולהפרות שיש בהן לפגוע בבעלי הזכות עליהם בא החוק להגן. אולם תחילה עלי לומר, כי במקרה הספציפי דנן אין אני רואה מקום לאותו ספק אשר ביטא השופט המכובד קמא באמרו: "ספק גדול בלבי אם אמרגן המייבא מופע כלשהו אכן 'מרשה' להשתמש בזכות יוצרים, שבו אין הוא, כבמקרה זה, מנהל אמנותי הקובע את התוכנית, אין הוא בעליה של הלהקה וממילא אין בסיס חוקי שהוראותיו יכולים לחייב את המבצעים". אם הבינותי נכון דברים אלה, גורס השופט המכובד כי רק הבעלים של הלהקה, או המנהל האמנותי שלה, אם יש בה מנהל אמנותי הקובע את התכנית, רק אלה חבים כמבצעים על הפרות. אין צורך להרחיב הדיבור כי אין אלה הוראות החוק - ודי להצביע על הסעיף 1(2) שהינו גורף לגבי "כל אדם העושה ללא הסכמת בעל זכות-היוצרים, מעשה שהזכות היחידה לעשותו מסורה בחוק זה לבעל זכות-היוצרים, יראוהו כמי שהפר זכות יצרים באותה יצירה..."; ואילו הסעיף 3(2) הוא יותר ספציפי ומרחיב החבות על כל אדם.... "...אם הוא מרשה, לשם עשיית רווחים לעצמו, להשתמש בתיאטרון או מקום שעשועים אחר לביצוע פומבי של היצירה ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים..." המבחן אינו קשור דווקא בבעלות של המר, כשם שלא פוסקת אחריותו של המפר אף שהמבצע עצמו מינה מנהל אמנותי הקובע את התכנית - ולו עצמו, למפר - אין כלל נגיעה לקביעת התכנית ואפילו אין לו רשות להתערב בה. על פי הסעיף 3(2) יכול להשתחרר מהחבות רק מי שמוכיח "...אלא אם כן לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שהביצוע יש בו משום הפרת זכות יוצרים - כאמור בסיפא של הסעיף. אין המשיבה מתכחשת כי ידעה שינוגנו במופעים יצירות שלמערערת זכות יוצרים עליהן, שכן בעוד מועד הוזהרה על כך בכתב ת/2, ומשום כך לא עומדת לה ההגנה שבסיפא של הסעיף 3(2) לחוק. משיב על כך השופט המכובד כי המשיבה יצאה יד חובתה כאשר הפנתה המערערת אל המנהל האמנותי משום שהיא, המשיבה, "משמשת כאדמיניסטרטור בלבד וללא כל שליטה על ההופעה". גם בכך טעה השופט המכובד. החלוקה הפנימית של התפקידים בין המשיבה לבין שותפיה אינם מעניינה של המערערת. אחריותה של המשיבה אינה נקבעת ואינה מצטמצמת על ידי כך שהיא בחרה או הסכימה שלא להתערב בצד האמנותי של המופעים. היא הודתה שבשותפות עם עוד שניים הזמינה והביאה ארצה קרקס והיא עסקה בכל הצד האדמיניסטרטיבי הכרוך בכך. הוכח מעל ספק כי בהיותה שותפה למופעים אלה נוגנו בהם, בידיעתה המליאה, יצירות מוגנות; בכך מצוייה המשיבה ב-ד' אמותיו של הסעיף 1(2) לחוק וגם בתחומי הסעיף 3(2) משום שהרשתה "...לשם עשיית רווחי לעצמו; להשתמש...: (ב) מקום שעשועים אחר לביצוע פומבי של היצירה ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים...." והרי גם על כך אין המשיבה חולקת כי השותפות לצורך המופעים הנידונים קמה במטרה לעשות רווחים. המסקנה אינה שונה גם אם ניתן לראות במשיבה "אמרגן" במובן ההגדרות אשר במלונים שצוטטו לנו בשלוש שפות. ככל שניתן להעלות איפוא מתוך הפסיקה את הרציונל, יש שני נימוקים. האחד, המתבסס על התראה קודמת ושותפות בתוכן, פוטר את בעל זכויות היוצרים מהוכחת הרשות במקרה כזה. לכך אני מסכים, ובמקרה של התראה ושותפות לתוכן, אכן אין צורך להוכיח רשות ממש, ודי בידיעה. הרציונל האחר הוא של השופט שלו, וזכר לו בדברי השופטת בן עתו, והוא כי כדי להגן על זכויות היוצרים, יש להטיל את החובה על בעל האולם הנמצא במקום קבוע ולא להכריח את בעל זכויות היוצרים לרדוף אחרי התקליטן שאין לדעת היכן הוא. לכך איני יכול להסכים, שכן בעולם של ימינו, אולי להבדיל מהמועד שבו ניתנו החלטותיו של השופט שלו, ניתן למצוא את התקליטן בקלות. הוא מפרסם עצמו כמו האולם, והוא זמין להזמנות לאירועים ובודאי לתביעה על הפרת זכויות יוצרים. אין טעם שבנוחות המצדיק עוד פירוש כאילו די בהרשאה כללית להשמעת מוזיקה על מנת שבעל האולם יחוייב בתשלום תוצאות ההפרה. יתר על כן, פירוש שלפיו צריכה להדרש רשות להשמעת כל יצירה מפרה מצד אחד יהיה מתאים יותר ללשון החוק, וגם השופטת בן עתו בעצם הסכימה לכך בפ"ד ברמן, ומאידך יטיל את החובה לתשלום על מי שבאמת מפר. אם בעל האולם לא מזמין את המוזיקה, בעל האולם אינו יודע כיצד תושמע מוזיקה, האם תהיה יצירה עצמאית של להקה שלא מפרה זכויות יוצרים כלשהם, או תקליטן או בדרך אחרת. זה יותר הגיוני ויותר צודק להטיל את התשלום על המפר הישיר, אם אפשר לעשות כן, ובודאי אפשר כיום. אותו חוקר שבא להקליט את היצירות כדי להוכיח הפרה, יתכבד ויטול מהתקליטן כרטיס ביקור וידע מי הוא. על כן, איני רואה עוד מקום לפרש את הרשות כרשות כללית ואני קובע כי היום הפירוש הנכון של סעיף 3 (2) הוא שיש להראות רשות להשמעת יצירות ספציפיות שניתנה על ידי בעל האולם. במקרה שבפני הוסכם שלא ניתנה רשות כזו, ועל כן דין התביעה להידחות. קה שבאנגליה פירשו את ההרשאה כמתיחסת ליצירה. בישראל נדונה השאלה לעיצומה פעמיים בעצם. פעם אחת נחלקו השופטים. השופט בן דרור קבע שיש צורך בהסכמה לכל יצירה מושמעת, כפי שנפסק באנגליה. השופטת בן עתו סברה שיש להעלות את הרף ולקבוע הגנת יתר על בעל היצירות המוגנות על ידי הטלת אחריות מרחיבה. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. מאחר שטענות הנתבעים למעשה לא התקבלו, אין צו להוצאות. אולם / גן אירועיםזכויות יוצרים (הפרת)