ההלכה הפסוקה קבעה גם כן, שסעיף 7 חוק זכות יוצרים 1911 מאפשר לבעל זכות יוצרים לתבוע את העברת ההעתקה המפירה בנוסף לכל סעד אחר שילוב הוראותיה של עוולת הגזל בפקודת הנזיקין והסעדים הנובעים מהתגבשותה, בצירוף סעיף 7 לחוק וההלכה הפסוקה בסוגייה זו מלמדים, כי פסיקת פיצויים מכוח סעיף 7 לחוק אינה מאיינת את הזכאות להעברת ההעתקה המפירה של יצירה לרשות בעל זכות היוצרים בה. להלן פסק דין בנושא הפרת זכויות יוצרים פסל: פסק דין 1. תובענה זו - עניינה בזכויות היוצרים של התובעת בפסל "נמרוד" ובבקשה ליתן צו המורה לנתבע להעביר את "ההעתקה המפירה" של הפסל נמרוד לחזקת התובעת. העובדות הצריכות לעניין: 2. התובעת היא אלמנתו של האמן יצחק דנציגר ז"ל. זכויות היוצרים בפסל "נמרוד", אותו יצר הפסל יצחק דנציגר ז"ל (להלן: "המנוח"), שייכות לה ולאחרים מכוח ירושתם. בשנת 1981 הועבר הפסל למוזיאון ישראל במסגרת עסקה, אשר הותירה בידי יורשיו של דנציגר את כל זכויות היוצרים בפסל, לרבות זכויות הרפרודוקציה, זכויות היציקה והזכות למנוע את מכירתו לצד שלישי כלשהו או כל שימוש אחר, מלבד הצגתו של הפסל במוזיאון. 3. מודל הפסל "נמרוד" הועבר לבית יציקה שבבעלותו של מר דן זרצקי, על-מנת שיצוק יציקה אחת של הפסל למטרות פרטיות. בית היציקה נרכש ממר זרצקי על-ידי מר מרדכי טסלר ואח', והבעלים החדשים של בית היציקה יצקו יציקות נוספות דוגמת פסל "נמרוד", ללא קבלת אישור לכך מאת התובעת והיורשים האחרים. בסיומו של הליך משפטי, שנוהל על-ידי התובעת כנגד מר מרדכי טסלר ואחרים (יכונה להלן: "ההליך המשפטי בחיפה"), נפסק לזכות התובעת והיורשים האחרים פיצוי כספי והוצא צו מניעה קבוע. 4. הנתבע, אספן אומנות, רכש העתקה של הפסל "נמרוד" (תכונה להלן: "ההעתקה המפירה"). ביום 14.10.01 הגישה התובעת לבית משפט זה תובענה כנגד הנתבע בדרך של המרצת פתיחה, בגדרה התבקש בית המשפט ליתן צו המורה לנתבע להעביר את ההעתקה המפירה לחזקת התובעת, וכן - ליתן צו זמני המונע מהנתבע לבצע כל מכירה או העברה לצד שלישי של אותה "העתקה מפירה" עד להכרעה בתובענה העיקרית. 5. בהחלטתי מיום 14.10.01 נעתרתי לבקשה למתן צו מניעה זמני עד לקיום הדיון במעמד שני הצדדים. 6. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 28.11.01, הסיר ב"כ הנתבע את התנגדותו לצו המניעה הזמני והסכים שיוותר על כנו עד להכרעה בתובענה העיקרית. באותו מעמד הוסכם גם לעבור ולדון בתובענה העיקרית, במסגרתה יוותר ב"כ הנתבע על מרבית טענותיו שהועלו בתשובתו, למעט אחת, שעניינה מיצוי זכויותיה של התובעת ביצירה. לגישתו, לאור ההליך המשפטי בחיפה, בגדרו נפסקו ליורשים פיצויים, מיצתה התובעת את מלוא זכויותיה ולכן אין לחייבו בהעברת ההעתקה המפירה לידי התובעת. הפלוגתא: 5. אין חולק שזכויות היוצרים בפסל "נמרוד" שייכות לתובעת וליורשיו הנוספים של המנוח. גדר המחלוקת צומצם אך ורק לשאלה האם רשאית התובעת, על-אף העובדה שבגדר ההליך המשפטי בחיפה נפסקו לה פיצויים, לתבוע גם את העברת העתקה המפירה אליה. טענות התובעת: 6. טוען ב"כ התובעת, כי בין אם נפסק הפיצוי בגדר ההליך בחיפה בגין שווי הגזל, בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק, ובין אם נפסק הפיצוי בגדר תביעה למתן חשבונות, אין בכך כדי לייתר את זכאותה של התובעת להעברת ההעתקה המפירה של הפסל "נמרוד" לרשותה. טענות הנתבע: 7. לגישתו של ב"כ הנתבע, המדובר בסעדים חלופיים: האפשרות הראשונה העומדת לבעל זכות היוצרים הנה תביעת פיצויים בעילה של גזל, לפי סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), המאפשרת לו לתבוע חזקה בכל ההעתקות המפירות של היצירה, או לחלופין - פיצויים במידה וההעתקה המפירה הועברה כבר לידי צד ג' (למסקנה זו הגיע ב"כ הנתבע בהסתמכו על הוראות סעיפים 52 ו- 55 לפקודת הנזיקין, שעניינן עוולת הגזל, בגינה ניתן לתבוע את השבת הנגזל, או לחלופין - תשלום פיצויים, מקום בו השבת הנגזל איננה אפשרית). האפשרות השנייה העומדת לרשות בעל הזכות הנה תביעה למתן חשבונות על-ידי הנתבע, בגין רווח שהפיק מן ההפרה ותשלום המגיע לפי חשבון. מקום בו בחר בעל זכות יוצרים במסלול של תביעה למתן חשבונות, לא תותר לו הגשת תביעה לפי סעיף 7 לחוק (או סעיף 6 לחוק, העוסק אף הוא בפיצויים על נזק שנגרם לו עקב ההפרה), שהרי תביעה למתן חשבונות, כמוה כמחילה מצד בעל הזכות על ההפרה, ועל-כן לא יוכל לתבוע במקביל את העברת ההעתקה המפירה לרשותו. הנתבע משתית את עמדתו האמורה על האמור בע"א 241/55 ניאוגרפיקה נ' מסדה (פ"ד יא(3)890), עליו נעמוד בהרחבה בהמשך הדברים. לגישתו, משמעות פסיקת הפיצויים לזכותה של התובעת אינה מעוררת כל בעייתיות. נהיר לכל, כך לטענתו, כי הפיצוי ניתן בגין אחד משניים: פיצוי בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בגין שווי גזל היצירה (שהשבתה אינו מתאפשר לאור מכירתה לצד שלישי, דהיינו, לנתבע), או פיצוי עבור רווחי מכירתה בגדר תביעה למתן חשבונות. בשני המקרים לא תוכל התובעת, לדעת ב"כ הנתבע, לתבוע כעת גם את העברת ההעתקה המפירה לרשותה, זאת מן הטעמים שיפורטו להלן: אם הפיצוי ניתן בגין שווי הגזל לפי סעיף 7 לחוק, מחמת שהעברת ההעתקה המפירה לא התאפשרה לאחר שזו נמכרה לצד שלישי, הרי שהמשמעות הנה, שהפיצוי כמוהו כמכירת הפסל למר טסלר, ואין התובעת רשאית עתה לתבוע שוב בגין אותה יציקת פסל; ואם הפיצוי ניתן במסגרת תביעה למתן חשבונות בגין הרווחים שהפיק מר טסלר מההפרה, או-אז, המשמעות הנה, שבעת שנפסקו לזכותה פיצויים, מחלה התובעת על ההפרה ולכן אין לראות בה יותר כבעלת הזכות ביצירה. דיון: 8. בפתח הדברים אומר, כי דעתי כדעת ב"כ התובעת ומסקנתי הנה, כי יהיו ראשי הנזק בגינם נפסק הפיצוי לזכות התובעת בגדר ההליך המשפטי בחיפה אשר יהיו, אין בכך כדי לאיין את זכאותה של התובעת להעברת ההעתקה המפירה לרשותה. להלן יפורטו טעמיי לכך בהרחבה: מתן פיצוי לפי סעיף 7 לחוק: 9. סעיף 7 לחוק, שעניינו גזל של יצירה, קובע כלהלן: "כל העתקות מפירות של יצירה שקיימת בה זכות-יוצרים או של כל חלק הימנה וכל הקלישאות המשמשות או מכוונות לשמש לשם יצירת העתקות מפירות כאלה, הרי הם בחזקת רכושו של בעל זכות-היוצרים, ולפיכך יכול הוא להגיש משפט כדי לקבל את החזקה בהם או משפט על נטילת רכושו של אחר שלא כדין". עוולת הגזל והסעדים שניתן לתבוע בגינה מוסדרים גם בפקודת הנזיקין. עוולת הגזל מוגדרת בסעיף 52 לפקודת הנזיקין כלהלן: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת". סעיף 55 לפקודת הנזיקין דן בסעדים העומדים לרשות מי שבוצעה נגדו עוולת הגזל וקובע כלהלן: "בתובענה שהוגשה על גזל רשאי בית המשפט, לפי הנסיבות, לצוות על החזרת הגזלה, בנוסף על כל תרופה אחרת שנקבעה בפקודה זו או במקומה של תרופה כאמור". (ההדגשה הוספה - צ' ס') הנלמד מכך הנו, כי ההסדר הסטטוטורי המפורש הנוגע לעוולת הגזל קובע, כי הנגזל זכאי להשבת הגזילה בנוסף לכל סעד אחר, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, ולכן אין בפיצויים שנפסקו לזכות התובעת בחיפה כדי לשלול את זכאותה לסעד של השבת הגזילה. ההלכה הפסוקה קבעה גם כן, שסעיף 7 הנ"ל מאפשר לבעל זכות יוצרים לתבוע את העברת ההעתקה המפירה בנוסף לכל סעד אחר. בהקשר זה נקבע בע"א 4500/90 הרשקו ואח' נ' אורבוך ואח' (פ"ד מט(1)419) כלהלן: "אחת התרופות שמקנה פקודת הנזיקין (נוסח חדש) למי שבוצעה נגדו עוולה היא פיצויים בגדר סעיף 76(1) לפקודה בגין גזל, ולפי סעיף 55 לפקודה רשאי בית המשפט בתובענה שהוגשה בעילת גזל 'לצוות על החזרת הגזילה, בנוסף על כל תרופה אחרת... או במקומה...'. סעיף 7 לחוק הנ"ל קובע שכל 'ההעתקות המפירות' הריהן 'בחזקת רכושו של בעל הזכות', ולפיכך רשאי הוא 'להגיש משפט כדי להשיג את החזקה בהן חזרה או על גזילה בנוגע להם'. הפועל המשולב של ארבע ההוראות האמורות הוא שהנפגע בזכות היוצרים שלו זכאי, בשינויים המחוייבים, לכל אותן התרופות שלהן זכאי מי שמיטלטליו נגזלו, כשלענין זה נשוא הגזילה הוא זכות היוצרים ש'נגזלה' ובמקביל גם לכל התרופות הקנייניות שהדין מעמיד לרשותו". (שם, עמ' 431) [עיינו גם: ע"א 241/55 הנ"ל הקובע, כי בהתאם לסעיף 7 לחוק זכאי בעל זכות יוצרים לתבוע את מסירת החזקה או פיצוי עקב הגזילה שנעשתה; ע"א Eisenman נ' קימרון (פ"ד נד(3)817), בגדרו הורה בית המשפט בצו על החזרה של היצירה לרשות קימרון בנוסף לפיצוי שנפסק לזכותו]. 10. הנה-כי-כן, שילוב הוראותיה של עוולת הגזל בפקודת הנזיקין והסעדים הנובעים מהתגבשותה, בצירוף סעיף 7 לחוק וההלכה הפסוקה בסוגייה זו מלמדים, כי פסיקת פיצויים מכוח סעיף 7 לחוק אינה מאיינת את הזכאות להעברת ההעתקה המפירה של יצירה לרשות בעל זכות היוצרים בה. פיצוי הניתן בתביעה למתן חשבונות: 11. מחלוקות רבות התעוררו בין ב"כ הצדדים בנוגע לעילת תביעה זו ולנפקויותיה. ב"כ הנתבע סבר, כי פיצוי שנפסק בגדר תביעה למתן חשבונות כמוה כ"מחילה" על ההפרה, והנגזר מכך הנו, כי לא ניתן עוד לתבוע השבה. מנגד לכך טען ב"כ התובעת, כי המשפט הישראלי אינו מכיר יותר בהלכה של "מחילה על עוולה". על-מנת להעמיד דברים על דיוקם, ולאור העובדה שהצדדים הקדישו פרקים שלמים בסיכומיהם לסוגייה זו, ארחיב מעט בניתוח מצבה המשפטי של ההלכה האמורה. אכן, בעבר היתה מקובלת במשפט הישראלי ההלכה של "מחילה על עוולה" השאובה מהמשפט האנגלי, וכטענת התובעת, הלכה זו אינה נוהגת עוד במשפט הישראלי, אלא שלגישתי התובעת שגתה באופן בו ניתחה את הנפקויות שיש לנטישתה של הלכה זו. כל עוד היתה נהוגה ההלכה של "מחילה על עוולה", המשמעות היתה, כי בתביעה על הפרת זכויות יוצרים נדרש התובע לבחור בין סעד הפיצויים לבין סעד בתביעה של מתן חשבונות. דברים אלה באו לידי ביטוי בע"א 241/55 הנ"ל, בגדרו נקבע כלהלן: "...לעומת זאת, תביעת פיצויים ותביעת מתן חשבונות סותרות זו את זו, ועל-כן אי אפשר לתבוע יחד את התרופות... הטעם לדבר הוא, שבתביעה למתן חשבונות, יש משום מחילה על ההפרה... מכאן שתובע אשר צירף תביעת פיצויים מחמת הפרת זכות יוצרים אל תביעת מתן חשבונות, יידרש לבחור באחת התרופות הללו בלבד..." (שם, עמ' 892-893) ואכן, כפי שטען בפנינו ב"כ התובעת, הפסיקה שהותוותה בעקבות ע"א 241/55 הנ"ל התייחסה להלכה שנקבעה שם בעניין "מחילה על עוולה", והגדירה אותה כהלכה שאבד עליה הכלח. הדברים באו לידי ביטוי בע"א 304/70 אביעם נ' מדינת ישראל (פ"ד כה (1) 665), בגדרו נקבעו הדברים הבאים: "כאן אני מגיע לטענה אחרת של בא-כוח המערער והיא - שאין הנתבעת רשאית לתבוע לפי שתי העילות ביחד, אלא עליה לבחור באחת מהן. טענה זו מבוססת על ההלכה שנפסקה באנגליה, לפיה, אם עובדות מסוימות מבססות הן עילה לפי דיני נזיקין והן עילה לפי דיני מעין חוזה, אין לתבוע לפי העילה האחרונה הנ"ל, אלא אם ויתר התובע על העילה שבדיני נזיקין... לדעתי אין בטענה זו כדי לעזור למערער. מסופקני אם הלכה זו מקומה יכירנה בשיטת המשפט שלנו, שבה מעולם לא היתה הפרדה בין בתי-המשפט שדנו לפי משפט המקובל ובין אלה שדנו לפי דיני היושר...על-כל-פנים, אם עדיין נותר שריד בדיני אנגליה לענין זה של 'מחילה על עוולה', נראה לי שאין לה כל חשיבות אצלנו ושיש לראות בה הלכה שאבד עליה הכלח. (שם, עמ' 670; ההדגשה הוספה - צ' ס') גם בספרו של המחבר ד' פרידמן, בספרו "עשיית עושר ולא במשפט" (מהד' שנייה) כרך א, מאוזכרים דברים דומים. ובלשונו: "על התעשרות הנובעת מפגיעה באינטרס מוגן של הזולת ניתן להשקיף משתי נקודות ראות שונות. האחת, מדגישה את ההפסד של הנפגע והאחרת, את הרווח של המעוול, וכבר עמדנו על כך שאלה הן שני צידיו של אותו מטבע, וכי בשיטתנו המשפטית אין העילה בגין דמי נזק זוכה לעדיפות על פני עילה בעשיית עושר. מכאן נגזר ששתי העילות עשויות להתקיים זו בצד זו, אך אין הן מצטברות. אם ראובן גזל 100 שקל משמעון, הרי האחד הפסיד 100 שקל, והשני התעשר בסכום זהה. מובן שאין שמעון יכול לתבוע הן את הרווח של הגזלן והן פיצוי על ההפסד שנגרם לו. שאלת היחס בין שתי העילות עוררה בדין האנגלי קשיים ניכרים, בעיקר מחמת הדוקטרינה של "מחילה על עוולה", שלפיה "מוותר" הנפגע, כביכול, על מעשה הנזיקין ותובע את פירותיו. כך, אם גזל ראובן נכס של שמעון ומכרו, ושמעון תובע בעשיית עושר את דמי הפידיון, נאמר שהוא "מאמץ" או "מאשר" את פעולת המכירה. הוא רואה בראובן שלוחו, ולכן זכאי הוא לדמי פידיון. זוהי, כמובן, פיקציה גמורה. הנתבע איננו מוותר על סעד כלפי המזיק, אלא להיפך, הוא עומד על תביעתו. כמו כן, אין התובע הופך שותף למעשה הפסול של הנתבע, אפילו הוא זוכה ברווח שהופק". (שם, עמ' 395; ההדגשה הוספה - צ' ס') אולם, המשמעות שיש ליתן לדברים שהובאו לעיל בכל הנוגע לנטישת ההלכה של "מחילה על עוולה" הנה אחת בלבד: העובדה שאדם תובע את רעהו למתן חשבונות, אין בה כדי לוותר על הגשת תביעת הנזיקין והוא רשאי לדחות את הבחירה בין שני הסעדים רק לשלבים מאוחרים יותר של המשפט. הנובע מכך הנו דחיית הבחירה בין הסעדים חלף הדרישה לבחור ביניהם מראש, אך עדיין אין בכך כדי לאפשר את מתן שני הסעדים במקביל, מן הטעם שיהיה בכך כפל פיצוי. משמעות זו נלמדת מע"א 304/70 הנ"ל, שעה שבית המשפט קובע כלהלן: "גם לפי הדין באנגליה יכול התובע לתבוע לפי שתי העילות ביחד, ורק פסק-דין שניתן באחת מהן מונע הגשת תביעה נוספת לפי העילה השניה". (שם, עמ' 670; ההדגשה הוספה - צ' ס') בהקשר זה נקבעו בספרו הנ"ל של המלומד פרידמן הדברים הבאים: "פעמיים עומדת לרשות התובע עילות תביעה בנזיקין ובעשיית עושר כנגד מספר נתבעים, כגון: -א' גזל נכס מפלוני ומכרו ל-ב' ו-ב' מכרו ל-ג'. במקרה כזה יש להעדיף את הדעה, שלפיה קבלת פסק דין סופי כנגד נתבע אחד (למשל נגד א') איננה שוללת את האפשרות לתבוע את הנתבע האחר (ב' בדוגמא לעיל), וזאת בין בעילה הנזיקית ובין בעשיית עושר. אולם, פרעון פסק הדין על ידי נתבע אחד ישלול את האפשרות להגיש תביעה נוספת נגד הנתבע האחר, שכן התובע איננו זכאי לבוא על סיפוקו פעמיים". (שם, עמ' 398; ההדגשה הוספה - צ' ס') גם מספרו של המחבר טוני גרינמן "זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים - זכויות חובות והסכמים" (תשנ"ח, מהדורה ראשונה) נלמדת העובדה, כי אין אדם רשאי לתבוע מתן חשבונות באופן מצטבר לתביעה בגין נזקיו. וכך אומר המחבר: "הסעדים הכספיים העומדים לרשות התובע הם פיצויים, מצד אחד, ומאידך גיסא, צו למתן חשבונות ותשלום רווחים. מדובר בשני סעדים חלופיים והתובע חייב לבחור ביניהם. בית המשפט לא יפסוק את שניהם גם יחד, שכן בכך יינתן לתובע פיצוי כפול. אולם, בתי המשפט נוהגים יחס ליברלי כלפי יוצרים שזכויותיהם נפגעו. התובע יכול לתבוע את שני הסעדים לחילופין. במקרה זה, הבחירה ביניהם צריכה להיעשות רק בסוף ההוכחות, כאשר כבר יהיה ברור לתובע איזה חישוב ייתן לו את הסכום הגבוה ביותר". (שם, עמ' 169; ההדגשה הוספה - צ' ס') וכן: "כאשר התובע מבקש צו למתן חשבונות, יחושב הסעד הכספי לא על פי הפסדו, אלא בהתאם לטובת ההנאה שהפיק הנתבע מן ההפרה. אם יבחר התובע בשיטה זו, יהיה זכאי לקבל מן הנתבע חשבון רווחים שהפיק מן ההפרה. הנתבע יחוייב לשלם סכום זה לתובע. כאשר התובע מבקש את רווחי הנתבע, מתפרש הדבר כמעין מחילה על ההפרה. דהיינו, התובע מאשרר את השימוש בזכות יוצרים שלו, בכפוף לתשלום הרווחים. משום כך, אין הוא רשאי לקבל במקביל לסעד זה גם פיצוי על הנזקים. אולם, כאמור, אין הוא נדרש להחליט בעניין זה עד לשלב מאוחר של המשפט". (שם, עמ' 169) ההליך המשפטי בחיפה - נפקותו: 12. הנובע מן המקובץ עד כה הנו, כי במידה וסכום הפיצויים שנפסק לזכות התובעת בגדר ההליך בחיפה היה בגין עוולת הגזל, רשאית היא בנוסף לסעד הפיצויים לדרוש גם את השבתן של ההעתקות המפירות, מכוח סעיף 7 לחוק זכות יוצרים בשילוב עם עוולת הגזל, ובלבד שסך כל הפיצוי לא יעלה על מלוא הנזק, שכן יהיה בכך משום כפל פיצוי. לעומת זאת, במידה וסכום הפיצויים שנפסק לזכות התובעת בהליך בחיפה היה בגדר תביעה למתן חשבונות, היא לא תהא זכאית גם להשבתן של ההעתקות המפירות, מן הטעם שקבלת הפיצוי מתפרשת כמחילה על רווחי ההפרה שהפיק בית היצירה שלא כדין. על-כן, למשמעות שיש לפסיקת הפיצויים בגדר ההליך בחיפה נפקות רבה, שכן יהיה בה כדי להאיר מעט את העילה בגינה נפסק סכום הפיצויים לזכות התובעת, כמו גם להשיב על השאלה האם הפיצוי שנפסק לה מגלם בחובו את מלוא הנזק (אם התשובה לכך הנה שלילית, ניתן יהיה דרך משל לפסוק לתובעת השבה מכוח סעיף 7 לחוק, ולא יהיה בכך משום כפל פיצוי). אולם, משימה זו מעוררת בעייתיות רבה, שכן פסק הדין בהליך בחיפה הנו תוצר של שימוש שעשה בית המשפט בסמכותו מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ובהסכמת הצדדים הוא פסק סכום פיצויים על דרך הפשרה ללא מתן הנמקה. וכך קבע בית המשפט בפסק דינו (מצורף כנספח יא לבקשת התובעת לצו זמני): "הצדדים הסמיכוני ליתן פס"ד לפי סעיף 79א, הקובע את סכום הפיצוי שישלמו הנתבעים 1, 2, 4 או מי מהם לתובעים וכן את הפרסום וצורתו שיהיה על הנתבעים לעשות כדי להביא את המצב שנוצר עקב מעשיהם, על תיקונו. הצדדים פטרו אותי מחובת ההנמקה. לאחר קריאת כל חומר הראיות וטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנות הבאות: .... ב. לעומת זאת, סבורני, שהוכח שהנתבעים 1, 2 יחד ולחוד הפרו זכויות היוצרים של התובעים ומן הדין לחייבם בפיצוי כספי לתובעים. ג. על הנתבעים 1, 2 לשלם לתובעים סך של 53,000 ₪, לא יאוחר מיום 16.1.95. ד. צו המניעה שהוצא בתיק זה יהפך לקבוע נגד כל הנתבעים". אך מובן הוא, שפסק דין זה, בהיותו על דרך הפשרה ללא מתן נימוקים, מקשה את ההתחקות אחר ראשי הנזק, בגינם נפסק הפיצוי לזכות התובעת. גם ניסיון לחזור לכתב התביעה בגדר ההליך בחיפה (נספח יא לבקשת התובעת למתן צו זמני), במטרה ללמוד מהסעדים שנתבקשו בגדרו מהם ראשי הנזק בגינם פסק בית המשפט פיצוי לטובת התובעת, לא היה בו כדי לסייע, שהרי בכתב התביעה נתבקשו במצטבר ולחילופין מספר סעדים. דרך משל, נתבעו פיצויים על הנזקים בגין הפרת זכויות היוצרים, ולחלופין - פיצויים ללא הוכחת נזק. בנוסף, נתבעה השבת התקבולים אותם קיבלו הנתבעים כתוצאה מהעברת ההעתקות לצד שלישי (תביעה זו יכולה להתפרש כתביעה למתן חשבונות - צ' ס') וכן, כי הנתבעים יחוייבו להחזיר לתובעים כל העתקה מפירה של הפסל "נמרוד" (תביעה זו יכולה להתפרש כתביעה מכוח סעיף 7 לחוק זכות יוצרים - צ' ס'), וכיו"ב. אין חולק, כי התובעת לא הבהירה בהליך המשפטי בחיפה, שאין היא דורשת את סעד מתן החשבונות, שהרי בכך היא הייתה למעשה מוותרת על מיצוי מלוא עילת הפיצוי שלה. 13. הנובע מכך הנו, כי בניגוד לניסיונות הצדדים להתחקות אחר ראשי הנזק, בגינם נפסק הפיצוי בהליך המשפטי בחיפה, הרי כשלעצמי אני סבור, כי לא ניתן לעשות זאת באופן מדויק. הדבר היחיד עליו מוכן אני להסכים הנו ההנחה, כי סכום הפיצוי שנפסק לטובת התובעת בגדר פשרה מגלם בתוכו את מלוא נזקיה כתוצאה מן ההפרה, או למצער, מלוא הנזק בו הסכימה להכיר על-מנת להגיע לפשרה. 14. מסקנה לכאורית זו אמורה היתה להוליכני לכלל קביעה, כי לא ניתן יהיה להוציא מרשות הנתבע את ההעתקה המפירה, שהרי יהיה בכך משום כפל פיצוי, ככל שהדבר נוגע לתובעת, אלא שלסברתי יש מקום לאפשר את הוצאת ההעתקה המפירה מרשות הנתבע. הטעם לכך הנו, כי סעיף 7 לחוק זכות יוצרים קובע, כי בעל זכות יוצרים זכאי לתבוע את העברת כל היצירות המפירות לרשותו. הסעיף אינו מגביל את הזכות לכזו שקיימת רק כלפי מי שייצר את ההעתקה המפירה והלשון בו נוקט הסעיף הנה: "כל העתקות מפירות של יצירה שקיימת בה זכות-יוצרים...הרי הם בחזקת רכושו... ולפיכך יכול הוא להגיש משפט כדי לקבל את החזקה בהם". אף אם ניתן היה לקבוע באופן חד-משמעי, כי הפיצוי בהליך בחיפה נפסק לזכות התובעת בתביעה למתן חשבונות, גם אז לא היה בכך כדי לאיין את השימוש בסעיף 7 לחוק, וזאת מן הטעם כי משמעות הפיצוי שם כמוה כמחילה על רווחי ההפרה ועליהם בלבד, ואין המדובר במחילה על זכות היוצרים. זכות היוצרים בהעתקה המפירה היתה ועודנה של התובעת (בשיתוף עם יורשיו הנוספים של המנוח דנציגר), ואך טבעי הדבר, שמכוחה תשאף התובעת למנוע סחירותן של ההעתקות המפירות בשוק ותתבע את השבתן לרשותה. 15. בשולי הדברים יוער, כי טענת ב"כ הנתבע (סעיף 52 לסיכומיו), לפיה סכום הפיצויים שנפסק לזכות התובעת בגדר ההליך בחיפה ממצה את מלוא זכויותיה גם לאור האמור בסעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין, אין לה על מה לסמוך. הטעם לכך הנו, כי נסיבות המקרה דנן אינן עולות בקנה אחד עם הוראות סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין, שעניינו: "תובענות אחדות... נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר". במקרה דנן נראה לי, כי אין המדובר "במעוולים יחד" ואף לא ב"אותו נזק". בגדר ההליך בחיפה נתבע בעל בית היציקה, שהפר את זכויות היוצרים של התובעת, בכך שהעתיק היצירה. מאידך, הנתבע דנן הפר את זכות היוצרים בכך שהעמיד את היצירה למכירה. מדובר, אפוא, בשתי הפרות זכויות יוצרים נפרדות ולא בשני מעשי נזיקים נפרדים, הגורמים לניזוק לנזק אחד בלתי ניתן לחלוקה. הפסיקה שצירף ב"כ הנתבע לסיכומיו, על-מנת לבסס טענתו האמורה, גם היא אינה רלוונטית, שהרי היא עוסקת בניסיון להמשיך ולתבוע גורמים שונים בגין אותו מעשה עוולה ואותו נזק, לאחר שהזכויות הנובעות ממעשה עוולה זה כבר מוצו בהליך נפרד. דרך משל, ע"א 132/86 אורנה ג'ורי נ' מדינת ישראל (פ"ד מב(1)555), שצורף כנספח לסיכומי המשיב (נספח 15), אינו רלוונטי לענייננו, מן הטעם ששם דובר בקטינה, אשר נקבעו לה 100% נכות כתוצאה מקפיצתה לים. לאחר שהגיעה להסכם פשרה עם עיריית אילת, שבה ותבעה הקטינה גם את מדינת ישראל והחברה לפיתוח חוף אילת בגין אותו מעשה עוולה. על-כן נקבע בעניינה של הקטינה, כי היא אינה רשאית לתבוע את המעוולים בתביעות נפרדות. לא כך בענייננו, שכאמור, עוסק בשתי הפרות נפרדות. לא-זו-אף-זו, הנתבע עצמו, במסגרת הטענות שהעלה כנגד התובעת בנושא שיהוי ומניעות (סעיף 5.3 לתגובתו לצו המניעה, עליהן הוא ויתר כאמור בדיון הראשון), הכיר לכאורה (אומנם רק כטיעון חילופי) בזכות שעמדה לתובעת לתבוע ממר רן אפרים את השבת ההעתקה המפירה. בנסיבות אלו, אף אם המדובר רק בטיעון חילופי, עדיין אין זה נהיר כלל ועיקר כיצד סבור הנתבע שלתובעת לא צומחת עילת תביעה נגדו, כמי שרכש מאותו רן אפרים את אותה העתקה מפירה. התוצאה: 16. על-מנת להימנע לחלוטין מתוצאה היכולה להיחשב ככפל פיצוי לזכות התובעת, ניתן לעשות שימוש בסעיף 7ג לפקודת זכות יוצרים, שכותרתו: "השמדת נכסים", בגדרו נקבע כלהלן: "בלי לפגוע בהוראות סעיף 7 לחוק זכות יוצרים 1911, בית המשפט רשאי להורות בסיום הדיון בתובענה על השמדת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע הפרת זכות יוצרים או אשר שימשו לביצועה..." לגישתי, יהיה בדרך זו משום האיזון הראוי בין הדרישה להימנע מכפל פיצוי, לבין השמירה על האינטרס שיש לתובעת כבעלת זכות היוצרים בהעתקה המפירה דנן, במניעת סחירותה של יצירה הנחזית למקור. באשר לנתבע שיצא נפסד, הרי שעומדת לו הזכות לחזור אל מי שמכר לו את ההעתקה המפירה ולתובעו, הגם שבסיכומו של דבר התוצאה עשויה אולי להיות תביעה נוספת כלפי בית היציקה (הנתבע בגדר ההליך בחיפה). נראה לי, כי תוצאה זו תעלה בקנה אחד אף עם כוונתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שעה שציווה על הנתבעים, בגדר ההסכמה הדיונית בין הצדדים, להצהיר למי נמכרו הפסלים (עמ' 5 לפרוט' הדיון; נספח ה' לתגובת הנתבע). ואכן, ב"כ הנתבעים בהליך בחיפה הבהיר למי נמכרו העותקים המפירים, ובין השאר אוזכר שמו של מר רן אפרים (אשר מכר בשלב מאוחר יותר את ההעתקה המפירה לנתבע), מבלי שנלוו לכך פרטים שיש בהם כדי לזהותו ולאתרו (שם, עמ' 13). נראה לי, כי אלמלא התכוון בית המשפט להפקיד בידי התובעת את זכות העקיבה אחר ההעתקות המפירות לא היה כל טעם בדרישה להמציא לה את האינפורמציה הנוגעת למיקומן של אלו. 17. המורם מכל המקובץ לעיל הוא, כי יש לקבל התביעה בחלקה, כך שצו המניעה הזמני שהוצא כאמור בראשית הדברים יהפוך לקבוע. בנוסף, תחולט ותושמד ההעתקה של הפסל "נמרוד" ("ההעתקה המפירה"), אשר הופקעה תוך ביצוע הפרת זכות היוצרים של התובעת. ב"כ הצדדים יודיעוני תוך 10 ימים אם הגיעו ביניהם להסכמה בדבר אופן ביצוע השמדתה של ההעתקה המפירה, שאם לא-כן, יכריע בכך בית המשפט. הנתבע ישא בהוצאות התובעת ובתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. פסליםזכויות יוצרים (הפרת)