לטענת התובע, ההגדות המופצות הן העתקה מדוייקת של ההגדה שלו, אלא שההעתק נעשה באיכות ירודה, תוך הפרת זכות היוצרים שלו, בלי שהתקבלה רשותו. להלן פסק דין בנושא הגדה של פסח - זכויות יוצרים: פסק דין 1. התובע הינו הבעלים של עסק הקרוי "פאר הקודש", העוסק בין השאר בכתיבה, עריכה, הוצאה לאור ושיווק של ספרי קודש. נתבע מס' 1 (להלן :"גלילי") הינו הבעלים, המייסד והמנכ"ל בפועל של השבועון "השבוע באשדוד" (להלן :"השבועון"). נתבעת מס' 2 הינה חברה בע"מ, בעלת השבועון. נתבע מס' 3 היה בזמנים הרלוונטים לתובענה, המנהל והעורך של השבועון. (נתבעים 1 - 3 יכונו להלן לשם הנוחות גם "העיתון"). נתבעת מס' 4, הינה לטענת התובע, חברה בע"מ שבמועדים הרלוונטיים לתביעה, קיימה בית דפוס, שהדפיס את השבועון. נתבע מס' 5 היה במועדים הרלוונטיים לתביעה, הבעלים והמנהל של נתבעת מס' 4 , 2. לטענת התובע, הוא יזם בשנת 1995, פרוייקט של הפקת הגדה ייחודית של פסח. לצורך הפקה זו, הוא התייעץ והתקשר בהסכמים עם אנשי מקצוע רבים בתחומי ההלכה, האומנות (ציור ואיור), הדפוס וכיו"ב. התובע טוען, שבהפקת הפרוייקט השקיע זמן רב והשקעה כספית אדירה, שהניבו לבסוף "יצירה אומנותית", שמגלמת בתוכה גם "יצירה ספרותית" הלכתית ( להלן: "ההגדה", מסומן ת\1). בכך רכש התובע, לטענתו, זכות קניינית עפ"י דין בהגדה שהפיק, המתבטאת גם בזכויות יוצרים, ביחס לכל אחד מהאלמנטים הגלומים בהגדה הנ"ל, ואף דאג לציין זאת על גבי ההגדה, שם נכתב "כל הזכויות שמורות להוצאת פאר הקודש". באותה שנה בפסח תשנ"ה (1995), שיווק התובע את ההגדה, בין היתר, לעיריית אשדוד ב - 5,000 עותקים (ת\2) ולחברת פרץ בוני הנגב בע"מ ב - 1,170 עותקים (ת/3). 3. אין מחלוקת, כי בשנת 96' הזמין העיתון 10,000 הגדות שהודפסו בבית הדפוס "הדפסות איכות וביצוע בע"מ", (להלן: "החברה") שהנתבע 5 (להלן: "בן עזרא"), הוא בעל מניותיה ומנהלה, תמורת סך של 5,000 ₪ + מע"מ. אין חולק גם, כי ההגדות הוזמנו עבור חברת פרץ בוני הנגב, כשההגדות הופצו כשי לחג הפסח, באמצעות העיתון ובחסותו. עותק מהגדות אלה, הוא המוצג ת5/ א', (להלן: "ההגדות המופצות"). חב' פרץ בוני הנגב שילמה לעיתון סך של 11,700 ₪ עבור ההגדות המופצות, עפ"י החשבונית נ/1. 4. לטענת התובע, ההגדות המופצות הן העתקה מדוייקת של ההגדה שלו, אלא שההעתק נעשה באיכות ירודה, תוך הפרת זכות היוצרים שלו, בלי שהתקבלה רשותו. התובע טוען שלמיטב ידיעתו, החברה, הנתבעת 4 חדלה לפעול, אך הוא מבקש מבית המשפט, לצוות על הרמת מסך ו/או לחייב את נתבע 5 באופן אישי, משום שהוא זה שהקים את החברה ופעל כמנהלה הפעיל וכבעל השליטה בה (נושא משרה), שלא בתום לב, תוך הפרת חובות האמון והזהירות, כלפי התובע, ותוך חריגה ממטרות החברה ותוך שהוא גורם לנזק לתובע. במעשים אלה יש, לטענת התובע, משום פגיעה ו/או גניבה ו/או הפרת זכויות היוצרים שלו; וכן משום גניבת עין ו/או שקר מפגיע עפ"י פקודת הנזיקין, עשיית עושר ולא במשפט והוצאת דבר במרמה וגזילה. 5. ב - 23.6.98 הגיש התובע תביעה, לפי חוק זכויות יוצרים ו/או פק' זכויות יוצרים, לסעד כספי בסך 80,500 ש"ח, צו מניעה האוסר על הנתבעים, הפצת החומר וכל שימוש בו וצו עשה המורה על איסוף כל החומר המופר והשבתו לתובע. התביעה הוגשה בתחילה נגד הנתבעים 1 - 3. נוכח טענות ההגנה של הנתבעים 1 - 3, תוקן כתב התביעה וצורפו גם הנתבעים הנוספים, 4 ו -5. 6. הנתבעים 1 ו- 3 מכחישים יריבות כלשהי בינם לבין התובע ומבקשים לדחות את התביעה נגדם על הסף. לטענתם, הנתבע 5 הוא זה שהפר את זכויות היוצרים של התובע והוא זה שהטעה אותם לחשוב, כי קיבל את הסכמת בעלי זכויות היוצרים להדפסות נוספות. לטענת הנתבעים 1 - 3, במועד ההפרה המיוחסת להם, לא הכירו את התובע ומכאן לא ידעו ולא היה להם יסוד כלשהו להאמין, שקיימת לתובע, או לאחר מלבד הנתבעים 4 ו- 5, זכות יוצרים בנוגע להגדה. לפיכך, עומדת להם לטענתם, טענת הפטור שבסעיף 8 לחוק זכות יוצרים 1911 ו/או כל חוק או דין אחר. לטענתם, הם הכינו ועיצבו, באמצעות הגרפיקאי שעבד עבורם, משה דרור ע"ה 2 (להלן: "הגרפיקאי"), הגדה עבור פרץ בוני הנגב בחסותם, אותה אמורים היו להדפיס אצל הנתבעים 4 ו- 5, כמי שמדפיס עבורם את העיתון זה כ- 25 שנה. לטענתם, בן עזרא אמר להם, כי יש לו הגדה משלו מוכנה לדפוס וחבל להכין סידור ועימוד חדשים וכי הוא ידפיס להם הגדות מאותו פורמט והם הסכימו. נוכח טענות אלו, כאמור, צורפו הנתבעים 4 ו- 5 כנתבעים נוספים. 7. נתבעים 4 - 5 טוענים, כי "התובע לא הביא כל ראיה שנתבעת 4 היתה קיימת כלל". גם חב' בשם "איכות וביצוע ששון בע"מ" שצויינה ע"י הנתבעים 4 - 5 בכתב הגנתם, כנתבעת 4, לא היתה פעילה כלל בשנים הרלוונטיות לתביעה והיא הפסיקה פעילותה כבר מסוף שנת 1993. כפועל יוצא מכך, לא יכולה לקום חבות כלשהי גם לנתבע 5, ולפיכך מוכחשת יריבות ביניהם לבין התובע. נתבע 5 מתנגד לניסיון התובע בסיכומיו להרחיב חזית ולחייב את נתבע 5 אישית, כמי שביצע את ההפרה, בהיותו מנהלן של חברות שונות, שלא בא זכרן בכתב התביעה. נתבעים 4 - 5 טוענים, שבכל מקרה, אין מקום להיענות לבקשת התובע להרמת מסך, גם לא במקרה בו היה התובע תובע את החברה הנכונה ,שהפרה בפועל (החב' האחרת) את זכויות היוצרים שלו, אם בכלל. נתבעים 4 - 5 טוענים בס' 17 לסיכומיהם "כי התובע כלל לא הוכיח כי הוא בעל הזכויות בהגדה. טכסט ההגדה הינו טכסט בן אלפי שנים, ואילו בכל הנוגע לאיורים שבהגדה, הרי התובע לא הוכיח כי רכש את הזכויות בהם מהמאייר". נתבעים 4 - 5 טוענים גם, כי לתובע לא נגרם כל נזק ובכל מקרה, לא הרים את נטל הוכחת הנזק. 8. באשר לשם החברה החברה הנתבעת 4, הוכח מפי בן עזרא, כי שמה הנכון של החברה, בזמן הרלוונטי, אפריל 96', כמי שהדפיסה את ההגדות המופצות, הוא "הדפסות איכות יבנה בע"מ". הגם שהתובע לא ביקש לתקן את שם הנתבעת 4, הרי שברור לכל, כי שמה המלא של החברה, הנתבעת 4, הוא הדפסות איכות יבנה בע"מ. שמה הנכון של החברה, הוברר רק במהלך עדותו של בן עזרא (עמ' 33 לפרוטוקול, שורה 16), כאשר עד אז, היה נוח לו להסתיר את שמה הנכון והמלא וקרא לה, בתצהירו "החברה האחרת". יתירה מזו, הוכח ע"פ העדויות, כי בן עזרא הקים וניהל חברות שונות ורבות, בשמות שונים ומבלבלים. אמר על כך גלילי בעדותו בעמ' 20 לפרוטוקול - "כל פעם החליף שמות של חברות, פעם איכות וביצוע ששון בע"מ, פעם דפוס רוטו, פעם היאסינת בע"מ"... ובעמ' 22 לפרוטוקול אומר גלילי - "אמרתי לתובע שהדפוס הוא איכות וביצוע בע"מ. גם היום יש שלט איכות וביצוע". ובעמ' 24 בשורה 15 - "אני מכיר את הטריקים של מקסים בן עזרא". הבלבול בשם הנתבעת 4, עולה גם מעיון בהגדה נ/3א, שהודפסה ע"י החברה עוד בשנת 95, כאשר צויין עליה, כי ההגדה מוגשת בין היתר באדיבות "הדפסות איכות וביצוע בע"מ". הנתבע 5, שהגיש את כתב ההגנה בשמו ובשם הנתבעת 4, הסכים למעשה לשינוי שם החברה הנתבעת 4, בכך שכתב בכתב ההגנה את שמה כ- "איכות וביצוע ששון בע"מ", כשלטענתו, חברה זו הפסיקה פעילותה עוד בשנת 93'. כשנשאל מדוע כתב כך את שם החברה הנתבעת, ענה בעמ' 33 בשורה 28 - "אני הנחתי שהחסרת מילה אחת ששון". אם כך, משתמע , שאין לנתבעים 4 - 5 התנגדות למילוי החסר, או לציון שמה הנכון והמלא של החברה "הדפסות איכות יבנה בע"מ". ובאותו עמוד בשורה 13 אמר בן עזרא - "אם זה ב- 95 הדפסות איכות יבנה בע"מ המדפיסה את ההגדה". דהיינו, הסכמה במפורש ו/או מכללא לתיקון שם החברה. גם אם לא היתה הסכמה, ביהמ"ש מוסמך לתקן את שם הנתבעת 4, תיקון טכני מטעמים של צדק, עפ"י הסמכות הנתונה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט, בנסיבות בהן התגלה שמה הנכון של הנתבעת 4, כשאין בכך לפגוע כהוא זה, בזכויותיהם של הנתבעים 4 ו -5. 9. באשר למחלוקת בין הנתבעים 1 - 3 לבין הנתבעים 4 - 5, אני מקבל את גירסת הנתבעים 1 - 3 ודוחה מכל וכל את זו של הנתבעים 4 ו - 5. לנתבעים 1 - 3 גירסה ברורה ועקבית, לפיה הנתבע 5 הניא אותם לוותר על הדפסת ההגדה, שהכין עבורם הגרפיקאי, ולהסכים להדפסת הגדה מוכנה מטעמו, כשמבחינתם שינוי זה לא הוזיל את עלות ההגדות המופצות. גירסה זו הוכחה בעדויותיהם של גלילי, של הגרפיקאי ושל ע"ה 5, מנהל העיתון. מנגד, לא רק שגירסת הנתבעים 1 - 3 לא הופרכה, אלא להיפך, גירסת הנתבעים 4 - 5 הופרכה מניה וביה. מצד אחד טען בן עזרא, כי ידו לא היתה "במעל" וכי, הוא הדפיס מה שהנתבעים 1 - 3 הביאו לו להדפיס. מצד שני, אמר הנתבע 5 בישיבת קדם המשפט, ביום 3/11/99, בעמ' 4 בשורה 2 - "אבל היה לנו לקוח שהזמין את ההגדות האלה. ביקשנו את רשותו להדפיס ללקוחות נוספים, שחילקו אותו בעיתונים, אבל לא מכרנו אותם". ובהמשך בעמ' 5 בשורה 4 - "זה נכון שאנחנו נתנו להם (לעיתון ש' ח') את החוברת הזו. אנחנו קיבלנו הסכמה ממי שהזמין אצלנו...". ובאותו עמוד בשורה 6 - "אני קיבלתי רשות מהלקוח שלי, אבל יכול להיות שהלקוח שלי לא היה בעל זכות. אם הייתי יודע שללקוח שלי אין זכות יוצרים אז לא הייתי מציע". הנה כי כן, יש הודאה בפה מלא, כי הוא זה שהציע את ההגדה לנתבעים 1 - 3. גם בחקירתו בביהמ"ש, אישר בן עזרא בעמ' 34 בשורה 6 (ההדגשה שלי, ש' ח') - "לא יודע מי הלקוח שהזמנו את ההגדות האלה. אני לא זוכר. אבל היה לקוח שהזמין את ההגדות שנה לפני כן". משמע, ההגדות הודפסו כבר בשנת 95', לפני שהנתבעים 1 - 3 הזמינו את ההגדה. עובדה זו, מוכחת גם מקיומה של ההגדה נ/3א, שהוצאה בשנת 95', ע"י הנתבעים 4 ו- 5 והיא אותה הגדה משוכפלת. למרות זאת, ממשיכים הנתבעים 4 ו- 5 בגירסתם הלא אמינה והמופרכת, כאילו הנתבעים 1 - 3 הביאו להם את ההגדה להדפסה. למרות זאת, ממשיך ע"ת 4 יצחק עוזר, מנהל הדפוס וטוען בעמ' 41, בשורה 23 - "במקרה זה, השבוע באשדוד, הגיע עם חומר שלו, עם ההגדה שלו ובאחריותו בלבד". הנתבע 5 מתכחש במצח נחושה למעשים ברורים שלו ושל הנתבעת 4 ומנסה להכות "על חטא" על חזם של אחרים, אותם הטעה לחשוב, שיש לו רשות להדפיס את ההגדות. אני קובע, אפוא, שהנתבעים 4 ו- 5 הם אלה, ששכפלו את ההגדות המופצות, הם אלה שהציעו אותם לעיתון והם אלה, שמכרו אותם לעיתון. אם היה אמת בטענת הנתבע 5, כי זכות היוצרים היא של לקוח אחר שלו, ממנו קיבל, כביכול, רשות, ודאי היה מביא את אותו לקוח, בעל זכות היוצרים המקורי, לעדות, או שהיה מבקש לצרפו כנתבע נוסף, או שהיה מגיש נגדו הודעת צד ג'. לא בכדי, לא נקטו הנתבעים 4 ו- 5 כל צעד כזה. 10. זכות יוצרים "זכות יוצרים" - מוגדרת בחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק") ובפקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה"). בספרה של המלומדת ד"ר שרה פרזנטי, "דיני זכויות יוצרים", כרך א', הוצאת כרמל ספרות משפטית בע"מ, ת"א תש"ס - 2000, (להלן: "פרזנטי"), מפורט רקע אודות התפתחות העוולה ויסודותיה כדלקמן : "ההגנה על הקניין הרוחני היא על יצירות תרבות על צורותיהן השונות, כשהדגש על יצירה ומקוריות ולא על תרבות. וביניהן: יצירות ספרותיות, אומנותיות, זכויות ביצוע ועוד". (שם, עמ' 22). "הצורך בהסדר כולל לזכויות הגנה על יצירות, נובע משני גורמים עיקריים: א. הצורך והרצון של יוצר לייחד את יצירותיו לעצמו, להתפרסם וליהנות מההטבות הכלכליות של יצירותיו. ב. התקדמות תעשייתית שתהפוך את ההעתקה בכל צורה ואופן, לפעולה מסחרית, שתאיים באופן ממשי על שאיפותיו של היוצר לייחד יצירותיו לו ולתועלתו הכלכלית" (שם, עמ' 21). "זכות היוצרים היא זכות קניינית. יישומה החוקי מתבטא בהכרה בזכותו הבלעדית של יוצר בפרי יצירתו הרוחנית. חוקי זכויות יוצרים הם חוקים ששוללים את הזכות לנצל את פרי יצירתו של היוצר ללא הסכמתו. על החוקים, שעוסקים בזכויות יוצרים, למצוא את האיזון בין אינטרסים מנוגדים של החברה והיוצר. עליהם לשמור על זכותו האישית של היוצר ביצירתו מחד וזכותה של החברה מאידך" (שם, עמ' 30). "הלכה היא, כי רעיונות הם נחלת הכלל, והוא הדין לעניין העלילה או הרקע ליצירה אותה מאמץ מחבר היצירה. אולם אופן הביטוי של הרעיונות, צירופם וחיבורם יחדיו, כשהם שאובים מפרי דמיונו של היוצר, ובאים לידי ביטוי בחומר ממשי, הם אלה שהופכים רעיונות ליצירות שראויות להגנה על פי החוקים. ההלכה בדיני זכויות יוצרים מנוגדת להלכה בנושא פטנטים, מדגמים וסימני מסחר הקובעת, כי הזכות נרכשת עם רישומה, וכל הקודם זוכה. בזכויות יוצרים, לאחר שהוכח, ששתי היצירות הדומות, שאין קשר ביניהן, חוברו בידי שני יוצרים שונים, אין המחבר, שפרסם יצירתו לראשונה, רשאי למנוע ממחבר היצירה הדומה לזו שלו מלפרסם את יצירתו המקורית" (שם, עמ' 31). "בחוק משנת 1911 הושם הדגש על מניעת אחרים מעשיית שימוש, שהוא אסור ביצירה, ללא הסכמת היוצר. אך, כאמור, אם יוכח, כי פלוני יצר יצירה באופן בלתי תלוי, יהיה גם הוא זכאי לפרסמה, ותהיה גם זכות קיום לשתי היצירות. האחד לא יוכל למנוע פרסום יצירתו של האחר" (שם, עמ' 33). 11. הגדרת המונח "יצירה" בסעיף 1 (1) לחוק, מגדיר המחוקק את היצירות, שמוגנות כיצירות ספרותיות, דרמתיות, מוסיקליות ואומנותיות. בסעיף 35 במסגרת הפירושים, קיימת הרחבה של קבוצות אלה על דרך הפירוש, כגון: בסעיף 35 (1) "יצירה ספרותית" כוללת... תרשימים, תוכניות.. וליקוטים. "יצירת אומנות" כוללת עבודות ציור, שרטוט, ... ומלאת אומנות. "יצירה קיבוצית" כוללת... (ג) "כל יצירה הכתובה חלקים חלקים ע"י מחברים שונים, או שנאספו ונכללו בה יצירות או חלקי יצירות של מחברים שונים". גישה זו לפירוש המונח יצירה, הופכת את הפירוש לרשימה, שתמיד ניתן להוסיף לה, ולא לרשימה סגורה (פרזנטי, עמ' 247). לפיכך, ניתן להוסיף לרשימה ונאמר, כי יצירה אשר מבוססת כולה, או חלקה, על יצירה קיימת אחרת, היא "יצירה נגזרת" וזו יכולה להיווצר בכמה אופנים, כגון: "יצירות לקט" (המכונה גם "יצירה קיבוצית") - אנתולוגיה, שכוללות בתוכה יצירות מוגנות אחרות או יצירות שהן נחלת הכלל. עצם הליקוט, האיסוף והעריכה יוצרת את היצירה החדשה, שמבוססת על יצירות קיימות אחרות (פרזנטי, כרך ב', עמ' 27). יצירה, יכולה להיות מבוססת על יצירה קודמת, ועדיין תהיה יצירה מקורית בזכות עצמה, ותהנה מהגנת החוק, כגון "יצירה נגזרת", שבה מידת הכישרון, העבודה וכושר הביטוי מתבטאים בשינויים ובמקוריות, שיש ביצירה הנגזרת, לעומת היצירה המקורית, שעליה התבססה. אם היוצר השתמש ב"חומר גלם", שהוא נחלת הכלל, לא יוכל להופכו לרכושו הפרטי ולמנוע מאחרים מלהשתמש בו, אולם האחרים לא יורשו להשתמש באותו חומר גלם באופן ובצורה, שעובדו ע"י היוצר. ההגנה שניתנת ליצירות, היא לאופן ביטויין ולא לרעיונות. אם היוצר יוצר את יצירתו בצורה מקורית ללא השראה של יצירה אחרת, דרישת המקוריות היא מינימליסטית ביותר. להוציא יצירות חסרות כל ייחוד, כל יצירה ויהיה ערכה האומנותי הנמוך ביותר, תחשב ליצירה מקורית וראויה להגנה. היכן שיצירה אחת מבוססת על יצירה אחרת, והרעיון איננו מקורי, יש להחיל את המבחן המשולש (כשרון, עמל, ומיומנות), שקבעה הפסיקה בשאלת המקוריות, כדי לבדוק, במה שונה היצירה הנגזרת מהיצירה המקורית, ומה משקל תרומתו של יוצר היצירה הנגזרת לעומת היצירה המקורית. (פרזנטי, עמ' 265). ההגדה ת/1, שהתובע טוען לזכות יוצרים בה, עונה על הגדרת ס' 1 לחוק, בין בשל היותה "יצירה ספרותית" או "יצירה אומנותית" ובין בשל היותה "יצירה משולבת" ספרותית ואומנותית גם יחד. ההגדה ת/1, יכולה להיחשב גם כ"יצירה נגזרת", בהיותה "יצירת לקט" או "יצירה קיבוצית" כהגדרתם בס' 35 לחוק, המבוססת על יצירה קיימת אחרת, הכלולה בה, והיא ההגדה של פסח שהיא נחלת הכלל, שבעצם הוספת האיורים, הליקוט, האיסוף והעריכה, יוצרים את היצירה החדשה. כפועל יוצא מכך, היצירה עונה גם על דרישת ה"מקוריות" העומדת במבחן המשולש (כשרון, עמל, ומיומנות) שנקבע בפסיקה. לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבעים, כי ההגדה היא קניין הציבור שאינה עונה על הגדרת המונח "יצירה מקורית", הזכאית להגנת זכות יוצרים עפ"י החוק או דין אחר. 12. בחוק הישראלי אין הוראה כללית, שמחייבת תיעוד של יצירות, או הדורשת רישום פורמלי כלשהו לזכויות יוצרים , כפי שיש לרשום פטנט או סימן מסחר, אך בס' 35(1) קיימת הוראה ספציפית לגבי יצירות דרמתיות. התיעוד לצורך ס' 35(1) הוא ראייתי בעיקרו. עפ"י החוק, אין כל דרישות פורמליות להגנה על זכויות יוצרים. לכן קבע המחוקק בסעיף 6(3) חזקה שבעובדה, כי בתביעה על הפרת זכות יוצרים מניחים, שהיצירה מוגנת בזכות יוצרים והתובע הוא בעל הזכות. על המבקש לסתור חזקה זו, להוכיח כי התקיימו תנאים אלה או אחרים, ששוללים את זכויות היוצרים מהיצירה, או כי לא התובע, אלא אדם אחר הוא בעל זכות היוצרים (פרזנטי, עמ' 334). אם הנתבע בכתב הגנתו חולק על היות המוצר יצירה מקורית, על זכותה להגנה עפ"י החוק, על כשרות היוצר להגנה, או שטוען שתקופת ההגנה חלפה, על התובע להוכיח כל פרט לגבי היצירה ולהוכיח כי היצירה, שלטענתו הופרכה אכן מוגנת בזכות היוצרים (פרזנטי, כרך ג', עמ' 599). התובע טוען ל"זכות יוצרים" בהגדה ת/1, כהגדרתה בס' 1 לחוק, עפ"י אחת החזקות הקבועות בס' 6(3) לחוק. אולם נתבעים 4-5 חולקים על כך וטוענים, כי התובע לא הוכיח כי רכש את זכות הבעלות על זכות היוצרים מהמאייר כדרישת ס' 5 לחוק. לפיכך, מועבר בחזרה לתובע הנטל לשכנע, שקיימת ביצירה "זכות יוצרים", שהוא בעל זכות היוצרים ביצירה ושזכותו ככזה הופרה. התובע בתביעה על הפרת זכות יוצרים ביצירה חייב להוכיח, איפוא: א. שקיימות לתובע זכויות יוצרים ביצירה; ב. שהתובע הוא הבעלים של זכויות היוצרים; ג. שזכותו הופרה ע"י מי מהנתבעים. 13. דרישת הפרסום דוקטרינת ההגנה של זכות יוצרים ביצירות מתחלקת, ליצירות שפורסמו וליצירות שטרם פורסמו. בהגדרת המושג "פרסום" נקבע, כי פרסום ייחשב רק, אם לציבור יש נגישות ליצירה. מלשון סעיף 1(3) לחוק ברור, כי פירושו, הוצאת עותקים לציבור (פרזנטי, עמ' 303). באמצעות המוצגים ת/1, ת/2 ו - ת/3, שלא נסתרו, הוכיח התובע, כי הוצאו עותקים לציבור עוד באותה שנה (1995), בה הופקה היצירה,לטענתו, ובכך קיים התובע את דרישת הפרסום, הקבועה בס' 1(3) לחוק. 14. זכות הבעלות על זכות היוצרים: היוצר הוא לא בהכרח גם הבעלים של יצירתו. לבעלים וליוצר יכולות להיות זכויות שונות. בס' 5 (1) לחוק נקבע הכלל הבסיסי בדיני זכויות יוצרים והוא, שהבעלים הראשון של היצירה הוא מחברה. אולם לכלל זה יש חריגים. החוק אינו מגדיר מיהו היוצר אלא קובע את זכויותיו. הלכה פסוקה היא, שאין רעיון מוגן בזכות יוצרים והוגה הרעיון אינו יוצר, אלא, אותו אדם שהעלה את הרעיון על הכתב. ביצירות לקט בניגוד ליצירות אומנותיות טהורות, היוצר הוא האדם, שאסף וערך את היצירה (פרזנטי כרך ב', עמ' 535-538). אין מחלוקת שהתובע לא הציג כל מסמך בכתב, כדרישת ס' 5(2) לחוק, המאשר כי הועברה לבעלותו זכות היוצרים בציורים והאיורים הצבעוניים המעטרים את ההגדה. אך נציין, כי במקרה דנן מדובר ב"יצירה קיבוצית", או "יצירת לקט", שבניגוד ל"יצירה אומנותית" גרידא, היוצר הוא האדם, שאסף, ליקט וערך את היצירה. לפיכך אפשר שתהיה לתובע זכות יוצרים על היצירה המושלמת, ללא זכות יוצרים ביצירות אותן קיבץ לתוך הלקט כאמור לעיל. יתר על כן, אין חולק שהציורים והאיורים הם "יצירה אומנותית" ולפיכך, חל עליהם הסייג שבס' 5(1)(א) לחוק, המעביר את הבעלות על יצירה מוזמנת ובתמורה למזמין, כפי שנקבע בספרות ובע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 348. בהסתמך על האמור לעיל, קמה לתובע "זכות יוצרים" ו"זכות הבעלות על זכות היוצרים" ביצירה, כאמור בס' 1(2) ובס' 5 לחוק. מה גם, שעל ההגדה ת/1 צויינו בפירוש בשער, שם הצייר, שם הדפוס ונקבע באותו מקום, כי הזכויות שמורות לתובע. 15. זכויות היוצרים כמכלול מגבילות את הפעולות שניתן לבצע ביצירות מוגנות, בדרך של קביעת הפעולות שבלעדיות ליוצר. כל אחד אשר רוצה לבצע אחת הפעולות שבלעדיות ליוצר חייב לקבל את הסכמתו. הפרת זכות יוצרים לפי ס' 2(1) לחוק כוללת עשיית מעשה, שהזכות הבלעדית לעשייתו, נתונה לבעל זכות היוצרים. ס' 1(2) לחוק קובע, ש"זכות יוצרים" כוללת בין היתר, את הזכות הבלעדית להעתיק את היצירה. בס' 35(1) לחוק קיימת הגדרה של "העתקה מפירה", הכוללת לא רק חיקוי מילולי, אלא אף חיקוי מוסווה. בפסה"ד המנחה ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק פד"י כד' (1) 835, סיכם כב' השופט כהן את ההלכה והקריטריונים, בשאלת העתקה של יצירות. כדי שתהיה העתקה יש צורך, שיוצר היצירה המפרה, ישתמש במישרין או בעקיפין ביצירה המקורית. השוואה בין המוצגים ת/1 ו- ת/5א, מעלה דימיון אובייקטיבי ברור ביניהם, המהווה חיקוי מטעה כהגדרת "העתקה מפרה", שבס' 35(1) לחוק,והמצביע על קשר סיבתי מובהק בין השניים. יוצא איפוא, כי נתבעים 4-5 הפרו בהפרה ישירה את "זכות היוצרים" של התובע, הקבועה בס' 1(2) לחוק ובכך, גם התקיימו יסודות הפרת "זכות ההעתקה" הבלעדית של היצירה, הכלולה ב"זכות היוצרים", כפי שנקבעה בהלכת אלמגור הנ"ל. כפועל יוצא מהפרה זו עולה, כי גם נתבעים 1-3 הפרו את "זכות ההפצה" הבלעדית, הקיימת לתובע, כקבוע בהוראות ס' 1(2) ו- 1(3) לחוק. 16. ב- "הפרה ישירה", אין זה משנה מהו מצבו הנפשי של המפר, לצורך קביעת ההפרה. הפרה מתבצעת גם אם זו בוצעה בתום לב ומתוך אמונה, שאין הוא מבצע הפרה, בניגוד ל"הפרה עקיפה", שצריך להראות אלמנט נפשי של המפר כתנאי לקיום הפרה. למרות זאת, גם בהפרה ישירה לאלמנט הנפשי משמעות לגבי חיובו בפיצויים. עפ"י ס' 8 לחוק, לא יפסוק ביהמ"ש פיצויים נגד מפר תמים. אין הדבר מונע קבלת צווי מניעה קבועים כנגדו והחרמה של כל העותקים המפרים. 17. דיני הקניין הרוחני מזכים את היוצר בזכויות חומריות ובזכויות מוסריות. הזכות המוסרית הפכה עפ"י ס' 8 לפקודה ,לחלק בלתי נפרד מחוק זכות היוצרים. בס' 4א(4) לפק' נקבע, שהזכות לפי ס' זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית של המחבר באותה יצירה. בס' 4א(1) לפק' נקבע, שמחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו. הכוונה לכך, שבכל עותק, כמו במקור, יופיע שמו של היוצר, או יופיע שם ספרותי, שאותו בחר היוצר ושעימו הוא מזוהה. (פרזנטי, כרך ב', עמ' 847-851). במסגרת הזכויות המוסריות של היוצר בס' 4א(2) לפקודה, זכאי מחברה של יצירה, שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך, ביחס לאותה יצירה, שעלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. מתוך עיון במוצגים ת/5א' ו- נ/3א', אשר כאמור הודפסו עפ"י הודאתו של נתבע 5 ע"י נתבעים 4-5 עולה, כי הושמטו שמו של היוצר ופרטים מזהים אודות ההוצאה לאור, שבבעלותו, וכן גם הערה המציינת, כי כל הזכויות שמורות להוצאת "פאר הקודש". בנוסף לכך, ניכר בעליל, כי איכות ההדפסה, הצבע והנייר שלהם ירודה, וכן הושמטו בה פרטים שונים. בהתאם לכך נמכרו הגדות אלו במחיר נמוך מאוד. זאת בהשוואה להגדה המקורית ת/1, שהוצאה כדין ע"י התובע, ונמכרה במחירים של פי 5 (ת/2) ופי 7 ת/3. במעשים אלו, יש משום פגיעה ב"זכות המוסרית" של התובע. לפיכך, יש מקום לפסוק לתובע את הסכום, הנתבע על ידו בגין פגיעה במוניטין בסך 10,000 ₪, כאמור בס' 11.1 לכתב התביעה, זאת בנוסף לכל פיצוי בגין נזק אחר שייפסק לטובתו. 18. יחיד או תאגיד, שביצע או הורה לאחר לבצע, ללא הרשאת בעל זכות היוצרים, פעולה שיוחדה לבעל זכות היוצרים, הוא מפר ישיר וניתן לתובעו על הפרת זכות יוצרים. בפסה"ד בע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי פד"י מח (5), 661 נקבע, כי בעוולות של קניין רוחני, יש להטיל אחריות אישית לא רק על האורגן, אלא גם על מנהליו ונושאי המשרה בו. עצם העובדה, שאישיות משפטית נוספת נושאת באחריות, אינה פוטרת אותו מאחריות. במקרה דנן, הוכח, כי הנתבע 5 אישית, היה הרוח החיה בכל הקשור להפרת זכות היוצרים של התובע. הרי החברה לא פעלה מעצמה, אלא באמצעות הנתבע 5 אישית, כמי שהציע לעיתון את ההגדה. העיד על כך ע"ה 5, עמי חלפון, בעמ' 52 שורה 2 - "אני דיברתי עם בעל הדפוס, הוא הסמכות ולא עם איזה ש.ג. או מישהו אחר. המנהל, עוזר נכנס לתמונה אח"כ". הנתבע 5 גם הודה, למעשה, בטעות, אמר על כך בעמ' 38 בשורה 26 - "אין ספק שנעשתה פה טעות חמורה... אולי אנו צריכים ללמוד מטעות זו להבא". לפיכך, משקיים נתבע 5 את יסודות העוולה, כאמור לעיל, עליו לשאת בתוצאות הנובעות מעוולה זו. יצויין, למען הסר ספק ולצורך הבהרה, כי האחריות מוטלת על נתבע 5, כאורגן בחברה, באופן אישי, בשל פעולותיו הוא במקרה דנן וזאת, בשונה מפעולה של הרמת מסך ההתאגדות של החברה כאישיות משפטית נפרדת, לצורך חיובו של בעל המניות בחברה. יצויין בנוסף, כי אין בכך הרחבת חזית כלשהי, הואיל וטענה זו נטענה במפורש ע"י התובע בס' 9.10 לכתב התביעה המתוקן, ואילו בסיכומיו יש רק משום חזרה על טענה זו. 19. עפ"י ס' 8 לחוק, למפר תמים תהיה הגנה מפני תביעת פיצויים והתובע לא יהיה זכאי לפיצוי כספי, בשל הפרה של זכות יוצרים, אם יוכח, שבמועד ההפרה, הנתבע לא ידע ולא היתה לו סיבה להאמין, שהיצירה מוגנת בזכות יוצרים. הגנה זו לא יכולה לחול בהפרה עקיפה. אני מקבל את טענת הנתבעים 1- 3 להגנה האמורה, בהיותם תמי לב. מכאן, שאין לחייבם בתשלום פיצוי כספי לתובע, שאת זכויותיו הפרו בהפצת ההגדה. אין בהחלטה זו בכדי למנוע מביהמ"ש, ליתן צווים לטובת התובע. 20. הנזק: א. יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפגיעה במוניטין, בסך 10,000 ₪, בשל הפגיעה המוסרית, כאמור בפיסקה 17 לעיל. ב. התובע לא הוכיח את מלוא הנזקים להם טען בכתב התביעה. לא ניתן לקבל את טענתו הסתמית,על אבדן ההכנסות בשנת 96' בסך 37,500 ₪ ובשנת 97' בסך 25,000 ₪. עם זאת, ניתן להעריך את הנזק, בגין הדפסת ההגדות המופצות ע"י הנתבעים 4 - 5 בשנת 96' והפצתן ע"י העיתון ועל כך אין, כאמור מחלוקת. לטענת התובע, הוא היה אמור להרוויח סך של 2.5 ₪ + מע"מ על כל הגדה. תימוכין יש לכך, מהחשבוניות ת/2 ו- ת/3. עפ"י ת/2, הוא מכר לעירית אשדוד 5,000 הגדות תמורת 4.75 ₪ + מע"מ לכל הגדה. עפ"י ת/3, הוא מכר לחברת פרץ בוני הנגב, 1,170 הגדות תמורת 7.7 ₪ + מע"מ לכל הגדה. יש אפוא, לפצות את התובע, עבור 10,000 הגדות לפי 2.5 ₪ + מע"מ לכל הגדה, דהיינו בסך 29,300 ₪. 21. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים 4 ו- 5 יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 39,300 ₪, בצרוף הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה, 16.9.98, עד התשלום בפועל. כמו כן, ניתן בזה צו מניעה, כמבוקש בסעיף 12 לכתב התביעה, כנגד כל הנתבעים. הנתבעים 4 ו- 5 יחד ולחוד, ישלמו לתובע גם את הוצאות המשפט ובנוסף, גם שכ"ט עו"ד, בסך 10,000 ₪, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. באשר לנתבעים 1 - 3, אין צו להוצאות, בהתחשב בנסיבות המפורטת בפסק הדין. זכויות יוצרים (הפרת)