הפרת זכות יוצרים הגדה של פסח

להלן פסק דין בנושא הפרת זכות יוצרים הגדה של פסח: פסק דין תביעת נזיקין בגין הפרת זכות יוצרים בהגדה של פסח. הצדדים והתביעה: התובעת היא חברה פרטית בבעלותו ובשליטתו של התובע ועיסוקה בהדפסה ובהוצאה לאור. בשנת 97' יזם התובע הוצאתה לאור של הגדה של פסח. לצורך הכנתה של ההגדה לדפוס פנה התובע לחברת עדיטל בע"מ שביצעה עבור התובע את עבודות קדם הדפוס, כגון הקלדת הטקסט, הכנת פלטות והפרדת הצבעים. עובדת של עדיטל בע"מ, הגב' ציונה סעדה (ע.ת. 3), עיצבה את ההגדה והוסיפה איורים לטקסט. בשנת 99', לקראת חג הפסח התשנ"ט, החל התובע בהפצתה ובשיווקה של אותה הגדה. מדובר בהגדה לכל דכפין שמחירה שקלים בודדים ואשר הופצה לחנויות שמכרו אותה לציבור הרחב במחיר זול שבדרך כלל לא עלה על 10 ₪ ולגופים שונים שייעדו אותה בדרך כלל לחלוקה ללא תמורה לחבריהם או ללקוחותיהם ובין היתר כאמצעי פרסום. הנתבע עוסק בהפצת ספרים בכלל וספרי קודש במיוחד. בשנת 99' רכש הנתבע מהתובע 5,000 הגדות, במחיר של 3 ₪ (כולל מע"מ) להגדה, ושיווק אותן לאחרים. בשנה שלאחריה, לקראת חג הפסח תש"ס, ביקש הנתבע לשוב ולרכוש הגדות מהתובע, אלא שהשתא ביקש לרכוש את ההגדות במחיר זול יותר מהמחיר ששילם אשתקד. התובע סרב להפחית מהמחיר וככל הנראה אף ביקש להעלותו, והמו"מ שהתקיים בין בעלי הדין לא הסתייע. הנתבע בחר בדרך של הבה נתחכמה לו: הוא העתיק (באמצעות סריקה ממוחשבת) את ההגדה שרכש מהתובע בשנה הקודמת והדפיס ממנה כמות ניכרת של עותקים. בהדפסת ההגדה המועתקת לא טרח הנתבע לשנות מאומה מההגדה המקורית, למעט תיקון קל בכריכה האחורית של ההגדה. בת/2 הופיע בכריכה האחורית של ההגדה הכיתוב הבא: "כל הזכויות שמורות ל'שחר 2000' בע"מ ופחימה יעקב קרית גת טל. 6885928, 6812225/6-07 709270-052" הנתבע החליף את הכיתוב הנ"ל בנוסח הבא: "כל הזכויות שמורות ל'מושיוב בני הפצת ספרים' גבעתיים טל' 6784020-03, 388628-050" כפי שמתחוור, ועוד נדון בכך להלן, במעשיו אלה הפר הנתבע את זכויותיו הקניניות של התובע באותה הגדה, ויש מידה רבה של אמת בטענת התובע כי הנתבע עשה מעשה זיוף; אנו נכנה להלן את ההגדה הנושאת את שם הנתבע - "ההגדה המפירה". לשם הדפסת ההגדה המפירה פנה הנתבע לחברת דפוס המקור בע"מ (הנתבעת מס' 2 ) שהדפיסה עבורו 15,000 הגדות מפירות (כך לפי גרסת הנתבעים). לקראת חג הפסח התש"ס עסק איפוא הנתבע בהפצתה של ההגדה המפירה ובשיווקה. עד מהרה התברר לתובע כי הנתבע הספיק להפיץ בשוק את ההגדות המפירות במחירים הזולים מהמחירים שלפיהם מכר התובע את ההגדות שלו, ובאופן שמנע למעשה מהתובע מלהמשיך בהפצתה ובשיווקה של ההגדה שלו. מניעה זו נבעה משני טעמים: האחד המחיר הזול בו מכר הנתבע את ההגדות המפירות דבר שגרם לתחרות בלתי הוגנת בתובע שעלות ייצורה של ההגדה שלו הייתה גבוהה יותר. הטעם האחר מצוי בקושי שניצב בפני התובע לשאת פניו כלפי לקוחותיו (ובהם רשתות ארציות להפצת ספרים) ולהסביר מדוע אותה הגדה יחודית נמכרת על ידי המתחרה ובמחיר זול יותר. התובע פנה לנתבע בדרישה להפסיק את שיווקה של ההגדה המפירה ולאסוף את עותקיה מן החנויות, אך הנתבע לא שעה לפנייה. מכאן התביעה דנן שבה עותר התובע לפיצויים בסכום של 200,000 ₪ (לאחר שהעמיד את סכום התביעה על כמחצית מסך הכל של נזקיו בהתאם לחישוביו), וכן לצו מניעה ולצו עשה בקשר עם מניעת הפצתן של ההגדות המפירות ומסירת אותן הגדות שטרם הופצו לרבות הפלטות ששימשו להדפסתן. בכתב ההגנה רחץ הנתבע בנקיון כפיו, כפר בזכויותיו של התובע בהגדה וטען כי זכויות היוצרים בה מצויות בבעלותה של הוצאת פרינטיב, שעל כן הפצתה של ההגדה המפירה לא פגעה בזכויות התובע. עוד טען הנתבע כי הואיל ו"תוכן ההגדה, אשר מצוי בידיעת הכל וזמין לכל, אינו יכול לשמש מושא לזכות יוצרים כלשהי", הרי שהתובע לא יכול היה לרכוש זכויות בהגדה שהוציא לאור ודין תביעתו להדחות. מכל מקום הוסיף הנתבע וטען כי רווחיו מהעתקת ההגדה והפצתה היו נמוכים ביותר, והפסדי התובע היו מועטים. הראיות והערכתן: מטעם התובע העידו הוא עצמו (ע.ת. 4), המעצבת גב' סעדה (ע.ת. 1) , מנהלה של חברת עדיטל בע"מ מר מימרן (ע.ת. 2) ומר מאיר כהן (עת. 3) השותף עם אחיו של התובע בחברה להפצת ספרים בשם דני ספרים בע"מ. הנתבע היה העד היחיד מטעמו, ומטעם הנתבע מס' 2 העיד מר ובר - מנהלה הכללי. בעלי הדין הגישו מסמכים שבכתב וביניהם ההגדה שהתובע הוציא לאור בשנת 99' (ת/2) ושב והדפיס בשנת 00' (ת/1), ההגדה המפירה (נ/4), ההגדה בהוצאת פרינטיב (נ/1) ונספחים שצורפו לתצהיריהם של בעלי הדין. אומר כבר עתה כי עדויותיהם של העדים הזרים מקובלות עלי כדברי אמת. עדותו של התובע, ככל שעסקה בפרוט נזקיו, לקתה אמנם בחוסר פרוט ואף בהגזמה, אך ביסודה הייתה עדות אמת. לא כך עדותו של הנתבע שלמרבה הצער איני יכול לקבלה כמהימנה ולסמוך פסיקתי עליה לכל צורך שהוא. אביא כמה דוגמאות מדברי הנתבע המלמדים על מידת האמון שניתן לרחוש לו. א. הנתבע טען (ס' 2 לתצהיר שעשה כעדות ראשית) וחזר וטען (ס' 5 לאותו תצהיר) כי ההגדה (ת/2) שהתובע הוציא לאור "זהה" להגדה (נ/1) שהדפיסה הוצאת פרינטיב. עיון חטוף בשתי ההגדות מגלה כי לא מניה ולא מקצתיה. ב. בעדותו טען הנתבע כי בהדפסת ההגדה המפרה שינה את נוסחה ובמיוחד את נוסח ברכת המזון. בחקירה שכנגד לא הצליח הנתבע להראות היכן השינוי הנטען והודה למעשה כי אינו רואה כל שוני בין ההגדה המפרה לבין ההגדה שאותה העתיק (עמ' 33-34 לפרוטוקול). ג. הנתבע שגזל את רכושו של התובע, הרהיב עוז לטעון כי כשם שעשה להגדה של התובע כך עושה הוא בכתבי קודש שונים שמוציאים אחרים וכגון: ש. אתה תיקח מחר את תנ"ך קורן וגם כן תצלם אותו ? ת. אני לא אקרא לו תנ"ך קורן. אני יכול לצלם אותו, אותו הדבר, ... ולקרוא לזה תנ"ך ירושלים" (ר' במיוחד עמ' 44-45 לפרוטוקול). בכך, ובדברים נוספים שהעיד הנתבע, הוא ניסה להתמם ולשים עצמו כמי שנתחלפו לו זכויות היוצרים (או העדר זכויות היוצרים) בטקסט גופו, עם זכויות היוצרים הקיימות לעורך ולמוציא לאור של טקסט, אפילו אם הטקסט גופו מצוי ברשות הציבור, וזאת כאשר מוסיף הוא מאפיינים יצירתיים (ספרותיים או אומנותיים) שמעבר לנוסח הטקסט המקורי גופו. ד. הנתבע העיד (ס' 3 לתצהיר עדות ראשית) "כי רכישת ההגדות התבצעה באמצעות עסקת קונסיגנציה, קרי עפ"י מספר ההזמנות שהתקבלו אצלי הזמנתי במקביל הגדות מן התובעת 1 כאשר רק עבור הגדות שנמכרו על ידי שילמתי לתובעת 1 בפועל,ולפיכך אף הוצאה החשבונית רק בחודש יולי 99, כשלושה חודשים לאחר סיום המכירות של הגדות הפסח". אולם עיון בקבלה שהוציאה התובעת לנתבע (נספח ד' לתצהיר התובע) מגלה כי התשלום עבור כל ההגדות שולם בהעלם אחד ובתחילת חודש מאי 99' והמסקנה היא כי לא דובר בעסקת משגור אלא במכירה ממש וכפי שהעיד התובע. ה. הנתבע טען כי מכר את ההגדות המפרות לשורה של לקוחות שנקב בשמותיהם ולא כלל ביניהם חנות בשם "ספרי מדי" שבחולון. כשהסתבר כי התובע רכש הגדות מפרות בחנות זו (נספח ז' לתצהיר התובע) הודה הנתבע כי קיים קשר מסחרי עימה, אך המשיך להכחיש כי מכר לה הגדות. לא הייתה בפיו של הנתבע תשובה לקושיה כיצד זה נמכרו הגדות מפרות באותה חנות (עמ' 39 לפרוטוקול). דיון: מעדויותיהם של התובע ועדיו, הגב' ציונה סעדה ומר מימרן, עולה בברור כי התובע רכש זכויות בהגדה (ת/2) שעותקים ממנה מכר לנתבע, וכי אין ולא היו לעדיטל בע"מ או לגב' סעדה זכויות בהגדה זו. כאמור הנתבע שוב איננו חולק על כך שסרק את ההגדה ת/2 והדפיסה כנ/4 (בכפוף להחלפת שם התובע בשמו כבעל זכות היוצרים). בסיכומיו זנח ב"כ הנתבע טענות שונות של לקוחו, שעלו קודם לכן בכתב ההגנה, בתצהיר העדות הראשית שעשה הנתבע ובחקירתו הנגדית, ובדין זנחן. כך לדוגמא טענת הנתבע כאילו סבר שההגדה ת/2 היא אותה הגדה (נ/1) שהדפיסה "פרינטיב", או הטענה (החילופית) כאילו המעצבת של ההגדה, הגב' סעדה, היא בעלת זכויות היוצרים בהגדה ת/2. ב"כ הנתבע בחר גם להתעלם מדבריו הנלוזים של שולחו בעדותו לפיהם נוטל הוא חרות לעצמו להעתיק (בצילום ובסריקה) ספרי קודש שונים שהודפסו על ידי אחרים בטענה כי אין זכויות יוצרים בספרים אלה. אולם, פרקליטו המלומד של הנתבע ממשיך לעמוד על הטענה כי "התובעים אינם בעלי זכויות היוצרים בהגדה", שכן לא הטקסט ולא האיורים הנלווים לו הם פרי רוחם ויצירתם. לדעת הפרקליט ההגדה שעיצבה הגב' סעדה מורכבת מחומרים (טקסט וציורים) הנמצאים ברשות הצבור שעל כן לא ניתן לרכוש בה זכויות יוצרים. כלשונו: "ברי כי אין לתובעים זכויות יוצרים בהגדה נשוא התביעה באשר תוכנה אינו מהווה נושא לזכויות יוצרים ואף איוריה נלקחו מחומר העומד לרשות הכל, ללא תמורה, ושולבו בנוסח בפשטות באופן שאינו יוצר שום ייחוד להגדה זו על פני מספר רב של הגדות אחרות מן הסוג הזה המופצות על מדפי חנויות הספרים ..." אכן אין חולק כי אין אדם יכול לרכוש זכויות יוצרים בטקסט ההגדה של פסח. הטקסט של ההגדה נערך כקובץ בתקופת הגאונים, והוספו לו שירים ופיוטים במהלך ימי הביניים. ההגדה ידועה כאחד הספרים העבריים שזכו למהדורות רבות ולפני כשני דורות העריכו כי זכתה עד אז ללמעלה מ-2,000 מהדורות מודפסות. ולא בטקסט בלבד מאופינות המהדורות הרבות של ההגדה אלא גם באיורים. האיורים שהוספו לטקסט על ידי העדה ציונה סעדה אכן נלקחו כולם (למעט ציור אחד שציירה הגב' סעדה עצמה) מתוך קטלוגים (ממוחשבים) של ציורים, תמונות, איורים וסמלים המצויים ברשות הצבור, ומשמשים בדרך כלל לגרפיקאים ולמעצבים בעבודתם, וכל החפץ רשאי ליטול מהם ולעשות בהם שימוש, לרבות שימוש מסחרי. אולם אין בכל אלה כדי לפגום בזכות היוצרים שרכש התובע במהדורת ההגדה שהוציא לאור, זכות הקיימת לו הן מההיבט של התוספת לטקסט כיצירה ספרותית והן מההיבט העיצובי כיצירה אומנותית. באשר לטקסט מעיד התובע בחקירה שכנגד: ש. אתה אומר בסעיף 9 לתצהיר שלך, שאתה חיפשת איזה שהוא רעיון מקורי, בחרת נוסח של הגדה. מה הנוסח הזה שונה מהגדה אחרת ? ת. הנוסח. היא גם ספרדית וגם אשכנזית. כולם היו משתגעים, זה נוסח מיוחד, הכי טוב בארץ. לשאלת בית המשפט: מי כתב את הנוסח הזה: ת. אבא שלי ז"ל, תמיד היה שומר חומר והשתמשתי בזה". (עמ' 27-28 לפרוטוקול). ואמנם עיון בהגדה (ת/2) מלמד כי מצויות בה הנחיות לעריכת הסדר בהתאם למנהגים שונים, לרבות מראי מקום לאותן הנחיות במקורות הלכתיים (כגון "משנה ברורה" ליוצאי אשכנז ו"שלחן ערוך" ליוצאי ספרד וארצות המזרח). את היחוד בהגדה דנן מהיבט הטקסט נמצא איפוא לא בשינויי נוסח בנוסח המקובל של ההגדה, אלא באותן הנחיות המופיעות בתוספת אליו. גם עיצובו של הטקסט, גודל האותיות, צורתן, צבען וההדגשים המופיעים על מלים אלה ואחרות, מייחדים את המהדורה דנן ממהדורות אחרות של ההגדה, עד כדי לשוות לה מעמד של יצירה מקורית. וכי ישאל השואל מה נשתנה באיוריה של ההגדה דנן מכל האיורים העומדים לרשות הצבור, נשיב כי בחירתם והתאמתם של האיורים השונים ושילובם בטקסט הם נדבך נוסף ביצירה המיוחדת להגדה זו. אין חשיבות לכך ששילוב האיורים נעשה בפשטות או בקלות, ואין גם חשיבות לערך האומנותי והאסתטי של הגדה זו. העיקר הוא ששילוב הדברים יצר מהדורה חדשה של ההגדה שכמוה טרם הייתה. כדברי בית המשפט העליון (ע"א 2790/93 רוברט איזנמן נ. אלישע קמרון פ"ד נד[3] 817 בעמ' 828 מפי השופט טירקל): "... העובדה כי "אבני הבנין", שהיו החומר שביד היוצר במלאכתו, הן נחלת הכלל, אין לה ולא כלום לשאלה אם קמה לו זכות יוצרים ביצירתו. עמד על כך בית משפט זה באומרו: אין נפקא מינה ש'החומר הגלמי' להרכבת הלוחות הוא נחלת הכלל ... השאלה אם יש בלוחות המשיב יצירה מקורית מפאת המחשבה, העמל או המיומנות שהושקעו בהם, צריכה להיחתך על-פי עיון בעבודת המחבר בשלמותה (דברי השופט (כתארו אז) מ' לנדוי בע"א 136/71 מדינת ישראל נגד יצחק אחימן, פ"ד כו(2) 259 , בעמ' 261)". ועוד! התובע התריע על זכות היוצרים שלו בכיתוב שהוסיף בגב ההגדה, והנתבע היה מודע לכך שהרי לא רק שהסיר כיתוב זה מהמהדורה המפרה, אלא טרח והוסיף כיתוב האמור לשמור על זכות יוצרים שלו הוא. מכח ס' 6(3) (א) לחוק זכות יוצרים, 1911, עומדת לתובע חזקה בדבר זכות יוצרים בהגדה ת/2 והנתבע לא הצליח לשלול חזקה זו. מן הראוי להוסיף כי לא רק שהנתבע הפר זכות יוצרים של התובע אלא מעשיו בהדפסת ההגדה המפרה ושיווקה עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט (ר' רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא והפצה נ. פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ פ"ד נב [4] 289). אומדן הנזק: התובע מבקש להשתית את אומדן נזקיו על כמות ההגדות שמכר בשנת 99' ועל הרווחים שהפיק באותה שנה, ועל הצפי של גידול במכירות בשנת 00' לרבות עלייה במחירי המכירה. לטענת התובע בעוד שבשנת 99' מכר כ- 72,000 הגדות הרי שבשנת 00' מכר פחות מ- 10,000 הגדות, כי חדירתן של ההגדות המפרות לשוק גרמה לו לחדול משיווק הגדותיו. שנת 99' הייתה השנה הראשונה להפצתה של הגדת התובע והוחל בהפצה באותה שנה במועד מאוחר הקרוב מדי לחג הפסח. בשנת 00' החל התובע בהפצת ההגדות במועד מוקדם יותר, ופנה לצבור רחב יותר של לקוחות פוטנציאליים, כך שיהיה ביכולתו למכור את ההגדה ללקוחות חדשים נוסף על הותיקים. התובע מסר פרטים ומסמכים אודות המכירות בשנת 99' ועל יסודם ניתן לקבוע כדלקמן: א. עלות ההדפסה והמכירה של כל עותק של ההגדה הייתה כ 0.82 ₪. ב. סך הכל מכר התובע ללקוחות (לרבות לנתבע ולחב' דני ספרים בע"מ) - 71,945 הגדות במחיר כולל של 268,324 ₪ (נספח ו' לתצהירו של התובע). ג. המחירים בהם נמכרו ההגדות בשנת 99' השתנו ונעו בין 2 ₪ ועד כ 6 ₪ להגדה כשהמחיר הממוצע היה כ 3,70 ₪ להגדה. המחיר בו נמכרו 5,000 הגדות לנתבע היה 3 ₪ להגדה והמחיר בו נמכרו 15,500 הגדות לדני ספרים בע"מ היה 2 ₪ להגדה. ד. המסקנה היא כי רווחיו של התובע ממכירות בשנת 99' הגיעו לסכום של כ- 2.88 ₪ להגדה ובסה"כ ל- 2.88 X 71,945 = 207,201 ₪. אשר לשנת 00' טוען התובע כי הדפיס 100,000 הגדות שמהן מכר כ- 10,000 בלבד. טענות אלה אמנם אינן מגובות במסמכים (כגון חשבוניות וקבלות שיכול היה התובע לטרוח ולהביאן), אך יש להן תמיכה בהגיון הדברים ובעדותו של מר כהן. אין בפנינו ראייה לסתור כאילו התובע מכר יותר מ- 10,000 הגדות באותה שנה. מקובלים עלי דברי התובע (הנתמכים בעדותו של מר כהן) לפיהם נאלץ להפסיק למכור את ההגדות לאחר שגילה כי הנתבע הפיץ בשוק את ההגדה המפרה. אילו המשיך התובע להפיץ את ההגדה שלו, ולהתחרות בנתבע המפיץ את אותה הגדה ממש, היה הדבר עלול לפגוע במוניטין של התובע ולהביא להפחתת מחירי המכירה עד כדי מכירה בהפסד. אין ממש בטרונית הנתבע כאילו היה על התובע להקטין את נזקיו ולהמשיך במכירת ההגדה, במחירים נמוכים יותר, תוך תחרות בנתבע. על טענה מעין זו ניתן לקרוא את דברי אליהו הנביא לאחאב מלך ישראל "הרצחת וגם ירשת" (מלכים א, כ"א, י"ט). התובע פורט את הפסדיו לשלושה סעיפים: א. על יסוד ההנחה שהתובע היה מצליח למכור בשנת 00' לפחות 71,945 הגדות כפי שמכר בשנת 99', ולאחר שמכר בשנת 00' כמות של כ- 10,000 הגדות בלבד, הרי שהפסדיו עולים ל- 61,945 X 2.88 = 178,401 ₪. התובע טוען כי יכול היה להגדיל את המכירות בשנת 00' בכשליש לעומת שנת 99' כפי שצפה בהדפסתן של 100,000 הגדות באותה שנה. ב. הרווח שיכול היה התובע להפיק אילו מכר לנתבע כמות של 15,000 הגדות שאותן הדפיס הנתבע. אלמלא הדפיס הנתבע כמות זו יש להניח שהיה רוכש אותן אצל התובע, ומכל מקום יכול היה התובע למכור כמות זו לאחרים. את חישוביו מעגן התובע בהצעה שהציע לנתבע למכור לו את ההגדות במחיר של 3.5 ₪ להגדה. הרווח שהיה צפוי לתובע ממכירת 15,000 הגדות לנתבע עולה לפי הטענה לסך של כ- 39,000 ₪. ג. בשנת 99' מכר התובע כמות של 15,500 הגדות לדני ספרים בע"מ. דני ספרים בע"מ לא הפיצה את ההגדות של התובע בשנת 00' לאחר שגילתה כי ההגדה המפרה חדרה לשוק. במקום זאת הדפיסה דני ספרים בע"מ והפיצה הגדה משל עצמה, ומכרה גם את ההגדה של פרינטיב. סך הכל מכרה דני ספרים בע"מ 36,000 הגדות בשנת 00', ואילו הייתה רוכשת הגדות אלה מהתובע (לפי מחיר של 2.50 ₪ להגדה) היו רווחיו של התובע ממכירות אלה בלבד עולים לסך של כ- 61,200 ₪. להערכת התובע ניתן היה להמשיך ולמכור הגדות לדני ספרים בע"מ גם בשנים שלאחר שנת 00', ולפי חישוב מזערי של 3 שנים שכאלה מעריך התובע את הפסדיו בסכום נוסף של 183,000 ₪. הנתבע כופר בנזקי התובע ומצביע על כך שעדותו של התובע כללית, איננה מפורטת ואינה מגובה בפרטים ובמסמכים (בעיקר ככל שהדבר נוגע לנתוני ההדפסה והמכירות בשנת 00'), כי ההנחה לפיה צפוי היה התובע למכור בשנת 00' לפחות את אותה כמות הגדות שמכר בשנת 99', ואף יותר מכך, איננה מוכחת, וכי התחשיבים שערך התובע מופרזים ואינם מהימנים. עוד כופר הנתבע בטענה לפיה יש להניח שהיה רוכש מהתובע את אותן 15,000 הגדות שהדפיס אצל הנתבעת 2. הנתבע מסכים אמנם כי הדפיס 15,000 הגדות מפרות אך לטענתו מכר מהן רק 5,100 יחידות (ולגרסה אחרת שלו 4,900 יחידות). הנתבע מחשב חישוביו ולשיטתו רווחיו ממכירת ההגדות המפרות לא עלו על 3,625 ₪. בחישוביו טוען הנתבע להוצאות שונות בקשר עם מכירת ההגדות אך רק חלק מהוצאות אלה נתמך במסמכים. גם הכמויות שנמכרו מההגדות המפרות וגם מחירי המכירה של אותן הגדות אינם נתמכים בראיות נוספות כגון מסמכים שצריכים היו להיות בידיו של הנתבע והם נסתרים בעדותו של הנתבע (עמ' 41-43 לפרוטוקול). ראוי לציין גם כי הנתבע הציג תחילה גרסה אחרת כאשר טען "כי מכר אך ורק כ- 5,000 הגדות, אשר הרווח בגינן, לאחר ניכוי העלויות, אינו עולה על כ- 12,000 ₪" (ס' 8 לכתב ההגנה). אשר לטענה המיוסדת על המכירות הצפויות לדני ספרים בע"מ משיב הנתבע כי גם אם מכרה דני ספרים בע"מ בשנת 00' 36,000 הגדות, הרי היו אלה הגדות מסוגים שונים, ורק כ 20,500 הגדות הדומות להגדה של התובע. לגבי מחירי המכירה לדני ספרים בע"מ מצביע הנתבע על המחיר בו רכשה הגדות מהתובע בשנת 99' - 2 ₪ ולא 2.50 ש"ח להגדה. את הטענה לפיה היה התובע מוכר לדני ספרים בע"מ הגדות נוספות בשנים 01' - 04' מכנה ב"כ הנתבע "ספקולטיבית" שאין לה סימוכין בראיות. אכן הוכחת הנזק שנגרם לתובע דנן כתוצאה מהפרת זכותו בהגדה שהוציא לאור קשה, ומערבת היא בעיות של הערכות ונחושים בכל הנוגע לצפי המכירות לשנת 00' ועיגונו במכירות דאשתקד. האפשרויות להבאת ראיות בסוגיה זו מוגבלות מעצם טיבם ומהותם של הדברים. בין הגורמים למיעוט הראיות בענייננו ניתן למנות נסיבות אוביקטיביות (שנת 99' כשנה הראשונה והיחידה בה הופצה ההגדה, משך הזמן הקצר והמאוחר יחסית לחג הפסח בו הופצה), ונזק ראייתי שגרם הנתבע בעוולתו בכך שמנע מהתובע להמשיך ולמכור את ההגדות בשנת 00'. בטרם אאמוד את נזקי התובע אביא את דבריו של השופט ח. כהן לענין אופן חישוב הפיצויים במקרה של הפרת זכות יוצרים כדלקמן: "הכלל הוא שיש לחשב את הפיצויים לפי ההפרש שבין ערכה של זכות-היוצרים לפני ההפרה לבין ערכה לאחריה ... אבל אין בכלל זה כדי לספק קנה-מידה בכל אותם המקרים הרבים אשר בהם ערכה של זכות-היוצרים אינה ניתנת להערכה, לא לפני ההפרה ולא לאחריה. ... למקרים כגון אלה נמנו ופסקו שהפיצויים הם "at large" - כלומר, בלתי-מוגדרים מראש, ונתונים לשיקול-דעת חפשי של בית-המשפט ... כשהפיצויים הם at largeיכול השופט לפסוק כל סכום הנראה בעיניו, ללא צורך לעשות ולנמק חשבון, כאילו היה חבר מושבעים (.Fenning Film Service v (1914) ,Wolverhampton etc. Cinemas); והפליגו עד כדי כינוי שיטת אמדן זו כ- rusticum judicium היא עשיית משפט בידי בעלי שדות וכרמים ..." (ע"א 528/73 עמוס אטינגר נ. דן אלמגור פ"ד כט[2] 116, בעמ' 120). ור' גם דברי מ"מ הנשיא השופט ש. לוין ברע"א 4500/90 הרשקו נ. אורבך פ"ד מט [1] 419. לעניין גובה הפצוי אומר השופט ח. כהן: "בענין שלפנינו לא היה במעשהו של המערער רק משום הורדת הרמה של יצירת המשיב, אם היתה כזאת בכלל, אלא החומרה שבמעשהו היא בגזילת קנינו הרוחני של המשיב והסגת-גבולו. לכן לא נסתפק בפיצויים נומינליים בלבד" אלמלא סברתי כי יש בראיות שבפני די כדי אומדנא סבירה של נזקי התובע, הייתי שם את נזקיו לאור דבריו אלה של השופט ח. כהן., וככל הנראה סכום הפיצויים שיש לפוסקם כפיצויים נדיבים ("at large") היה עולה על סכום נזקיו של התובע כפי האומדן דלהלן. בבואי לאמוד את נזקי התובע אינני רואה מניעה לעשות כן על יסוד ההנחה שבשנת 00' צפוי היה למכור את אותה כמות של הגדות שמכר בשנת 99'. אכן צפי זה הוא בבחינת הערכה וניחוש, אך בכך אין הוא שונה מהצפי והשומה שעל בית המשפט לערוך בכל תביעה בנזיקין שבה יש להעריך נזקים הצופים פני העתיד. האומדן של נזק עתידי מעוגן תמיד בנסיון העבר תוך לקיחה בחשבון של שיקולים ונתונים רלבנטיים נוספים. בענייננו האומדן שיסודו במכירות התובע בשנת 99' נתמך בכמות ההגדות שמכרה דני ספרים בע"מ בשנת 00' ושעלתה בכ 33% על כמות ההגדות שרכשה מהתובע בשנת 99' (והמדובר בהגדות מסוג ההגדה הנדונה בלבד). גם כמות ההגדות שהדפיס הנתבע מגלה כי התכוון למכור כמות הגדות הגדולה בכ-40% מהכמות שמכר אשתקד. הנתבע טוען אמנם כי מכר רק את אותה כמות שמכר בשנה הקודמת (ולא ראיתי לקבל דבריו), אך אפילו במכירה בסדר גודל שכזה מצויה ראיה לכאורה בדבר שימור רמת המכירות בשתי השנים. בכל נסיבות העניין סבורני כי אם אעריך את הגידול הצפוי במכירות וברווחים של התובע לשנת 00' בשעור של 10% לעומת שנת 99' תהיה זו הערכה שמרנית אך הוגנת. המסקנה היא כי התובע ניזוק בהפסד רווח צפוי ממכירות בשנת 00' בסכום של 196,242 ₪ (61,945 X 110% X 2.88). איני סבור כי התובע זכאי לפצוי בגין הרווחים שהיו צומחים לו אילו היה הנתבע רוכש ממנו 15,000 הגדות במקום ההגדות המפרות, שהרי אין חולק כי בעלי הדין לא הגיעו להסכמה בדבר מכירת הגדות לנתבע בשנת 00'. אולם התובע זכאי לרווחים שצמחו לנתבע מהפצת ההגדות המפרות וזאת הן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט והן מכח דיני הקנין הרוחני (ס' 7 לחוק זכות יוצרים, 1911). הנתבע הצהיר כי רווחיו ממכירת 5,000 הגדות עלו לסך של 12,000 ₪, והואיל והדפיס 15,000 הגדות ולא שכנעני כי לא מכר את כולן, אעמיד את סכום הפצוי בסעיף זה על סך של 24,000 ₪ שצריך היה להתקבל ממכירת 10,000 הגדות מפרות. לא מצאתי כי התובע זכאי לפצוי נוסף בשל אי מכירת ההגדות לדני ספרים בשנת 00' שכן הרווח הצפוי ממכירת ההגדות לדני ספרים בע"מ נכלל בסכום הפצוי העיקרי דלעיל. כמו כן אין בפני ראייה מספקת כדי לקבוע שהתובע יכול היה להמשיך ולמכור כמויות דומות של הגדות לדני ספרים בע"מ בשלוש השנים שלאחר שנת 00'. הלכה למעשה לא נמנע מהתובע למכור את ההגדות בשנים שלאחר מכן, שיש להניח כי לאחר שנת 00' הפסיק הנתבע את הפצת ההגדה המפרה. אמדתי את הפיצויים המגיעים לתובע בסכום כולל של 220,242 ₪ (24,000 + 196,242), אלא שהתובע העמיד את תביעתו על סך של 200,000 ₪ וזה הסכום שבתשלומו אחייב את הנתבע. לעניין פסיקת הוצאות ושכ"ט: פסיקת הוצאות עניין היא לשיקול דעתו של בית המשפט (תקנה 511 לתקסד"א). בבואו לפסוק הוצאות "מותר לו לשופט להתחשב באופי התביעה או ההגנה ובהתנהגות בעל הדין לפני המשפט ובשעתו, באופן ניהול המשפט, בצורת הטיעון ובטיב עריכת-הדין" (ע"א 270/60 ויינשטיין נ. פקיד שומה ת"א 1, פ"ד טו[1] 558; ר' גם תק' 512 [ב] ותק' 514 לתקסד"א, וכן י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 6, 1991 עמ' 510). ס' 6 (2) לחוק זכות יוצרים 1911 קובע: “The costs of all parties in any proceedings in respect of the infringement of copyright shall be in the absolute discretion of the court”. הוראה מיוחדת זו שבחוק זכות יוצרים, המקנה לבית המשפט "שיקול דעת מוחלט" בפסיקת הוצאות בהליכים משפטיים בגין הפרת זכות יוצרים, באה להרחיב את מתחם שיקול הדעת של בית המשפט מעל ומעבר לשיקול הדעת הרחב המוקנה לו בכל משפט אזרחי. שעור ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שעומד אני לפסוק בא לבטא גם את הסתיגותו העמוקה של בית המשפט מהפרת הזכות כפי שהתגלתה בענייננו, ואת מורת רוחו מהגנתו, עדותו וטעוניו של הנתבע במהלך המשפט. ראיתי לחייב את הנתבע בהוצאות התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ש"ח. פסיקתא: הנתבע ישלם לתובעים סכום של 200,000 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 1.2.01 וכן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪. ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבע להדפיס, להפיץ ולמכור הגדות לפסח דוגמת ההגדות ת/2 ות/1 וכן ניתן בזה צו המחייב את הנתבע למסור לתובע את ההגדות המפרות שטרם נמכרו על ידו. זכויות יוצרים (הפרת)