בית המשפט פסק כי הספרים לא נכתבו במסגרת עבודתו של התובע ולכן אין למשרד החינוך בעלות בזכות היוצרים בספרים. להלן פסק דין בנושא זכויות יוצרים במסגרת העבודה: פסק דין חלקי הרקע 1. התובע עסק בחינוך ובהוראה בבתי ספר במשך עשרות שנים כעובד של משרד החינוך. בין השאר שימש התובע כמנהל בית ספר בבאר שבע וכמנהל המרכזיה הפדגוגית בבאר שבע. בשעות הפנאי עסק התובע בפיתוח השיטה היחידנית בהוראה המתימטיקה, שיטה המאפשרת לימוד ילדים ברמות השונות הקיימות בכיתת לימוד. לדברי התובע הוא היה הראשון שפיתח את שיטת הלימוד היחידנית במתמטיקה והציג אותה ב-1962, ורבים הופנו לבית הספר דגניה בבאר שבע לצפות בשימוש שעשה בה התובע. "מתמטיקה חדישה סביבתית מובנית" 2. בשנים 1957-1959 חיבר התובע דפי עבודה בחשבון אשר יצאו לאור בשם "צעד צעד". סדרה זו שימשה לתובע בסיס לסדרה שהתובע קרא לה "מתמטיקה חדשה סביבתית מובנית." בשנת 1959 פיתח התובע מכשירי עזר להוראת חשבון לגיל הרך, הידועים כבדידים, והכוללים לוחיות קרטון באורך שונה, כשלכל אורך צבע ייחודי, בעוד שבצד אחד צבע הבדיד רציף, והצד האחר מחולק לריבועים שמספרם מתאים לערכו המספרי של הבדיד. בשנת 1961 אושרו הבדידים לשימוש בבתי ספר. 3. בשנת 1966, פירסם ד"ר מינקוביץ מחקר (ת/28) שבו הוא ציין את השיטה של התובע כשיטה "סביבתית מובנית", שהיא מזיגה של השיטה המובנית שיוצגה ע"י חסידי גטניו, ושל השיטה הסביבתית. במחקר זה, הוא הדגיש את הישגי התלמידים שלמדו בשיטה הסביבתית-מובנית (שיטתו של התובע), שהיו מן הגבוהים ביותר. 4. את ההבדל שבין השיטה הסביבתית למובנית הסביר התובע בפסקה 25 לסיכומיו: "הוראת המתמטיקה בשיטה סביבתית, פירושה, המחשת המספרים והתרגילים השונים באמצעות דוגמאות וציורים של עצמים שונים שנלקחו מהסביבה הקרובה לילד ואפשר לקבוע את כמותם על ידי מנייה. הוראת החשבון בשיטה המובנית, פירושה המחשת המספרים והתרגילים באמצעות מכשירים, כמו אלה שהומצאו על-ידי קוויזנר לצורך לימוד מוסיקה, והותאמו על-ידי גטניו לצורך לימוד מתמטיקה. למכשירים מרכיבים שונים - כשכל מרכיב מייצג מספר אחר." 5. בשנות השבעים שילב התובע בספריו "צעד צעד" צורה, הדגמות והסברים מספרים שפרסמה חברת אוטו מיפלון מבוסטון, לאחר שרכש את הזכויות לתרגם ולעבד את ספריה בארץ. ספריו אלה של התובע פורסמו בשם "מתמטיקה חדישה סביבתית מובנית." פעילות מט"ח 6. בראשית שנות השבעים החלה עבודת צוות המתמטיקה במרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) ובאמצע שנות השבעים הוציאו מט"ח ות"ל (האגף לתכניות לימודים במשרד החינוך והתרבות) חוברות "ועוד אחת" הראשונות. משנת 1977 הוציאו מט"ח ות"ל מהדורת ניסוי של ספרי 1,2,3 המבוססת על חוברות "ועוד אחת". מהדורה שניה של ספרי 1,2,3 הוצאה מ-1991 ואילך. טענת התובע להפרת זכות יוצרים 7. התובע טוען כי הנתבעים מפרים את זכויות היוצרים שלו כטענתו (פסקאות 35 ו-36לסיכומיו): "35. ... ההפרות בוצעו וממשיכות להתבצע עם כל הדפסה מחודשת של היצירות המפירות של הנתבעים, בסידרה "אחת שתיים ו...שלוש" וכן בסידרה "ועוד אחת". ההפרות הן בחוברות ובדפי האבחון. המדובר בהפרות מהותיות, לא רק באיכותן, דהיינו, רבות מהן הן קרובות להעתקה מיצירות התובע, ורבות אחרות הן בבחינת העתקות מוסוות. העתקות אלה הן העתקות שאינן מוחלטות, שכן יש בהן שינויים של פרטים תפלים ושוליים, שנועדו להסוות את ההעתקה מיצירות התובע. 36. ההפרות מצויות בכמויות מהותיות ומשמעותיות בכל הכרכים ובכל המהדורות של ספרי הנתבעים "אחת שתיים ו...שלוש" ו"עוד אחת", ומפוזרות על פני עמודים רבים בהם." 8. ב-4.3.96 פנה התובע אל הנתבעים בכתב בטענה כי הם מפרים את זכויותיו (מכתב אל מנכ"ל משרד החינוך והתרבות (ת/95)). פנייתו של התובע באה לאחר שהסתיימו כל ההליכים בתביעתו של התובע נגד הרשקו (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מ"ב(3) 749) בגין הפרת זכויותיו של התובע על ידי הרשקו בספרים שהוא פרסם. התובע אישר כי פנייתו אל הנתבעים באה לאחר סיום ההליכים בתביעה נגד הרשקו ולאור ההלכה אשר נקבעה שם. הפרת זכות היוצרים על ידי העתקה 9. התובע על הפרת זכות יוצרים נדרש להוכיח את ההעתקה עצמה ולא די בדמיון שבין היצירה שנטען כי היא מפרה לבין היצירה של התובע. על התובע להוכיח כי היצירה אכן הועתקה. אלא שלעיתים נדירות עולה בידי בעלים של זכות היוצרים להוכיח את ההפרה מפי עדים שהיו במעמד ההעתקה. לכן בדרך כלל יש להסתפק בראיות נסיבתיות. כך סוכמה הגישה להסקת ההעתקה מהנסיבות, בהעדר ראיה ישירה ב- IBCOS COMPUTERS LTD. v. BARCLAYS FINANCE LTD. [1994] F.S.R. 275, 296-297 "For infringement there must be copying. Whether there was or not is question of fact. To prove copying the plaintiff can normally do no more than point to bits of his work and the defendant's work which are the same and prove an opportunity of access to his work. If the resemblance is sufficiently great then the court will draw an inference of copying. It may then be possible for the defendant to rebut the inference - to explain the similarities in some other way. For instance he may be able to show both parties derived the similar bits from some third party or material in the public domain. Or he may be able to show that the similarity arises out of a functional necessity - that anyone doing this particular job would be likely to come up with similar bits. So much is common ground between the parties. The concept of sufficient similarities shifting the onus onto the defendant to prove non-copying is well recognized in copyright law." כך נאמר בספרם של Copinger & Skone James on Copyright, 14th edn. vol. 1 p. 397: "Proof of copying. It is for the plaintiff to prove copying, this being a questioon of fact, the standard being the ordinary civil standard. In most cases copying can only be deduced by inference from all the surrounding circumstances because normally there will be no evidence from anyone "being present and looking over the [defendant's] shoulder" at the time he desingned or made his work. The case will therefore normally start with establishing substantial similarity combined with the possibility of access. Where there is substantial similarity, this is prima facie evidence of copying and also access. Once a prima facie case is established in this way, a shift in the evidential burden takes place which the party charged may refute by evidence of independent creation or by giving some alternative explanation for the similarities. The task of the judge is then to decide, on the evidence as a whole, whether or not there has been copying. This can be summarised by saying that proot of sufficient similarity, coupled with proof of the possibility of access, raises a prima facie case or inference of copying for the defendant to answer. This shifting of the burden of proof is merely one of plain, rational thought." הנתבע יכול כמובן לסתור את הראיות הנסיבתיות המצביעות על העתקה. על מנת שיהיה על הנתבע הנטל לסתור את הראיות הנסיבתיות, על הטוען להפרת זכות יוצרים להוכיח את הדמיון בין היצירה המפרה ליצירה של התובע וכן כי לנתבע היתה הזדמנות להעתיק. ב-Copinger נאמר (בע' 397) כי אך טבעי הוא שהנתבע יכפור בעצם ההעתקה וינסה להביא ראיות לסתירת הטענה בדבר ההעתקה וכן ראיות בדבר מקורות ההשראה שהניבו את הדמיון בין שתי היצירות. . הזדמנות להעתקה 10. ספריו של התובע שבגינם נטענת ההפרה היו בשימוש ברחבי הארץ. מורים רבים נחשפו אליהם ויש מהם שהשתתפו בימי עיון שבהם הוצגו ספריו של התובע תוך הסבר שיטות ההוראה שלו. נוכח אלה ניתן היה לצפות כי עובדי הנתבעים שעיסוקם הוראת מתימטיקה ומחקר בשיטות ההוראה ייחשפו גם הם לספרים ולשיטות של התובע. כאמור אין עצם החשיפה משמש ראיה להעתקה, שבלעדיה אין הפרה של זכות היוצרים. תחת שיאמרו עדי הנתבעים כי אכן הכירו את ספרי התובע ומסיבות השמורות עמם לא נעזרו בהם אלא במקורות אחרים, עלו לדוכן עדי הנתבעים ואחד אחרי השני כפרו בעצם הכרתם את ספרי התובע וחלקם אפילו טענו כי כלל לא שמעו על התובע. במדינה קטנה כישראל דברים אלה אינם מתקבלים על הדעת לאור שנות פעילותו הרבות של התובע ותפוצת ספריו. אין לי אלא לקבוע בצער רב שאיני מאמין לאשר אמרו. תמיד היה לבי כבד כשנאלצתי לקבוע שאיני נותן אמון בדבריו של עד, כבד המשא פי כמה כאשר מדובר באנשי חינוך ועובדי ציבור. 11. דווקא ההכחשה הגורפת, מכל וכל, היא שהוליכה אותי למסקנה האמורה. טענתם של כל עדי הנתבעים שהיו מעורבים בהכנת ספרי הנתבעים היתה שלצורך אותם ספרים נזקקו לחומר רב ביותר, כאשר מקור רובו הוא מעבר לים. מדובר אף בהעזרות במחקרים אשר עלו הון רב. אחד אחד נשאלו עדי הנתבעים כיצד זה לדבריהם לא היו בפניהם ספרי התובע. כולם השיבו שלא היה להם ענין בנעשה בארץ. תשובות אלה נראו לי מוזרות כשהתחלתי לשמען מפי ראשוני העדים של הנתבעים, ומוזרותן גברה בעיני כשבא עד אחר עד והתנבא באותה לשון. כאשר עובדי ציבור מתבקשים להכין חלופה לתכנית הוראה קיימת, אין מתקבל על הדעת כי לא בדקו מה החמרים הנמצאים בישראל, הן על מנת לנצלם והן על מנת לשתף פעולה עם אחרים העוסקים בכך בישראל. אמנם, כשעמדו עדי הנתבעים על דוכן העדים במשך שעות ארוכות, סברתי לרגעים שיתכן שהתנשאותם ויוהרתם הם שמנעו מהם לבחון את המצוי בארץ ולהגיע לספריו של התובע אם אכן לא היו ידועים להם. אולם עיון בעדויותיהם מלמד כי לפחות אחדים מהם הודו כי היו מודעים לפעילותו של התובע. אין מתקבל על הדעת שאיש מהם לא טרח לקבל לידיו את ספרי התובע. על אלה יוסף כי מצויות בפני בית המשפט ראיות כי ספריו של התובע הגיעו לידי הנתבעים. כך פרלה נשר התבקשה לחוות דעתה על ספריו (ע' 1354) התובע העיד שהגר, מצוות המחברים, דחתה לפני שנים את טענות התובע כי ספרי הנתבעים מפרים את זכויות התובע בספריו (ע' 600). לצערי אותה התנערות מוחלטת מחשיפה כלשהי לספריו של התובע ולשיטותיו, מלמדת שאין היא מושתת על יסודות אמת. העולה מהאמור הוא שהנני קובע, על אף דבריהם של עדי הנתבעים, כי היתה להם הזדמנות להעתיק מספרי התובע והשאלה הנותרת היא אם אכן קיים דמיון מהותי בין המצוי בספרי הנתבעים לבין ספריו של התובע. דמיון בין ספרי הנתבעים לספרי התובע 12. פרופ' פרלה נשר, ששימשה יועצת לנתבעים ושכל עדי הנתבעים התייחסו אליה בכבוד רב, עשתה בעדותה כל מאמץ כדי ליצור את הרושם שאיש מהפועלים עבור הנתבעים לא עשה שימוש בספריו של התובע ולא נחשף להם. במהלך עדותה נוצר הרושם שהיא מעוניינת לומר את אשר נראה לה כי ישרת את עניינם של הנתבעים. כך בצדק מצביעה ב"כ התובע על סתירה בדברי העדה כאשר נשאלה בשתי הזדמנויות שונות אותה שאלה. לשאלת ב"כ התובע ביחס לשינוי השימוש בבדידים ממאונך למאוזן השיבה כי אין לו משמעות וכי אולי עשו זאת אנשי הגרפיקה. מאוחר יותר כאשר נשאלה אותה שאלה על ידי בית המשפט השיבה (ע' 1356) כי לשינוי משמעות רבה וכי היה בכך שינוי מודל. ברור שאחת משתי הגרסאות אינה נכונה. בכל אחת מן התשובות ניסתה העדה להתאים דבריה לאשר נראה לה אותה שעה מחזק את עמדת הנתבעים. 13. ב"כ הנתבעים מודעים לכך שטיעונו של התובע לענין ההעתקה מבוסס על הסקת מסקנות. לזלזול שמגלים הנתבעים כלפי דרך זו אין מקום, באשר בהעדר ראיות ישירות על פעולת העתקה, אין בידי בעל זכות היוצרים אלא דרכים עקיפות. הנתבעים (בפסקה 26 לסיכומיהם בכתב) מפצלים את הטיעון שלהם לשתים. בצדק נאמר: "מדוע לא מצאו לנכון הנתבעים להיזקק לספרי הדור הקודם - התשובה לשאלה זו, לכשעצמה, אינה מעלה ואינה מורידה." בטיעון זה אין רבב ואכן במסגרת ההליך שבפני אין חשיבות לדעתם של הנתבעים על ספריו של התובע ועל ספרים אחרים שקדמו לעבודת המחקר על ספרי הנתבעים. השאלה השניה, והיא בעלת חשיבות לענין שבפני היא: "האם ספרי התובע עמדו לנגד עיני הנתבעים בעת שחיברו את ספריהם." לטענת הנתבעים: "הוכח בבירור כי התשובה לשאלה זו היא שלילית." אלא שהתשובה החד משמעית לאחת השאלות העיקריות בתובענה זו נשענת כאמור רק על עדויות האנשים שעסקו בעשייה עבור הנתבעים. על מידת האמון שיש לתת בעדויות אלה הבעתי את דעתי. 14. באות כח הנתבעים מודעות לבעייתיות של הדברים שנשמעו מפי עדיהם של הנתבעים, לכן מנסות הן להסביר מדוע לא עיינו בספרי התובע (פסקאות 23-24 לסיכומיהן) ומדוע נמנעו מלבחון ספרי לימוד שהיו בשוק (פסקאות 27-37). רק מענה מסתבר לשתי שאלות אלה עשוי להשמיט את הקרקע מתחת לטיעונו של התובע בדבר מופרכות גרסתם של הנתבעים בעניינים אלה. הנתבעים טוענים (בפסקה 27 לסיכומיהם) כי נמנעו מלבחון ספרי לימוד שהיו בשוק כי: "הם לא התאימו לשיטה המובנית ולגישה היחידנית ונתפשו כאוסף מעורב חסר שיטתיות ועקביות." טיעון זה עומד בסתירה מוחלטת לטיעון שלפיו נמנעו הנתבעים כליל מעיין בספרי התובע. ללא עיון באותם ספרים כיצד ניתן לקבוע כי "הם לא התאימו לשיטה המובנית ולגישה היחידנית." אף אחד מעדי הנתבעים לא אמר כי בענין האמור התבקש אדם כלשהו לעיין בספרים של התובע והוא זה שהביא בפני העדים את מסקנתו האמורה. אשר מבקשים הנתבעים הוא שבית המשפט יאמין להם שאנשי חינוך ומחקר, בחלקם בתפקידים בכירים, מבלי להכיר את ספרי התובע, מבלי לעיין בהם, מבלי שביקשו ממאן דהוא שיעשה עבורם את המלאכה של עיון בספרי התובע, החליטו שלא להיעזר בהם ולהסירם כליל מנגד עיניהם, בנימוק שהם לא התאימו לשיטה המובנית ולגישה היחידנית. לאור התרשמותי מיוהרתם של עובדי הנתבעים אשר זלזלו בכל מה שקדם להם, נאמנים עלי דבריהם כי לא רצו לעשות שימוש בחמרים שקדמו להם. כן נאמנים עלי דברי העדים של הנתבעים כי פסילת ספריו של התובע כמקור לפיתוח תכנית הוראה חדשנית באה לאחר שהעושים במלאכה למען הנתבעים השתכנעו בעצמם או באמצעות אחרים שאין בספרי התובע לענות על צרכיהם. אם אכן כך היה כיצד ניתן לטעון שעדי הנתבעים שעבדו במשך חדשים ארוכים במחקר שבמסגרתו אספו חמרים ותרגמו אותם, לא נחשפו כלל לספרי התובע. יודגש כי בשלב זה איני מתייחס לשאלה אם נעשה על ידי הנתבעים שימוש בספריו של התובע, אלא לטענתם הגורפת של הנתבעים כי איש מעובדיהם לא נחשף לספריו. 15. פרופ' פרלה נשר שהיתה אשת מפתח בפרויקט של הנתבעים, הסבירה כי ידעה שקיימים ספרים של מחברים ישראליים, והתובע ביניהם (ע' 1355), וכי אפילו התבקשה להכריע ספריו של מי טובים יותר, של התובע, של עץ הדר או של הרשקו (ע' 1354). את חוסר הענין שלה ושל צוותה להעזר בספרים הקיימים ושל התובע ביניהם, הסבירה באמרה (ע' 1355): "אנו רוצים ללמוד משהו מהמהפכות שהיו בארה"ב אחרי הספוטניק ולעשות עם זה משהו. זה היה המנדט שהתבקשנו... זה היה המנדט שקיבלתי בעצם, להוציא ספרים מתאימים לספרים החדשים... של קבוצות המחקר בארה"ב, בשיקגו, בבוסטון... היו הרבה קבוצות נסיוניות עם כולן." שאיפתה של פרופ' נשר היתה להביא ארצה מבושם התכניות שמחוץ לישראל. ההליך שבפני אינו עוסק בנכונותה או בהצדקתה של גישה זו. לו באו עדי הנתבעים ואמרו שהספרים שהיו מצויים בארץ, וספרי התובע עמם היו לנגד עינינו, בדקנו אותם ומצאנו שאינם עונים על הרעיונות החדשים שהובאו מעבר לים ונעלנו אותם בחדר אטום ולא ראינום מאז, היה מוטל על התובע לסתור דברים אלה. אך הנתבעים בחרו בדרך אחרת של הכחשה כוללת של הכרות עם ספרי התובע. כפי שכבר הובהר, גישה זו אינה עומדת במבחן ההגיון. עיון בדברי העדים מלמד שהם ידעו על ספרי התובע וגם הכירו אותם. הכפירה הגורפת של עדי הנתבעים בהכרות עם ספרי התובע היא בעוכריהם של הנתבעים. חשש כבד מלווה אותה כפירה כוללנית, כי היא באה כדי לשלול את טענתו של התובע כי לעושים במלאכה אצל הנתבעים היתה הזדמנות להכיר את ספרי התובע ולהעתיק מהם. הדמיון של ספרי הנתבעים לספריו של התובע 16. לבית המשפט הוצגו עשרות ספרים של התובע ושל הנתבעים. על מידת הדימיון שבין עיצוב ודרכי הצגה בשני קבצי הספרים יכול היה בית המשפט לעמוד בעצמו. אבל התובע טרח וצירף לסיכומיו טבלה של עשרות דוגמאות להעתקה מספריו. כמובן שאין הטבלה בבחינת ראיה בפני עצמה, אלא כלי עזר המתבסס על הראיות שבפני בית המשפט. אין אפשרות ואין צורך לפרט בפסק הדין את כל המקרים שבהם נטען דמיון בין ספרי הנתבעים לספריו של התובע. די לעמוד על דוגמאות אחדות על לפי הסדר שבו מועלים הדברים בסיכומי הנתבעים. א. שימוש בבדידים 17. אין התובע טוען לזכות יוצרים על הבדידים או על השימוש בהם. אולם הצגתם בשרטוטים וציורים בתוך ספרי לימוד היא פרי רוחו של התובע, והיא מצויה בספרי הנתבעים. עוד טוענים הנתבעים כי כאמור בתדריך המפורט להוראת החשבון בכתות א' (נ/146) בשיעור 22 (עמודים 17-18) נידונה הוראת האפס אחרי המספר חמש. כדברי הנתבעים התדריך הוא משנות הששים בעוד שהתובע עשה כן עוד ב-1958 (ת/3). הנתבעים טוענים כי התובע עצמו אישר כי גטניו בספרו (נ/217 פריט 4) הביא את הרעיון של שימוש בבדידים. הנתבעים כופרים בטיעונו של התובע לזכות יוצרים בציורי הבדידים. לטענתם אין תרגומו של הרעיון של גטניו לציורים על ידי התובע מקנה לו זכות יוצרים. לטענתם (פסקה 63 לסיכומים): "זו עבודת יישום מכאני בלבד של ההוראות המילוליות המופיעות אצל גטניו." הנתבעים חוזרים וטוענים כי ביישום הרעיון של גטניו אין כדי להקנות לתובע זכות יוצרים. טיעונם זה מושתת על כך שלטעמם אין זכות יוצרים ברעיון וכי בשרטוט בדידים לפי הוראות גטניו אין מקוריות או יצירתיות. בחלק הראשון של טיעונם זה חוזרים הנתבעים ומתעלמים מאשר נאמר בפסק הדין בענין הרשקו, ואיני רואה צורך לחזור על אשר כבר נאמר בהתייחסות לפסק הדין. אעיר רק שהנתבעים עושים בטיעונם שימוש בהערות שהושמעו על ידי במהלך הדיון. הערותי תוך כדי חקירת עדים נועדו לשמוע את תגובת העדים לאשר הערתי, ואין בהן משום החלטה או הבעת דעה. 18. התובע הציג את האפס במדרגות הבדידים על ידי קו המסמן מדרגה משמאל לבדיד של המספר אחד (ע' 615). לטענת הנתבעים זו הדרך היחידה להצגת האפס בבדידים. מכאן לטענתם לא יכולה להיות לתובע זכות יוצרים בדרך הצגה זו של האפס בבדידים. גם אם יש ממש בטיעונם זה של הנתבעים, אין הכרח בהצגת האפס בעזרת בדידים דוקא. ההצגה בבדידים בדרך המתוארת היא דרכו של התובע. כפי שאמר השופט ש. לוין (לימים המשנה לנשיא) בענין הרשקו (בע' 762). "...יכולה להיות קיימת זכות יוצרים גם בדרך בה מיישמים סימנים ויסודות טכניים בלימוד החשבון, והוא הדין בדרך ההגשה, בצורת התרגילים ובאופן דירוג החומר, שבעזרתו מלמדים את התלמידים חשבון..." ב. אופן כתיבת הספרות 19. לטענת התובע בספריו התווה את הדרך לכתיבת ספרות על ידי ציון נקודת ההתחלה לכתיבה וחץ המראה את כיוון הכתיבה. התובע הודה כי אותה דרך לכתיבת ספרות תוארה בפלקטים שהפיץ משרד החינוך לבתי הספר עוד כארבעים שנה לפני מתן עדותו בבית המשפט (ע' 250 וע' 374). נראה שלאור דברים אלה שעליהם העיד התובע, הוא צמצם את טיעונו בתשובה לטיעוני הנתבעים (פסקה 22) לכך שהוא היה הראשון שיישם את דרך כתיבת הספרות בספר ללימוד מתימטיקה. אם דרך כתיבה זו היתה בשימושו של משרד החינוך עוד קודם לספריו של התובע, אין ממש בטענת התובע כי עצם השימוש בדרך הצגה זו בספר לימוד הקנה לו זכות יוצרים בשימוש בדרך הצגה זו בספרי לימוד. לכן אין מקום לראות את הנתבעים כמפרים את זכותו של התובע לענין זה. ג. השוואת גדלים וכמויות על פי ציורי קבוצות 20. התובע טוען כי הנתבעים העתיקו מספריו את תרגילי ההשוואה. הנתבעים מודים (פסקה 74 לסיכומיהם) שהשוואת הגודל והכמות נעשית הן על ידיהם והן על ידי התובע בהצגת סימנים = . בתשובתו לסיכומי הנתבעים (פסקה 22) צמצם התובע את טיעונו למיקומם של הסימנים. לטענתו במהדורה חדשה מיקמו הנתבעים את הסימנים כמו בספריו הוא. גם אם נקבע בענין הרשקו כי העתקת סימנים מתימטיים עשויה להפר זכות יוצרים של התובע, אין לראות במיקום הצבתם נושא המוגן על ידי זכות יוצרים, אלא אם המיקום הוא מיוחד וחריג. התובע לא הצביע מה ייחוד יש במקום הצבת הסימנים על ידיו. לכן אף בענין זה אין הפרה מצד הנתבעים. ד. אפס כקבוצה ריקה 21. התובע טוען לזכות יוצרים בהצגת האפס כקבוצה ריקה, באמצעות לולאה היוצרת מסגרת, וזאת בספרי לימוד לגיל הרך, לאחר לימוד המספר חמש. גישתו של התובע היא שיש לראות במשולב את הצגת האפס כקבוצה ריקה יחד עם לימוד האפס אחרי הספרה חמש. תשובותיו של התובע המשקפות גישה זו מכונות על ידי הנתבעים "התחמקות" (פסקה 31 לסיכומי הנתבעים). אין כאן התחמקות אלא גישה שלובה. קבלת טיעונו של התובע לענין לימוד האפס אחרי המספר חמש מחזקת את טיעונו לענין הצגת האפס כקבוצה ריקה. ה. לימוד ה"אפס" אחרי לימוד המספר חמש 22. התובע טוען כי הנתבעים העתיקו מספריו את המיקום של לימוד ה"אפס" אחרי לימוד המספר חמש. לענין זה אין טוב מאשר להביא מדברי בית המשפט העליון בענין הרשקו (בע' 774): "סדר הבאת הדברים ביצירה המקורית יכול שיזכה בהגנה, והעיקר הוא שגם אם ייטען שהדירוג כשהוא לעצמו אינו יכול לשמש נושא לזכות יוצרים, הרי שבוודאי חיבור ספר, המעתיק, בשינויים קלים או אחרים, ספר אחר, המונח לפני המחבר, להפרת זכות יוצרים ייחשב גם לגבי הדירוג, כשהוא משתלב עם יסודות אחרים של העתקה; ומה עוד, כפי שהוסבר לעיל, שגם דירוגו של חומר לימוד עשוי לזכות, בנסיבות מסוימות, בהגנה." הנתבעים טוענים כי גם אם הלכו בדרכו של התובע לענין מיקומו של לימוד ה"אפס", הרי מדובר ברעיון שאין עליו זכות יוצרים מוגנת. בטיעון זה התעלמו הנתבעים מדברי בית המשפט העליון בענין הרשקו שאך מקצתם הובאו לעיל. בטיעונם של הנתבעים לענין מיקום הלימוד של האפס סותרים הנתבעים את עצמם. מצד אחד טוענים הם (פסקה 86 לסיכומים) כי במדריך שחובר בשנות הששים (נ/146) הוצע ללמד את ה"אפס" לאחר מספר חמש. מצד שני נטען (פסקה 85) כי בספרי הנתבעים הוחל ללמד את האפס אחרי המספר חמש בשנת 1976 לאחר שנוכחו בקשיי הילדים בכתות (עדות ד"ר מכמנדרוב בע' 1625). אחת משתיים או שמיקום הלימוד של האפס נקבע על ידי הנתבעים עוד בשנות הששים ללא קשר עם ספרי התובע או שהדבר בא רק באמצע שנות השבעים לאחר שספריו של התובע היו נפוצים. שתי הגרסאות של הנתבעים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. התובע הציג את האפס במדרגות הבדידים על ידי קו המסמן מדרגה משמאל לבדיד של המספר אחד (ע' 615). לטענת הנתבעים זו הדרך היחידה להצגת האפס בבדידים. מכאן שלטענתם לא יכולה להיות לתובע זכות יוצרים בדרך הצגה זו של האפס בבדידים. גם אם יש ממש בטיעונם זה של הנתבעים, הרי אין הכרח בהצגת האפס בעזרת בדידים דווקא. ההצגה בבדידים בדרך המתוארת היא דרכו של התובע. כפי שאמר השופט ש. לוין (לימים המשנה לנשיא) בענין הרשקו (בע' 762). "...יכולה להיות קיימת זכות יוצרים גם בדרך בה מיישמים סימנים ויסודות טכניים בלימוד החשבון, והוא הדין בדרך ההגשה, בצורת התרגילים ובאופן דירוג החומר, שבעזרתו מלמדים את התלמידים חשבון..." ו. צביעת מספרים בצבעי הבדידים 23. מוסכם על בעלי הדין כי לצרכי ההוראה חשוב שהילד יקשר בין ארכו של הבדיד לבין צבעו. כלשונם של הנתבעים (בפסקה 37 לסיכומיהם) "פעילות זו הכרחית לאור הצורך לקשר בין מספר לצבעי הבדיד שמייצג אותו." בעוד שלגבי טענות אחרות להפרה, טענו הנתבעים כי לתובע קדם שימוש של עצמם ושל אחרים, הרי לענין השילוב שבין הצבע של הבדידים ושל המספרים טענתם של הנתבעים היא שאין הגנה לזכותו של התובע (פסקה 89): "התובע עצמו העיד כי מדובר בשיטה דידקטית שהביאה ליעול הלמידה... שיטה כזו אינה יכולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים. ... מה שיכול להיות מוגן, הוא לכל היותר, איורים מסויימים הניתנים במסגרת תרגילים מסויימים שמיישמים את השיטה." אף כאן מתעלמים הנתבעים מאשר נפסק בענין הרשקו ואיני רואה צורך לחזור על הדברים. על הנתבעים מקובל כי צביעת פסיפס היא אחת השיטות המקובלות לקישור מספר אל צבע בדיד. אין בכך כדי לגרוע מזכות היוצרים של התובע שיישם את השיטה בספריו, המדגישה את החיבור בין המספר לבדיד ולצבעו. ז. כמה יש קישור בין מספר לכמות 24. ד"ר מרדכי צור הכין חוות דעת אשר הוגשה על ידי התובע. עיקרה של חוות הדעת היא טבלה ובה השוואה בין המצוי בספרי הנתבעים לספריו של התובע. חוות הדעת כתובה בצורה שאינה מקובלת. כך נאמר שם תוך התייחסות לטבלת ההשוואה: "יצירות הנתבעים הכתובות במקביל ולצד יצירות התובע, זהות ו/או כמעט זהות בתוכנן ו/או באופן הצגתן ו/או באופן השימוש בהן בכיתה, ליצירות התובע האמורות." אין זו דרך למתן עדות. היה על נותן חוות הדעת להתייחס במפורש לכל אחד מהפריטים שבטבלה ולבור מתוך האפשרויות (המצויינות בפסקה האמורה בתיבה "ו/או"). לא ניתן להעיד או לחוות דעת בדרך האמורה. דוגמא לחוסר התכלית שבחלק ניכר מהאמור בטבלה שמהווה חלק מחוות הדעת ניתן לראות בניסיון לטעון לדמיון בין ספרם של הנתבעים "אחת שתיים ו...שלוש" משנת תשנ"ב (ת/78) לבין הספר של התובע "מתימטיקה חדישה סביבתית מובנית" (מחס"ם) מ-1976 (ת/38). בהתאם לאמור בטבלת ההשוואה (ע' 2 פרט שני). "... בת/38 המורה של אורבוך מערך, ע' 21,20 ניתן אבטיח. בספרי המעתיקים ע' 23 ניתן ציור של שרה רץ כדי לציין את המעבר "0" טור בציורים מימין בספרי הנתבעים ובספר התובע מתחתה כולל גם ציור שלא נמצא כמוה בקבוצה של ציורי הפריטים השונים וזאת כדי לציין את המספר "0". לענין זה אין התובע טוען כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים שלו על ידי העתקת הציורים שבספרו ואף לא על ידי שימוש באותן דוגמאות ששימשו את התובע. טענת התובע היא שהנתבעים השתמשו באותה דרך הצגה של האפס שבה השתמש התובע. בחלק אחד של הציור מופיעים עצמים שכולם למעט אחד מופיעים גם בחלקו האחר של הציור והתלמיד נדרש לציין ליד אותו חפץ שמופיע רק בחלק אחד של הציור כי בחלק השני מופיע אותו חפץ בכמות של "אפס". אף כאן מדובר ביישומו של רעיון אשר הנתבעים נטלו מהתובע ואשר בהתאם לאמור בפסק הדין בענין הרשקו, יש בו לתובע זכות יוצרים. ח. כפל וחילוק 25. התובע טוען כי במהדורות החדשות של ספרי הנתבעים שולבו הבעיות המילוליות והוגשו בדרך כמעט זהה לדרכו של התובע. כך שילבו במהדורות החדשות את לימוד הכפל והחילוק כמעט באותו מקום שבו לימוד זה משולב בספרי התובע. כך אף לגבי לימוד האפס. תשובתם של הנתבעים לטענות התובע בענין זה היא בשני מישורים. ראשית חוזרים הם וטוענים כי אין זכות יוצרים בדירוג החומר, טענה שאינה מתיישבת עם הלכת הרשקו. במישור השני טוענים הנתבעים (פסקה 100 לסיכומיהם) כי התובע הודה שבהוראת הכפל והחילוק יש יסודות שלא הועתקו מספריו. אף בטענה זו אין תועלת לנתבעים, באשר התובע אינו טוען כי כל שעשו הנתבעים הועתק מספריו תוך הפרת זכויותיו. להצלחת התובע בתובענה שבפני די כי ייקבע שבספרי הנתבעים יש העתקות משמעותיות. ט. בעיות מילוליות בחיבור וחיסור ובכפל וחילוק 26. התובע טוען (פסקה 56 לסיכומיו) כי החל בחיבור בעיות מילוליות כבר בתחילת שנות הששים וזאת גם לגבי בעיות בחיבור וחיסור. אין התובע טוען לזהות המלל. יתר על כן בסיכומיהם (פסקה 103) מפנים הנתבעים לדבריו של המומחה מטעם התובע (בע' 673) כי אין לו מה לצין לגבי השאלות המילוליות וכי אין בהן דבר מיוחד. בתשובתו של התובע לסיכומי הנתבעים אין לתובע מענה לטיעוניהם של הנתבעים בענין זה. לכן בענין זה אין לראות בספרי הנתבעים הפרה של זכויות התובע. י. דירוג החומר 27. נסיון נוסף להתמודד עם התבססותו של התובע על פסק הדין בענין הרשקו נעשה בקשר לטענת התובע בדבר הפרת זכות היוצרים בהעתקת דירוגו של החומר מהתובע (פסקאות 110 ואילך לסיכומי הנתבעים). הנתבעים מסכימים כי בענין הרשקו נקבע כי דירוג החומר עשוי להוות נושא לזכויות יוצרים. אולם לטענת הנתבעים בענין הרשקו לא התייחס בית המשפט לספרים של "מתימטיקה חדישה סביבתית מובנית" (מחס"ם) שלטענת התובע הופרה זכותו בהם. לטענת הנתבעים בית המשפט התייחס שם לספרים אחרים שהתובע טען לזכות יוצרים בהם, ספרים הידועים כספרי בוסטון. בטיעונם זה של הנתבעים הם מחטיאים כליל את הנטען על ידי התובע ואין בדבריהם מענה לטיעונו. הסתמכותו של התובע על פסק הדין בענין הרשקו לא באה לומר כי בית המשפט העליון חרץ את הדין לענין זכותו בספרים נשוא התובענה שבפני. התובע מסתמך על הלכת הרשקו שעל פיה הכיר בית המשפט בהגנת זכות יוצרים על דירוג החומר. הלכה זו ראוי ליישם גם על הענין שבפני. 28. עוד טוענים הנתבעים לשוני בין ספריהם לספרי התובע. בעצם קיומו של השוני בהיבטים אחדים אין כדי להכשיר פגיעה בזכות היוצרים בחלקים אחרים של ספרי הנתבעים. לכן גם אם יש ממש בטיעון הנתבעים (בפסקה 117 לסיכומיהם) כי ספריהם שונים בתכלית השינוי מספרי התובע, וכי נכתבו בתהליכי עבודה ופיתוח שונים מאלו של התובע, אין בטיעון זה כדי להועיל לנתבעים משנתקיימו שני התנאים לפגיעה בזכות היוצרים: הזדמנות להעתקה ודמיון בעניינים מהותיים. י"א. גיאומטריה בכיתה א' וצורות פתוחות וסגורות 29. הצורות "הפתוחות" ו"הסגורות" הופיעו כבר בסדרת "צעד צעד" של התובע. הנתבעים טוענים (פסקה 121 לסיכומיהם) כי: "פרק הגיאומטריה בספרי הנתבעים נפתח בצורות פתוחות וסגורות, מאחר שזה המבוא וההקדמה הטבעיים לנושא המצולעים." כן כופרים הנתבעים בדמיון שבין הציורים שבספר הנתבעים "אחת שתיים ושלוש" (ת/48 ע' 115) לציורים שבמערך של התובע (מערך השיעור לעמודים 4-5 (ת/38). אולם מודים הם כי "הדמיון היחיד הוא בסוג הפעילות / קווים פתוחים וסגורים אשר נובע מהצורך לענות למושג מתמטי זהה של צורות פתוחות וסגורות" (פסקה 121 לסיכומי הנתבעים). זו אחת הדוגמאות הבולטות והבוטות ביותר להעתקה מהתובע. הנתבעים מפנים בסיכומיהם (פסקה 121) לדברי העדה ד"ר מלכה מאונטוויטן (ע' 910-911 וע' 953) כי "המתימטיקה עצמה היא זאת שנותנת את הציור, זאת אומרת מישהו שלא ראה את הספרים אם היום אנחנו נגיד לו את ההגדרה המתימטית לא יוכל... לענות שום דבר אחר אלא מה שמצוייר." איני סבור שיש בדברי העדה הסבר כלשהו מדוע יש להיעזר דוקא בציורים שבספרם של הנתבעים כדי לתת ביטוי לרעיון המתימטי. יתירה מכך עיון בשני הספרים מורה על העתקה. בשני הספרים מופיעות צורות פתוחות וסגורות זו ליד זו. בתוך הצורות, בשני הספרים, מצויירים עכברים ולידן חתול. בספרו של התובע נאמר: "אם החתול יכול להגיע לעכבר בלי לקרוע את ה"גדר", סימן שהעקומה פתוחה. אם לא יכול לעכבר - סימן שהעקומה סגורה." בספרם של הנתבעים נאמר מעל לציורים: "החתול יכול להגיע רק אל העכברים שבקווים הפתוחים." אין בפי הנתבעים כל הסבר מדוע להדגמת הרעיון בחרו גם הם בעכברים ובחתול. כן אין בפיהם הסבר לדמיון המדהים של חלק מהציורים, כמו למשל ציור ה' בע' 115 בספרם של הנתבעים (ת/48) לציור השני מימין בע' 8 לספרו של התובע (ת/38). ההסבר היחיד לאותו דמיון יכול להיות שלנגד עיני הנתבעים היה ספרו של התובע. (ת/48) (ת/38) 30. הנתבעים טוענים (פסקה 120 לסיכומיהם) כי התובע לא זכר אם ראה פעילות של "חתול ועכבר" בספרי הנתבעים וכי לאחר מכן הודה כי יתכן שהפעילות הופיעה גם בספרים אחרים. בית המשפט הופנה לענין זה לדברי התובע בע' 536. בעיון באותו עמוד לא נמצאו הדברים המיוחסים לתובע אלא אם כן זו פרשנותם של הנתבעים לדברי התובע: "עו"ד זלצברג: אז אתה אומר שהחתול והעכבר זה המצאה מקורית שלך ת. החתול והעכבר זה משחק שאני שיחקתי כילד לא מזמן, לפני 75 שנים בערך. ש. אני שואלת אם הכנסת הדוגמאות והציורים של החתול והעכבר לתוך החוברת, זה פיתוח שלך. ת. אמרתי, בוודאי שכן. ש. וזה לא היה בשום חוברת אחרת בשום מקום אחר. ת. יכול להיות שהיה, אני לא הכרתי את כל הספרים והחוברות ובאיזה מקומות שהיו. ש. בישיבה הקודמת הראיתי לך ציור של חתול ועכבר מתוך חוברות מינימסט. ת. אמרתי שאני לא הכרתי ולא ראיתי את מינימסט." הנתבעים טוענים כי ד"ר ניצה כהן העידה כי הפעילות של חתול ועכבר נכתבה ב-1974 (ע' 734), ועל נדבך זה נבנה טיעון מפורט. אולם עיון בפרוטוקול מלמד שהשנה 1974 לא באה מפי העדה, אלא שלמרות שהעדה היתה נתונה בחקירה ראשית, הוצע לה כי הדבר אירע ב-1974 והעדה אישרה זאת. אמנם לא היתה התנגדות לדרך זו של הצגת השאלה ובית המשפט לא התבקש לפסלה, אולם משקלה של תשובה המתקבלת בדרך זו הוא מועט ביותר. הנתבעים מסתמכים לענין זה גם על עדותה של ד"ר מלכה מאונטוויטן (בע' 952). אלא שגם שם עלתה שנת 1974 בשאלה בחקירה חוזרת ולא באה מפי העדה עצמה. לכן אף כאן אין משקל לאישור שבא מפי העדה. לסיום דברים אלה יצויין כי אין בפי הנתבעים כל הסבר לדמיון בציורים שבפני. י"ב. שרטוטי בדידים 31. התובע אינו טוען לזכות יוצרים בבדידים אלא ב"שימוש בבדידים במסגרת הספרים, דהיינו היישום באמצעות שרטוטים או ציורים" (פסקה 59 לסיכומי התובע). הנתבעים טוענים (פסקה 124) כי מפסק הדין בענין הרשקו עולה שלו שרטט הרשקו בדידים חלקים ולא מחורצים לא היה נקבע שהרשקו הפר את זכותו של התובע בשרטוטי הבדידים שבספריו. לטענת הנתבעים הם משתמשים בספריהם בציורי בדידים חלקים ולכן אין הם מפרים את זכותו של התובע. אין בטיעונם של הנתבעים כדי לסתור את טיעונו של התובע כי הנתבעים העתיקו מספריו את השימוש בבדידים בציורים של מדרגות ופרטי ריהוט. י"ג. טבלאות כפל ולוחות כפל 32. התובע טוען כי צורת הטבלאות ושיבוצן בספריו הם פרי יצירתו, וכי השימוש של הנתבעים בטבלאות ומיקומן של הטבלאות מבחינת דירוג החומר מהווים הפרה של זכויותיו. לנתבעים אין מענה לטענותיו של התובע. כל שיש בפיהם (פסקה 125 לסיכומיהם) הוא שטבלאות כפל ולוחות כפל הם מכשיר שכיח ומקובל. כאמור אין התובע טוען לזכות יוצרים בטבלאות ובלוחות אלא בשימוש באלה ובשיבוצם מבחינת דירוג החומר. לכך אין לנתבעים מענה. י"ד. מתיחת קוים מקבוצה למספר 33. הנתבעים טוענים כי מתיחת קוים בין מספר לקבוצה היא טכניקה מקובלת של קישור בין מספר לכמות. גם כאן אין התובע טוען לזכות יוצרים בעצם מתיחת קוים לבין מספר לקבוצה. התובע טוען לזכות יוצרים בדרך היישום ועל כך אין לנתבעים מענה. ט"ו. תרגילי השוואה בין בדידים 34. התובע טוען כי הנתבעים העתיקו מספריו את אופן הנחת הבדידים במאונך. כך הוא מפנה לספרם של הנתבעים ת/48 (ע' 35) שלטענתו מבוסס על ספרו ת/37 (ע' 22). עיון בשני ספרים אלה מלמד על דמיון חזותי רב. אולם כאן בשונה מאשר לטענות הפרה אחרות, מצויה בפני ראיה כי ענין זה לא הועתק מספריו של התובע. פרסמן קונסטנטין, הגרפיקאי שעיצב את הספר העיד כי הוא בחר להציג את הבדידים באופן מאונך ללא הנחיה מהצוות המקצועי (ע' 1507). גם אם קבעתי שלנגד עיני הצוות המקצועי היו ספריו של התובע, אין קביעה זו מתפרשת על הגרפיקאי: כאן, להבדיל משאר טענות ההפרה, מצויה בפני עדות שלא היתה העתקה מהתובע. לכן הנני קובע שלענין הצבת הבדידים במאונך לא היתה הפרה מצדה נתבעים. 35. כפי שצויין הוגשו בפני מוצגים רבים לשם ביסוס טענת ההפרה, בעדויות שבפני היתה התייחסות להפרות רבות. מכיוון שקבעתי כי היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע ביחס לחלק מהפריטים שנטענו על ידו, לא מצאתי צורך לדון בכל טענות ההפרה העולות מהראיות, ועסקתי בפסק הדין כאלה שבהן ריכזו בעלי הדין את טיעוניהם בכתב. בעלות המדינה בספרי התובע 36. הנתבעים טוענים כי ראוי לדחות את התביעה גם מהטעם שהבעלות בספרי התובע היא למדינה באשר אלה נכתבו במהלך עבודתו של התובע ובקשר אליה. טיעון זה נסמך על סעיף 5(1)(ב) לחוק זכויות יוצרים, 1911, שבו נאמר: "5. (1) בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה: בתנאי - (א) .... (ב) אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים, אלא שאם היתה היצירה מאמר או איזה חבור אחר בעתון, במגזין או במכתב עת כיוצא בזה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא דינה שלה יצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פרסום היצירה שלא חלק מעתון, ממגזין או ממכתב עת כיוצא בזה." כאשר בית המשפט נזקק להוראתו של החוק הבריטי מ-1911, אין מנוס מהעיר על המצב המוזר שבו נושא תוסס ומתפתח כזכות היוצרים מוסדר אצלנו עדיין על ידי חוק בריטי, בן קרוב ל-100 שנה, שהוחלף בארץ מולדתו יותר מפעם אחת. 37. אין התובע חולק על כך שהועסק בהוראה כעובד משרד החינוך. אין בפי הנתבעים טענה שהתובע הועסק לשם כתיבת ספרי לימוד. התובע שימש כמורה וכמנהל בית ספר בשירותו של משרד החינוך. במקביל לכך עסק תחילה בהכנת דפי לימוד ולאחר מכן בכתיבת ספרי לימוד. הספרים שהתובע כתב הופצו למורים ולתלמידים. מוסכם על הנתבעים שמשרד החינוך ביקש מהתובע לחלק את הספרים שחיבר במסגרת חוגים להדרכה ולהשתלמות. לטענת הנתבעים (פסקה 134 לסיכומיהם) "תפקוד התובע במערכת החינוך לא היה כשל מורה או מנהל מן המנין. משרד החינוך העסיק את התובע כמדריך על של הגישה הסביבתית המובנית." יוער, שבטענם לבעלות משרד החינוך בזכות היוצרים בספרי התובע, אין הנתבעים מתייחסים לטענתם שלא ידעו על ספרי התובע ועובדיהם כלל לא נחשפו לספרים אלה. למקרא טיעונם של הנתבעים נעורה שאלה כיצד זה משרד החינוך אפשר לתובע למכור את ספריו ולנהל את מאבקו בהרשקו בהגנה על זכות היוצרים בספרים, מבלי שמשרד החינוך תבע את המגיע לו תמורת ניצול זכויות היוצרים שלטענתו הן שלו. תיאור הרקע העובדתי מפי הנתבעים בא להתאים עצמו להלכה המפרשת את סעיף 5(1)(ב) לחוק זכות יוצרים, אך אין הוא תואם את התשתית העובדתית שבאה בראיות שבפני. אם כי התובע השתמש בספריו במסגרת עבודתו בהוראה ובהדרכה, הוא לא כתב את ספריו במסגרת העסקתו על ידי משרד החינוך, ולא קיבל שכר תמורת כתיבת ספריו. בעלות המעסיק בזכות יוצרים 38. מועט הוא העיסוק בפסיקה הישראלית בתנאים שקיומם יצביע על כך שלמעסיק זכות ביצירה נעשתה תוך כדי עבודתו של היוצר. בע"א 571/68 דוד ינאי נ' אל מנספלד, פ"ד כ"ג(1) 601, אמר מ"מ הנשיא זילברג דברים שמהם משתמע כי העדרו של פיקוח על עבודת התובע בהכנת היצירה, מצביע על כך שהיצירה לא באה לעולם במסגרת העבודה. בענין שבפני אין הנתבעים טוענים כי ספרי התובע חוברו בפיקוחם. בטיעונם נאחזים הנתבעים בע"א 414/64 ברים נ' מגדלנה מרכז לתאורה מודרנית בע"מ, פ"ד ל"ט(3) 109. שם התעוררה השאלה של הבעלות בזכות היוצרים בהרצאה שנשאה מהנדסת שעבדה במכון התקנים. העיסוק בשאלה זו בא תוך דיון בקיומה של יריבות בין המהנדסת לבין מי שפרסם נוסח כתוב של הרצאה. המשנה לנשיא מ' בן פורת אמרה (בע' 111) שאם ההרצאה ניתנה תוך כדי עבודה במכון, הזכות היא למכון. אין באמירה זו כל קביעת הלכה, באשר אין כאן יותר מאשר חזרה על שנאמר בסעיף 5(1)(ב) לחוק זכויות יוצרים. מה עוד שהדברים נאמרו בהסתייגות מאחר שהנסיבות העובדתיות לא הובהרו. מערכת יחסים דומה לענין שבפני נידונה ב- Noah v. Shuba [1991] F.S.R. 14. התובע עבד בשירותו של מרכז מסוים. התובע הכין מדריך להגיינה של העור בהליך של פירסינג. הנתבע העתיק חלקים מהמדריך. משהגיש התובע תביעה על הפרת זכות היוצרים שלו, טען הנתבע להעדר יריבות באשר זכות היוצרים היא של מעסיקו של התובע. בית המשפט לא קיבל טיעון זה באמרו (בע' 25) כי התובע כתב את המדריך בביתו בערבים ובסופי שבוע ללא הוראה או הנחיה כלשהי של מעבידו. דברים אלה ישימים גם לגבי כתיבת ספרי התובע. אף ספריו נכתבו ללא דרישה של משרד החינוך וללא פיקוחו. 39. סיכום ההנחיות לקביעה אם יצירה נכתבה במסגרת העסקתו עובד מצוי בספר Lesley Ellen Harris, Canadian Copyright Law, 3 rd ed. Mc Graw Hill (2000). שם מוצעת שורה של מבחנים לבדיקה אם הזכויות ביצירה שחוברה על ידי עובד הן של המעביד (ע' 89-90): "There are three criteria that must be met in order for a work to be owned by an employer: · The employee must be employed under a "contract of service" · The work must be created in the course of performing this contract · There must not be any contract or provision in a contract that states that the employee owns the copyright (such a contract need not be in writing) Court may examine when determining whether there is an employment relationship: · Did the employee conceive the work during employment · Did the employer give orders to create the specific work · Did the employer give orders to how the work was to be done · Was the work carried out under the supervision of the employer · Did the employer have control over the author's work · Was the work carried as an integral part of the workings of the creator · Was the work carried as part of the ordinary duties of the creator · Was the work carried in the course of the employment or employment contract · Was the work carried during the normal hours of employment · Was the work carried on the employer's premises · Was the work carried for the business (as opposed to being created for personal use) · Is the work closely related to the type of business of the employer · Was the work caeated for the exclusive use of the business Where the majority of answers to the above questions are in the affirmative, then you are leaning towards an "employment" situation." מהאמור עולה כי רק יצירה שתעמוד במרבית המבחנים תחשב כמקנה זכות יוצרים למעסיק. נסיבות כתיבתם של ספרי התובע אינן באות בגדר מרבית התנאים המתוארים על ידי המחברת. אף כי הספרים התייחסו לתחום עיסוקו של התובע בעבודתו בבית הספר, הם לא נכתבו על פי הוראות הנתבעים או על פי התחייבות התובע כלפיהם, ואף לא נועדו לשימוש בלעדי של משרד החינוך. למשרד החינוך לא היתה שליטה בדרך הכתיבה של הספרים או בתכנם. בקיומם של חלק קטן מהמאפיינים הנזכרים אין כדי לצבוע את חיבור הספרים על ידי התובע בגוון של פעילות במסגרת עבודתו במשרד החינוך. 40. המסקנה שאין למדינה זכות בחיבוריו של התובע היא ראויה ורצויה. רבים המועסקים לתכליות שונות, שכתיבת ספרים אינן נמנות אליהן. כתיבת ספרים או מאמרים שלא בשעות העבודה רצויה באשר היא מפרה את מחשבתו של העובד ונותנת בידיו ובידי חבריו מכשיר יעיל לביצוע עבודתם. מוטב כי מעביד המעוניין בבעלות על יצירתו של עובד יתנה זאת במפורש עם עובדו. מודע הנני לכך שהגיונו של סעיף 5(1)(ב) לחק זכות יוצרים שונה לכאורה. על פי האמור שם יצירתו של העובד היא למעביד אלא אם הותנה אחרת. אולם שם מדובר ביצירה שנוצרה תוך כדי העבודה וכחלק ממנה, ולא בחיבור שנוצר בשעותיו הפנויות של העובד ביזמתו הוא. התוצאה שאליה הגעתי תואמת את הנהוג. המדינה היא בעלת זכות היוצרים בפסקי הדין הניתנים על ידי שופט אולם למדינה אין טענה לזכויות בספר על סדר דין אזרחי שחיבר שופט הדן בסוגיות אלה בעבודתו השיפוטית. אותו ספר מקדם את הדיון באותן סוגיות הן בפני אותו שופט והן בבתי משפט אחרים. השארת הזכויות בידי המחבר מעודדת את הכתיבה האקדמית של שופטים ושל עובדים, ובכך תועלת הן לכותב והן לאחרים. 41. נראה שהתוצאה האמורה עולה גם מהאבחנה שנעשתה בחקיקה לגבי זכויות קנין רוחני אחרות ולגבי ההתייחסות אליהן בתקש"ר (תקנות שירות המדינה). בתקש"ר מצוי הסדר מפורט בדבר הטיפול בזכויות המדינה בפטנטים על אמצאות של עובד מדינה (פרק 72) וכן בזכויות מטפחים (פרק 73). 42 על המאפיינים הייחודיים של זכות היוצרים לעומת זכויות אחרות של קנין רוחני עמד Lord Evershed, MR ב- Stevenson Jordan and Harrison Ltd. V. Macdonald Evans [1952] 1 TLR 101 בעמודים 106-107: "What, then, is the position in regard to the giving of lectures Prima facie, I should have thought that a man, engaged on terms which include his being called on to compose and deliver public lectures or lectures to some specified class of persons, would, in the absence of clear terms in the contract of employment to the contrary, be entitled to the copyright in those lectures. That seems to me to be both just and common sense. The obvious case, to which much reference by way. of illustration was made in the course of the argument, is that of the academic professions. Lectures delivered, for example, by Professor Maitland to students have since become classical in the law. It is inconceivable that because Professor Maitland was in the service of the University of Cambridge at the time that anybody but himself could have claimed the copyright in those lectures." דברים אלה אומצו על ידי W.R. Cornish בהרצאתו שפורסמה Rights in University I nnovations [1992] 1 EIPR13 באמרו (בע' 15): "Plainly Lord Evershed considered the university to be shaded by Academe, not ground by the mill of Technopolis. In my humble submission, his remarks are evenmore germane to the general obligation on university teachers to do research, because what they do is left to their discretion; whereas these days what subjects they teach is something which their faculty can prescribe for them. Just as these are not directed by their universities to do any particular research, equally they are under no contractual obligation to reduce their results to any particular copyright form. One should add that they are not under such an obligation precisely because if the employing university became the initial owner of copyright that would give it power not only to say how and when the matter may be published, but even more intolerably, to diminish the author's moral rights and to prevent publication altogether." 43. העולה מכל האמור הוא שהספרים לא נכתבו במסגרת עבודתו של התובע ולכן אין למשרד החינוך בעלות בזכות היוצרים בספרים. 44. תוך מודעות למצוקתן העלו באות כח הנתבעים את הטענה כי משרד החינוך הוא "למצער בעל "זיקת הנאה" המאפשרת לו לעשות בהם [בספרים] שימוש" (פסקה 135 לסיכומי הנתבעים). העלו טענה זו במשפט אחד מבלי שניסו להבהיר מה משמעות "זיקת הנאה" בהקשר זה ומנין שאבו ענין זה בהקשר לשימוש בזכות יוצרים. מתוך כבוד לפרקליטות המלומדות שמייצגות את הנתבעים טרחתי אני באיתורו של חומר שיבהיר את משמעות הדברים, אך יגעתי ולא מצאתי. טענת מניעות כלפי התובע 45. הנתבעים טוענים כי גם אם הוכיח התובע את תביעתו הוא מנוע מקבל תרופה על הפרת זכויותיו. לטענת הנתבעים הם החלו בחיבור ספריהם באמצע שנות השבעים, ובמהלך השנים השקיעו משאבים רבים בכתיבת ספריהם. לטענת הנתבעים התובע ידע על מעשיהם של הנתבעים והחשה באשר "העדיף להמתין בצד במשך שנים רבות ולצפות בנתבעים הבונים את מפעלם." התובע הביא ראיות אשר לא נסתרו, כי במהלך השנים פנה לנתבעים פעמים רבות בכתב ובעל פה. כך למשל העיד התובע (בע' 600) על פגישה עם אחת בשם הגר מהצוות שחיבר את ספרי הנתבעים וטען בפניה להפרת זכויותיו. לדבריו בת שיחו כפרה אמנם בהפרת הזכויות, אך היא לא סתרה בעדותה את הטענה בדבר קיום הפגישה. דברי התובע לענין פניותיו לא נסתרו על ידי המשיבים ואיני רואה מקום שלא ליתן אמון בדבריו של התובע ובמסמכים אשר הגיש. 46. הנתבעים טוענים שגם אם התובע טען בפניהם כי זכויותיו הופרו, קמה מניעות בשל אי הגשת תביעה לבית המשפט במשך זמן רב. הנתבעים טוענים כי לו הגיש התובע תביעתו היו משנים את ספריהם כדי להימנע מפגיעה בזכויותיו, אם אכן היתה פגיעה כזו. כדי לנקוט בדרך זו לא היה צורך להמתין לתביעה של התובע ודי היה בפניותיו. לא היה קל מאשר לעיין בספריו על מנת להשתכנע כי אין בטענותיו ממש או לעשות בספרי הנתבעים את השינויים שישמיטו את הבסיס לטיעונו של התובע מאותו מועד ואילך. עקביים בטיעונם בהליכים אלה כי לא עיינו בספרי התובע תוך הכנת ספריהם, לא התמודדו הנתבעים עם טיעונו כי פנה אליהם והתריע על הפגיעה בזכויותיו. חסר בסיס הוא טיעונם של הנתבעים כי היה על התובע להזדרז ולהגיש תביעה לבית המשפט, משהתברר לו שהנתבעים כופרים בטענתו בדבר הפרת זכויותיו. 47. על כל פנים ראוי טיעונם של הנתבעים למניעות להידחות גם מטעם אחר. השתהותו של התובע על הפרת זכויות יוצרים עלולה לפגוע בתביעתו לציווי המכוון למנוע את השימוש ביצירה המפרה, אולם אין הוא עומד בדרך של התובע פיצוי על ההפרה. Shaw v. Applegate [1977] 1 WLR 970,979. וכן Laddie, Prescott & Vitoria, Modern Law of Copyright and Designs, 3 rd edn. p.1787 מקום שם נאמר כי מתן ציווי מסור לשיקול דעתו של בית המשפט בעוד שבפסיקת פיצויים אין לבית המשפט שיקול דעת, ואלה ייפסקו אפילו פגעה השתהותו של התובע בנתבע בצורה חמורה. כלשונם של המחברים: "Apart from laches and acquiescence proper. An injunction is a discretionary remedy and so it may be refused where the claimant has delayed unduly to the grave prejudice of the defendant. In such cases damages in lieu may be ordered…" סוף דבר 48. הנני קובע כי בספריהם של הנתבעים היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע. 49. מרוב עיסוק בעצם שאלת ההפרה הזניחו בעלי הדין את הדיון בתרופות למקרה של ההכרה בזכותו של התובע. התובע הסתפק לענין זה בהפניה סתמית לסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן שהוגש ב-11.4.2000 והנתבעים כלל לא התייחסו לפן זה. מלבד עצם ההצהרה בדבר הפרת זכויותיו של התובע התבקש בית המשפט ליתן ציווים שונים. לאחר עיון בתרופות המבוקשות דעתי היא שלאור מורכבות הענין ולאור השלכות אפשריות של חלק מהציוויים לא יהיה ראוי להחליט באשר לתרופות, ללא מתן הזדמנות לבעלי הדין להביא בפני בית המשפט את טיעוניהם במלואם. לכן ייקבע דיון בדרך הסיום של ההליכים בתובענה. לרגל פרישתי מכס המשפט, יהיה הדיון בפני השופט שידון בסוגית התרופות במועד אשר ייקבע. 50. על אף שאין החלטתי זו מסיימת את ההליכים, אני מוצא לנכון לפסוק בשלב זה הוצאות לטובת התובע, והנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום 100,000 ₪.יש להניח שבבוא בית המשפט לפסוק הוצאות בסיומם של ההליכים, יביא בחשבון את הסכום שנפסק כאן. לבסוף הנני מודה לבאי כח בעלי הדין על הדרך שבה ניהלו הליכים אלה. אם כי במהלך הדיון היה וסברתי שבעלי הדין מאריכים במקום שניתן לקצר, הרי בסוף הדרך, כאשר נפרשה לעיני התמונה במלואה, אין לי אלא לאמץ את שיקול דעתם.זכויות יוצרים (הפרת)