האם יש זכויות יוצרים על כתבה בעיתון ? התובע טען כי מאמר בעיתון הוא בבחינת "יצירה ספרותית". השימוש שנעשה במאמר זה, ללא נטילת רשותו, פגע בזכות היוצרים שלו וגרם לו נזק. לא זו בלבד שהמאמר התפרסם בבחינת הבגרות, בשנים שלאחר מכן התכוננו תלמידים לבחינות בגרות, אף כאשר בחינת הבגרות הנ"ל, משמשת כחומר להכנה. להלן פסק דין בנושא זכויות יוצרים על כתבה בעיתון: פסק דין נתוני רקע 1. התובע הוא עיתונאי במקצועו, חבר מערכת עיתון "הארץ" וכתב בכיר במוסף השבועי של העיתון. 2. בגיליון כתב העת "פוליטיקה", שפורסם בחודש דצמבר 1990, נכלל מאמר מפרי-עטו של התובע, תחת הכותרת "געגוע לתמימות". לפני המאמר נרשם שמו של התובע "רונן ברגמן". בשולי המאמר נרשם "רונן ברגמן, בן 18, כתב במקומון החיפאי 'כלבו'". 3. הסתבר לתובע כי במסגרת בחינות הבגרות בחיבור עברי, בקיץ תשנ"ה - 1995, צוטט המאמר הנ"ל, במסגרת שאלה מס' 1 בבחינה הנ"ל. הנבחן נתבקש, "קרא את הכתבה הבאה, וכתוב על-פי ההנחיות שאחריה:". לאחר מכן מצוטטת הכתבה תחת הכותרת "געגוע לתמימות". מתחת לכותרת זו רשומה כותרת משנה "(על-פי כתבה מאת רונן ברגמן, בן 18, למקומון החיפאי 'כלבו')". הכתבה, אין חולקין, מבוססת, רובה ככולה, על המאמר המקורי האמור, ואולם יש בה השמטות ותיקונים. ככל שעסקינן בנבחן, מורה לו הבחינה, "כתוב למחבר המאמר מכתב שבו אתה מסכים עמו או חולק על התרשמותו, בהסתמך על ניסיונך ועל ניסיונות אחרים שעליהם שמעת או קראת". 4. התובע טוען כי מאמרו המקורי הוא בבחינת "יצירה ספרותית". השימוש שנעשה במאמר זה, ללא נטילת רשותו, פגע בזכות היוצרים שלו וגרם לו נזק. לא זו בלבד שהמאמר התפרסם בבחינת הבגרות, בשנים שלאחר מכן התכוננו תלמידים לבחינות בגרות, אף כאשר בחינת הבגרות הנ"ל, משמשת כחומר להכנה. התובע דרש, איפוא, לפצות אותו בסכום של 80,000 ש"ח, ולאסור על הנתבעת להמשיך לעשות שימוש במאמר הנ"ל, פרי-עטו. 5. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. היא התגדרה בהגנות שונות המצויות בחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן-"החוק"). היא טענה כי לא נגרם לתובע כל נזק וכי מכל מקום פועלה נעשה בתום-לב, למטרות חינוכיות, וללא אופי מסחרי כלשהו. 6. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובע נמסר תצהיר שלו וכן תצהיר של מורה ושני תלמידים שאימתו את גרסתו אודות השימוש שנעשה בבחינת הבגרות הנ"ל, כחומר הכנה ושינון בבחינות בגרות בשנים שלאחר מכן. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות של מר משה דקלו, מנהל אגף הבחינות במשרד החינוך והתרבות של הנתבעת (להלן-"דקלו"), של גב' מזל שיניאק, מפקחת על תחום הלשון וההבעה במשרד החינוך והתרבות וחברת ועדת השאלונים אשר חיברה את בחינת הבגרות הנדונה (להלן-"שיניאק"), ושל ד"ר שרה זיו, מנהלת האגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך והתרבות (להלן-"ד"ר זיו"). 7. למקרא תצהירי העדויות דומה שאין חילוקי דעות עובדתיים של ממש בין בעלי הדין. המחלוקת בינם היא מחלוקת משפטית ביסודה. על יסוד זאת הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פס"ד בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק וסיכומי טענות. לאחר הגשת סיכומי טענות, ולבקשת ב"כ התובע, התרתי לו להגיש תגובה לסיכומי ב"כ הנתבעת. על-מנת לשמור על יתרונה הדיוני של הנתבעת התרתי לה להגיש תשובה לתגובה. טרם שאדרש לסוגיות המשפטיות הצריכות לפנים, מן הראוי להשלים מספר נתונים עובדתיים. 8. מאמרו של התובע בשנת 1990 היה פועל יוצא של רשמיו בארה"ב, במסגרת השתתפותו במשלחת נוער במימון משרד החוץ, כדי לקיים שורה של מפגשים עם נוער לא יהודי. במאמר זה, בין השאר, תוהה המחבר אודות ההבדלים במנטליות בין הנוער בישראל לבין הנוער בארה"ב. כך, הוא מצביע על חוסר הידע של הנוער האמריקני בסוגיות, לכאורה נכבדות, דוגמת אי ידיעתם על מחול השדים סביב מינויו של שר ההגנה האמריקני, שנחשד באלכוהוליזם. בסופה של דרך, מביע המחבר קנאה באמריקנים "שהיו הרבה יותר פתוחים ונוחים לגישה ממני עם החספוס שהפגנתי כלפיהם שלא במודע. קינאתי בהם על כך שמעשים שלי, שנראו מוזרים מאוד וחברותיים רק באופן מאולץ, מהווים אצלם חלק טבעי מהזרימה היום-יומית של החיים. קינאתי בהם על היחס בין מורים לתלמידים, בין הורים לילדים, על הנכונות העצומה להשיב, אם כי לא תמיד על מידת הצלחתם להבין". הנה כי כן, גם זו הייתה סיבת המחבר ל"געגוע לתמימות". 9. מתצהירו של דקלו למדתי על הדרך המפורטת בה שוקד משרד החינוך והתרבות על עיבוד שאלוני בחינות בגרות, לרבות סוגיית החשאיות והסודיות המתחייבת עקב כך. מתצהירה של שיניאק למדתי כי כאשר שוקדים על חיבור נוסח של בחינת הבגרות, נלקחים בחשבון שיקולים מקצועיים. על דרך זו, "אם הטקסט ארוך מדי - נשתדל לקצר אותו על-מנת שהתלמיד יוכל לעמוד בסד הזמנים של הבחינה; אם נדרשת עריכה לשונית עפ"י הכללים המתחייבים... ייעשה שינוי בטקסט על-מנת להתקין אותו" (סעיף 4). משום כך, מגמת השינויים בתוכן המאמר הייתה "לקצר את תוכן המאמר בשל סד הזמנים כאמור" וכן "למקד את תשומת לב התלמיד לנושא עליו הוא נתבקש להגיב בחיבורו" (סעיף 7). 10. טרם שהוגשה התביעה התנהלה חליפת מכתבים עם התובע ופרקליטו. ממכתבו של עו"ד אפרים יפהר, סגן בכיר ליועץ המשפטי של משרד החינוך והתרבות, נלמד כי משרד החינוך לא סבר כי עליו לבוא בדברים עם התובע, או עם אחרים המושכים בעט סופרים, וכי "ייתכן שיש מקום לקבוע כנוהל עבודה של המשרד כי במקרים המתאימים, ובכפוף למגבלות הקשורות בסודיות בחינות הבגרות, יהיה קשר בין אגף הבחינות ובין מי שכתב מאמר, שעליו מבוסס קטע בבחינת בגרות, לפנים משורת הדין, כדי שזה יביע דעתו העקרונית אם הוא מסכים לכך שמאמר פרי-עטו ישמש בסיס לעיבודים שיופיעו בבחינות הבגרות" (סעיף ט' למכתבו, נספח ג' - 6 לתצהיר התובע). הפרה לכאורה של זכות יוצרים 11. בעלי הדין אינם חולקים כי המאמר שפרסם התובע הוא בבחינת "יצירה ספרותית". כאמור, הנתבעת אף אינה מתיימרת לטעון כי היא ביקשה את רשותו של התובע לעשות שימוש, זה או אחר, במאמר שפרסם. ברי, איפוא, כי התובע הוא בעל זכות יוצרים. 12. לנוכח זאת, קובע סעיף 1(2) לחוק, כי משמעות זכות היוצרים היא "זכות יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה בצורה של ממש או להעתיקה... וכן "להוציא לאור, להעתיק, להציג ולפרסם כל תרגום של היצירה" (סעיף קטן 1(2)(א) לחוק). 13. ב-ע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 259 נקבע כי "שילובו של פרט מועתק ביצירה חדשה, מידת יצירתיותו של המפר ואף חשיבותה האמנותית או החברתית של יצירתו - כל אלה אינם מעלים ואינם מורידים" (עמ' 268). די בכך שהוכחה "העתקה", על-מנת להוכיח, לכאורה, הפרה של זכות יוצרים. 14. ואולם, דיני זכויות יוצרים נועדו ליצור איזון "בין שתי מערכות של עקרונות נוגדים: קיים מתח בין העיקרון הכללי של חופש המידע והזכות של הציבור בהפצתו לבין ההגבלה על חופש זה כשמדובר ביצירות בעלות זכות יוצרים. כמו כן קיים מתח בין העיקרון של חופש התחרות לבין הסייגים הכלכליים מעין-מונופוליסטיים של זכות היוצרים. קנה המידה להערכתו של חוק זכויות יוצרים הוא מידת הצלחתו לאזן בצורה נכונה ובהירה בין הכוחות והמתחים הללו" (דפנה לוינסון, "ההגנה של 'שימוש הוגן' בזכויות יוצרים", "משפטים" טז (תשמ"ו), עמ' 430 בעמ' 431; להלן-"לוינסון"). לפיכך, כפי שיפורט להלן, מתגדרת הנתבעת בהגנות סטטוטוריות מסוימות בדיני זכויות יוצרים. אדרש להן להלן. סעיף 2(1)(I) לחוק 15. סעיף 2(1)(I) לחוק קובע כי "המעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים: - כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, או תמצית עיתונאית". משמע, הסעיף מעניק הגנה בשני תנאים מצטברים: האחד כי השימוש יהיה לשם מטרות מוגדרות וספציפיות, דהיינו "לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, או תמצית עיתונאית". בכך לא סגי. גם מקום שההגנה קיימת חייב השימוש להיות בבחינת "טיפול הוגן". לוינסון מבארת כי "ישנם שימושים מועילים מסוימים שאינם פוגעים באינטרס הכלכלי של היוצר שאותו יש לטפח כדי להמריצו ליצור למען כלל הציבור" (שם, עמ' 433), ואולם בכך לא די. "גם אדם העושה ביצירה מוגנת שימוש לאחת המטרות שהסעיף מתיר יכול לשאת באחריות להפרה אם השימוש שייעשה אינו 'הוגן'. שימוש למטרה בעלת חשיבות חברתית הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק" (שם, עמ' 434). 16. אכן, ביחס בין דרישת "הטיפול ההוגן" לבין חמש המטרות הספציפיות, זכות הבכורה ניתנת לראשונה. כך קובע כב' השופט טירקל ב-ע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ' The Roy Export Establishment Company ואח' פ"ד נג(1) 577, כי "סבורני כי המבחן הראשון - הגינותו של השימוש, שבמסגרתו נבחנת התנהגותו של הנתבע - הוא העיקרי. לעומתו, דומה שמשקלו של המבחן השני - מטרותיו של השימוש - קטן יותר" (שם, סעיף 22). ואולם, לנוכח הדרישה המצטברת של שני הרכיבים, ראוי לבחון האם פרסום המאמר חוסה בצל אחת מן המטרות האמורות, כאשר אין חולקין כי מדובר ברשימת מטרות סגורה. 17. ב"כ הנתבעת מבקשת ליתן למטרות אלו הגדרה רחבה. גם אם לא ניתן לשבץ את פרסום המאמר בבחינת הבגרות באחת ההגדרות הדווקניות האמורות יש לבחון האם הפרסום הוא ממין אחת מן המטרות הנ"ל. על דרך זו ראה כב' השופט טירקל להורות ב-ע"א 8393/96 הנ"ל, כאשר הוא בא לבחון מה משמעות הביטוי "ביקורת", כי יש ליתן לביטוי זה משמעות רחבה, לא "רק ביקורת שלילית המפחיתה מערכו של המקור, כי אם לכל סוג של בחינה, ניתוח והערכה" (שם, סעיף 22). בחנתי טענה זו של הנתבעת. כמצוות ההלכה הנ"ל שומה עליי ליתן למטרות האמורות פרשנות נרחבת, ככל הניתן. ואולם, ככל שאתאמץ להרחיב את היריעה לא יוכל פרסום המאמר בבחינת הבגרות, לחסות בצל אחת המטרות המוגדרות הנ"ל. בחינת הבגרות היא בוודאי אינה "לימוד עצמי". ודוק: החוק דן ב"לימוד עצמי", הוא אינו דן ב"לימוד" סתם. על דרך זו מוענקת הגנה ל"תלמיד, לסטודנט ולכל מי שמעתיק או משכפל עבור שימושו הפרטי בלבד ולא לספריה או ארכיב. דהיינו רק מי שמעתיק עבור עצמו יכול ליהנות מהחסינות של סעיף זה ולא מי שמעתיק עבור אחרים" (ד"ר שרה פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ב', מהדורה שניה מורחבת ומעודכנת, עמ' 925; להלן-"פרזנטי"). נהיר כי בחינת הבגרות אינה בבחינת "לימוד עצמי". אכן, פשיטא, טרם הבחינה, שוקד הנבחן, בין היתר, ב"לימוד עצמי". אך הבחינה גופה אינה בבחינת "לימוד עצמי". היא פועל יוצא, בין השאר, של "לימוד עצמי" זה. נהיר, על אותה דרך, כי טופס בחינת הבגרות אינו בבחינת "מחקר", הגם שבדוחק המענה לבחינה יכול, אולי, לשמש "מחקר". הוא אינו בבחינת "סקירה". הוא אף אינו "תמצית עיתונאית". שמא ניתן לקבוע כי טופס בחינת הבגרות הוא בבחינת "ביקורת", כטענת ב"כ הנתבעת? אף כאן התשובה שלילית. אכן, הנבחן עצמו נתבקש לשגר "מכתב למחבר" ולהביע דעתו על המאמר. הנבחן, איפוא, עוסק ב"ביקורת". ואולם נהיר כי הבחינה, היא עצמה, אינה עוסקת ב"ביקורת". יכול שהיא בבחינת "הזמנה לביקורת". אין בכך די. 18. הנה כי כן, ככל שעסקינן בחמש המטרות המוגדרות, הנתבעת אינה יכולה להתגדר באף אחת מהן. משום כך בחינת השאלה אודות "הטיפול ההוגן" אינה דרושה לפנים. עם זאת, בדעתי להידרש לה בקצרה. 19. כב' השופט מלץ, ב-ע"א 2687/92 הנ"ל, מצביע על "ארבעה שיקולים עיקריים להכרעה... והם: מטרת השימוש ואופיו; טבעה של היצירה המוגנת; היקף השימוש (מבחינה איכותית מהותית) ביחס לכלל היצירה המוגנת; והשפעת השימוש על ערכה של היצירה המוגנת ו/או על השוק הפוטנציאלי שלה" (שם, עמ' 276). כאשר אני בוחן את המסכת שבפניי לאורו של שיקול זה אין לי ספק כי הנתבעת ביצעה במאמר "טיפול הוגן". טיבו של השימוש ואופיו היה תמים ולגיטימי. נעשה בו שימוש לשם מטרה חינוכית, של כתיבת בחינת בגרות בחיבור עברי. היצירה המוגנת, מן הסתם, היא יצירת ביכורים של נער בן 18, שמן הסתם טרם רכש לו מוניטין רב. היקף השימוש אף הוא סביר. איני מקבל, כפי שיבואר בהמשך, כי נגרמה פגיעה כלכלית כלשהי לתובע וכי נגרם נזק ל"שוק הפוטנציאלי" של יצירה זו. המאמר האמור, כמוהו כמאמרים דוגמתו בכלל, לא התכוון, מטבע ברייתו, לכל "שימוש חוזר". הוא מיצה את עצמו, בעצם פרסומו החד-פעמי. איני סבור כי התובע, אי-פעם, התכוון לעשות "שימוש חוזר" במאמר זה. אכן כן, ייתכן וברבות הימים, יהפוך התובע לסופר ברוך-כשרונות וידוע. שמא יפורסמו בעתיד "כל כתבי רונן ברגמן". או-אז, ייתכן, שנגרם לתובע נזק. אין בפניי שמץ ראיה על נתון ספוקלטיבי זה. 20. הנה כי כן, הטיפול שנעשה במאמר הוא "טיפול הוגן". בכך, כהלכת כב' השופט טירקל ב-ע"א 8393/96 הנ"ל, עיקר. ואולם, הנתבעת נכשלת בהגנתה, לנוכח העובדה שהמאמר אינו חוסה בגדר המטרות הספציפיות, גם ככל שפרשנותן אמורה להיות מרחיבה ביותר. סעיף 2(1)(IV) 21. סעיף 2(1)(IV) קובע כי פרסום מוגן בפני תביעת הפרת זכות יוצרים ככל שהוא "פרסום קטעים מיצירות ספרותיות, שנתפרסמו ושלא נתכוונו לפרסומן לשם שימוש בבתי-הספר ואשר קיימות לגביהם זכות יוצרים, בתוך קובץ שעיקרי הדברים שבו אין עליהם זכות יוצרים והמכוון באמת ובתמים לשימוש בבתי-הספר והמתואר בתואר כזה בדף השער שלו ובכל המודעות שנתפרסמו ע"י המו"ל; בתנאי שאותו מו"ל לא יפרסם במשך חמש שנים יותר משני קטעים מיצירותיו של מחבר אחד, וכי יצולם המקור שממנו שאובים קטעים אלה". פרזנטי מבארת כי "התנאים לקיום חסינות עפ"י סעיף זה: א. הכוונה, שיצירת הקובץ והשימוש בו מיועדים באמת ובתמים לבתי-ספר בלבד. ב. על פני הקובץ, בעמוד השער שלו ובכל המודעות, שמתפרסמות ע"י המו"ל, יצוין במפורש שהקובץ מיועד רק לבתי-ספר. ג. אסור למו"ל לפרסם יותר משני קטעים מיצירותיו של מחבר אחד בתקופה של חמש שנים. ד. יש לציין בבירור את המקור ממנו נשאבו הקטעים, שכלולים בקובץ" (שם, עמ' 936). 22. לא יכול להיות ספק כי הנתבעת אינה יכולה להתגדר בהגנה זו. בחינת בגרות אינה בבחינת "קובץ". מילון אבן שושן מלמדנו כי "קובץ" הוא "מאסף ספרותי או מדעי" (עמ' 1161). נהיר כי הכוונה לספר המאגד בתוכו סיפורים או מאמרים. בחינת בגרות, איפוא, אינה יכולה, ולו בפרשנות מרחיבה, להיחשב כ"קובץ". כמו כן בחינת בגרות בכלל, ובחינת הבגרות הנדונה בפרט, אינה מיועדת "לבתי-ספר בלבד". בראש טופס הבחינה מצוין כי היא משמשת ל"בגרות לבתי-ספר על-יסודיים" וכן "בגרות לנבחנים אקסטרניים". נהיר לכל כי נבחנים אקסטרניים, מכל מקום, אינם תלמידי בית-ספר, ורשאי לגשת לבחינה, איפוא, אדם שחדל להיות תלמיד בית-ספר זה מכבר ורק לימים ביקש לגשת לבחינות בגרות. אחריות הנתבעת להפרות נוספות 23. הנתבעת טוענת כי, מכל מקום, היא אינה נושאת באחריות לכל הפרה נוספת, זולת זו שבבחינת הבגרות. משרד החינוך אינו מקיים בתי-ספר תיכוניים. סמינר אורנים, שאף בו נלמדה בחינת בגרות זו כחומר הכנה, היא עמותה עצמאית ונפרדת. ככל שבבתי-הספר נערכות "בחינות מתכונת" המכונות "בחינות מגן", הדבר נעשה ללא השגחתו של משרד החינוך והתרבות. 24. הנני דוחה טענה זו של הנתבעת. מהעתק חוזר מנכ"ל משרד החינוך מס' נג8/ מיום 1/8/93, שצורף לתצהירו של דקלו, מוגדרות בחינות המתכונת כ"בחינות מיוחדות הנערכות בחלק מבתי-הספר עם סיום לימודי המקצוע על-פי מתכונת בחינות הבגרות... והם נועדו לתרגל את התלמידים הנבחנים בבחינות הבגרות". הנה כי כן, אמור היה להיות נהיר לנתבעת, כי בחינות בגרות שהתקיימו בשנים עברו, ישמשו, באופן הטבעי ביותר, כחומר שינון והכנה לבחינות בגרות צפויות, ול"בחינות מתכונת" שהן "על-פי מתכונת בחינות הבגרות". זאת ועוד: מן החוזר למדתי כי לא אחת משמש הציון בבחינת המתכונת כגורם משוקלל בציון הסופי, הכל בהתאם לפרטים ולדקדוקים המפורטים בחוזר המנכ"ל הנ"ל. 25. התובע השכיל להוכיח, בגדר תצהירי העדויות, ארבע הפרות לפחות כאמור, בביה"ס התיכון עירוני ברחובות, בסמינר אורנים, באולפנת הרב בהר"ן בכפר אליהו ובבית-הספר התיכון "גימנסיה הקריות". האם הופרה "זכותו המוסרית" ו"זכותו הכלכלית" של התובע? 26. סעיף 4א. לפקודת זכות יוצרים (להלן-"הפקודה") קובע, בין השאר, כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים" וכן כי "לא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה" (סעיפים קטנים 1 ו2-). 27. הנני דוחה את טענת התובע כי בפרסום בחינת הבגרות לא נקרא שמו "על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". לא נמצאה לי כל ראיה, מפי התובע, מהם "ההיקף והמידה המקובלים". אכן כן, עובי הכותרת בפרסום המאמר המקורי, גדול מזה שבבחינת הבגרות. איני סבור כי יש פגם בכך. עיינתי בכל בחינת הבגרות. מאמר נוסף שפורסם בבחינה הוא מאמר של דוברת האוניברסיטה העברית. עובי האותיות בגין פרסומה של מחברת נכבדה זו, שבעת פרסום המאמר לא הייתה נער בן 18, זהה לחלוטין לזה של התובע. 28. התובע טוען כי הנתבעת חטאה כלפיו בכך שהיא לא דייקה במקור היצירה. כידוע, המאמר פורסם בעיתון "פוליטיקה". בבחינת הבגרות, כזכור, נרשם כי הכתבה נעשתה עפ"י מאמרו של התובע "למקומון החיפאי כלבו". התובע רואה, איפוא, משום פחיתות כבוד בכך שפורסם שמאמרו נכתב במקומון ולא בכתב-עת יוקרתי. עוד טעתה הנתבעת בכך שלא דייקה באשר לגילו של המחבר. עובר לבחינת הבגרות בגר התובע ב5- שנים. הוא לא היה בן 18; הוא היה בן 23. על העובדות אין לחלוק. נהיר כי הנתבעת טעתה במקור היצירה. היא עשתה זאת, כך אני קובע, בתום לב מוחלט. לא זו אף זו: קוראי "פוליטיקה", מן הסתם, לא ידעו מי הוא זה ואיזה הוא "רונן ברגמן". משום כך ראתה המערכת לבאר לקוראיה כי מדובר ב"בן 18, כותב במקומון החיפאי 'כלבו'". משמע, מערכת "פוליטיקה", ראתה לבשר, מן הסתם, לקהל קוראיה, על כוכב חדש הדורך בשמי העיתונות, דהיינו בחור מוכשר שבהיותו בן 18, כבר נימנה על כותבי המקומון "כלבו". ואולם, התובע לא יודע שובעה. לא די בכך שמן הסתם מדובר ב"הופעת בכורה" של "נער פלא", ורק דבר זה מסביר את הבהרת המערכת; לדידו, הוא כבר קנה לו שם ומוניטין כה רבים, אותה עת, עד אשר ציטוט המקור באופן שגוי, גורם לו פחיתות כבוד, רחמנא ליצלן. ועל הכל: לא קיבלתי כל מידע במה כתב העת "פוליטיקה" מכובד יותר מהמקומון החיפאי הנפוץ והמכובד "כלבו". אף אין לי צל של ספק כי בני התשחורת, שעה ששקדו על בחינת הבגרות, לא נתנו דעתם כל עיקר ל"פחיתות כבוד" זו של האכסניה האחת מול האכסניה האחרת. ושמא מבקש התובע להעיד על עצמו כי שעה שכתב את המאמר, נימנה על מערכת של עיתון לא מכובד? אף לעניין טעותה של הנתבעת באשר לגילו של התובע, איני מייחס לעניין זה כל משמעות. הנתבעת לא ראתה לייחס לאדם בא-בימים, ובעל וותק ניכר, ייחוס מוטעה כי הוא בן 18. איני רואה כל פגיעה שיכולה הייתה להיות בתובע לנוכח העובדה שיוחס לו גיל צעיר פלוני, הצעיר ב5- שנים, מגיל צעיר אלמוני. 29. עיקר טענתו של התובע בכך שנעשה ניסיון זדוני לסלף את מאמרו, תוך שינוי והשמטת קטעים ו"עידון" מונחים בהם עשה שימוש במאמרו המקורי. יצוין כי זמן קצר לאחר פרסום בחינת הבגרות פרסם התובע במוסף "הארץ", מאמר תגובה על אודות פרסום בחינת הבגרות האמורה. המאמר פורסם ב2/6/95- וכותרתו "החמור והג'ירפה". במכתב זה מציין התובע כי הוא הופתע כשהתבשר שמאמרו שימש חומר בבחינת הבגרות. הוא רושם כי "באמת הופתעתי. מתברר שמישהו במשרד החינוך החליט לחלוק כבוד דווקא לי, ושילב בבחינה מאמר שכתבתי פעם". מתוכן מאמר התגובה למדתי על מה יצא קצפו של התובע אשר החליט, משום מה, כי נעשה מעשה חמור של "צנזורה" של דברי ביקורת מתונים שלו, לשיטתו, על תוכנית הלימודים, השמטת משפטים עם "נופך מיני נועז" והורדת קטע שיכול לחבל ביחסי החוץ של ישראל עם ארה"ב. חזרתי וקראתי הן את המאמר המקורי, הן את המאמר "המצונזר". הנני קובע, ברורות ונחרצות, לא מיניה ולא מקצתיה. התובע רואה צל הרים כהרים. מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת. הדמוניזציה שעושה התובע לאנשי משרד החינוך, היא חסרת שחר. אכן מקובלת עליי טענתה כי "אין שחר ל'תיאוריית הקונספירציה'. אין השתקה" (סעיף 5 לסיכומיה). בעקבות שינון הבחינה שלחה תלמידה מאולפנת כפר אליהו מכתב לתובע. במכתבה זה היא מתפלמסת עמו בנקודות שונות. התובע נזעק חמס וסבור כי אילו היה מפורסם המאמר במלואו לא הייתה התלמידה חושבת עליו את אשר היא חושבת שהרי השמיטו מן המאמר "את הפן הציני והביקורתי" שבו. אף טענה זו היא חסרת שחר. נהיר לי כי התלמידה הנבונה, שראתה לשגר את מכתבה לתובע, הייתה משגרת את אותו מכתב, ובאותו תוכן, גם לו היה המאמר מתפרסם במלואו, וללא "צנזורה". לטעמי, מכתבה של התלמידה, אמור היה להחמיא לתובע. הוא מלמד על כך שכתיבתו המעניינת מעוררת מחשבה ומגרה לתגובה. אני אף סבור כי התובע אכן רווה נחת ממכתב זה, הגם שהוא אינו עולה בקנה אחד עם מכלול השקפותיו. איני סבור כי דבר זה פגע, או אמור היה לפגוע, כהוא-זה, בתובע. 30. כבר ציינתי כי "מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". פרזנטי סבורה כי שגגה נפלה במעשה המחוקק כאשר תיקן את סעיף 4א. בשנת תשמ"א. לטעמה "המחוקק אסר באופן מוחלט כל שינוי, סילוף או פגיעה ביצירה בין אם זאת פעולה, שגורמת להפחתת ערך ביצירה בין אם לאו, בין אם פעולה זו עלולה לפגוע בכבודו או בשמו הטוב של מחברה ובין אם לאו" (עמ' 858). כוונת המחוקק הייתה, כך מניחה פרזנטי, כי "עפ"י האמנה בניסוחה המקורי רק סילוף, פגיעה, שינוי או פעולה אחרת, שגורמים לפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של היוצר, יהיו הפרה של זכותו המוסרית. לעומת זאת עפ"י סעיף 4א. כל סילוף פגיעה או שינוי יביאו להפרת זכותו המוסרית של היוצר" (עמ' 859). משום כך היא סבורה כי "על בתי-המשפט למלא את החסר בשאלה בדבר הפירוש של כוונת המחוקק לא כפי שבאה לכלל ביטוי בניסוח החוק אלא בראי כולל של מטרת הסעיף והחוק... יש להניח שכוונת המחוקק הישראלי בסעיף 4א. הייתה לאסור תיקונים ושינויים שפגעו בכבודו או בשמו של היוצר כמו בסעיף 6א. לאמנת ברן (מקור אנגלי). לכן יש לפרש את הכוונה בסעיף זה בהתאם" (עמ' 860). אף פרופ' יהושע וייסמן, במאמרו "הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים", "מחקרי משפט" ז, (תשמ"ט), 51, סבור כי במעשה המחוקק "נתבלבלו במקצת היוצרות". אף הוא סבור כי ההסתמכות של הכנסת "על התרגום העברי המשובש של סעיף 6א. מן האמנה, גרמה לכך שבלי משים הרחיקה הכנסת לכת, מעבר לכוונת מציעי החוק" (שם, עמ' 53). במאמר הנ"ל מציע פרופ' וייסמן רפורמות שונות. לטעמו, "נראה לנו כי ההוראה שנקבעה בפקודת זכות יוצרים רחבה יותר על המידה, באפשרה ליוצר למנוע כל שינוי ביצירתו... ההוראה הנוכחית המאפשרת ליוצר למנוע כל שינוי, היא גורפת יתר על המידה" (שם, עמ' 63). מנגד, סבור המחבר כי "הגישה הבאה לידי ביטוי באמנת ברן, המגבילה את היכולת להתנגד לשינויים ביצירה רק למקרים שיש בשינוי כדי לפגוע בכבוד או במוניטין של היוצר, נראית לנו צרה מדי" (שם, עמ' 63 - 64). המחבר מציע פתרונות ביניים בין שתי גישות אלו. כשלעצמי, כלל איני בטוח בפרשנותם של המחברים המלומדים. לטעמי ניתן לקרוא את הסעיף, הן את הרישא, והן את הסיפא, כמכוונות אך לפעולה "העלולה לפגוע בכבודו ובשמו של מחברה". על דרך זו הרי ככל, שכאמור ברישא, מתבצע מעשה של "סילוף, פגימה, או שינוי אחר", והן ככל שאמור בסיפא, כשמדובר ב"כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה", שניהם חייבים להיות כאלו שעלולים "לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה". ככל שפרשנותי זו היא נכונה הרי, כך אני קובע, לא נפגע, כהוא-זה, כבודו או שמו של התובע. נהפוך הוא: פיו של התובע, הוא-עצמו, ענה בו כי "הופתעתי... שמישהו במשרד החינוך החליט לחלוק כבוד דווקא לי". אכן, הישג נכבד הוא למחבר בן 18, כי משרד החינוך והתרבות רואה להשתמש בפרי-עטו כחומר ראוי לגירוי מחשבה, ולעריכת בחינת בגרות בחיבור עברי. ככל שאני שוגה בפרשנותי זו, אכן, מילולית, שומה עליי לקבוע כי נפגעה זכותו "המוסרית" של התובע שהרי, אין חולקין, נעשה מעשה של "שינוי" או "פגימה" ביצירתו. הלכה למעשה, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד בהרבה. גם אם הנתבעת הייתה מעתיקה את מאמרו של התובע, כמות-שהוא, ללא כל שינוי או גריעה, סלולה דרכו של התובע לזכות בתביעתו. לכל הדעות לא נתבקשה הסכמתו ורשותו. כבר ציינתי כי הנתבעת לא השכילה להוכיח את ההגנות הסטטוטוריות בהן התגדרה. 31. ב"כ הצדדים אף התייחסו לאפשרות, שמא הופרה "זכותו הכלכלית" של התובע. לעניין סוגיה זו טענה הנתבעת ל"הרחבת חזית" מצד התובע. הגם שיש מידה של טעם בטענה זו, אין בדעתי לקבלה. נראה לי כי ברור לחלוטין כי מקום שהתובע טען, בכתב התביעה, כי מעשי הנתבעת גרמו לו, בין השאר, "לפגוע בפרנסתו" (סעיף 9 לכתב התביעה), ראוי להידרש לעניין זה. פשיטא, דרך עיקרון, צודק התובע בכך שכאשר הנתבעת נמנעה מלבקש את רשותו, שמא היא התעשרה על חשבונו. שהרי, כך הטענה, זכתה הנתבעת במתת-חינם. אילו הייתה באה עמו בדברים, מן הסתם הייתה נדרשת לשלם לו תשלום פלוני. נקטתי לשון "דרך עיקרון". עשיתי כן הואיל ו"דרך מעשה", נראית לי האפשרות האמורה קלושה עד אפסית. אין לי נתונים אודות שוויו המשוער של "המחיר" שהייתה נדרשת הנתבעת לשלם לתובע. לנוכח העובדה שבמרבית המקרים, וכפי שיבואר אף בנדוננו, הסיכון של "המפר" מתבטא בתשלום "הפיצויים הסטטוטוריים", מן הסתם מדובר היה בסכום של אלפי שקלים. לטעמי, לו היה מתרחש משא ומתן, הוא היה וירטואלי. לא התובע, אף לא הנתבעת, היו דנים בסכום זה או אחר. התובע, כך נהיר לי, היה נותן את הסכמתו, ללא אומר ודברים, ואף בשמחה רבה. הנתבעת, כך נהיר לי, לא הייתה משלמת לתובע, כל פרוטה לפרטה. לא אלמן ישראל. ככל שהתובע היה דורש תשלום בגין רשותו, מן הסתם הייתה נפנית הנתבעת לשורה ארוכה ונרחבת של כותבי מאמרים אחרים, ברמתו של התובע. כך היא עשתה לפני בחינות הבגרות משנת 1995. כך היא עושה ותעשה אחרי בחינות הבגרות משנת 1995. בכמה הפרות מדובר? 32. כפי שיבואר בהמשך מתגדרת תביעתו של התובע בפיצויים סטטוטוריים, בהתאם לסעיף 3א. לפקודה. הפיצוי המירבי עולה לסך של 20,000 ש"ח. הוא הצליח להוכיח ארבע הפרות. משום כך הוא תבע סכום של 80,000 ש"ח. הנתבעת טוענת כי, למירב, התובע זכאי לפיצוי, בנסיבות אלה, בגין פעם אחת בלבד. 33. הסוגיה האמורה נדונה ב-ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254. כב' הנשיא שמגר הורה, דרך עיקרון, כי כאשר דן סעיף 3א. לפקודה ב"הפרה" הרי היא "מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה ע"י הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי 'כל הפרה' יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (שם, עמ' 267). על דרך זו אף פסק כב' השופט גינת ב-ת.א. (נצ') 831/90 סאדר מחשבים בע"מ נ' לואי אלקטו ואח', דינים מחוזי, כרך לב(1) 380. אף במקרה שנדון בפניו, כאשר דן כב' השופט בהעתקת תוכנות מחשב, קבע כב' השופט כי "המסקנה היא שיש לפסוק פיצויים לפי מספר התוכנות שהועתקו, ואין כל חשיבות למספר הדיסקטים שהועתקו מכל תוכנה ותוכנה. העתקה של תוכנה כאמור תהווה הפרה אחת לעניין סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, 1924" (סעיף 10). אכן, כב' הנשיא שמגר אינו שולל אפשרות של פרשנות חריגה. הוא מסכם וקובע כי "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה". ועם זאת "יש שכאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסרוגין ובתקופות שונות, יתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות" ומשום כך הגם ש"יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות - ובענייננו זכות יוצרים - כמקימה עילת תביעה אחת בלבד" הרי "אין... לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין 3א." (שם, עמ' 269 - 270). 34. כאשר אבוא לסכם את המסכת שבפניי ייטו כל השיקולים לחיוב הנתבעת בגין עילת תביעה אחת, כפי שמנסח כב' הנשיא שמגר את הכלל, ולא על-פי החריג. פיצויים ללא הוכחת נזק 35. סעיף 3א. לפקודה קובע כי אם "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 אלף שקלים חדשים;". בנדוננו, לא טוען התובע לכל נזק העולה על הקבוע בסעיף 3א. לפקודה. עם זאת הוא מבקש לפסוק לו את הסכום המירבי. לטענתו סביר להניח שהיו יותר מארבע הפרות מוכחות. הוא אף מצביע על הפגיעה שנפגע במסכת האמורה הגם שהוא מתגדר בזכותו לקבל את הפיצוי הסטטוטורי מכח סעיף 3א. לפקודה הנ"ל. 36. כפי שביארה ב"כ הנתבעת בסיכומיה הרי טרם פסק דינו של כב' הנשיא שמגר ב-ע"א 592/88 הנ"ל סברו בתי המשפט כי כאשר התובע אינו מוכיח, כל נזק, לא ניתן לפסוק לו דבר (וראה ת.א (ת"א) 957/88 דוד טל נ' המכון האמריקאי להשכלה בכתב בע"מ ואח', תקדין מחוזי, כרך 93(1), עמ' 1186). ואולם, ההלכה המחייבת נוסחה על ידי כב' הנשיא שמגר בע"א 592/88 הנ"ל. בנתחו את כוונת המחוקק לעניין "פיצויים ללא הוכחת נזק", קבע כב' הנשיא שמגר כי "ההסדר נועד לאפשר לתובע מכוח זכות יוצרים, לאחר שהוכיח כי הוא זכאי לתבוע לפי זכות זו ולאחר שהוכיח דבר הפרתה של הזכות בידי הנתבע, לתבוע בגין ההפרה וללא צורך בהוכחת הנזק הממשי" (עמ' 264). הוא הורה כי "המטרה העיקרית שעמדה ביסוד הכנסת ההסדר לפקודה היא מתן סעד, ולו מינימלי, למי שזכות היוצרים שלו הופרה, אפילו לא הוכיח את הנזק הממשי שנגרם לו" (עמ' 270). אכן, אף בגדר הכרעתו של בית משפט בין סכומי המקסימום והמינימום, נותר לבית המשפט מרחב של שיקול דעת. להפעלתו של זה, לסיכומה של המסכת שבפניי, אגיע עתה. דיון והכרעה 37. הדיון עד הנה מעלה כי התובע עומד לזכות בתביעה. אודה שדעתי אינה נוחה מכך. כבר הראיתי כי לטעמי נעשה במאמר של התובע "טיפול הוגן", דהיינו הנתבעת נהגה כהלכה ברכיב העיקרי לעניין סעיף 2(1)(I) לחוק. הדבר לא סייע בידה הואיל והיא כשלה להתגדר בגדר המטרות הספציפיות, הגם שהן רכיב משני לעניינו של סעיף זה, רק משום הדרישה להצטברות שני הרכיבים הנ"ל. כבר הצבעתי על כך כי הנני סבור שלתובע לא נגרם כל נזק. נהפוך הוא: אני סמוך ובטוח כי השימוש שעשתה הנתבעת במאמר פרי-עטו יכול היה רק להביא לו רוב יוקרה. ואולם אף בעניין זה אין עצה ואין תבונה. האיסור על הנתבעת לעשות שימוש במאמר של התובע ללא הסכמתו, על פי המצב המשפטי דהאידנא, מזכה את התובע לזכות בתביעה. דומה, למרבה הצער, כי הוא אינו מותיר לבית המשפט כל שיקול דעת. וכך קורה, כאשר אני מנתח את המסכת, "טכנית", שהתובע זוכה מן ההפקר, ולמורת רוחי. בין "סדקיו" של דין זכות היוצרים, מבליחה וצצה זכייתו. אכן, הנתבעת נהגה שלא כדין עם התובע. היא עשתה זאת בתום לב. לתובע לא נגרם כל נזק, שמא הוסבה לו תועלת. התובע מנצל שגיאתה של הנתבעת. הדין מסייע בידו. "אנוס על פי הדיבור", שומה עלי להיענות לתביעתו. להערכתי, לא לכך כיוון המחוקק. הצביע על כך פרופ' וייסמן במאמרו הנ"ל. ב"כ הנתבעת רושמת בגמר סיכומיה כי "עצם הגשת תביעה צינית זו אכן מעוררת געגוע לתמימות, כשם מאמרו של התובע" (סעיף 13). אני מאמץ עמדה זו של הנתבעת. התובע מסיים את הדיון בניצחון. אכן, "ניצחון פירוס" מפוקפק. 38. האם אין נתונים ושיקולים לחובתה של הנתבעת? יש ויש. מן החומר שבפניי עולה כי התובע פנה לכב' השר ביום 6/12/95. בעקבות פנייתו של דקלו לסגן היועץ המשפטי של המשרד ביום 20/12/95, נאלץ היה התובע להמתין עד בוש לתגובתו עד ליום 16/6/96, כאשר לא רואה סגן היועץ המשפטי, להתנצל בפני התובע על שיהוי חמור כאמור. בהמשך פונה בדרישה פרקליטו של התובע ביום 16/9/96. אף במקרה זה נאלץ ב"כ התובע לחזר על הפתחים, בתזכורות ופניות שונות, עד אשר מואיל בטובו סגן היועץ המשפטי ליתן לו תגובה עניינית ביום 17/3/97. אף במקרה זה לא מוצא לנכון סגן היועץ המשפטי להתנצל, ולו בפני חבר למקצוע. דומה שהנתבעת סבורה כי כל עיתותיה עמה להשיב לאזרח ולפרקליטו, "בזמנה החופשי", תוך חוסר סבירות קיצוני וזלזול מוחלט. זאת ועוד: עוד מתחילה דרש התובע כי הנתבעת תעשה להפסקת השימוש במאמר שלו. כפי שעולה מפסק דיני, בכך התובע, לטעמי, פעל בניגוד לאינטרסים האמיתיים שלו. ואולם, אין בית המשפט שוקל את מידת התבונה בבקשותיו, מעשה פטרונות. התובע ביקש את אשר ביקש. הדין עמו. משעה שפנה לנתבעת, אמורה הייתה זו לציית למשאלתו, ללא אומר ודברים. 39. שקלתי מכלול השיקולים והנתונים. להערכתי, ולאור הנסיבות, יש לזכות את התובע בפיצוי הסטטוטורי המינימלי בסך 10,000 ש"ח. לנוכח הנתונים לחובת הנתבעת, שפורטו לעיל, בדעתי להגדיל הפיצוי לסכום של 12,000 ש"ח. לנוכח מכלול הנסיבות איני רואה ליתן צו להוצאות. סוף דבר 40. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 12,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. כמו כן הנני אוסר על הנתבעת לעשות שימוש במאמר של התובע, הן המקורי והן זה שפורסם בבחינת הבגרות משנת 1995. אין צו להוצאות. עיתונותזכויות יוצרים (הפרת)