זכויות יוצרים על מאמרים

התובע טוען כי חלקים ניכרים מהכתבה נלקחו מתוך המאמר שחיבר, ללא נטילת רשותו , ובלא ציון הולם ומתאים של המקור. בכך, טוען התובע, הפר הנתבע את זכויות היוצרים שלו. טענותיו הנגדיות של הנתבע הן בתמצית אלה: התובע איננו כלל הבעלים של זכויות היוצרים על המאמר, התובע הרשה לו להשתמש במאמר, נעשה שימוש הוגן בזכויות היוצרים, ניתן ציון מתאים של המקור.התובע, יצוין, מכחיש כי נתן הרשאה לנתבע להשתמש במאמר בחיבור הכתבה. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה, יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על ידי ירידה לפרטים. על פי המבחן האמור, ראוי היה יותר לבחון מהו החלק מתוך המאמר שנלקח לתוך הכתבה, ולא כמה אחוזים מהכתבה הם מהמאמר, אולם, גם כאן, ההכרעה בשאלה האם הועתק "חלק ניכר" מן היצירה המוגנת כאמור בסעיף 1 (2) לחוק זכות היוצרים אינה רק, או בעיקר, על פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא בעיקר מבחינה איכותית. גם כאן אין לבחון כל פרט בקטעים המושווים, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראיה כוללת. בית המשפט פסק כי קריאה עוקבת של המאמר אל מול הכתבה מלמדת, כי אכן קטעים נכבדים מתוך המאמר מצאו את מקומם בתוך הכתבה, ובעניין זה עשה התובע מלאכה נאמנה בסמנו את הקטעים הנדונים בתוך השניים. להלן פסק דין בנושא זכויות יוצרים על מאמרים: פסק דין רקע 1. קורותיהם של 15 מטוסי נורסמן בחיל האוויר הישראלי המתהווה ב - 1948 השתרבבו לתוך מעשה שהיה בין שני הצדדים בתביעה זו, כחצי מאה לאחר מכן. גם התובע (הנתבע שכנגד, להלן: "התובע") וגם הנתבע (התובע שכנגד, להלן: "הנתבע"), עסקו בתקופה הנדונה, בצורה זו או אחרת, בהיסטוריה של חיל האוויר ומטוסיו, בין השאר במסגרת ענף ההיסטוריה של חיל האוויר (להלן: "הענף"). התובע חיבר בתחילת שנת 1996 מאמר, שעסק ברכישת מטוסי הנורסמן והטסתם לארץ, ובהקמתה של טייסת הנורסמנים (להלן: "המאמר"). המאמר נמסר על ידי התובע לענף. באביב שנת 2000, פרסם הנתבע כתבה בכתב העת האמריקאי JOURNAL AMERICAN AVIATION HISTORICAL SOCIETY (להלן: "כתב העת"), שנושאה: "NORSEMANS UNDER THE STAR OF DAVID " (להלן: "הכתבה"). הכתבה מתארת את רכישתם של 15 מטוסי הנורסמן והפעלתם בשירות חיל האוויר הישראלי בשנת 1948, וקורות אותם מטוסים בשנים שלאחר מכן. 2. התובע טוען כי חלקים ניכרים מהכתבה נלקחו מתוך המאמר שחיבר, ללא נטילת רשותו , ובלא ציון הולם ומתאים של המקור. בכך, טוען התובע, הפר הנתבע את זכויות היוצרים שלו. טענותיו הנגדיות של הנתבע הן בתמצית אלה: התובע איננו כלל הבעלים של זכויות היוצרים על המאמר, התובע הרשה לו להשתמש במאמר, נעשה שימוש הוגן בזכויות היוצרים, ניתן ציון מתאים של המקור.התובע, יצוין, מכחיש כי נתן הרשאה לנתבע להשתמש במאמר בחיבור הכתבה. 3. עניינה של התביעה שכנגד: מכתב ששלח התובע (באמצעות בא-כוחו) אל הנתבע, והעתק ממנו נשלח אל מערכת כתב העת, שבו מטיח התובע כלפי הנתבע את הטענות נשוא תביעה זו. בכך, טוען הנתבע, הוציא התובע לשון הרע כלפיו. הנתבע טוען בעניין זה בעיקר להגנת אמת בפרסום. המאמר כ- "יצירה" 4. האם המאמר הוא "יצירה" המקנה "זכות יוצרים", כמובנה בחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק)? שאלה זו לא היוותה מושא ישיר למחלוקת בין הצדדים, אלא בצורה עקיפה, משום טענת הנתבע כי המאמר עצמו התבסס בחלקו הגדול על מקורות אחרים. 5. ההלכה העקרונית שהתגבשה בעולם, הן בספרות והן בפסיקה היא, שיצירה היא הגשמה בכל דרך שהיא של פרי מאמץ, כשרון והשקעה של מחבר, שיקנו לה אופי שונה משל מרכיביה, הכוונה לתוצר מוגמר של העבודה שמתבטא בדרך מוחשית כלשהי. הדרישה הבסיסית מיצירה היא מקוריות (ד"ר ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, להלן: פרזנטי, כרך א', עמ' 243). החוק התקף בארץ הוא עדיין החוק האנגלי הנזכר משנת 1911 בשינויים, כפי שתוקן בהמשך השנים עד היום. לפי המקור האנגלי של החוק, נדרשת היצירה במפורש להיות מקורית ("ORIGINAL"). דרישה בסיסית זו להיותה של יצירה בת הגנה, נשמטה אמנם מן התרגום העברי לחוק, אך הפסיקה קבעה כי יש לפרש את הסעיף על פי המקור האנגלי (רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני (להלן: גבע), פ"ד מח(1)251, בעמ' 258). כמו כן נפסק, כי הרשימה המגדירה את היצירות המוגנות באותו סעיף איננה סגורה, אלא גמישה ומתפתחת (פרזנטי, כרך א', עמ' 247). 6. בכלל זה הוכרה כיצירה הראויה להגנה "יצירת לקט" (COMPILATION) יצירת לקט היא יצירה, שכוללת בתוכה יצירה מוגנת או יצירה שאינה מוגנת ועצם היצירה היא הבחירה, העריכה והליקוט של החומר בלקט (פרזנטי, כרך ב' עמ' 37). בסעיף 35(1) לחוק, נקבע כי "יצירה ספרותית" אשר יכולה להיות מושא לזכויות יוצרים כוללת, בין השאר, גם "ליקוטים". השאלה אם קמה זכות יוצרים ביצירה שכזו נבחנת לפי מידת המקוריות שבה. לא די בכך שהיוצר השקיע ממשאביו האנושיים, אלא שנדרשת גם מידה של מקוריות לא רק ביצירה גופה אלא גם בתהליך של יצירתה - על מנת שהיצירה תזכה בהגנה (ע"א 2811/93, 2790 EISENMAN נ' קימרון (להלן: אייסנמן), פ"ד נד(3)817, בעמ' 831). 7. המאמר של התובע מתבסס אמנם בחלק בלתי מבוטל שלו, על מקורות ראשוניים אחרים: ספרי-טיסות, מכתבים ומברקים, ספרים ומאמרים קודמים, שחלקם כבר היה בארכיון הענף (פר', עמ' 6). התובע והנתבע חלוקים מהו החלק המדויק מתוך המאמר המבוסס על אותם מקורות ראשוניים, אך גם הנתבע מודה, כי לתובע היתה "תמורה ייחודית" שלו למאמר, מתוקף זיכרונותיו האישיים משירות באותה טייסת (פר', עמ' 27). עוד הוא מודה, כי גם אם עקרונית היתה גם לו הנגישות לאותם מקורות ראשוניים, הרי ש"כאשר נפגשתי בחומר של התובע, כבר לא הייתי צריך לחזור לחומר הגולמי" (פר' , עמ' 24). 8. כבר נפסק כי, העובדה ש"אבני הבניין" שהיו החומר שביד היוצר במלאכתו הן נחלת הכלל (או אצלנו: נחלת המשרתים בענף), אין לה ולא כלום לשאלה, אם קמה לו זכות יוצרים ביצירתו (אייסנמן, עמ' 828). שאלה זו צריכה להיחתך על פי האבחנה, שבין מלאכה טכנית או "מכנית" גרידא לבין השקעת "שאר רוח" או "נשמה יתירה" באותה יצירה. אלה יכולים לנבוע מבקיאותו של היוצר, מומחיותו, דמיונו, והפעלת שיקול הדעת שלו ובחירות בין חלופות שונות (אייסנמן, עמ' 833). 9. "יצירתו" של התובע אצלנו במאמר הנדון נובעת, הן מבקיאותו ומעורבותו האישית בנושא הנדון, והן מניסיונו במחקרים בתחום התעופה של חיל האוויר, ובעיקר מליקוט "אבני הבניין" ממקורות שונים, מארכיון הענף ומחוצה לו, מיונם, ריכוזם והרכבתם לפסיפס אחד, סדור, עקבי ובהיר. יעידו על כך דבריו של העד מטעם הנתבע, המרצה והחוקר ד"ר משה אהרונוב , בחוות הדעת שנתן אודות המאמר של התובע: "זהו מחקר חשוב ומעניין" (עמ' 2, למטה), "זהו מחקר פרטני מאוד, מתועד ובעל יומרנות מדעית ברורה" (עמ' 3, למעלה). 10. סיכום הדברים הוא, שמאמרו של התובע הינו "יצירה" הראויה להגנת זכויות יוצרים במובן החוק. האם הופרה זכות היוצרים? 11. הכתבה בכתב העת מתארת, כאמור, את רכישת 15 מטוסי הנורסמן לשירות חיל האוויר הישראלי ועוקבת אחר קורות אותם מטוסים בשנים שלאחר מכן. אין חולק, כי הנתבע נעזר במאמרו של התובע בחיבור הכתבה. הנתבע העיד, כאמור, כי גם אם היתה לו נגישות לחומר הגלם ששימש לחיבור המאמר, הרי שלא הזדקק לחומר הגלם, אלא נעזר ישירות במאמר (פר', עמ' 24). הנתבע אף הודה, כאמור, כי לתובע "תמורה ייחודית" למאמר מתוקף שירותו באותו אגף בעת הנדונה (פר', עמ' 27). 12. התובע התאמץ במיוחד כדי להשוות בין המאמר לבין הכתבה, ולהראות כי חלקים רבים מהכתבה לקוחים מהמאמר ואף מצוטטים מתוכו בנוסח זהה, או כמעט זהה. לטענת התובע (סעיף 16 לתצהירו), כ- 30% מהכתבה הינם "העתקה ישירה מילה במילה" ממאמרו. הנתבע העריך שיעור זה באחוזים פחותים בהרבה, כ - 13% (סעיף 6 לתצהירו). כפי שהוברר במשפט, ההפרש נובע מכך שהנתבע כלל גם את הטבלאות שבכתבתו בתוך החישוב שערך והתובע לא עשה זאת (פר', עמ' 7). 13. בנקודה זו, נראה לי כי הצדדים נתפסו לכלל טעות, שכן יסוד ההעתקה במובן סעיף 1(2) לחוק מתייחס אל עצם ה"נטילה" של החומר המוגן, ותו לא. תכלית השימוש והשתלבות החומר הניטל במסגרת רחבה יתר של פעילות אינם רלוונטיים בהקשר זה. שילובו של פרט מועתק ביצירה חדשה, מידת היצירתיות של "המפר" ואף חשיבותה האומנותית או החברתית של יצירתו, כל אלה אינם מעלים ואינם מורידים (גבע, עמ' 268-269). את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה, יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על ידי ירידה לפרטים (ע"א 8393/96 מפעל הפיס ואח' נ' THE ROY EXPORT ESTABLISEMENT COMPANY ואח' (להלן: מפעל הפיס), פ"ד נד(1) 537, עמ' 590-589). 14. על פי המבחן האמור, ראוי היה יותר לבחון מהו החלק מתוך המאמר שנלקח לתוך הכתבה, ולא כמה אחוזים מהכתבה הם מהמאמר, אולם, גם כאן, ההכרעה בשאלה האם הועתק "חלק ניכר" מן היצירה המוגנת כאמור בסעיף 1 (2) לחוק זכות היוצרים אינה רק, או בעיקר, על פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא בעיקר מבחינה איכותית. גם כאן אין לבחון כל פרט בקטעים המושווים, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראיה כוללת (שם, עמ' 591 ). קריאה עוקבת של המאמר אל מול הכתבה מלמדת, כי אכן קטעים נכבדים מתוך המאמר מצאו את מקומם בתוך הכתבה, ובעניין זה עשה התובע מלאכה נאמנה בסמנו את הקטעים הנדונים בתוך השניים. מסקנה זו נאמרת, גם בהביאנו בחשבון את טענתו של הנתבע, כי ציטט מכתבים וקטעי ראיונות של מרואיינים, כמות שהם, וכפי שהם צוטטו על ידי התובע עצמו במאמרו. 15. אמנם, כפי שגם התובע עצמו הסכים (פר', עמ' 9), בעוד שהמאמר שם דגש על ההיבט האנושי של הטייסים ושל מרכיבי הטייסת, בכתבה מושם הדגש על ההיבט הטכנולוגי של המטוסים עצמם, אך עדיין, כפי שגם ד"ר אהרונוב מציין בחוות דעתו (עמ' 3 למטה, 4 למעלה), עדויות היסטוריות חשובות מופיעות באופן זהה בשניהם וישנם גם מקרים של חפיפה. 16. המסקנה העולה מתוך השוואת הכתבה אל מול המאמר, היא שלכאורה הופרה זכות היוצרים של בעל המאמר. האם נתן התובע רשות לנתבע להעתיק קטעים מהמאמר? 17. טוען הנתבע, כי בפגישה עם התובע בענף בשנת 1996, נודע לו מפיו, כי התובע הכין טיוטת מחקר עבור חיל האוויר על העברת מטוסי הנורסמן לישראל (סעיף8.1 לתצהירו). הוא סיפר לתובע כי הוא עוסק במחקר וכתיבת מאמר על מטוסי הנורסמן וכי "ישמח" להתבסס גם על מחקרו, התובע - כך הנתבע - הביע הסכמה מלאה לכך, ללא כל תנאי (סעיף 8.2 לתצהירו). תימוכין לגרסה זו מצא הנתבע במכתב שכתב לו התובע ביום 17.7.00 (נספח ב' לתצהיר). התובע מכחיש, כי נתן לנתבע רשות כלשהי להשתמש במאמר או חלק מתוכו (סעיף 15 לתצהיר). ואכן, אין למצוא במכתב הנזכר רמז לרשות כלשהי, כנטען, אלא לכל היותר, לכך שיתכן והנתבע שוחח עמו בקשר לכוונתו לפרסם מאמר כלשהו בעניין מטוסי הנורסמן. לעומת זאת, יש בו הכחשה חד משמעית של טענת מתן הרשות. 18. עדות הנתבע בנקודה זו לא היתה אחידה. מחד, טען לרשות שניתנה בעל פה ומאידך, שהתובע כלל לא התבקש לתת לו אישור (עמ' 22 לפר'). ואם לא התבקש לתת אישור, מדוע היא ניתנה? הנתבע גם לא ידע להצביע על מניע כלשהו, שגרם לתובע לסגת מהסכמתו שניתנה, שהרי, על פי דבריו, שררו ביניהם יחסי ידידות, עד פרסום הכתבה ממש (סעיף 8.2 סיפא לתצהירו). גם ההתכתבות שבין הצדדים, בעקבות פרסום הכתבה (נספח א' לתצהיר הנתבע), מתאימה לסיטואציה, שבה התובע הופתע מאותו פרסום. 19. המסקנה היא, שהנתבע לא הוכיח מתן רשות של התובע לנטילת חלקים מהמאמר. "טיפול הוגן ביצירה" 20. טוען הנתבע להגנה הקבועה בסעיף 2(1)(I) בחוק, לפיה, "טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית", איננה נחשבת להפרת זכות היוצרים. 21. מנוסחו של סעיף 2(1)(I) לחוק עולה, כי לתחולת החריג הגלום בו נדרש קיומם של שני תנאים: האחד, שהשימוש שבו מדובר יהא למטרות לימוד עצמי, מחקר,ביקורת או תמצית עיתונאית. השני, שהטיפול בחומר המוגן במסגרת שימוש זה יהיה הוגן. לשון הסעיף מצביעה על כך שמדובר בתנאים מצטברים. רשימת המטרות המפורטות בסעיף היא רשימה סגורה וממצה (גבע, עמ' 270; אייסנמן, עמ' 837). 22. ד"ר אהרונוב פירט בחוות דעתו (עמ' 2) את טיבו של כתב העת האמריקאי, בו פורסמה הכתבה. מדובר בכתב עת היוצא אחת לשלושה חודשים על ידי אגודה של חובבי טיסה,המספקים, בין היתר, שירותי מידע, תמונות וכד', לחברי האגודה בכל רחבי העולם. האגודה גם מזמינה את חבריה לפרסם חוות דעת, התרשמויות ומאמרים פרי עטם. ד"ר אהרונוב מגדיר את כתב העת במינוח "פופולרי", להבדילו מאקדמאי. הנתבע העיד, כי הוא עוסק בדברים אלה כתחביב, וכי לא קיבל כל תשלום בגין פרסום הכתבה (פר', עמ' 26). 23. יתכן והכתבה עונה להגדרה של "מחקר" או "סקירה" או אפילו "תמצית עיתונאית", כלשון המטרות הנזכרות בסעיף האמור, אך עדיין יש להכריע, האם הכללת הקטעים מתוך המאמר בכתבה נעשתה באופן "הוגן"? אין חולק, כי הנתבע לא עשה כל שימוש מסחרי בהכללת אותם קטעים בכתבה, קריטריון מהותי בהכרעה בשאלת הוגנות השימוש (גבע, עמ' 278; מפעל הפיס, עמ' 598). למעשה, השאלה האמיתית שעלתה במשפט היא: האם ניתן קרדיט מתאים לתובע בציטוט הקטעים ממאמרו? לשון אחרת: האם קורא "סביר" יכל לדעת או להבין, שכל אותם נתונים שפורסמו בכתבה ונלקחו מתוך המאמר, אכן נלקחו מתוך המאמר שחיבר התובע? שאלה דומה עמדה במרכז בחינת "השימוש ההוגן" בפסק הדין בעניין אייסנמן (עמ' 838). לשאלה זו תוקף רב בענייננו, כאשר גם התובע וגם הנתבע אינם עוסקים בדברים אלה למטרות רווח, אלא במסגרת מילואים, התנדבות או תחביב. כך, ששמם הטוב של הצדדים הוא היחיד הנתון כאן למאזן של "רווח והפסד". 24. הקטעים שנלקחו מתוך המאמר לא סומנו בכתבה, כפי שנוהגים לסמן ציטוט, בתוך מרכאות. שמו של התובע לא נזכר כהערת שוליים או בתוך סוגריים, לצד כל ציטוט. אזכור שמו של התובע בא כאחד משמונה מקורות (REFERENCES) שצוינו בסוף הכתבה. הנתבע טען, כי הדבר נבע משיקולי עריכה, אך התובע הראה כי כתבות אחרות פורסמו באותו כתב עת עם הערות שוליים המאזכרות מקור (למשל, ת/1, עמ' 40 -41). 25. במחלוקת זו, שבין השניים, אני מוכן לאמץ את דעתו של ד"ר אהרונוב, כפי שהובאה בחוות דעתו. לדעתו (עמ' 2), יש להבין את העדרם של ציוני המקור וההתייחסות למקורות על רקע אופיו של כתב העת כ"פופולרי", להבדיל מהנוהג בפרסום אקדמאי, אך גם לדבריו, הציטוטים והעדויות שנלקחו מתוך המאמר חייבו את הנתבע "להזכיר באופן מפורש יותר" את מחקרו של התובע, "ואולי אף להזכיר את המחקר בגוף העבודה" (עמ' 4 למעלה). עוד מסכים ד"ר אהרונוב, כי "היה אף רצוי לחפש דרכים להבליט את מחקרו, החשוב כשלעצמו,של מר קפלנסקי (התובע-הח"מ) בגוף העבודה" (עמ' 4 למטה). 26. כד"ר אהרונוב, אף אני תמים דעים עמו, כי אין להטיל דופי בכוונותיו של הנתבע, כך התרשמתי ישירות מעדותו בפני. הנתבע ודאי לא הפיק כל רווח מהצנעת שמו של התובע, ולא התכוון ליטול לעצמו קרדיט שאינו מגיע לו. אף על פי כן, עלי לקבוע כי אופן אזכור שמו של התובע, כמי שמתוך מאמרו נלקחו עובדות ופרטים חשובים ורבים הכלולים בכתבה, לא היה "הוגן" בנסיבות העניין. באופן אחר: "קורא סביר" לא יכל לדעת או להבין כי נתונים מרכזיים רבים מתוך הכתבה נלקחו מתוך המאמר של התובע. 27. המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל היא, שלא עומדת לנתבע ההגנה של "טיפול הוגן" הקבועה בחוק כנגד הפרת זכות היוצרים. למי שייכות זכויות היוצרים? 28. כאן אנו מגיעים לאחת השאלות הקשות יותר, שהועלו במשפט זה: למי שייכת זכות היוצרים של המאמר? הכלל הבסיסי בדיני זכויות יוצרים הוא, שהבעלים הראשון של היצירה הוא מחברה (סעיף 5(1) לחוק), אולם לכלל זה יש חריגים, שהבולט מתוכו הוא יצירה שנוצרה על ידי עובד במסגרת עבודתו (סעיף 5(1)(ב) לחוק). במקרה זה, ההנחה הבסיסית היא, שהעובד אינו בעל זכות היוצרים ביצירתו. יחד-עם-זאת, החוק אינו מבחין בין קבלן עצמאי ובין עובד, ואין הכללים של יחסי עובד-מעביד, שקיימים בחוקים אחרים, יכולים לעזור בהבנת המונח שנחקק על ידי המחוקק האנגלי (פרזנטי, כרך ב', עמ' 582). 29. התובע מגדיר את עצמו כחוקר לא מקצועי בהיסטוריה של נושאים שונים הקשורים בראשית ימיו של חיל האוויר הישראלי (סעיף 2 לתצהירו). בפעולות אלה הוא עוסק גם בענף ההיסטוריה של החייל. הוא קיבל את רשות הענף להשתמש במקורות של הענף ומעת לעת, מסר מחקרים שונים לענף (סעיף 2 לתצהירו). בין יתר המסמכים שמסר לענף, היתה טיוטת המאמר הנדון, שנשמר על דיסקט (סעיף 4 לתצהיר). יצוין, כי את הנתבע הכיר התובע כחוקר במילואים בענף (סעיף 5 לתצהיר). 30. התובע טען בחקירתו (עמ' 4) כי יש בידו מכתב, שבו כתוב כי פרסומם של דברים כלשהם מתוך מחקריו במסגרת הענף מותנה בהסכמה מפורשת שלו ושל הענף, אולם התובע לא טרח להמציא אותו מכתב (יצוין, כי לתובע היתה הזדמנות נוספת לכך, בדיון נוסף שהתקיים לאחר מכן). כידוע, הימנעות מהבאת ראיה רלבנטית וחשובה לעמדתו של צד במשפט, פועלת לרעתו ולטובת הצד האחר (י.קדמי, על הראיות, חלק שלישי, (מהדורת 2003), עמ' 9- 1648). לעומת זאת, הודה התובע בדברים הללו: דברים שכתב בעבר במסגרת הענף פורסמו על ידי חיל האוויר, במסגרת חוברת, עליה נכתב, שזכויות היוצרים היא של משרד הביטחון (עמ' 4); בכתיבת המאמר הוא הסתייע, לפחות באופן חלקי, במסמכים שהיו מצויים בארכיון צה"ל (עמ' 4); את טיוטת המאמר מסר על גבי דיסקט לענף (עמ' 5); שני מחקרים וחוברת אחת שכתב הועברו לחיל האוויר ולא פורסמו בשום מקום אחר (עמ' 6); 31. העיד מר וינשטיין יהודה, ראש ענף ההיסטוריה של חיל האוויר בשנים 1994- 1996. הוא ידע לספר על עבודות שביצע התובע בתקופתו במסגרת מחקר כולל של הענף בשנים הראשונות של חיל האוויר (עמ' 11). הוא העיד על שיטת העבודה שהיתה נהוגה בענף (שם): מספר חוקרים אספו חומר ועשו "עבודות ראשוניות", אלה הגיעו לכותב הראשי של המחקר הכולל, והוא השתמש בכל העבודות לצורך כתיבת המחקר הכולל. שמותיהם של החוקרים "המשניים" לא הופיעו בנפרד, אלא כ"שלמי תודות" בסופו של המחקר. מר וינשטיין סבר (שם): "דין כתיבה במסגרת הענף , או שימוש בחומר של הענף, מביאה בסופו של דבר לכך, שהענף הוא בעליו של התוצאה הסופית". וינשטיין שלל אפשרות של שימוש בעבודות שעשו חוקרים בענף לצרכים פרטיים ואישר כי כל העבודות שהחוקרים עושים במסגרת הענף, התוצאה הסופית שלהם היא פרסום של הענף, אלא אם כן ניתנה רשות מפורשת בכתב לשימוש במקורות הענף לצרכים אחרים. כדוגמא, העיד על מקרה אחד, שבו ניתנה רשות כזו (עמ' 11, למטה), ומקרה אחר, שבו סורבה בקשה דומה (עמ' 12, למעלה). 32. עוד העיד וינשטיין, על מעמדו של התובע (עמ' 12): "ת. התובע ועוד כשני אנשים קיבלו אישור מיוחד לעבוד במסגרת הענף, וכחלק ממנו. העבודות לא נעשו במסגרת פרטית, אלא כתמיכה כוללת של הענף. ש. העד (התובע-הח"מ) העיד כאן שהוא היה עצמאי ואם הוא פיתח משהו, הוא הפקיד את זה בחיל האוויר, מה אתה חושב על כך? ת. אני חושב שזה לא מדויק. התובע עבד במסגרת הענף, אומנם לא כאיש פורמלי, כי הוא אינו איש מילואים, התובע קיבל אישור לעיין בארכיון". יצוין, יחד עם זאת, כי מחקרו של התובע בעניין מטוסי הנורסמן, כמו גם פרסום הכתבה של הנתבע, לא היה בזמנו של העד, והוא לא ידע להעיד ישירות בעניין זה (עמ' 12). 33. עדותו של מר וינשטיין, ששימש כראש הענף בשנים הסמוכות לשנים בהן התרחשו מאורעות משפט זה, תומכת בבירור בעמדתו של הנתבע, הן לגבי אופן העבודה שנהגה בענף וזכויות היוצרים על אותה עבודה, והן לגבי הסטטוס של התובע בענף. מדבריו אלה, עולה ללא כל ספק, כי זכויות היוצרים הן של הענף ולא של מחברי המחקרים, וכן שמעמדו של התובע היה מעמד מיוחד המקביל לעובד או איש מילואים, אמנם לא באופן פורמלי, שעבודתו איננה נעשית במסגרת פרטית אלא במסגרת כל העבודה בענף. אילו רצה התובע להזים דברים אלה, או לטעון כי קביעות אלה אינן תקפות למקרה הנדון, היה עליו להעיד את ראש הענף, שבתקופתו התנהלו הדברים הנדונים או גורם מוסמך אחר מתוך הענף. גם הימנעות זו מהווה ראיה שלילית לגרסתו. 34. לאחר תום הראיות, ובשלב הגשת הסיכומים, ביקש הנתבע לצרף ראיה נוספת (בש"א 164194/04): ספר שהוציא הענף בתחילת שנה זו (לאחר תום שלב הראיות), שנושאו: "תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות". מחברו: רס"ן אבי כהן. הספר כולל ציטוטים מתוך המאמר. ברשימה הביבליוגרפית מופיעה התייחסות למאמר, כדלקמן (מאמר מס' 1): "בכתיבת הדברים על גף 35 נעזרתי במחקר על גף זה כפי שנערך על ידי ידידיה קפלינסקי (התובע-הח"מ), מחקרו של קפלינסקי מבוסס על מקורות שנאספו בענף, על מקורות (ראיונות, יומני טיסה, יומנים אישיים, מכתבים וכיוב'), שהוא קיבל מבני התקופה וכן על מקורות אחרים שהוא קיבל ישירות מארכיון צה"ל". התובע התנגד להגשת ראיה זו, בשלב בו הוגשה. ככלל, אין לאפשר צירוף ראיות לאחר תום שלב הראיות, אולם, מאחר שיש בראיה זו כדי להאיר את תמונת הדברים שלפני בית המשפט, בלי שיש בה כדי להשפיע על התוצאה, ראוי לקבלה למטרה זו (השוו: אייסנמן, עמ' 827). 35. ודאי שאין בחוק, הישן-נושן מענה ישיר לסיטואציה דומה: מעין "מתנדב" במסגרת צבאית, כפי שאין בו מענה לסיטואציות מורכבות רבות נוספות. כמו כן, לא מצאתי מענה ישיר לשאלה זו בפסיקה. מענה חלקי יכול להימצא בסעיף 18 לחוק הקובע: "בלא לפגוע בכל זכויות או בזכויות המיוחדות של הכתר הרי אם הוכנה או נתפרסמה איזו יצירה על ידי הוד מלכותו או על ידי כל מחלקה ממשלתית או על פי הוראתם או בפיקוחם , בין לפני תאריך חוק זה ובין לאחריו, תהא זכות היוצרים ביצירה שייכת להוד מלכותו...", ממנו עולה, לכאורה, כי יצירה שהוזמנה על ידי המדינה שייכת למדינה. בנסיבות אלה, הראוי והנכון ביותר הוא להכריע בשאלה בדרך של היקש: סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980. כאמור לעיל, פעל התובע למעשה במסגרת הענף ועבורו, מחקרים שעשה בעבר פורסמו במסגרת הענף, התובע לא הראה כל מחקר אחר שערך אשר פורסם במסגרת פרטית או מחוץ לענף, לא הוצגה כל ראיה שתתמוך בטענת התובע, לפיה התכוון לפרסם את המאמר הנדון במסגרת פרטית, ולמעשה נוכחנו לדעת, כי ההתייחסות אליו נכללה במסגרת ספר כולל שפרסם הענף. משום כך, ההיקש המתבקש הוא לעבודה או לשירות שנעשו במסגרת חוזה שירות או יחסי עבודה, כאמור בסעיף 5(1)(ב) לחוק,או לעבודה שהוזמנה על ידי המדינה ונעשתה עבורה, כאמור בסעיף 18 לחוק, וכיוון שכך, נתונה זכות היוצרים על המאמר לענף ולא לתובע. 36. התוצאה הנובעת מכך היא, שהתובע אינו יכול לתבוע את הנתבע על הפרת זכויות היוצרים ("הכלכליות") של המאמר. הזכות המוסרית 37. הזכות המוסרית או הזכות האישית (DROIT MORAL) היא זכות נוספת לזכות הניצול הכלכלי של יצירה (פרזנטי, כרך ב',עמ' 847). זכות זו מכונה גם "זכות האבהות" (פרופ' ג.טדסקי, "הקניין הרוחני והזכויות האישיות", משפטים י' תש"ם; פרזנטי, עמ' 849), והיא קבועה בסעיף 4 א' לפקודת זכויות יוצרים (להלן: הפקודה). סעיף 4 א'(1) לפקודה, קובע: "מחבר זכאי ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". ובפסק דין אייסנמן נקבע כך (עמ' 842): "אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר. שורשיו של עיקרון חשוב זה שלוחים גם במקורות המשפט העברי, שעמדו על גודל עוונו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו. כך נאמר, בין דברים רבים, בעניין זה: "גדול שיאמר דבר בשם אומרו ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו יותר מגזילת ממון...ומה מאוד גדול עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר, או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב" (ר' ישעיה הלוי הורווויץ שני לוחות הברית, מסכת שבועות, קפג, ב' (ב); וכן ראו מקורות נוספים אצל נ' רקובר זכות היוצרים במקורות היהודיים (ג), בעמ' 35 ואילך)". 38. אין לראות במסירת המאמר לענף משום העברת הזכות המוסרית של התובע לענף. הזכות המוסרית שונה מהזכות הכלכלית של היוצר ביצירה, בכך שהיא אישית ליוצר ואינה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה. זכות זו תמשיך ותעמוד ליוצר גם לאחר שהעביר את זכות היוצרים לאחר (סעיף 4 א' (4) לפקודה). 39. המפתח להגנה על הזכות המוסרית של המחבר הוא, יחוס שמו לדברים שנלקחו מתוך היצירה שחיבר "בהיקף ובמידה המקובלים", ואלה נבחנים, כמובן, בכל מקרה לגופו (השווה: ת.א. (שלום-פ"ת) 2230/95 מנוסי נ' יוסף, דינים שלום , כרך י"ג 379). כפי שהראינו לעיל, גם בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר אהרונוב, שהובאה מטעם הנתבע עצמו (וכאן יש לשבח את הנתבע על יושרו), יחוס שמו של התובע לדברים שנלקחו מתוך מאמרו בכתבה של הנתבע לא תאם את הנסיבות ולא היה בהיקף ובמידה נאותים. היה ראוי, כאמור, להבליט את שמו של התובע, בהתחשב במרכזיות הנתונים שנלקחו מתוך מאמרו בתוך הכתבה, או לציין את שמו במפורש בסמוך לקטעים המרכזיים שנלקחו מתוך מאמרו. הראינו גם, כי דבר זה ניתן היה להיעשות. במחדלו זה, הפר הנתבע את זכותו המוסרית של התובע ביצירה. 40. אני ער לכך, שהתובע לא טען לזכות זו מפורשות. כנראה, משום שהיה איתן בדעתו, כי יש לו זכויות יוצרים מלאות על היצירה, ואולי כדי ליהנות מן הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 3 א' לפקודה. הלכה למעשה, מראים מכתביו של התובע אל הנתבע לאחר פרסום הכתבה (נספחי א' לתצהיר הנתבע), כי מה שהציק לתובע לא היה עצם נטילת חלקים ממאמרו, אלא היעדר יחוסם המתאים אליו, ובהתאם לכך, נדרש הנתבע באותם מכתבים לפרסם הבהרה מתאימה באחד הגיליונות הבאים של כתב העת. יש להצטער על כך, שהנתבע לא פעל כך, ואולי היה בכך כדי לשים קץ להתנצחות המיותרת שבין השניים. כמו כן, הלכה למעשה התייחסו הצדדים בהרחבה רבה, כמתואר לעיל, לצורת הציטוט, אופן הציטוט, וכיצד היה ראוי להזכיר את שמו של התובע בהקשר לקטעים הנדונים. חלק מרכזי מחוות דעתו של ד"ר אהרונוב, שהוגשה מטעם הנתבע , עסק בשאלה זו. ההלכה, לפיה לעולם לא ייתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע בפירוש או מכללא את הסכמתו לכך, מתייחסת להבאת העובדות על-ידי התובע, שהן אלה המגבשות את עילת התביעה, ולפיכך הן הצריכות תיאור מפורט בכתב התביעה. לא הכותרת המשפטית לעילת התביעה היא הטעונה הבהרה והתייחסות מבראשית בכתב התובענה, אלא העובדות המקימות עילה זו. אין לראות את כתבי הטענות כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו אל החומר והטיעונים שהובאו לפניו במסגרת ההליכים (ע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין בע"מ נ' פינק, פ"ד מד(1)226 ,230). הפיצוי על הפגיעה בזכות המוסרית 41. פגיעה בזכות המוסרית היא עוולה אזרחית, שהוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] חלות עליה (סעיף 4 א'(3) לפקודה). יחד עם זאת, רשאי בית המשפט לפסוק לתובע פיצויים "בסכום שייקבע" ו"לפי נסיבות המקרה", אם התובע לא הוכיח נזק ממון (סעיף4 א(5) לפקודה). במקרה שלנו, לא נטען, וודאי שלא הוכח, כי נגרם לתובע נזק ממון מפרסום הכתבה. 42. שכלול כל הנתונים שהובאו לעיל, תום ליבו היחסי של הנתבע, העדר הפקת כל רווח שהוא מפרסום הכתבה, אופי כתב העת שבו פורסמה הכתבה והקהל אליו היא יועדה, אל מול הפגיעה בזכותו המוסרית האמורה של התובע, מטה את הכף לפיצוי מועט בלבד, הצהרתי בעיקרו, כפי שביקש התובע להשיג מלכתחילה. יחד עם זאת, יש לתת ביטוי בפסיקת ההוצאות להימנעותו של הנתבע מלתקן את הפגם שעשה, גם אם עשה בשגגה, במועד ובמקום שביקש התובע ממנו. 43. תזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד- 2003 תזכיר חוק זכות יוצרים- 2003 נועד לקדם חוק זכות יוצרים חדש שיסדיר את כל הכרוך בזכויות יוצרים. בעיקרו, הוא מבקש לשמר את העקרונות הקיימים בחוק , וכפי שפורשו בפסיקה, בשינויים או הבהרות מסוימים (דברי ההסבר, הפרק "הכללי"). הגם , שהדברים המובאים מהתזכיר אינם ישימים בענייננו , דומה שניתן להיעזר בהם , בדרך של פרשנות וסיוע. כיוון, שכאמור, התזכיר ביקש לשמר את המצב הקיים בעיקרו ולהבהירו. 44. סעיף 23 בחוק המוצע עוסק ב"מובאות", ולפיו: "שימוש ביצירה שפורסמה מותר בדרך של הבאת מובאות ממנה בהתקיים שניים אלה: (1) ציון מקור המובאה בהיקף ובמידה המקובלים; (2) היקפה של המובאה לא עלה על ההיקף המוצדק , בהתאם למטרת הבאתה". 45. סעיף אחר שיכול להיות רלוונטי לענייננו הוא סעיף 51, לפיו: "המדינה היא הבעל הראשון של הזכויות הכלכליות ביצירה שנוצרה או הוזמנה על ידי המדינה או על ידי עובד המדינה עקב עבודתו ובמהלכה; לעניין זה "עובד המדינה"- לרבות חייל, שוטר, וכן כל נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק ". בדברי ההסבר נאמר: "מוצע להשאיר הסדר זה על כנו, וכן להבהיר כי לעניין זה משמעות הביטוי "עובד מדינה" היא מעבר למסגרת הפורמלית של יחסי עבודה דווקא, והיא כוללת גם נושאי משרה שונים שבדרך כלל אינם נחשבים כ"עובדים" של המדינה , כמו חיילים ושוטרים" (הדגשה - הח"מ). 46. נקודה אחרונה היא האבחנה המודגשת בתזכיר בין הזכויות "הכלכליות" של היוצר ובין "הזכויות המוסריות והאישיות" (פרק שמיני לחוק המוצע). סעיף 55 (1) מונה כזכות מוסרית ראשונה , את "זכות היוצר, כי שמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". 47. המסקנות דלעיל תואמות את העקרונות המובאים בתזכיר, הן לעניין הדרך שיש לצטט מובאה מיצירה והפרת זכות היוצרים הנגזרת מכך, הן לעניין מעמדו של התובע והבעלות על זכויות היוצרים "הכלכליות" של יצירתו והן לעניין הזכות המוסרית על אותה יצירה והפרתה. התביעה שכנגד 48. עניינה של התביעה שכנגד, מכתב ששלח התובע (הנתבע שכנגד) לנתבע (התובע שכנגד), שבו הוא טוען כלפיו להפרת זכויות היוצרים שלו בפרסום קטעים ממאמרו בתוך הכתבה. עותק מהמכתב מוען אל מערכת כתב העת. הנתבע טוען כי יש בכך הוצאת לשון הרע כלפיו, וכי הוא זכאי לפיצוי הקבוע בחוק. 49. ניתן לראות בהטחת ה"אשמה" של גזילת זכות יוצרים כהשפלה או ביזוי של האדם, כלפיו היא מוטחת, ובהתאם לכך "לשון הרע" כמשמעות המושג בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אלא, שבמקרה דנן לא יכול להיות ספק,שקמה לתובע הגנת תום הלב הנקובה בסעיף 15(3) לחוק זה, כיוון שהפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו, במיוחד לאחר שהוכח כי אכן הופרה זכותו המוסרית במאמר. כמו כן, נשלח עותק המכתב לגורם מעוניין ורלבנטי בהחלט: מערכת כתב העת, שהוציאה את כתב העת לאור, שהיתה בעצמה מועמדת פוטנציאלית להיתבע בגין אותו פרסום (השוו: הדוגמאות המובאות בספרו של א. יצהר, דיני לשון הרע, עמ' 294-295). בנסיבות אלה, יתכן גם לומר, כי קמה לתובע הגנת אמת בפרסום, על פי האמור בסעיף 14 לחוק זה. המסקנה היא, שדין התביעה-שכנגד, להידחות. התוצאה 50. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ( 22.4.01) ועד התשלום בפועל. כן אני מחייב את הנתבע, לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 2500 ₪, בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. התביעה שכנגד - נדחית. זכויות יוצרים (הפרת)