במהלך הפסקה במשחק כדורגל בליגת העל ,בין מכבי פ"ת לבין מועדון ספורט אשדוד - השמיעה הנתבעת באופן פומבי, באמצעות מערכת הכריזה שלה שבמגרש, את 5 השירים העבריים המפורטים בסעיף 8 (א) לתביעה. השירים הם: "יושבים בבית קפה" , "באושר ובעוני" ,"ראש בראש" , "דוקטור" , "איזה עולם". להלן פסק דין בנושא מוזיקה במשחקי כדורגל - זכויות יוצרים: פסק דין 1. התובעת היא חברה פרטית המאגדת יוצרים בישראל, ומטרתה להגן על זכויות היוצרים של חבריה בארץ. כן היא עוסקת באכיפת זכויות יוצרים של יוצרים זרים, החברים באגודות יוצרים בחו"ל. 2. דרך פעולתה של התובעת בהגנת הזכויות היא על ידי כך , שהיוצרים מעבירים לתובעת את זכויות היוצרים שלהם ביצירות המוגנות, בין באופן מלא ובין באופן חלקי, והתובעת פועלת לאכיפתן של הזכויות באמצעים משפטיים, ומשלמת לחברים היוצרים על פי מפתח מסויים שמוסכם ביניהם. 3. הנתבעת היא עמותה רשומה כדין, והיא המפעילה והמנהלת של קבוצת הכדורגל "מכבי פ"ת" , המשתתפת בליגת העל בישראל. 4. הנתבע 2 הוא יו"ר העמותה הנתבעת, המנהל שלה, ועל פי העדויות שנשמעו בפני (דווקא מצד הנתבעים) - הוא הרוח החיה בנתבעת, ידו בכל, ועל פיו יקום ויפול דבר אצל העמותה הנתבעת ואצל קבוצת הכדורגל "מכבי פ"ת" שבניהולה. 5. ביום 9.3.02, במהלך הפסקה במשחק כדורגל בליגת העל , בין מכבי פ"ת לבין מועדון ספורט אשדוד - השמיעה הנתבעת באופן פומבי , באמצעות מערכת הכריזה שלה שבמגרש, את 5 השירים העבריים המפורטים בסעיף 8 (א) לתביעה. השירים הם: "יושבים בבית קפה" , "באושר ובעוני" ,"ראש בראש" , "דוקטור" , "איזה עולם". היוצרים המקוריים של שירים אלו, חברים כולם בתובעת - והם העבירו לה את זכויות היוצרים שלהם באותם שירים. התביעה, וטענות ההגנה 6. מכאן תביעתה של התובעת , לפיצויים סטטוטוריים לפי סעיף 3 א לפקודת זכות יוצרים, בשל הפרת זכויות היוצרים שלה בשירים הנ"ל. התובעת עותרת לפיצוי של 20,000 ₪ בגין כל שיר, ובסה"כ 100,000 ₪. 7. הצדדים הגישו תצהירים , ויתרו על חקירת חלק מהמצהירים, ועמדו על חקירה של שלושה ממצהירי הנתבעים. יש לציין, כי הנתבע 2 עצמו לא הגיש כל תצהיר. 8. מתוך עדויות ההגנה, אשר ב"כ התובעת לא חלק עליהם - עולים מספר דברים לגבי אופן השמעת השירים, זהות המפעיל של המערכת , ומעורבותם של מי מהאחרים. כך לגבי 5 השירים הללו , וכך גם לגבי השמעת שירים אחרים באותו מועד ובמועדים אחרים. 9. מזה כמה שנים, שהנתבעת מעסיקה תקליטן , אחד אלירן זוהר, לשם השמעת מוסיקה במגרש בעת המשחקים - לפני תחילת המשחק , ובהפסקה. אלירן מביא עימו מערכת הגברה, ומשמיע בה את ההמנון שכתב לקבוצה ("הג'ינגל"), ושירים נוספים מפרי עטו. יחד עם זאת, החל משנת 2001 , צומצמה פעילותו של אלירן מטעמים תקציביים - והנתבעת שכרה את שירותיו רק למשחקים "גדולים", מול קבוצות אטרקטיביות. בשאר המשחקים , החלה הנתבעת להשתמש במערכת הגברה וכריזה מאולתרת , השייכת לה, ואשר אחד מחברי ההנהלה, איציק לוזון, אירגן אותה עבור הנתבעת. אותה מערכת הופעלה על ידי חבר הנהלה נוסף, דב להב, המשמש ככרוז במהלך המשחק . והשמעת המוסיקה באותה מערכת, הופקדה בידי הנער אלון כץ, שחקן בקבוצות הילדים והנערים של הנתבעת, ואוהד הקבוצה. אופן הפעלת המערכת היה כדלקמן: הכרוז והנער היו מגיעים למגרש כשעה עד חצי שעה לפני המשחק. הם היו מפעילים את המערכת, כך שהנער היה משמיע מוסיקה , והכרוז היה מכריז את שמות השחקנים. במהלך המשחק היה הכרוז מכריז מעת לעת הכרזות שהמשחק חייב אותן. לאחר מכן, בעת ההפסקה, היה הכרוז יורד ל"חדר הכיבוד" , ואילו הנער היה משדר מוסיקה באמצעות המערכת. ביום 9.3.02, השמיע הנער בהפסקת המשחק, באמצעות מערכת הכריזה האמורה, דיסק פרטי שלו , שהוא צרב אותו , ואשר כלל , בין היתר, את 5 השירים נשוא התביעה. 10. אף שתחילה טענו אחרת, הרי שבסופו של יום הסכימו הנתבעים , מפי ב"כ - כי אכן היה בהשמעה הפומבית של 5 השירים במהלך הפסקת המשחק, משום הפרה של זכויות היוצרים של התובעת באותם שירים. אלא שלטענת הנתבעים, אין הם אחראים לאותה הפרה. ראשית, משום שהמפר הוא הנער , שעשה זאת , לטענתם, ללא כל הוראה מצידם. שנית, משום שאף הנער עשה זאת רק באופן חד פעמי, וכי דרך קבע - כך לטענתם - שידר רק את הג'ינגל , שלתובעת אין בו כל זכויות יוצרים. ושלישית, וזאת בכל הנוגע לנתבע 2 לבדו - אין לו כל אחריות גם לפעולותיה של הנתבעת , ואין הוא אחראי באחריותה, משום שהיא מנוהלת על ידי ועד הנהלה רב חברים. 11. לחלופין ובנוסף, טוענים הנתבעים, כי לכל היותר מדובר בהפרה אחת, משום שכל השירים היו צרובים על גבי דיסק אחד - ולכן, אם בכלל יש לפסוק פיצוים לפי סעיף 3 א לפקודה, אזי יש לפסוק זאת בגין הפרה אחת בלבד, קרי לא יותר מ - 20,000 ₪. עוד הוסיפו הנתבעים, כי אין לפסוק כל פיצוי לפי סעיף 3 א לפקודה - משום שהתובעת יכלה להוכיח את הנזק שסבלה. יתרה מכך - "הנזק" אף הוצג בפני ביהמ"ש (אומנם ע"י הנתבעים) , והוא עולה לכל היותר, כך דאליבא דנתבעים, כדי דמי הרישיון השנתיים שהיו מתבקשים בשל השמעת מוסיקה במגרש בסך 2,304 ₪ בלבד. לכן, אף מכח חובת תום הלב ועקרונות הסבירות, אין לפסוק בתיק זה כל פיצויים סטטוטוריים כמבוקש בתביעה - משום שלא יתכן, שהתובעת תהיה זכאית לדרוש פיצוי בסך 20,000 ₪ להפרה, ועוד לגישתה 100,000 ₪ בשל 5 הפרות, כאשר תמורת 2,304 ₪ בלבד היא היתה נכונה לתת לנתבעת רישיון לשנה שלמה. 12. אלו הסוגיות העומדות להכרעה. תחילה נדון בשאלת האחריות , ולאחר מכן בשאלת הפיצויים. האחריות 13. במישור הראשון טוענים הנתבעים, כי אין להם כל אחריות למעשי הנער. הוא זה שהשמיע את המוסיקה בפומבי - ולא הם. אין, איפוא , כל אחריות ישירה שלהם. וכיוון שאף אחד מהם לא הורה לנער להשמיע את אותם שירים , שהשמעתם היתה אסורה - הרי שאין גם אחריות שילוחית, ואין הפרה עקיפה. 14. טענות אלו אינן נכונות - הן מהבחינה העובדתית, והן מהבחינה המשפטית. המפר לפי החוק איננו רק מי שלוחץ על הכפתורים ומפעיל את מערכת ההגברה - אלא גם מי שהמערכת והמקום בשליטתו, והוא מאפשר זאת. והרי אין חולק , שהמערכת שייכת לנתבעת, והיא זו שהעמידה אותה לרשות הנער לשם הפעלתה והשמעת מוסיקה בה. נכון , שהנתבעים ביקשו לטעון , כי נאמר לנער להשמיע את הג'ינגל , וכי בכך אין פסול - אך ההיתר להשמיע את הג'ינגל אין משמעו איסור להשמיע מוסיקה אחרת. הדברים לא נותרו בסימן שאלה אחרי ההוכחות - ולמרות ששני הצדדים לא שאלו את הנער בענין זה , שאלתי אותו אני, וקיבלתי תשובה ברורה , כי אף אחד לא אמר לו שלא לשדר מוסיקה אחרת מהג'ינגל, כשם שאף אחד לא אמר לו לשדר מוסיקה אחרת. גם העדים האחרים מטעם הנתבעים לא העידו , כי מי מהם אמר לנער, שאסור לו להשמיע מוסיקה אחרת מאשר הג'ינגל. הנתבעת נתנה, איפוא, בידי הנער, מערכת להשמעת מוסיקה, ואיפשרה לו להשמיע מוסיקה בפומבי במגרש שלה, ולא אסרה עליו ולא הזהירה אותו שלא להשמיע שירים שאינם הגי'נגל. יתרה מכך, קשה לי גם להאמין שלא ניתנו לנער "חיזוקים" מצד הנתבעת , לשידור אותה מוסיקה אחרת - אותם שירים , שלתובעת יש בהם זכויות יוצרים. כך, למשל, התקליטן האחר , אלירן, דווקא הצהיר מפורשות, כי אחד מחברי הנהלת הקבוצה וכמה מאוהדיה, לחצו עליו להשמיע מוסיקה אחרת מאשר הג'ינגל ומאשר שיריו שלו. ואף התנהגות אנשי הנתבעת בשתיקה, רמזה יותר מאשר על עידוד והסכמה להשמעת המוסיקה. הכרוז, דב להב, העיד שהוא לא שמע את הנער משדר את השירים - משום שהנער שידר אותם רק בהפסקה , כך לדברי להב, כאשר להב היה "בחדר הכיבוד". אינני יודע אם אפשר להאמין לכך , שבחדר אירוח , שלא נטען ולא סביר שהוא רועש, ואשר מצוי בתחומי האצטדיון, מתחת לטריבונות, לא שומעים את המוסיקה המשודרת בקולי קולות ברמקולים הפזורים ברחבי האצטדיון. אבל מה שבטוח הוא, שלא היתה זו הפעם היחידה שבה הנער שידר את השירים - ואני שוכנעתי חד משמעית , כי להב היה לידו כאשר עשה זאת, עוד באותו יום. לפי עדותו של הנער, לתומו, בביהמ"ש - הוא השמיע את 5 השירים , ואף את השירים הלועזיים שהיו בדיסק הצרוב שלו , במערכת ההגברה והכריזה שבמגרש , עוד לפני שהחל המשחק , וכאשר דב להב היה לידו ולצידו. אני מעדיף בענין זה את גרסתו של הנער, על פני גרסתו של דב להב. לשון אחר, חבר הנהלה מטעם הנתבעת , שהיה אחראי במקום על מערכת הכריזה, ואשר היה גם זה שנותן הוראות לנער להפסיק לשדר - הוא היה ליד הנער, כאשר הנער שידר את השירים, והוא לא הפסיק אותו, ולא אמר לו דבר כי שידור השירים הללו אסור או כי יש להמנע מכך. הנתבעת היא זו שהעסיקה את הנער (גם אם ללא תשלום). הנתבעת היא זו שהעמידה לרשותו את מערכת ההגברה . הנתבעת היא זו שבחרה שלא לפקח על הנער, ולא להזהיר אותו, ולא להגביל אותו . והנתבעת היא זו שאחראית למעשיו , ולהפרת זכויות היוצרים של התובעת בדרך של שידור השירים באמצעות המערכת האמורה על ידי הנער. אחריות זו איננה רק אחריות שילוחית - זוהי אחריות ישירה של הנתבעת. אך יש בכך, כמובן, גם משום בסיס לאחריות שילוחית. ומכל מקום - הרי במוסכמות שנקבעו, בהסכמה, בישיבת יום 31.10.02, נאמר בעמ' 2 לפרוטוקול: "אין מחלוקת שביום 9.3.02 השמיעה הנתבעת 1 ... במערכת הכריזה שבמגרש הכדורגל שלה את 5 השירים"... (ההדגשה שלי - ר.א.). לשון אחר, יש כאן הודאה מפורשת, שפעולת השידור בפומבי היתה פעולה של הנתבעת עצמה - ואי-אפשר לבוא היום, בשלב ההוכחות, ולהתנער ממוסכמה זו, ולטעון שהנער שידר והנתבעת אינה אחראית למעשיו. כך או כך, הנתבעת אחראית להפרה. 15. טענתם השניה של הנתבעים היתה, כי מדובר היה באירוע חד פעמי - וכי כל ששודר דרך קבע הוא הג'ינגל, הא ותו לא. גם טענה זו אינה נכונה, ודינה להדחות - הן מהבחינה העובדתית, והן מהבחינה המשפטית. מהבחינה העובדתית, השתכנעתי שהנתבעת איפשרה שידור מוסיקה ויצירות מוגנות באופן קבוע . צלילי הג'ינגל לא היו צלילי המוסיקה היחידים ששודרו במגרשה של הנתבעת. ראשית, הרי אין חולק שהתקליטן אלירן נהג דרך קבע לשדר שירים מפרי עטו, מעבר לג'ינגל. אך לפי תצהירו שלו , מטעם הנתבעים, הוא חבר בתובעת (אקו"ם) ; ולפי תצהיר הגב' הדר מטעם התובעת (שלא נחקרה) - כל חבריה ממחים לה את זכויותיהם ביצירותיהם. המשמעות היא, שהנתבעת איפשרה דרך קבע שידור בפומבי של יצירות, שהזכויות בהן נתונות לתובעת. נכון שאין תביעה בפני על יצירות אלו - ואולם אני קובע את הממצא האמור כדי לשלול את טענת הנתבעים , שמדובר בהפרה חד פעמית. שנית, לא השתכנעתי, כי אומנם הנער שידר את 5 השירים אך ורק באותה הפסקת משחק ביום 9.3.02. הנער עצמו הודה, כי שידר זאת גם לפני המשחק. כן הודה הנער, כי שידר במהלך אותו יום, בין לפני תחילת המשחק ובין בהפסקה, גם את השירים האחרים, הלועזיים, שהיו באותו דיסק צרוב שלו - ושוב , אין תביעה בפני על השירים הלועזיים, למרות שהזכויות בהם נתונות לתובעת ; אך אני קובע את הדברים כממצא , כדי לשלול את טענת הנתבעים שמדובר בענין חד פעמי. ומעבר לכך, קשה היה לי להאמין לנער, כי אומנם עשה זאת רק באותו יום 9.3.02, ולא חזר על כך בימים אחרים, במשחקים אחרים. לדבריו, הג'ינגל לבדו היה "מטרטר" לקהל הצופים אם משמיעים אותו פעם אחר פעם באופן רצוף, וכי היה נחמד כאשר הוא השמיע את השירים שבדיסק. לדבריו, הוא לא ידע שהשמעת השירים אסורה . מדוע אם כן, שיפסיק? מדוע שלא יחזור על כך במשחק הבא? הדברים הובאו לידיעתו - כך לדבריו - רק מקריאה בעיתון על הגשת התביעה, קרי בין חודש לשלושה חודשים אחרי אותו אירוע. מה היה , איפוא, באותו זמן ביניים? קשה לי להאמין, שמי שהתלהב משידור המוסיקה, ולא קיבל כל איסורים ואזהרות בעקבות זאת, חדל מכך. מצד אחד, אמר הנער, שאיננו זוכר דברים כי "זה היה מזמן" - ומצד שני, הוא ידע לזכור לפרטים, שזהו דיסק שהכין לטיול, והשמיע אותו רק פעם אחת. שמעתי גם מהנער, כי דיבר על עדותו עם אביו , שהוא פעיל באגודה הנתבעת. אין לי תחושה נוחה מדבריו אלו של הנער, ואינני מוכן לקבל עדותו, כי באמת לא חזר והשמיע את המוסיקה. 16. אך גם מהבחינה המשפטית - אין חשיבות לשאלת החד-פעמיות, לצורך קביעת ההפרה. גם הפרה חד-פעמית היא הפרה. לעיתים, יש בחד-פעמיות כדי לבסס טענת טעות בתום לב. אך זאת לא יתכן לטעון לגבי הנתבעים. ראשית, משום שכבר קיבלו בעבר התראות מהתובעת על הפרת הזכויות בדרך של שידור בפומבי במגרש - כך במכתב מיום 9.3.98 , נספח ב' לתצהיר גב' הדר. ושנית, משום שכפי שציינתי, אינני מאמין לגרסת חלק מעדי הנתבעת , שכאילו לא היו מודעים למעשה ההפרה - משום שכפי שקבעתי , לפחות מר להב , שהיה ממונה על מערכת הכריזה במגרש בזמן אמת , שמע את הנער משדר במערכת את השירים נשוא התביעה, והוא לא העיר לו על כך. לשאלת החד-פעמיות יכולה להיות השלכה לענין שיקול הדעת בדבר גובה הפיצויים - אך בינתיים הרי עודנו עוסקים בשאלת האחריות. ולענין זה , כאמור, אין חשיבות לדבר. 17. הטענה השלישית במישור האחריות היא טענתו של הנתבע 2 לבדו - שהוא בכל מקרה אינו אחראי , לא במישרין ולא באחריות שילוחית , לא למעשי הנער ולא למעשי האגודה הנתבעת. אינני מוכן לקבל טענה זו. מהבחינה העובדתית , הוכח בפני , ומפי מצהירי הנתבעים, כי הנתבע 2 הוא הרוח החיה והוא המוציא והמביא בנתבעת. נכון שיש ועד הנהלה - אבל , כפי שלמדתי מפי אחד מחברי ההנהלה שהעיד בפני (מנדל), יש "בעל בית" אחד , ויש אדם אחד שקובע, הלוא הוא הנתבע 2. הדברים התחדדו אפילו בדוגמא היפוטתית , שב"כ התובעת הציג לעד מנדל, ושהעד אישר - אילו היה הנתבע 2 סולד מהג'ינגל , הוא היה מורה להפסיק את שידורו , וכך היה נעשה. כלומר, אפילו בענין של טעם וריח, בענין הג'ינגל של הקבוצה - הנתבע 2 היה מחליט וקובע לפי שיקול דעתו הבלעדי. במקרה כזה, לא ניתן להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. ויש לראות - אין מדובר בהרמת מסך. מדובר באחריות אישית ישירה, בנזיקין כמו גם בשל פגיעה בקניין. ההלכה המנחה בענין זה היא ההלכה שנפסקה בע"א 407/89 צוק אור נ. קאר סקיוריטי פ"ד מח (5) 661 - שם נקבע, כי אחריות של מנהל חברה, בנזיקין או בגין הפרת זכויות קניין, על ידי החברה שבניהולו, היא אחריות אישית ישירה שלו, כל עוד מדובר במעורבות אישית שלו במעשי העוולה וההפרה. וכפי שהראתי - הוכח לי כי הנתבע 2 מעורב בכל, עד לדרגה של בחירת ג'ינגל. הנתבע 2 בחר שלא לתת תצהיר ולא להגיע לביהמ"ש . הימנעות זו של בעל דין ממתן עדות ומחשיפה לחקירה נגדית - גם היא מתווספת למשקל הנימוקים שמביאים אותי למסקנה , כי אכן הנתבע 2 מעורב אישית בהתנהלות הנתבעת בכל הנוגע לנעשה במגרשה, באופן כזה שכל מחדל שלה הוא מחדל שלו. ברור, כי אילו היה מדובר במעשה הפרה פוזיטיבי - אזי קל היה יותר לומר האם פלוני או אלמוני עשה זאת. כאן מדובר בהפרה, על דרך זו, שהנתבעת איפשרה והתירה את ההפרה בתחומי שליטתה. ומחדל כזה של אגודה, הרי הוא מחדל של המנהל הדומיננטי שלה - שאם לא כן, של מי הוא המחדל? אחריות הנתבעת היא אחריות הנובעת, בין היתר, משליטתה על הנעשה במקום ההפרה - וראה פסה"ד בענין אקו"ם נ. הרשקוביץ, בבית משפט השלום בי"ם (ת.א. 1544/01). והרי מה שבשליטת הנתבעת הוא בשליטת הנתבע 2 עצמו - על פי העדויות שהובאו בפני , ובהעדר עדות לסתור של הנתבע 2 עצמו . סוף דבר לענין זה - אף הנתבע 2 אחראי עם הנתבעת , ביחד ולחוד, בגין ההפרה של זכויות התובעת ב - 5 השירים. הפיצויים 18. דיני זכויות היוצרים הם ענף חשוב ומרכזי בהגנה על הקניין הרוחני . הערכים המוגנים בדינים אלו הם הערכים של הקניין ושל היצירתיות. ולערכים אלו יש משנה תוקף ומעמד חוקתי , בין כקניין ובין כנגזרת מכבוד האדם - וזאת לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. 19. אם בדר"כ ההגנה על זכויות הקניין מוחשית וקלה יותר - הרי כאשר מדובר בקניין רוחני, הדברים מורכבים יותר. ההגנה איננה על הבעלות הקורפוראלית - אלא על היצירה הרוחנית, שמתבטאת בין היתר, בחפצים קורפוראליים אלו ואחרים. ברור, כי שוויה של הזכות איננה כשווי החפץ בו היא מגולמת. ברור, כי ערכה של יצירה מוסיקלית איננה כשווי הדיסק הבודד עליו היא מוקלטת. הוכחת הנזק בתחום הקניין הרוחני קשה יותר - וברור, כי איננה מוגבלת למחיר העותק הבודד המפר. כך, גם האכיפה של זכויות הקניין הרוחני קשה יותר מאשר אכיפת זכויות הקניין הרגיל. ההליכים של אכיפת זכויות הקניין הרוחני הם הליכים מורכבים ויקרים באופן יחסי. ובמונחים של משפט וכלכלה - "המחיר" של אכיפה של קניין רוחני שמוגבלת לפריט קורפוראלי בודד , הוא "מחיר" לא סביר , שמזמין ומעודד הפרה. לכן, אנו מוצאים בדיני הקניין הרוחני , אכיפה הרתעתית. 20. ביטוי לגישה זו, נמצא בהוראת סעיף 3 א לפקודת זכויות יוצרים. סעיף זה, שהוחק לראשונה בתיקון הפקודה בשנת 81, קבע פיצוי סטטוטורי, ששיחרר את התובע , בעל הזכויות, מהוכחת הנזק. זהו פיצוי עם תקרה וריצפה - לא יותר מ - 10,000 ₪ ולא פחות מ - 20,000 ₪ בגין כל הפרה. שיעור הפיצוי בגבולות הללו נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש, והוא צריך לבטא איזון נאות בין עקרונות הפיצוי הנזיקיים לבין המטרה ההרתעתית. יש לשקול, בין היתר, את מספר ההפרות, עוצמתן, המשך שלהן, סוג היצירה , האשם של המפר, השימוש שעושה המפר בהפרה, ואופיו וגודלו של העסק המפר. לשיקולים אלו ואחרים, ראה -ע"א 3616/92 דקל נ. חשב , פ"ד נא (5) 337 , וכן ע"א 592/88 שגיא נ. עזבון המנוח ניניו, פ"ד מו (2) 254. 21. כאשר באים אנו ליישם את הכללים המנחים בענייננו - יש לראות מהן טענות הצדדים. 22. ראשית , טוענים הנתבעים, כי מדובר בהפרה אחת בלבד, ולא במספר הפרות. המבחן לענין זה, נקבע בפרשת ניניו. שם פסק הנשיא שמגר, כי "הפרה" לענין סעיף 3 א לפקודה, היא "יצירה" שהופרה, ולא מספר הפעמים בו היא הופרה. מספר הפעמים של הפרת אותה זכות רלוונטי , כאמור , לצורך שיקול הדעת בקביעת הפיצוי הראוי בין התקרה לריצפה שבסעיף 3 א לפקודה - אך לענין עצם הפעלת הסעיף, רואים בכל ההפרות של אותה יצירה כהפרה אחת. אך עדיין אין פירושו של דבר , כי כאשר ראובן מפר את זכויותיו של שמעון במספר יצירות - יש "לאחד" את אותן יצירות לאחת. ובוודאי שאין כך, כאשר מדובר ביצירות של שמעון ושל לוי, ולא של יוצר אחד. סוגיה זו התעוררה בפרשת דקל - ושם קבע ביהמ"ש העליון במפורש, כי כאשר היתה העתקה מ - 11 יצירות שונות זו מזו (11 חוברות), הרי שמדובר ב - 11 הפרות - וזאת גם אם כל ההפרות רוכזו לעותק מפר אחד. בענייננו , הנתבעים הפרו זכויות יוצרים ב-5 יצירות נפרדות - 5 שירים שונים ונפרדים זה מזה, שאף יוצריהם שונים ונפרדים זה מזה. נכון שכל השירים המועתקים רוכזו לעותק מפר אחד, לקומפילציה של זיופים, הלוא הוא הדיסק הצרוב של הנער. אך, כפי שנפסק בענין דקל - אין זה הופך מספר הפרות של מספר יצירות להפרה אחת. ונכון גם , שכל היוצרים המחו את זכויותיהם לתובעת - אך הדבר איננו "מאחד" את יצירותיהם לאחת. מה גם שההמחאה לתובעת היא רק כדי לייעל ולאפשר אכיפה יעילה - לענין זה של תפקידה של התובעת - ראה את שנאמר ברע"א 6141/02 אקו"ם נ. גלי צה"ל (טרם פורסם). לכן, ועל פי המבחן האמור בפרשת דקל - הרי שלצורך סעיף 3 א לפקודה, מדובר בענייננו ב - 5 הפרות נפרדות של 5 יצירות נפרדות זו מזו. 23. שנית, טוענים הנתבעים, כי הפיצוי הסטטוטורי הופך למופרז ובלתי סביר בנסיבות הענין, לנוכח שיעורו של הנזק הריאלי . לכן, מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי עצם הדרישה של פיצוי כזה היא בחוסר תום לב, ומכל מקום ראוי שביהמ"ש יעשה שימוש בשיקול דעתו ולא יתיר זאת. במה דברים אמורים? הנתבעים הציגו מכתב של ב"כ הנתבעת, נ/1 - מכתב שנשלח במהלך המשפט הנוכחי , ואשר אליו צורפה טבלה של שיעורי תמלוגים, שהתובעת דורשת במסגרת הסכמי רישיון בגין השמעת יצירות במגרשי ספורט. המסמך הוצג בהסכמה, ולכן לא התעוררה כל שאלה בדבר חיסיון מו"מ לפשרה. ומהטבלה עצמה עולה - כך אליבא דנתבעים - כי כאשר מדובר במספר צופים שבין 1,000 ל-2,500 איש - אזי התעריף השנתי הוא 2,304 ש"ח + מע"מ ; ואילו כאשר מדובר במספר צופים שבין 2,500 ל - 5,000 איש - אזי התעריף השנתי הוא 5,068 ₪ + מע"מ. טוען ב"כ הנתבעים - האם יעלה על הדעת , שהנתבעים יסתכנו בפיצויים בשיעור 20,000 ₪ בגין השמעה בודדת של שיר בודד ? והאם יעלה על הדעת , שהנתבעים יסתכנו בפיצויים של 100,000 ₪, כפי שהם נדרשים לשלם בתביעה זו בגין שידור מספר שירים באירוע אחד? וכל זאת, כאשר הם "יכלו לקנות את חירותם" בסכום שנתי (!) של אלפי ₪ בודדים ( כ - 3,000 ₪ עד 6,000 ₪ כולל מע"מ). אין לי אלא לומר, כי סימני השאלה הללו, היו צריכים לעמוד לנגד עיני הנתבעת ויועציה וקברניטיה, ובראשם הנתבע 2, כאשר בחרו לחסוך בפרוטות, ולא לשלם לתובעת תמלוגים בגין השימוש ביצירות ובקניין הרוחני של חבריה. ולענין זה יש לראות, כי הדברים לא באו בהפתעה - שהרי התובעת שלחה לנתבעים מכתב התראה עוד בשנת 98 (נספח ב' לתצהיר גב' הדר). 24. זאת ועוד - מחיר הרישיון לפי הטבלה איננו כפי הנטען ע"י הנתבעים. במכתב אליו צורפה הטבלה, מסביר ב"כ התובעת, כי החיובים הם לפי מספר מקומות הצופים במגרש, ולא לפי מספר צופים בפועל. ועוד הוא מבהיר, כי אילו התובעת היתה לוקחת רישיון כדין מלכתחילה - או אז, היה חובה המצטבר עד היום מתקרב ל - 100,000 ₪ (ליתר דיוק, 96,854 ₪ נכון ליום 22.12.02). 25. אלא שעיקר הוא, שכל הקונספציה המשפטית של ב"כ הנתבעת, בענין אמת המידה לפיצוי על הפרת זכויות יוצרים באופן כללי, ואמת המידה לפיצוי לפי סעיף 3 א לפקודה, וממילא לענין תום הלב והסבירות בהפעלתו - קונספציה שגויה היא. ראשית, הנזק הריאלי או בר ההוכחה, איננו קנה מידה מנחה ועיקרי לעצם מתן הפיצוי הסטטוטורי לפי סעיף 3 א לפקודה (גם אם ניתן להתחשב בכך במידת מה, בגדר שיקול הדעת של הבחירה בפיצוי הראוי בין התקרה והריצפה הקבועים בסעיף). אילו היינו אומרים אחרת - היינו מסכלים את מטרתה של הוראת הפיצויים ללא הוכחת נזק שבסעיף 3 א , כפי שנפסק מפורשות בענין זה בפרשת דקל. אך שנית ועיקר - שהנזק בגין ההפרה החד-צדדית של זכויות היוצרים, איננו אמור להלום ולהיות שווה ערך למחיר , שבו היה בעל הזכויות מוכן לתת רישיון בזכויות. יש הבדל בין מחיר של עסקה רצונית, לבין נזק של פגיעה חד-צדדית בזכויות. המחיר שפלוני היה דורש בעד סחורתו - יכול לתת אינדיקציה למחיר ראוי, במקרה שיש הסכם, ורק המחיר חסר ויש להשלימו. ואולם המחיר ההסכמי איננו אינדיקציה למחיר הפגיעה החד-צדדית בזכויות, ללא הסכם. כאן נכנסים שיקולים נוספים - גם שיקולים של פגיעה באוטונומיה ובתחום היחיד ובקניין , וגם שיקולים של הרתעה של מפירים ומעוולים. אם ידע פלוני , כי הוא יכול ליטול ללא רשות חפץ של אלמוני , והסיכון המקסימלי שלו , למקרה שיתפס , הוא שידרש לשלם את המחיר שאלמוני היה דורש במכירה רצונית - הרי ברור, שיש בכך תמריץ לאותו פלוני ליטול את החפץ שלא כדין "ולהסתכן". שהרי סיכון אמיתי אין כאן - רק סיכוי לרווח מן ההפקר, אם לא יתפס. ואם כך בפגיעה בקניין קורפוראלי - קל וחומר כשמדובר בפגיעה בקניין רוחני, שקל יותר להפר אותו, וקשה יותר להתפס בהפרתו , וכאשר הפער בין "מחיר" היצירה נשוא הקניין הרוחני לבין "מחיר" העותק שלה הוא עצום ורב. אם ידע מפר זכויות היוצרים ביצירה מוזיקלית או ספרותית או דרמטית, כי כל שידרש לשלם, במקרה שיתפס בהעתקה של התקליט או של הספר או של הסרט , הוא את מחיר ההשאלה או הקניה של עותק כזה - ברור כי תהיה בכך "הזמנה להעתקה". לכן , גם הנזק המוכח, במקרה של הפרה חד-צדדית על ידי מפר ללא הסכם, איננו המחיר ההסכמי של רישיון בזכות. ובוודאי שאין בכך להשליך על הפיצוי הראוי לפי סעיף 3 א לפקודה, שכולל בחובו מרכיבים הרתעתיים . וממילא , שאין זה חוסר תום לב לדרוש פיצוי של 100,000 ₪ בגין 5 הפרות של 5 יצירות - גם אם בעל הזכות היה מוכן לתת רישיון שנתי , בהסכם, עם סנקציות הולמות, בסכום של אלפי שקלים בודדים. אדרבא - דווקא הפיצוי המשמעותי בגין הפרה חד-צדדית עולה בקנה אחד עם נכונות למתן רישיון במחיר נמוך. זוהי מדיניות של מקל וגזר, שנועדה להבטיח ולעודד את מימוש זכויות הקניין הרוחני בידי היוצר ובעל הזכויות , וכך לעודד את יצירתו - ובצד זה להקל על הציבור ליהנות באופן רצוני ומוסכם מפרי אותה יצירה. 26. לכאורה, תמו בכך טענות הנתבעים נגד מלוא הפיצוי. אלא, שבכל מקרה, שומה על ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו בטרם יקבע את הפיצוי בתחום שבין התקרה לבין הריצפה של הפיצוי הסטטוטורי לפי סעיף 3א לפקודה. כפי שציינתי, יש מספר שיקולים שיש לשקול אותם. מבחינת מספר ההפרות - כפי שציינתי בראשית הדברים, אין מדובר בהפרה חד-פעמית. אמת נכון , שהתביעה היא בגין שידור בודד של כל אחת ואחת מ - 5 היצירות - ואולם הוכח בפני, כי היצירות הושמעו בפומבי לפחות פעם אחת נוספת באותו יום ובאותו אירוע (לפני המשחק, ולא רק בהפסקה). כן הוכח בפני, כי הושמעו באותו אירוע יצירות נוספות, שלתובעת יש זכויות בהן (3 השירים הלועזיים). ועוד הוכח בפני, כי הושמעו באירועים אחרים יצירות נוספות , שעל פני הדברים יש לתובעת זכויות בהן (שיריו של אלירן) . וכפי שציינתי קודם לכן, התרשמותי היא, כי הנתבעים השמיעו את היצירות המוגנות הללו ואחרות גם במשחקים אחרים, בהם היה הנער מופקד על הפעלת מערכת ההגברה והכריזה במגרש. מבחינת משך ההפרה - הרי זמן ההפרה היה הזמן המקסימלי האפשרי מבחינת תנאי המשחק . הנער שידר את השירים במשך כל הזמן החופשי שהיה במשחק - בהפסקה, וגם לפני תחילת המשחק. לא היה "רגע משעמם אחד". מבחינת העוצמה - בוודאי שקנה המידה הזה, שנקבע בפסיקה, לא התכוון לעוצמת השמע של מערכת הקול (שבמקרה זה דווקא היתה חזקה). יש להניח, שהכוונה היא לאפקט של ההפרה, ולהיקף התפוצה שלה - וכאן העוצמה היתה רבה מאוד, מבחינה זו שכל באי האיצטדיון נחשפו לשידור המפר של השירים. והרי גם לגישתם של פרנסי הנתבעת שהעידו בפני - מדובר ביותר מאלף איש, אם לא למעלה מכך. מבחינת האשם של המפר - אנשי הנתבעת העידו, אמנם, על התדהמה בה לקו לנוכח התביעה. אך כפי שציינתי, ניתנה להם כבר התראה מוקדמת בענין זה מצד התובעת. וב"כ הנתבעים אף הגדיל לעשות, כשטען, שהנתבעים בחרו להשתמש בשירותיו של התקליטן אלירן, דווקא משום שהיו מודעים לבעיית השידור הפומבי של יצירות מוגנות של התובעת, וחשבו שהם חוסכים בדרך זו. אי-אפשר, איפוא, לטעון להפרה תמימה. ומבחינת אופיו וגודלו של העסק המפר - הרי זהו שיקול מיוחד להעלות את רף הפיצוי. מדובר בקבוצת כדורגל בליגת העל, שיש לה תקציב שנתי של 10 מיליון ₪ (!). יש לה חשיפה ציבורית ניכרת, גם אם קהל אוהדיה "השרופים" מועט. מגיעים גם אוהדים של הקבוצות היריבות . משחקיה משודרים בטלויזיה. אפשר לקבל חסויות מחברות מסחריות. בסופו של יום - זהו עסק של ממש. בעסק כזה, ראוי שיקפידו במיוחד על שמירת החוק ועל שמירת קניינו של הזולת , ושימנעו מהפרה בוטה של הקניין הרוחני של יוצרי השירים. בעסק כזה, אין להנעים את זמנם של הצופים והאוהדים על חשבון היוצרים - במיוחד כשכל הקהל הבא בשערי האיצטדיון אמור לקנות כרטיסים ולשלם בעד החוויה. ובעסק כזה, יש גם "כיס" שיכול לשלם את התשלום הנדרש עבור רישיון כחוק - תשלום, שדווקא ב"כ הנתבעים טרח לציין עד כמה הוא נמוך. כן יש להביא בחשבון את העובדה, שאף שהתביעה הוגשה בגין הפרה של זכויות היוצרים ב - 5 שירים בלבד - הרי הוכח בפני, שהיו הפרות נוספות של יצירות אלו ושל יצירות נוספות. ועוד יש להביא בחשבון את העובדה, כי גם הסכום המקסימלי של הפיצוי הסטטוטורי לפי סעיף 3 א לפקודה , איננו סכום גבוה באופן אבסולוטי - כפי שנפסק בפרשת דקל. בשים לב לכל השיקולים האמורים לעיל - ראיתי לפסוק בתיק זה בגין כל הפרה את מלוא הפיצוי הקבוע בחוק. 27. התוצאה היא, שיש לחייב את הנתבעים בפיצוי של 20,000 ₪ בגין כל אחת מ - 5 ההפרות של 5 היצירות, ובסה"כ 100,000 ₪. סוף דבר 28. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, לידי ב"כ, סך של 100,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. 29. באשר להוצאות המשפט - המדובר הוא בתביעה שהתקבלה במלואה , וכאשר נושא התביעה הוא בתחום של מומחיות מיוחדת (קניין רוחני) , אשר שכ"ט עו"ד המקובל בו הוא מהגבוהים שקיימים בשוק. הכלל המחייב הוא של פסיקת הוצאות ריאלית - כדי למנוע מצב שהזוכה יצא בחסרון כיס, כמובן בכפוף למגבלות ולקנה מידה של סבירות. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים , ביחד ולחוד, לשלם לתובעת, לידי ב"כ, שכ"ט עו"ד בשיעור 30,000 ₪ + מע"מ, וכן אגרת משפט בסך 2,700 ₪, וכן את המחצית של הוצאות ההקלטה של הפרוטוקול שהתובעת שילמה לחברת ההקלטות (לפי חשבונית), הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.כדורגלדיני ספורטזכויות יוצרים (הפרת)