זכויות יוצרים בספרי לימוד

להלן פסק דין בנושא זכויות יוצרים בספרי לימוד: פסק דין זוהי תביעה בעילה של הפרת חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"). העובדות הנדרשות לעניין: 1. התובעים הם מחבריהם של שישה ספרי לימוד בתחום הנהלת החשבונות (להלן: "הספרים"), אשר מודפסים, מופקים ומופצים על ידי דפוס העיר העתיקה בע"מ (להלן: "דפוס העיר העתיקה"). 2. בתחילת שנת 1997 הסתבר לתובעים כי הספרים מודפסים, ללא הרשאתם, על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") ונמכרים, בין היתר, לגופים גדולים העוסקים בהוראת הנהלת החשבונות, על ידי נתבע 1 (להלן: "הנתבע"). העתקים אלה נמכרו במחיר זול בכ- 30% לעומת מחיר הספרים הנמכרים על ידם (להלן: "הספרים המועתקים"). 3. העתקת הספרים נעשית באופן מושלם ללא כל שינוי לרבות כריכת הספר, שמות מחבריו ושם דפוס העיר העתיקה, אשר מופיע על גביהם כמי שהדפיס את הספרים המועתקים. 4. בגדר ההליכים המקדמיים שנוהלו בתיק ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים להדפיס ולמכור את הספרים המועתקים. כן מונה כונס נכסים, אשר תפס כמות נכבדה של ספרים מועתקים, שנמצאה בחזקתו של הנתבע וכן נתפסו חשבוניות ותעודות משלוח שהוציאה הנתבעת לפירמה בשם הפקות 2000 בגין רכישת הספרים המועתקים. טענות הצדדים: התובעים טוענים כי הם מחברי הספרים ועל כן זכות היוצרים בהם הינה שלהם. הנתבעים הפרו את זכות היוצרים בכך שהדפיסו והפיצו את הספרים המועתקים ללא הסכמתם והרשאתם. הנתבעת טוענת כי קבלה להדפסה מאחד בשם יוסי חי (להלן: "יוסי חי"), את כל החומר הדרוש להדפסת הספרים המועתקים, לרבות ספרים לדוגמא, העתקות שמש ומונטז'ים, ועל כן סברה בתום לב כי יוסי חי אוחז כדין בזכות היוצרים בספרים. הנתבעת אף כפרה בזכות היוצרים של התובעים בספרים ולחלופין כפרה בנזק. בשלב מאוחר יותר של הדיון טענה הנתבעת, אגב הרחבת חזית, כי אין להחיל על הסכסוך את הדין הישראלי מהטעם שמפעל הדפוס שלה ממוקם באזור יהודה ושומרון. הנתבע טוען כי הוא נפל קורבן למעלליו של יוסי חי, אשר מכר לו את הספרים המועתקים. לטענתו הוא לא הזמין מהנתבעת את הדפסת הספרים המועתקים, לא הוא זה ששילם לה תמורה עבור הדפסתם וכי לא היה לו צל צילו של מושג כי הדפסת הספרים המועתקים נעשית על ידה שלא כדין. בהקשר זה הוסיף וטען הנתבע כי הוא ידע שהמפיץ המורשה של הספרים הוא דפוס העיר העתיקה אולם הוא סבר, בתום לב, כי הם מודפסים כדין על ידי הנתבעת ונמכרים לו כדין על ידי יוסי חי באמצעות הפירמה הפקות 2000. דיון: א. זכות היוצרים. סעיף 6 (3) (א) לחוק קובע לאמור: " בכל משפט נגד הפרת זכות יוצרים באיזו יצירה מניחין שהיצירה היא יצירה שקיימת בה זכות יוצרים והתובע יהא מוחזק כבעל זכות היוצרים, חוץ אם חולק הנתבע על קיומה של זכות היוצרים או, הכל לפי העניין, על זכות הקנין של התובע, ומקום ששאלה כזאת שנויה במחלוקת הרי - (א) אם שם הנראה להיות שמו של מחבר היצירה מודפס או מסומן בצורה אחרת על היצירה בדרך הרגילה, מניחין שהשם הוא שמו של מחבר היצירה עד שלא הוכח ההיפך; " עותקי הספרים צורפו לכתב התביעה, על גבי כל כרך וכרך מתנוסס שמם המלא של מחברי הספר, הם התובעים, ועל כן קמה לתובעים החזקה שבסעיף 6 (3) (א) לחוק בדבר היותם מחברי הספרים. חזקה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים. תמוהה טענת הנתבעים על כי העובדה שעל גבי הספרים מופיע השם "טור", שהוא ראשי תיבות של שם התובעים, אינה מלמדת על זכות היוצרים שלהם בספרים שכן - לטענתם - איש אינו חייב לדעת כי המדובר בראשי התיבות של שם התובעים. טוב היה לטענה שלא טענה משנטענה הואיל, וכאמור, שמם המלא של התובעים מתנוסס בכריכת הספר כשם המחברים ועל כן תוספת המילה "טור" אינה מעלה ואינה מורידה לצורך קיומה של החזקה שבסעיף 6 (3) (א) לחוק. כמו כן יש לדחות את טענת ההגנה כי דפוס העיר העתיקה הינו המדפיס, המפיץ והמוציא לאור של הספרים ועל כן לו ולא לתובעים קנויה זכות היוצרים בספרים. הנתבעים לא טענו כי התובעים אינם מחברי הספרים להיפך, מכתב הגנתו של הנתבע עולה הסכמה לכך שהתובעים הם מחברי הספרים וכי דפוס העיר העתיקה הוא המפיץ והמוציא לאור שלהם. לא הוכח כי זכות היוצרים הועברה מהתובעים לדפוס העיר העתיקה ועל כן אף בטענה האמורה אין ממש. עוד נטען בסעיף 34 לתצהירו של מנהל הנתבעת, חנן דורצפאון (להלן: "חנן דורצפאון"), כי החומר המופיע בספרים הוא נחלת הכלל ועל כן אין לתובעים זכות יוצרים על חומר מסוג כזה. טענה זו נטענה על דרך הסתם מבלי שהובאה חוות דעת של מומחה לתמוך בטענה כי החומר הכתוב בספרים אינו מהווה משום יצירה הראויה להגנה על פי החוק. סעיף 1 (1) לחוק קובע לאמר: "בהתחשב עם הוראות חוק זה, תהא זכות היוצרים קיימת במקרים דלקמן בכל חלקי מושבות הוד מלכותו שחל עליהן חוק זה למשך הזמן הנזכר להלן לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואמנותיות - (א) ביצירה שיצאה לאור, תהא זכות היוצרים קיימת אם היצירה יצאה לאור ראשונה בגבולות אותם חלקי המושבות של הוד מלכותו המוגדרים לעיל : (ב) (אינו חל בישראל). אך לגבי יצירות אחרות לא תהא זכות יוצרים קיימת אלא באותה מידה שההגנה הניתנת עפ"י חוק זה ניתנה לאותן היצירות האחרות עפ"י דברי מלך במועצה בנוגע למושבות בעלות שלטון עצמי שאין חוק זה חל עליהן ובנוגע למדינות נכריות ". בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי כל שנדרש לגיבושה של זכות היוצרים על יצירה הוא לאו דווקא מקוריות וחדשנות כפי שמקובל לומר בלשון בני אדם, אלא די בכך שהיצירה לא תהיה מועתקת ומקורה יהא ביוצרה. גם אם החומר הכתוב ביצירה מבוסס על השראה מיצירה אחרת די בליקוט, סידור ועריכה כדי לגבש זכות יוצרים ביצירה. (ראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידות ויטמן ואח' מ' (3) 340, 346). ברוח דומה נפסק בת"א 641/92 (י-ם) אלישע קמרון נ' HENGHEL SHANLS דינים מחוזי ל"ב (1) 445 פסקה 21: "מכאן, כי קיימת זכות יוצרים על איסוף ועריכה של חומר מועתק לעומת זאת, העתקה בלבד, אפילו הושקעה בה עבודה רבה, אינה מוגנת." אשר למידת המקוריות של היצירה בין בדרך של איסוף ועריכה ובין בדרך של כתיבה מקורית, נפסק כי די ברמה נמוכה ומינימלית של מקוריות על מנת להקנות ליצירה הגנה על פי החוק (ראה רע"א 2687/92 גבע נ' חב' וולט דיסני מ"ח (1) 251, 258). הנתבעים לא טרחו להביא שמץ ראיה לביסוס טענתם כי החומר המופיע בספרים שחברו התובעים מועתק ממקום אחר או זהה לו, או כי אין בו חידוש כלשהו הן אשר לשיטות לימוד הנהלת החשבונות, הן אשר לאופן עריכת הספרים, הן למהות הכתוב בהם וכיוצ"ב. אשר על כן יש לקבוע כי לא נסתרה החזקה על כי זכות היוצרים בספרים הינה של התובעים. 2. הפרת הזכות: סעיף 1 לחוק קובע כי הזכות הבלעדית להעתקת היצירה והפצתה היא ליוצר בלבד וסעיף 2 לחוק קובע כי הפרת הזכות משמעה כל עשיית מעשה שהזכות הבלעדית לעשותו נתונה בידי בעל הזכות. מכאן נובע כי כל העתקה והפצה של יצירה, שנעשתה ללא הסכמת בעל הזכות מהווה הפרת זכות יוצרים. אשר לנתבעת, אין חולק כי היא העתיקה את הספרים, באמצעות הדפסתם מחדש, ואף הפיצה אותם, שכן היא מכרה אותם, על פי חשבוניות המס ותעודות המשלוח ליוסי חי, אשר פעל תחת שם הפירמה הפקות 2000. במהלך השנים 1995 - 1997 הדפיסה והפיצה הנתבעת למעלה מ- 14,000 ספרים מועתקים. סעיף 8 לחוק מהווה כמעט הגנה יחידה המוענקת בחוק למפר זכות היוצרים וההגנה המוקנית בגדרו הינה מצומצמת ומוגבלת. זוהי לשון סעיף 8: " אם הוגש משפט מחמת הפרת זכות יוצרים ביצירה והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו מניעה, או צו איסור לגבי הפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה. " לא די בהעדר ידיעה כמי שמקנה זכויות הגנה למפר, אלא יש להוכיח תנאי מצטבר לפיו לא היה למפר יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה. מכאן נובע כי לא די בתום ליבו הסוביקטיבי של המפר, אלא עליו להוכיח שעל פי מבחן אוביקטיבי לא היתה סיבה לחשוד בקיומה של זכות היוצרים (ראה פרשת קימרון פסקה 30 לפסה"ד וכן ע"א 241/55 דפוס גאופיסיקה ואח' נ' מסדה בע"מ י"א (2), 890, 892). אולם סעיף 8 מצומצם עוד יותר מכפי הנחזה במבט ראשון, שכן על פי לשונו, מי שידע על קיומה של זכות היוצרים אך סבר - אפילו בטעות - בדבר בעליה של הזכות ונטל רשות מאדם שאיננו בעל הזכות אינו חוסה בצל הגנתו של הסעיף (ראה דר' בלום "זכות יוצרים" עמ' 189 וכן ת.א (ת"א) 24478/87 קרן נ' שביט פסמ' תשנ"א (א) 139: "יוצא כי סעיף 8 מגן אך ורק על מי שכלל לא חשד בקיום זכות יוצרים ולא על מי שסבר בטעות, כי קיבל הרשאה מבעל הזכות." במקרה הנדון בפני מודה הנתבעת כי היא ידעה שעל הספרים קיימת זכות יוצרים אלא שסברה - לטענתה - בטעות כי הפקות 2000 הינה בעלת הזכות. על כן אין הנתבעת זכאית להנות מהגנת סעיף 8 לחוק גם אם הוכיחה כי היתה מפר תמים. בהקשר זה טוענת הנתבעת שתי טענות עובדתיות סותרות, המעמידות בספק את תום ליבה. מצד אחד נטען כי החומר המצוי בספרים הוא נחלת הכלל והנתבעת סברה בתום לב כי היצירות אינן מוגנות (עמ' 6 לסיכומיה) ומצד שני נטען בתצהירי עדיה כי על בסיס מצגו של יוסי חי היה לה יסוד לסבור כי הפקות 2000 היא בעלת הזכות להדפיס את הספרים. מה לה לנתבעת להתחבט במצגו של יוסי חי ולטרוח ולוודא כי הפקות 2000 היא בעלת הזכות להדפיס את היצירות אם אין בהן יצירתיות כלשהי המוגנת על פי החוק. עצם נקיטת לשון "יצירה" בתצהיר העדים מטעם הנתבעת מלמדת על כך שבעת שקיבלה לדפוס את הספרים היא סברה שמאן דהוא הוא בעל זכות היוצרים בהם. בסעיף 25 לתצהיר עדותו הראשית של משה סנדרוביץ מטעם הנתבעת נאמר כדלקמן: "אילו אנוכי או הנתבעת 2 או מי מטעמה היינו חושדים כי המזמין אינו מורשה ו/או מפר זכות יוצרים, לא היינו מקבלים את העבודה של הדפסת הספרים. " ובתצהיר עדותו הראשית של חנן דורצפאון קיימת הודאה מפורשת, בקיומה של זכות היוצרים בספר כך שהטיעון המשפטי בדבר העדר הזכות, על מנת לחסות בהגנת סעיף 8 לחוק, אין לו על מה שיסמוך. וכך מצהיר חנן דורצפאון: " עצם אספקת העתקות השמש של הספרים והמונטזים (הפילמים), מעבר למצגים שהוצגו לנתבעת 2, הן על ידי העמידה במקח על המחירים והן על אי קבלת כל ההצעות ועל ביצוע התשלומים הראשונים במועד, חיזקו את הביטחון כי הנתבע 1 ו/או "הפקות 2000" הם בעלי הזכויות והרשאים למסור את הספרים לדפוס. מקובל בענף הדפוס כי המונטזים מוחזקים בעיקר אצל המו"ל או המפיק שהוא בעל הזכויות להדפסת הספרים. " (תצהיר חנן דורצפאון ס' 12, 13) המסקנה מן האמור לעיל הינה כי סעיף 8 לחוק אינו מהווה הגנה על הפרת זכות היוצרים שנעשתה על ידי הנתבעת, אפילו הייתי משתכנעת כי עשתה כן בתום לב. למעלה מן הצורך יובהר כי לא זו בלבד שלא נחה דעתי כי הנתבעת היתה "מפר תמים", אלא מצבור העדויות מלמד על כך שלא היה לה יסוד כלשהו לסבור כי הגוף העלום הפקות 2000 הינו בעל זכות היוצרים בספרים, ואנמק. בהתאם לתצהירי עדותם הראשית של חנן דורצפאון ומשה סנדרוביץ מנהל המחלקה לעבודות דפוס של הנתבעת (להלן: "סנדרוביץ") לא היה לנתבעת כל יסוד לחשוד כי יוסי חי, אשר הציג בפניה את החומר המצוי בידיו (ספרים, העתקות שמש, ומונטז'ים) אינו בעל זכות היוצרים בספרים. נטען כי הפקות 2000, באמצעות יוסי חי, יצרו מצג שווא בפני הנתבעת כי הוא מורשה להזמין את הדפסת הספרים. בתצהירי שני העדים חוזרת במספר רב של פעמים האמירה כי לא היה לעדים יסוד לחשוד כי הפקות 2000 אינה בעלת הזכות להדפיס את הספרים כאילו למילה "הפקות 2000" משקל רב יותר מהדמות הנעלמה "יוסי חי". ראשית יאמר, כי הנתבעת נמנעה מלהביא לעדות את יוסי חי להוכיח את האופן שבו הציג בפניה את זכותו בספרים. מיותר לחזור על ההלכה הפסוקה בדבר הימנעות מהבאת עד חיוני להוכחת גרסת הנתבע. שנית, וזה העיקר, דורצפאון מעיד על עצמו כי הוא "בן למשפחה מכובדת של מדפיסים ומולי"ם, אשר החלה בעבודות דפוס עוד לפני קום המדינה" (סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית). מה מפתיע כי אדם עתיר ניסיון בעסקים בכלל ובעסקי הדפוס בפרט נמנע מלבדוק מיהו הגוף המשפטי המסתתר מאחורי הפקות 2000 והוא טורח לחזור ולציין כי הפקות 2000 הוצגה כבעלת זכות היוצרים בספרים. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית של חנן דורצפאון הסתבר כי אין לו מושג מיהו בעל זכות היוצרים בספרים ומי חתם בשם הפקות 2000 (עמ' 54 לפרוטוקול). זאת ועוד, בכתב ההגנה, בו מתוארת הדרך בה קיבלה הנתבעת - לטענתה - את החומר מהפקות 2000 או - לטענתה - מיוסי חי - או לטענתה - מהנתבע, לא נאמר ולא צוין כי בידיה מסמך כתוב כלשהו על כך שזכות היוצרים הועברה אליה מהפקות 2000. לראשונה בתצהירו הועלתה מפי חנן דורצפאון הטענה כי לדרישת הנתבעת המציאה לו הפקות 2000 אישור בכתב בדבר זכותה להדפסת הספרים. עדות זו הינה בבחינת עדות כבושה ולא ניתן הסבר מדוע מסמך כל כך מהותי לנתבעת לא צורף ואפילו לא נטען דבר קיומו בכתב ההגנה. למרות זאת, לא היסוס, העיד דורצפאון כי את המסמך קיבל הרבה לפני תחילת ההליך המשפטי (עמ' 57 לפרוטוקול). לאור האמור לעיל עדות זו מעוררת ספקות אשר לאוטנטיות המסמך מה עוד שחנן דורצפאון העיד כי איננו יודע מי חתם עליו שהרי הפקות 2000 אינו גוף משפטי. לשאלה האם טרם הדפסת הספרים המועתקים פנה למי מהתובעים או לדפוס העיר העתיקה לשאול האם מי מהם הקנה להפקות 2000 את הזכות להעתיק את הספרים השיב העד בשלילה (עמ' 55 לפרוטוקול). דפוס התנהגות זה אופיני למי שמבקש - במקרה הטוב - להתעלם מזכות היוצרים, לעצום עיניו ולהימנע מברור קל ופשוט, בטרם ביצוע ההדפסה, האם בידי הטוען לזכות, אכן יש זכות. בהקשר זה ראוי להעיר כי עדותו של חנן דורצפאון התאפיינה בניסיונות התחמקות ממתן תשובות לשאלות חשובות ומהותיות לצורך בירור השאלות שבמחלוקת ובהתנגדות מיותרת של פרקליטו, לשאלות רלוונטיות, התנגדות אשר הדליקה אצל העד נורית אזהרה לגבי השאלה שהוא נשאל. כך - למשל - הפגין העד בקיאות יוצאת מן הכלל בשאלת האשיות המשפטית הנפרדת והשונה בין החברות שבשליטתו וניהולו (עמ' 50 לפרוטוקול). העד אף הפגין בקיאות לגבי האופן שבו רוכשים זכות יוצרים ביצירות ספרותיות, ותוכן חוזי הרכישה עליהם חותמת החברה שבניהולו (עמ' 51 לפרוטוקול). אך משנשאל האם ידוע לו כי על פי דרישת החוק יש צורך בכתב לצורך העברת זכות יוצרים, התנגד פרקליטו התנגדות סרק, אשר הביאה - מן הסתם - את העד לענות תשובה שלילית. תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם הבקיאות עסקית משפטית שהפגין העד בתחום עיסוקו, יש בה כדי להעיד על ניסיון התחמקות והיא מחלישה עוד יותר את מידת תקפותו של המסמך עליו נסמכת הנתבעת כמי שהוצג לה על ידי הפקות 2000. סימן שאלה נוסף המתעורר בקשר למסמך האמור, אשר יד נעלמה חתמה עליו, עולה מתשובותיו החמקניות של חנן דורצפאון לשאלה האם ומדוע לא החתים את יוסי חי על הזמנת עבודה לאחר שסוכמו תנאי ההתקשרות (עמ' 65, 66 לפרוטוקול). יתר על כן, על גבי הספרים מופיע שמם של המחברים ובית הדפוס אשר על כן שיחת טלפון אחת היתה מבהירה לנתבעת על עצם קיומה של זכות היוצרים ובעליה. משנמנעה הנתבעת מלעשות כן, לא התקיים בה התנאי האוביקטיבי של תום הלב. אופן הדפסת הספרים המועתקים מלמד על חוסר תום לב סוביקטיבי של הנתבעת. הנתבעת העתיקה את הספרים בדיוק על פי נוסח הספרים, לא הוסיפה את שמה כבית הדפוס שהדפיסם, והגדילה לעשות ורשמה את דפוס העיר העתיקה כמדפיס הספרים המועתקים. נטען על ידי הנתבעת כי מקובל בענף הדפוס להדפיס את שם המדפיס המקורי גם אם עותקי הספרים מודפסים בבית דפוס אחר. טענה זו לא הוכחה. יתר על כן, אין זה סביר שהנתבעת, המעידה על עצמה כמי שעוסקת בדפוס עוד לפני קום המדינה, הינה אחד מבתי הדפוס הגדולים בארץ, אשר מדפיסה את שמה אפילו על גבי אגרות ברכה, תוותר - בקלות כזו - על הדפסת שמה על גבי שישה ספרי לימוד המופצים בקרב המכללות השונות בארץ. הימנעות מהדפסת שם הנתבעת על גבי הספרים המועתקים מלמד על ניסיון הסתרת שמה ומעורבותה בהדפסתם ועל כן משמיטה את הקרקע אפילו מטענת תום הלב הסוביקטיבי. על מעמדה המשפטי המיוחד של הנתבעת, כבית דפוס, בכל הנוגע לאחריות והיקף החבות בקשר להפרת זכויות יוצרים באמצעות ביצוע הדפסות פירטיות עמדה הפסיקה במספר בלתי מבוטל של פסקי דין (ע"פ (ת"א) 559/93 יפים מסג נ' מדינת ישראל, לב' (1) 543) יחד עם זאת מיותר לפרט היקף חבות זו לאור המסקנה כי הגנת סעיף 8 לחוק כלל לא חלה על הנתבעת מהטעם שידעה כי בספרים קיימת זכות יוצרים ומהטעם ששוכנעתי כי בהדפסת הספרים פעלה בחוסר תום לב הן סוביקטיבי והן אוביקטיבי. אשר על כן יש לקבוע שהנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעים בספרים וכי לא הראתה הגנה כנגד ביצוע מעשה ההפרה. אשר לנתבע, הוא אומנם הגיש תצהיר עדות ראשית אך נמנע מלהתייצב לחקרה נגדית בשל הליך פלילי התלוי ועומד נגדו, ועל כן אין בפני עדות כלשהי מטעם נתבע זה. לפיכך, לצורך בחינת הגנתו, יש לבחון את ראיות התביעה ולבדוק האם די בהן כדי להוכיח את עילת התביעה נגדו. בחזקתו של הנתבע נמצאו הספרים המועתקים. לטענתו הוא לא הזמין את הדפסתם, לא שילם עבורם וכי אין כל הבדל בינו לבין קונה תמים הקונה ספר, אשר מסתבר בדיעבד כי הוא הודפס אגב הפרת זכות יוצרים. לא הוכח בפני שהנתבע הזמין את הדפסת הספרים או כי היה מעורב בהזמנתם. להיפך, סנדרוביץ העיד כי מי שניהל עימו משא ומתן בקשר למחיר עבודות הדפוס, מי שהזמין אותן ומי שעומד מאחורי הפירמה הפקות 2000, לה הוצאו חשבוניות הנתבעת, היה יוסי חי ולא הנתבע. העובדה שבשלב מסוים של ביצוע עבודות הדפוס היה זה הנתבע שהביא לנתבעת את השיקים של הפקות 2000 בגין ביצוע העבודה, והעובדה שמידי פעם הוא הגיע לבית הדפוס על מנת ליטול חלק מהם אינה מצביעה, בהכרח, על כך שהיה מעורב בהזמנת הדפסת הספרים. ההיפך, אם נטל אך חלק מהספרים, כפי העולה מסעיף 37 לתצהיר סנדרוביץ, יש בכך כדי להצביע על כך שלא הוא זה שהזמין את הדפסת הספרים, אלא רכש מיוסי חי חלק מהם. בסעיף 38 לתצהיר סנדרוביץ יש כדי לחזק המסקנה הלכאורית כי הנתבע לא רכש את מלוא כמות הספרים המועתקים שכן נאמר בו כי חלקם הובלו באמצעות מוביל של הפקות 2000. יתר על כן, בעדותו של סנדרוביץ הוא מאשר כי מי שהזמין את הספרים הוא יוסי חי וכי הנתבע הוצג לו כמי שרכש אותם: "ת. בהתחלה הוא (יוסי חי, ש.א.) השאיר לי מס' איתורית והוא היה מאשר לי הצעת מחיר. בפעמים הראשונות הוא הביא כסף במזומן וגם שיקים. אחר כך הוא הביא את חיים, נתבע 1 הוא הציג אותו כלקוח שהוא מזמין ספרים. זה מה שהבנתי תוך כדי דיבור. ש. הוא אמר שהוא מוכר את זה לאנשים. ת. כן. הוא אמר שחיים זה אחד הלקוחות שלו. (עמ' 76 לפרוטוקול, הדגשה שלי ש.א.) לאורך כל חקירתו של סנדרוביץ עולה כי מזמין הדפסת הספרים והרוח החיה בכל הקשור להזמנת העבודה היה יוסי חי ולא הנתבע (עמ' 76, 77 לפרוטוקול). וכן: "ש. כל הספרים שהוזמנו על ידי מר יוסי חי הדפסתם מבלי לשאול שאלות. ת. נכון " (עמ' 80 לפרוטוקול) ובהמשך: "ש. כשהספרים היו מוכנים מה היה הנוהל. ת. היו מודיעים לי מהמפעל. לפני שהורדנו להרצליה היינו מתאמים תאריך או משאית עם שליח היה בא לקחת ולפעמים גם חי היה בא. מכאן נובע כי לא רק המשא ומתן על הדפסת הספרים המועתקים והזמנתם נעשה על ידי יוסי חי, אלא גם התאום לקבלתם נעשו עימו באמצעות מובילים שלו ופעמים רבות אף הוא נכח בפריקת הספרים. לפיכך התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הזמין את הדפסת הספרים, או כי הפיץ אותם, מעבר לעובדה שרכש אותם מהמפיץ הראשי. אשר על כן לא הוכח שהנתבע הפר את זכות היוצרים ועל כן יש לדחות את התביעה נגדו וכן את הודעת צד ג' ששגרה הנתבעת אליו. בהקשר זה יוער כי למרות הודעת צד ג' שהוגשה כאמור ולאחר שהסתבר לנתבעת כי הנתבע לא יעיד, היא לא ביקשה לזמנו לעדות על מנת להוכיח כי הוא היה מעורב בהזמנת הדפסת הספרים. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע וכן על דחיית ההודעה לצד ג' שהוגשה נגדו. כתוצאה מהפרת זכות היוצרים בספרים נגרם לתובעים נזק והם תובעים נזק מיוחד עבור הפסד בגין הספרים המועתקים שהודפסו על ידי הנתבעת ונמכרו בשוק החופשי. לחלופין נתבע הנזק הסטטוטורי. לביסוס הנזק המיוחד הגישו התובעים חוות דעת של רואה חשבון מוריס אזולאי. רואה החשבון התבקש לבדוק מהו הרווח הממוצע שמפיקים התובעים ממכירת כל ספר. הכפלת הרווח בכמות הספרים המועתקים שנמכרה מהווה את נזקם של התובעים. לצורך בדיקת כמות הספרים המועתקים שנמכרה הושוותה כמות הספרים שהודפסה על ידי הנתבעת (נתון זה חולץ מהמסמכים והחומר שמסרה הנתבעת לכונס הנכסים), לעומת כמות הספרים שנתפסה על ידי כונס הנכסים. הפרש הכמויות נותן את תוצאת מספר הספרים המועתקים שנמכרה. דומני כי זוהי דרך נכונה לחישוב כמות הספרים המועתקים שנמכרה, חזקה כי כל מה שהודפס ולא נמצא נמכר וכל עוד לא הוכיחה הנתבעת אחרת, הרי שנקודת המוצא הינה - אם כן - הנוסחה האמורה לחישוב הספרים המועתקים שנמכרו. לצורך חישוב רווחם הממוצע של התובעים למכירת ספר בדק רואה חשבון אזולאי את התשלומים ששילם להם דפוס העיר העתיקה. כזכור, דפוס העיר העתיקה הוא המדפיס והמפיץ הבלעדי של הספרים ולאחר ניכוי הוצאות ההדפסה, הפקת הספרים וניכוי עמלתו הוא מעביר לתובעים את היתרה המהווה את רווחיהם ממכירת הספרים. רואה חשבון אזולאי בדק את הנתונים האמורים לשנים עובר להפרת זכויות היוצרים היינו השנים 1996 , 1997 ומצא כי הרווח הממוצע לספר הינו 28.51 ₪ . הכפלת הסכום האמור בכמות הספרים המועתקים שנמכרו - 8,140- תביא לתוצאת הנזק. רואה חשבון אזולאי נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו, אשר רק שבה, חידדה והסבירה את עקרונות חוות דעתו. מומחה זה שב והבהיר כי בדק את כרטיס הנהלת החשבונות של התובעים בדפוס העיר העתיקה, הוא בדק את דיווחי המס שמדווח בית הדפוס על תשלומים ששילם לתובעים, אשר מהם ניכה את המס, והסכום ששולם לתובעים על ידי העיר העתיקה מהווה את סך הרווחים הצומחים להם ממכירת הספרים (עמ' 2 לפרוטוקול). חוות דעתו של רואה חשבון אזולאי לא נסתרה והעובדה כי הוא משמש גם כרואה חשבון של דפוס העיר העתיקה אינה מהווה, כשלעצמה, סיבה לפסול חוות דעת זו. טענת הנתבעת כי בשיקלול ממוצע הרווח לספר נכלל גם ספר שמספר המכירות בו היה זעום (49 ספרים מועתקים) אינה משמיטה את הקרקע מחוות הדעת, שכן, רואה החשבון מטעם הנתבעת אך ציין עובדה זו (סעיף 15 לחוות דעתו השניה) אולם הוא לא הראה, חרף נתונים שהיו בפניו, כי יש בכמות זו כדי לגרום לסטיה ניכרת מהממוצע אליו הגיע רואה חשבון אזולאי. מטעם הנתבעות הוגשו שתי חוות דעת חשבונאיות של רואה חשבון יצחק סילבר. בחוות הדעת הראשונה בסיס החישוב לרווח שהפיקו התובעים ממכירת ספר היה מבוסס על הנוסחה כדלקמן: כמות הספרים שהופיעה במלאי של שנה מסוימת בצירוף כמות הספרים שהודפסה, על פי הדוחות באותה שנה, בהפחתת מספר הספרים שנותרה במלאי של אותה שנה. חילוק הכנסות התובעים באותה שנה, בכמות הספרים שנמכרה מהווה את הרווח הממוצע לספר. בהתאם לחוות דעתו הראשונה של רו"ח סילבר עולה כי נוסחת החישוב האמורה מביאה לרווח של כ- 11 - 12 ₪ לספר. אולם, לאחר שהוגשה חוות דעת מומחה זה, ומשהסתבר על פי הודעת פרקליט התובעים מיום 9.7.01 כי סך הספרים שנמכרו, לפי חישובו של רואה חשבון סילבר, קטן מהסכום שחישב וציין בחוות דעתו, הוגשה בקשה לתיקון חוות הדעת אך לא בהפחתת כמות הספרים שנמכרה, אלא נמצאה שיטת חישוב אחרת לבדיקת הנזק. אם היה רואה חשבון סילבר נאמן לשיטת החישוב הראשונה שלו היה יוצא, לאחר תיקון הטעות כאמור, כי סכום הרווח לספר עולה על הסכום שנמצא על ידו, עולה אף על זה שעל פי חישובי התובעים והוא הודה בכך בחקירתו הנגדית: " ש. האם נכון שעל בסיס הנתונים החדשים המתוקנים, בניתוח המסמך המתוקן התוצאה על בסיס הנוסחה שאתה בנית, היתה משתנה כשהרווח לספר עולה. ת. נכון. " (עמ' 49 לפרוטוקול) לפיכך, משראה לנכון, רואה חשבון סילבר לשנות לחלוטין את שיטת חישוב הרווח לעומת זו עליה הצביע בחוות דעתו הראשונה די בכך כדי ליצור חוסר אמון במהימנות ואמינות בדיקותיו ומסקנותיו. יתר על כן, בחוות הדעת השניה אין בטוי מספרי כלשהו לרווח שמפיקים התובעים ממכירת ספר, וכל שטען בחקירה נגדית הוא כי הנתונים שקיבל מהתובעים אינם מקובלים עליו. לא מצאתי נימוק עניני לאמירתו זו, רואה חשבון סילבר השמיט את הקרקע מאמינותו המקצועית והסבריו הדחוקים מהווים אך תרוץ בלתי מתקבל להתחמקותו מהנוסחה המופיעה בחוות דעתו הראשונה. אשר על כן אני מאמצת את נוסחת החישוב המופיעה בחוות דעת המומחה מטעם התובעים ונזקם הינו כדלקמן: 8,140 ספרים X 28.51 ? = 232,041 ש"ח סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה המקורית ועד למועד התשלום בפועל. טענת ההגנה בדבר אי תחולת הדין הישראלי מהטעם שמפעלה של הנתבעת ממקום באזור יהודה ושומרון טוב היה אילו לא נטענה. הטענה מהווה הרחבת חזית, היא לא הוכחה בראיות בכל הנוגע למושבה של הנתבעת וחמור מכך מעדויותיה עולה כי החוזה נכרת בישראל, האספקה בוצעה בישראל כמו גם תשלום התמורה והצדדים לעסקה הם תושבי ישראל. הטענה נדחית. בנוסף לפיצוי האמור תישא הנתבעת בהוצאות התובעים כדלקמן: הוצאות חקירה ואיחסון הספרים שנמצאו כנגד הצגת חשבונית או אישור אחר. הוצאות האגרה ושכר טרחת עורך דין בסך השווה ל- 20% מהסכום הפסוק (לא כולל הוצאות) בצירוף מע"מ. התביעה והודעת צד ג' נגד הנתבע נדחות. התובעים ומשגרת ההודעה ישאו, ביחד ולחוד, בשכר טרחת פרקליט הנתבע בסך 35,000 ₪ בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ספרי לימודזכויות יוצרים (הפרת)