המחלוקות בין הצדדים נסובה אודות שאלת הפרת חובת הגילוי, ובמילים אחרות, האם התובע הפר את חובת הגילוי כלפי חברת הביטוח בין באי מתן תשובות מלאות וכנות לשאלות המופיעות בהצהרת הבריאות, ובין באי גילוי מטעמו של עניין מהותי, אשר היה בו כדי להשפיע על נכונות הנתבעת כמבטחת סבירה, לכרות עימו חוזה ביטוח. סעיפים 6 ו- 7 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 מסדירים את חובת הגילוי של מבוטח כלפי חברת הביטוח בשלב הטרום חוזי ותוצאות הפרתה, כדלקמן:- "6. חובת גילוי (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה." "7. תוצאות של אי-גילוי (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה : (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה ; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו;במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח." [הדגשה שלי ס.מ.] סעיף 6 (א) לחוק מטיל על המבוטח חובת גילוי כללית במענה על שאלות בכתב. המבטחת מבקשת להישען על סעיף זה על מנת להוכיח כי הציגה למבוטח שאלה בעניין מהותי וכי המבוטח לא השיב על השאלה בצורה כנה ומלאה. בית המשפט פסק כי החובה חלה רק על עניינים מהותיים כהגדרתם בסעיף 6 (א) לחוק ופירוש הדבר שאין המבוטחת יכולה להתנער מחובתה אם יתברר בדיעבד שהמבוטח מסר מידע כוזב ביחס לעניין שאינו מהותי. ניתן לפרש את סעיף 6 (א) בשני אופנים. לפי דרך אחת, סעיף 6(א) לחוק מציב דרישה מצטברת ביחס לתשובתו של המבוטח: על התשובה להיות מלאה וגם כנה. היסוד הראשון "מלאה" הוא בעל אופי אוביקטיבי. תשובת המבוטח תיבחן בהתאם למצב העובדתי לאשורו. כאשר תשובת המבוטח אינה מלאה יש לבחון האם הפגם בה נובע מכוונת מרמה. היסוד השני "כנות" הינו יסוד סוביקטיבי, משמע בנקודה זו נבחן מצבו הנפשי של המבוטח עת השיב על שאלות המבוטחת. לאמור: קיימת אפשרות שהמבוטח ישיב בכנות תשובה שאינה מלאה כאשר אינו מודע לכך שתשובתו חסרה. התוצאה הינה כי אף אם השיב המבוטח בתום לב ובכנות לשאלות המבטחת יהיה חשוף לסיכון של שלילת זכואותו לתגמולים אם יתברר שתשובתו לא היתה מלאה. מכאן, כי ההסדר בסעיף 6(א) לחוק בשילוב סעיף 7(ג)(1) לחוק עשוי לגרום לכך שבמצבים בהם מבוטח תם לב מסר מידע חלקי תשלל זכאותו לתגמולי ביטוח. תוצאה זו אינה רצויה כיוון שנוצר משטר אחריות מוחלטת (בכפוף לאמור בהוראות סעיפים 7 ו- 8 לחוק). הסיכון בכריתת חוזה על סמך מידע לא מדויק שמסר המבוטח הוא בר ביטוח- מדובר בסיכון מפוזר, כיוון שהמבטחת מתקשרת עם קבוצה גדולה של מבוטחים ולא עם מבוטח יחיד שהתממשותו אינה ודאית משום שמדובר באי גילוי בתום לב להבדיל מאי גילוי מכוון. סביר להניח שמבוטח יבקש לרכוש לעצמו ביטוח מהסיכון של מסירת מידע מטעה בתום לב זאת מעצם היותו שונא סיכון בהגדרתו ומכיוון שיקור דמי הביטוח כתוצאה מכלל משפטי הפוטר את המבוטח מאי גילוי בתום לב יהיה זניח. גם למבטחת אין סיבה להתנגד לכלל זה מאחר ומדובר בהרחבת היקף הכיסוי בתמורה לדמי ביטוח נוספים. בעוד המהותיות נבחנת לפי מדד אוביקטיבי, דרישת "ידיעת המבוטח" בדבר העניין המהותי נבחנת על פי מדד סובייקטיבי באופיו. המבחן לבחינת תשובותיו של המבוטח תעשה על פי הכוונה של המבוטח, כלומר האם המבוטח התכוון ליצור מצג של "סיכון רגיל" שעה שידע שקרוב לוודאי לא כך הדבר. אין חולקין, כי עיקר הקושי נועד למידע שלא ניתן לומר עליו כי הינו "עניין מהותי" באופן מובהק. להלן פסק דין בנושא חובת הגילוי של המבוטח - אי גילוי עניין מהותי: פסק - דין כללי 1. בפני מונחת תובענה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה וזאת על פי פוליסת ביטוח חיים שמספרה 316981-0 (להלן:"הפוליסה") אשר הופקה מטעם הנתבעת לתובע. רקע עובדתי 2. מדובר בתובע יליד 16.5.1969. 3. מתצהירו של התובע (ת/4) עולה, כי התובע עבד כפועל ייצור במפעל פולירם תעשיות רם-און שותפות מוגבלת. התובע עבד במפעל במשך כארבע שנים, שלאחריהן פוטר עקב צמצומים. 4. כעבור שנה לאחר פיטוריו, בתאריך 5.2002, שב התובע לעבוד במפעל כפועל יצור (מפעיל מכונה). כעבור שישה חודשים נעשה לתובע ביטוח חיים-מנהלים אצל הנתבעת אשר כלל ביטוח "חלף הכנסה" (המכונה גם ביטוח בגין אבדן כושר עבודה). 5. כחלק בלתי נפרד מהפוליסה, בתאריך 16.12.2002 חתם התובע על הצהרת בריאות של מועמד לביטוח (ראה נ/7) (להלן:"ההצהרה"). במענה לשאלות בטופס ההצהרה ציין התובע כי הינו מעשן כ- 15 סיגריות ביום. לכך יש להוסיף, כי בטופס ההצעה לביטוח חיים והצהרת בריאות של המועמד לביטוח (סומן נ/12) שנחתם על ידי התובע ביום 5.4.2001 הוסף בכתב יד כי "האב נפטר מהתקף לב והאם כנ"ל". 6. אין חולק, כי במועד סביבו נסבה תובענה זו לתובע היתה בתוקף פוליסת ביטוח חיים הכולל פוליסה בגין אבדן כושר עבודה. 7. בהתאם לכתב התביעה ולסיכום האשפוז (ראה נספח ו לתצהיר התובע שסומן ת/4), ביום 9.3.2004 הובהל התובע לבית החולים "הלל יפה" בחדרה. בין היתר, התלונן התובע על חולשה בשתי הרגליים בעיקר ברגל ימין, קושי בהליכה, דחיפות במתן שתן. על פי סיכום האשפוז, התובע אובחן כסובל מטרשת נפוצה. 8. לטענת התובע, החל מיום 30.4.2004 לא שב לעבודתו עקב מחלתו. כן, צירף התובע מכתב מרופא תעסוקתי מיום 3.6.04 לפיו, התובע אינו מסוגל לעבוד בעבודה פיזית כגון, הרמת משאות כבדים, עמידה והליכה ממושכת, עבודה בקרבת מכונות נעות ובגבהים. כן הומלץ לתובע להמנע מעבודה במשמרת לילה (ראה נספח ט' לתצהיר התובע ת/4). 9. על פי המסמכים הרפואיים, התובע אושפז מספר פעמים, ככל הנראה עקב התלקחויות של מחלת הטרשת הנפוצה. כך למשל, התובע אושפז בבית חולים "הלל יפה" למשך שישה ימים בתאריך 4.10.2004 (ראה נספח ז' לת/4); כן אושפז בתאריך 20.5.2005 לחמישה ימים בבית חולים "זיו". 10. משלא שב התובע לעבודתו פנה בתביעה אל הנתבעת לשחרר את התובע מתשלום פרמיות וכן לשלם לתובע גמלה בגין אי כושר וזאת בקיזוז תקופת האכשרה (נספח כ' לת/4). 11. לאחר מספר התכתבויות בין הצדדים, דחתה הנתבעת במכתבה מיום 30.6.2004 את תביעתו של התובע. הנתבעת טענה במכתב כי התובע לא איבד את כושר העבודה בשיעור העולה על 75% כמוגדר כתנאי בפוליסה ולפיכך אינו זכאי לתשלום גמלה (נספח כב' לת/4). משכך, הגיש התובע תובענה זו. 12. הנתבעת בכתב ההגנה מכחישה את טענותיו של התובע. 13. הנתבעת טוענת, כי התובע הפר את חובת הגילוי כלפיה בעת מילוי טופס הצהרת הבריאות. 14. לטענת הנתבעת, התובע לא השיב תשובות מלאות וכנות שנשאל במסגרת ההצהרה וזאת בהתאם לסעיף 6 (א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981. הנתבעת מפרטת, כי התובע פעל בדרך של גילוי מחצית האמת בלב. 15. מוסיפה וטוענת הנתבעת כי התובע לא דיווח על בעיות בריאותיות כגון, רדימות ונימול לאורך זרוע שמאל (3.7.1997), נימול בצד הטמפוראלי משמאל (16.5.1996), כאבים לאורך ירך שמאל עם תחושת נימול (20.7.2000), תלונה על סחרחורת (18.1.2001). מכך מסיקה הנתבעת, לו היתה יודעת על עברו הרפואי היתה נוהגת כ "מבטח סביר" ועורכת בירור רפואי מקדים והתובע לא היה מקבל כיסוי ביטוחי ללא בירור מעמיק בנסיבות העניין. הסוגיות שבמחלוקת 16. המחלוקות בין הצדדים נסובה אודות שאלת הפרת חובת הגילוי, ובמילים אחרות, האם התובע הפר את חובת הגילוי כלפי הנתבעת בין באי מתן תשובות מלאות וכנות לשאלות המופיעות בהצהרת הבריאות, ובין באי גילוי מטעמו של עניין מהותי, אשר היה בו כדי להשפיע על נכונות הנתבעת כמבטחת סבירה, לכרות עימו חוזה ביטוח. 17. לאחר מתן מענה לשאלה בעניין הפרת חובת הגילוי, ובמידה ואסבור כי לא הופרה חובת הגילוי על ידי התובע ו/או הגם הופרה חובת הגילוי אין מדובר בעניין מהותי אשר היה בו כדי להשפיע על נכונותה של הנתבעת להתקשר בחוזה ביטוח עם התובע, אבחן את תחולתו של סעיף 2 לפוליסת הביטוח "חלף הכנסה" במקרה שבפנינו . הסעיף הרלוונטי קובע: "פיצוי חודשי ושחרור מתשלום פרמיה במקרה של נכות הגורמת אובדן מוחלט של כושר עבודה. הגדרת אובדן כושר עבודה של המבוטח: שלילה, בשיעור של 75% לפחות, של הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק המבוטח, כרשום בהצעה, ושבעקבותיה נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר, המתאים לניסיונו ולהכשרתו". היה ואמצא כי הסעיף הנ"ל חל בענייננו, כל שנותר יהיה לבחון את סכום הגמלה לתשלום בהתאם לפוליסה, בקיזוז תקופת האכשרה. ראשית, אסקור בקצרה את מצבו הרפואי של התובע בהתאם למסמכים הרפואים שהוגשו לבית המשפט. כן אדון בטענות המקדמיות אשר הועלו על ידי הצדדים. לאחר מכן, אבחן האם הופרה חובת הגילוי מטעם התובע. ולסיום, אכריע בשאלת תחולת "ביטוח חלוף" בעניינו של התובע וזכאותו לקבלת תגמולים על פיה. טענה מקדמית הרחבת חזית ו/או שינוי חזית 18. בא כוח הנתבעת טען במהלך דיון ההוכחות להרחבת ו/או שינוי חזית מטעם התובע. לטענת הנתבעת, טענות התובע כנגד סוכן הביטוח מהוות שינוי חזית. מנגד, התובע טוען כי טענותיו כנגד סוכן הביטוח הועלו לראשונה בכתב התשובה כאשר הכחיש את טענת הנתבעת בדבר הפרת חובת הגילוי מטעם התובע. 19. עיון בכתב התשובה מגלה, כי התובע לא פרט את המסכת העובדתית באשר לפעולות אותן מייחס לסוכן הביטוח. התובע ציין בכלליות כי "התובע לא הפר חובה זו מעולם" (חובת הגילוי ס.מ.). 20. בענייננו, הכחשת טענת הנתבעת בדבר הפרת חובת הגילוי יוצרת שתי מסכות עובדתיות נפרדות: האחת, התובע מעולם לא הפר את חובת הגילוי הואיל וגילה לנתבעת את כל המידע הרפואי; השניה, התובע מעולם לא הפר את חובת הגילוי אלא פעל בהתאם להוראות סוכן הביטוח. לשיטתי די בכך כדי לקבל את טענת "שינוי החזית". מדובר בשתי גרסאות עובדתיות חלופיות, אשר כל אחת מתבססת על מסכת עובדתית שונה ונפרדת מהשניה ואשר נדרש להוכיחה בהתאם. 21. כתבי טענות תוחמים את מסגרת המחלוקת בין הצדדים. בעלי הדין רשאים לבקש מבית המשפט לתקן את כתבי הטענות שהוגשו מטעמם לשם הוספת טענה בעלת אופי עובדותי. כאשר הטענות והעדיויות חורגות מהנטען בכתבי הטענות ואין מדובר בטענה הנועדה לאמת את העילה שנטענה מפורשות בכתב הטענות, הרי הזכרתן של העובדות הנוספות יוצרת "שינוי חזית". ראה: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח', פ"ד מט (2) 843,874. כך נאמר: "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא". ראה: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145, 152 (2003). 22. התנגדותו של בעל דין לניסיון יריבו להרחיב את - TQL07 החזית, מביאה לכך - TQL08 שהחזית אינה מורחבת. היא נותרת כבראשונה, כמות שהיא על פי כתב התביעה וכתב ההגנה. ראה: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) 9. וכן ראה: מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (מהדורה 14 כרך א) 495 ואילך. 23. מהדברים האמורים עולה, כי טענת התובע באשר לאופן התנהלותו של סוכן הביטוח מהווה שינוי חזית אסור. התובע הכחיש את טענת הנתבעת בדבר הפרת הגילוי מטעמו, ואולם התובע לא העמיד גרסה עובדתית עמה יכולה היתה להתמודד הנתבעת בכתב ההגנה או בתצהירה. לכך יש להוסיף, כי מדובר בשתי גרסאות עובדתיות חלופיות אשר היה על התובע להציגן בכתבי טענותיו קודם הגשת התצהירים. לפיכך, אין מקום להתייחס לטענות התובע כנגד סוכן הביטוח ואופן התנהלותו מפאת הרחבת חזית. נימוקי מכתב הדחייה 24. ביום 30.6.2004 שלחה הנתבעת אל התובע מכתב ובו דחתה את תביעתו לתגמולים על פי הפוליסה בנימוק כי "(התובע ס.מ.) לא איבד את כושר העבודה בשיעור העולה על 75% כמוגדר עפ"י תנאי הפוליסה, ולפיכך אינו זכאי לתשלום גמלה" (להלן יכונה: "מכתב הדחיה") (נספח כא' לתצהיר התובע). 25. בעקבות הדחיה הוגשה התובענה שלפניי. לטענת התובע, הטענה בדבר הפרת חובת הגילוי לא בא זכרה במכתב הדחיה מכאן, שיש להורות על מחיקת הטענה הואיל והנתבעת הפרה את חובתה לפרט את נימוקי הדחיה בהזדמנות הראשונה. 26. בתגובתה, הנתבעת מתנגדת למחיקת הטענה. הנתבעת טוענת כי היה על התובע להעלות טענה זו כטענה מקדמית במסגרת קדם משפט. כמו כן ,מוסיפה הנתבעת וטוענת כי במכתבה צוין "אנו כמובן שומרים על זכותנו להעלות טענות נוספות ו/או אחרות ככל שיתבררו". זאת ועוד: הנתבעת טוענת כי לא היתה יכולה לדעת את כלל העובדות בעת דחית תביעתו של התובע ולכן מדובר בנסיבות חריגות ומצדיקות העלאת הטענה עם הגשת כתב ההגנה. 27. סעיפים 60-62 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח, תשמ"א - 1981, מקנים למפקח על הביטוח סמכויות רחבות לברר ולדון, בתלונות הציבור. המפקח על הביטוח מוסמך להתערב ביחסים החוזיים שבין חברת הביטוח והמבוטח ובין היתר, להורות על הסדרים כלליים ולקבוע כללים מנחים המחייבים את חברות הביטוח (ראה: בג"צ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח , פ"ד נה (3) 625, 640-642). הנחיית המפקחת על הביטוח מיום 9.12.98 קובעת:- "3. מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "תובע" זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו... 4. כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה. 5. על מנת שהתובע יוכל להתמודד עם טענות המבטחת הדוחה את תביעתו ואולי אף יצליח לשכנע אותו לשנות את עמדתה, עליו לקבל את עמדתה המפורטת בכתב." 28. הנחיה זו הושלמה, במסגרת הנחייה, מאוחרת יותר, מיום 29.5.2002, שם נאמר, כי חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים, מעבר, לאלו שהובאו לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה רק במקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או באם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו נדחתה התביעה. 29. במקרה דנן, התובע פנה לראשונה לנתבעת בתאריך 14.4.2004; מכתב הדחיה נערך בתאריך 30.6.2004, משמע מעת קבלת הפניה ועד לדחית התביעה חלפו כחודשיים וחצי. בידי הנתבעת מצוי כתב ויתור על סודיות רפואית המתיר לה לפנות אל הממסד הרפואי בבקשה לצלם את תיקו הרפואי של התובע קודם גיבוש עמדתה בנוגע לתביעתו של התובע. אין חולק, כי חודשיים וחצי מהווה תקופת זמן סבירה לצילום החומר הרפואי בעניינו של התובע קודם דחיית תביעתו. 30. אני סבור, כי הנתבעת לא ביררה את מלוא המידע על התובע קודם מכתב הדחיה. בפני הנתבעת לא התגלו עובדות חדשות שהנתבעת לא יכלה בשקידה סבירה לגלותם עובר לשליחת מכתב הדחיה. 31. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה להוכיח ולנמק מדוע לא כלכלה צעדיה בשקידה סבירה לבירור מלוא הפרטים הנדרשים טרם שליחת מכתב הדחיה. מה עוד, שאין מדובר במקרה בו הצדק זועק כנגד יישום ההנחיה. 32. לפיכך, הנני מקבל את טענת התובע לפיה הנתבעת מנועה מלטעון להפרת חובת הגילוי בעטיין של הנסיבות המפורטות לעיל. עם זאת, מצאתי לנכון לדון בטענת הפרת חובת הגילוי לגופה ולו מפאת העובדה כי התובע לא העלה טענה זו בראשית דרכה של התובענה ולא דאג לחסוך בזמן שיפוטי יקר. יתר על כן, הצדדים טענו לגופה של הטענה וכן ניהלו את ההליכים המקדמיים בתובענה מתוך ידיעה כי מדובר בטענה עיקרית סביבה נסובה התובענה. דיון ומסקנות מעמד חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט 33. בתובענה זו מונו שני מומחים מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים, מומחה בתחום הנוירולוגי, פרופ' רכס וכן מומחה בתחום רפואה תעסוקתית פרופ' ריבק (ראה פרוטוקול דיון מיום 17.5.05). 34. בית המשפט נותן משקל רב לחוות דעת מומחה ולא בכדי. הצדדים הסכימו למינוי המומחים מטעם בית המשפט וכידוע משנתמנה מומחה בהסכמה מתפרשת הסכמת הצדדים כויתור על המומחים מטעם הצדדים. לצדדים שמורה הזכות לחקור את המומחה מטעם בית המשפט על מנת לנסות ולקעקע את מסקנתו. 35. הפסיקה חזרה והדגישה כי מסקנות המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנות בית המשפט. בית המשפט הוא המכריע בסופו של דבר על פי מכלול הראיות שבפניו, ורשאי בית המשפט לדחות מסקנתו של המומחה או לבור חלקים מחוות דעתו. ראה: ע"א 975/91 עמיד חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הועדה המקומת לתכנון ובניה זמורה, פ"ד נ(5) 104. 36. עם זאת, ככלל הנטיה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט בהעדר טעות בולטת. ראה: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו (2) 936, 949. 37. שוכנעתי כי יש לקבל את חוות דעתו של פרופ' רכס וכן את חוות דעתו של פרופ' ריבק במלואן, הואיל ולא הוכח בפני כי קיימת טעות בולטת באחת מחוות הדעת והכל בכפוף לאמור בהמשך פסק דיני. מצבו הרפואי של התובע 38. הנתבעת טוענת כי התובע, עת חתם על טופס הצהרת הבריאות, לא עמד בחובת הגילוי המוטל עליו מכח סעיף 6 לחוק חוזה ביטוח, כאשר לא דיווח בטופס ההצהרה על ממצאים רפואיים שונים אשר היה בהם, לטענת הנתבעת, כדי להביא לגילוי מחלת הטרשת הנפוצה ודחיית קבלתו לפוליסת הביטוח. 39. הנתבעת תומכת את טענותיה בחוות דעתו החיתומית של ד"ר פרלוק חיים (סומנה נ/12) אשר בדק את המסמכים הרפואיים של התובע וקבע בזו הלשון כי: "לו ידענו את אשר עולה מתוך התיק הרפואי, הרי שבכל מקרה לא היה מתקבל לביטוח עד גמר בירור תחושת הנימול- בירור שבסופו הביא לגילוי מחלת הטרשת הנפוצה, שדוחה מכל קבלה לכל כיסוי רפואי." 40. מנגד, התובע הגיש חוות דעת חיתומית ערוכה על ידי פרופ' קרסיק אשר קבע: "מבטח סביר היה מקבל את מר עומרי לביטוח חיים בתוספת הנהוגה למעשן. לביטוח אבדן כושר עבודה בתוספת למעשן ובהחרגת גב תחתון כרקע לאבדן כושר עבודה". 41. להלן אסקור בתמצית את מצבו הרפואי של התובע במועד חתימתו על טופס הצהרת הבריאות. יצויין, כי הצהרת הבריאות (נ/7) נחתמה בתאריך 16.12.2002, אך במרץ 2004 אובחן התובע כחולה בטרשת נפוצה פרוגרסיבית. כאמור לעיל, הנתבעת טוענת, כי לו היתה מודעת להיסטוריה הרפואית המלאה של התובע לא היתה מבטחת את התובע בפוליסת אובדן כושר עבודה. 42. להלן אבחן את הפרטים הרפואיים אותם אשר לא נמסרו על ידי התובע לנתבעת, עם חתימתו על טופס ההצהרה, וזאת כעולה מהמסמכים הרפואים המסומנים נ/5, נ/12, נ/13ו- נ/16. בתאריך 29.6.1984 אושפז התובע עקב פגיעה ביד שמאל עקב סגירת דלת על אבצעותיו. בתאריך 13.5.1996 התובע עבר תאונת עבודה וקיבל מכה בראשו. בתאריך 16.5.1996 התלונן התובע על נימול בצד טמפוראלי משמאל. בתאריך 3.7.1997 התובע התלונן על תחושת רדימות ונימול לאורך זרוע שמאל. בתאריך 5.8.1997 התובע התלונן על כאבי גב. בתאריך 24.9.1998 התובע היה מאושפז בבית חולים "העמק" בעפולה עקב דלקת בגרון. בתאריך 12.10.1999 התובע אושפז בבית חולים "פוריה" עקב כאבים מאחורי אוזן משאל, דבר שהתגלה כנפיחות של בלוטת הלימפה. בתאריך 22.10.1999 התובע נפל ונחבל ביד שמאל. בתאריך 16.12.1999 אושפז התובע במרכז הרפואי "העמק" בעפולה עקב כאבי גרון וקשיי בליעה. בתאריך 23.3.2000 עבר התובע תאונת עבודה, בה החליק על הרצפה. בתאריך 10.7.2000 עבר התובע תאונת עבודה נוספת בה נפל התובע מהגלריה ונפגע בחזה וביד שמאל. בתאריך 20.7.2000 התובע התלונן על כאבים לאורך ירך שמאל עם נימול. כמו כן, צורפה אסמכתא ממכון עומר המעידה כי בתאריך 23.7.2000 עבר התובע צילון עמוד שידרה מותני. בתאריך 18.1.2001 התובע התלונן על סחרחורת. צויין כי התובע עבר בדיקה נוירולוגית אך ממציאה היו תקינים. 43. למרות זאת, למרבית השאלות המפורטות בטופס ההצהרה השיב התובע בשלילה, בין היתר השיב התובע כי לא נפצע בעבר (שאלה 4 לטופס), התובע השיב כי לא אושפז בבית חולים (שאלה 14 לטופס), התובע השיב כי לא סבל מכאבי ראש, סחרחורות או כאבי גב. 44. להלן אבחן, האם אי מסירת המידע המפורט לעיל יש בו כדי לפגום בחובת הגילוי עד כדי שלילת זכאותו של התובע לתגמולי ביטוח. המסגרת הנורמטיבית - חובת הגילוי 45. סעיפים 6 ו- 7 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן:"החוק") מסדירים את חובת הגילוי של מבוטח כלפי חברת הביטוח בשלב הטרום חוזי ותוצאות הפרתה, כדלקמן:- "6. חובת גילוי (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה." [הדגשה שלי ס.מ.] "7. תוצאות של אי-גילוי (א) ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה, רשאי המבטח, תוך שלושים ימים מהיום שנודע לו על כך וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח. (ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, בניכוי הוצאות המבטח, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה. (ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה : (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה ; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו;במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח." [הדגשה שלי ס.מ.] 46. סעיף 6 (א) לחוק מטיל על המבוטח חובת גילוי כללית במענה על שאלות בכתב. המבטחת מבקשת להישען על סעיף זה על מנת להוכיח כי הציגה למבוטח שאלה בעניין מהותי וכי המבוטח לא השיב על השאלה בצורה כנה ומלאה. ראה: ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) 661, 671. 47. החובה חלה רק על עניינים מהותיים כהגדרתם בסעיף 6 (א) לחוק ופירוש הדבר שאין המבוטחת יכולה להתנער מחובתה אם יתברר בדיעבד שהמבוטח מסר מידע כוזב ביחס לעניין שאינו מהותי. 48. ניתן לפרש את סעיף 6 (א) בשני אופנים. לפי דרך אחת, סעיף 6(א) לחוק מציב דרישה מצטברת ביחס לתשובתו של המבוטח: על התשובה להיות מלאה וגם כנה. היסוד הראשון "מלאה" הוא בעל אופי אוביקטיבי. תשובת המבוטח תיבחן בהתאם למצב העובדתי לאשורו. כאשר תשובת המבוטח אינה מלאה יש לבחון האם הפגם בה נובע מכוונת מרמה. היסוד השני "כנות" הינו יסוד סוביקטיבי, משמע בנקודה זו נבחן מצבו הנפשי של המבוטח עת השיב על שאלות המבוטחת. לאמור: קיימת אפשרות שהמבוטח ישיב בכנות תשובה שאינה מלאה כאשר אינו מודע לכך שתשובתו חסרה. התוצאה הינה כי אף אם השיב המבוטח בתום לב ובכנות לשאלות המבטחת יהיה חשוף לסיכון של שלילת זכואותו לתגמולים אם יתברר שתשובתו לא היתה מלאה. מכאן, כי ההסדר בסעיף 6(א) לחוק בשילוב סעיף 7(ג)(1) לחוק עשוי לגרום לכך שבמצבים בהם מבוטח תם לב מסר מידע חלקי תשלל זכאותו לתגמולי ביטוח. תוצאה זו אינה רצויה כיוון שנוצר משטר אחריות מוחלטת (בכפוף לאמור בהוראות סעיפים 7 ו- 8 לחוק). ראה: ש. ולר, חוק חוזה ביטוח, תשמ"א- 1981 (כרך ראשון) עמ' 270. 49. סבורני כי קיימים טעמים מהותיים לפרש דרישה זו כבלתי מצטברת. כך למשל, מציין המלומד ולר בספרו כי הסיכון בכריתת חוזה על סמך מידע לא מדויק שמסר המבוטח הוא בר ביטוח- מדובר בסיכון מפוזר, כיוון שהמבטחת מתקשרת עם קבוצה גדולה של מבוטחים ולא עם מבוטח יחיד שהתממשותו אינה ודאית משום שמדובר באי גילוי בתום לב להבדיל מאי גילוי מכוון (ראה: ולר, עמ' 273-274). 50. סביר להניח שמבוטח יבקש לרכוש לעצמו ביטוח מהסיכון של מסירת מידע מטעה בתום לב זאת מעצם היותו שונא סיכון בהגדרתו ומכיוון שיקור דמי הביטוח כתוצאה מכלל משפטי הפוטר את המבוטח מאי גילוי בתום לב יהיה זניח. גם למבטחת אין סיבה להתנגד לכלל זה מאחר ומדובר בהרחבת היקף הכיסוי בתמורה לדמי ביטוח נוספים (ראה ולר עמ' 274). 51. זאת ועוד: כלל המתיר למבטחת לטעון לאי גילוי בתום לב, אינו מתיישב עם תכליתו המרכזית של חוזה הביטוח שהיא הקנית שלוות נפש למבוטח. לזאת יש להוסיף, כי הטעות הינה תכונה אנושית אין זה הוגן וסביר לצפות שהמבוטח יזכור את כל ביקור אצל רופא, כל תחושה שחש או כל תאונה שהיה מעורב בה. מטרה חשובה היא, כי למבוטח תהיה שליטה על ההסתברות שהמבטחת תקיים את הבטחתה לשלם תגמולים. חובת גילוי המתירה למבטחת להתנער מחובתה בנסיבות בהן המבוטח תם לב פוגעת באופן מהותי במטרה חשובה זו (ראה ולר עמ' 274). נוסף על כך, במידה והמבוטח נתן תשובה מלאה אין משמעות לדרישת הכנות. הנה כי כן, פרשנות סעיף 6(א) לחוק כדרישה מצטברת של "מלאה וכנה" הינה פרשנות מאולצת אשר אינה עולה עם תכליתו של החוק ותכלית חוזה ביטוח . 52. ויובהר, גם המבטחת יכולה להשלים עם העדר קריטריון גילוי אוביקטיבי בתנאי שיוטל על המבוטח הנטל להשיב בכנות על השאלות וזאת אף לנוכח דרישת "המהותיות", שכן מסירת מידע כוזב ביחס לעניין שאינו מהותי אינה מקנה למבטחת עילה לביטול החוזה. (ראה ולר עמ' 276). 53. מן האמור מסתמנת דרך פרשנות נוספת שיש ליתן לצמד המילים "מלאה וכנה". פרשנות עדיפה רואה בסעיף 6(א) לחוק כמטיל על המבוטח חובה להשיב על השאלות בצורה "מלאה". אמת המידה לבחינת "מלאה" הינה אמת מידה אוביקטיבית; ואילו דרישת "כנות" הינה דרישה סוביקטיבית. ובמילים אחרות, כאשר התשובה אינה מלאה על המבוטח להראות שתשובתו הייתה כנה, כלומר אי מסירת המידע נעשתה בתום לב סובייקטיבי. 54. ודוק: הדברים מקבלים משנה תוקף אם עסקינן במידע חסר שהוא מהותי, אז יוטל על המבוטח הנטל להראות כי היה לו יסוד סביר להאמין שהמידע שמסר נכון. לעניין זה ראה: ש. ולר, חוק חוזה ביטוח, תשמ"א- 1981 (כרך ראשון) עמ' 270-276. 55. היסוד הנוסף עליו אבקש לעמוד הינו מודעות המבוטח לכך שמדובר "בעניין מהותי". מדובר ביסוד הכולל שני אדנים האחד, מהותיות העניין והשני, מודעות המבוטח למהותיות זו. יסוד זה דורש קיומו של קשר סיבתי בין המצב לבין ההתקשרות בחוזה הביטוח. 56. כאמור, חובת הגילוי משתרעת על "עניין מהותי" בלבד, כמוגדר בסעיף 6 (א) לחוק "עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות חוזה בכלל או לכרותו בתנאים...". המבחן לקיומו של "עניין מהותי" הינו מבחן אובייקטיבי. "עניין מהותי" יחשב נתון שיש בו כדי להשפיע על נכונות המבטח לבטח את הסיכון ועל תנאי פוליסת הביטוח. ראה: ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) 661. וכן ראה: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, ביום 8.2.06. 57. בקביעת מהותיות העניין יש לבחון האם מדובר בעניין אשר "...לפי אופיו וטיבו, רלוונטי לסיכונים שאותם באה הפוליסה לכסות.. אם העובדות שהיו בידיעתו של המבוטח במקרה מסוים היו עלולות להשפיע על נכונותו של המבטח לכרות את חוזה הביטוח אילו נתגלו לו... יובאו בחשבון לעניין זה גם שיקולים כמו מידת רצינותו של הסיכון הצפוי המצוי בידיעתו של המבוטח, לרבות מידת הסיכוי שהסיכון יתממש" ראה: דברי השופט טירקל, ע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונל, פ"ד נ (3) 77, 83. 58. בעוד המהותיות נבחנת לפי מדד אוביקטיבי, דרישת "ידיעת המבוטח" בדבר העניין המהותי נבחנת על פי מדד סובייקטיבי באופיו. המבחן לבחינת תשובותיו של המבוטח תעשה על פי הכוונה של המבוטח, כלומר האם המבוטח התכוון ליצור מצג של "סיכון רגיל" שעה שידע שקרוב לוודאי לא כך הדבר. אין חולקין, כי עיקר הקושי נועד למידע שלא ניתן לומר עליו כי הינו "עניין מהותי" באופן מובהק. ראה: ע"א 89/82 שמואל רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2) 339. מן הכלל אל הפרט תשובותיו של התובע, מלאות וכנות 59. כאמור, לטענת הנתבעת תשובותיו של התובע לשאלות המופיעות בטופס ההצהרה נסבו על עניין מהותי היורד לשורש ההתקשרות הביטוחית. לטעמה, השאלות אשר נשאל התובע היה בהן כדי להשפיע על שיקול דעתה כמבטחת באופן משמעותי בשאלה האם ליצור התקשרות חוזית או לאו ואם כן, באלו תנאים. 60. התובע בחקירתו הודה כי נפצע במהלך עבודתו. כמו כן העיד התובע כי סבל מדלקות שקדים בעטיין אושפז בבית חולים. התובע הוסיף, כי סבל מכאב גב ואף ערך צילומים. התובע אף העיד על כאבים בירך שמאל ותחושת נימול ממנה סבל כשנתיים קודם חתימתו על טופס ההצהרה. 61. התובע לא גילה מספר פרטים בדבר עברו הרפואי, מכאן שהתובע לא עמד בדרישת בסעיף 6(א) לחוק לעניין מתן תשובה מלאה לשאלות המבטחת (הנתבעת). לכן, על כתפו של התובע מוטל הנטל להוכיח כי בעת מילוי טופס ההצהרה ענה על השאלות בכנות. מדובר במבחן סוביקטיבי המופעל תוך בחינת מהותו של המידע וכן תוך בחינת כוונתו של התובע. 62. עיון בטופס ההצהרה (נ/7) מגלה כי התובע גילה לנתבעת על היותו מעשן כ- 15 סיגריות ביום. בנוסף, מעיון בטופס הבקשה לביטוח חיים מטעם חברת "ציון" (מסומן נ/9), אשר נערך בתאריך 27.1.2000, עולה כי התובע הצהיר כי אביו חלה בסרטן המעי. כן הוסיף ופרט כי אושפז בבית חולים, חודשים קודם למועד בו מילא את הטופס, עקב דלקת בשקדים. 63. מדברים אלו ניתן להסיק, כי התובע לא נמנע ממסירת המידע בעניינו הואיל וחשש כי הנתבעת תסרב לספק לו כיסוי ביטוחי בגין אבדן כושר עבודה. התובע היה למוד ניסיון מהפוליסות הקודמות שנערכו עבורו בהם ניתן לתובע כיסוי ביטוחי למרות הצהרותיו בדבר היותו מעשן, אישפוזו בבית חולים עקב דלקת שקדים וכו'. 64. נחה דעתי, כי לא היה בכוונת התובע להסתיר מידע הרפואי ו/או ליצור מצג כלפי הנתבעת של "סיכון רגיל" כאשר ידע שלא כך הדבר. התובע פירט כי הינו מעשן ונראה כי החסיר פרטים נוספים מחמת חוסר תשומת לב ראויה. דומה כי התובע סבר שעליו לפרט מידע רפואי בנוגע לבעיות מהן סובל בדרך כלל ובאופן כללי. 65. בסמוך לחתימת התובע על טופס ההצהרה, סבל התובע מכאב ראש (ראה נ/8) האם בכך יש כדי להעיד על תופעה ממנה סבל התובע ואותה לא גילה לנתבעת יש להשיב על שאלה זו בשלילה. הנתבעת לא הציגה כל ממצא ראייתי נוסף המעיד כי התובע סבל מכאבי ראש באופן קבוע ובעטיים נהג לפנות אל רופאיו לעיתים תכופות. 66. הנתבעת בטענותיה ובחקירתה הנגדית, נאחזת בפניה זו כראיה לכך שתובע, כחודשים קודם חתימתו על טופס ההצהרה, ידע כי הינו סובל מכאבי ראש אך לא סיפק מידע זה ובכך הכשיל את הנתבעת בבחינתה את ההתקשרות החוזית. 67. הפסיקה קבעה כי אמנם קיימת חשיבות לסמיכות הזמנים שבין חתימה על טופס ההצהרה לבין מסירת המידע הרפואי, עם זאת הוסיפה הפסיקה וקבעה כי יש לבחון את תדירות פניות המבוטח לרופאיו עקב הבעיה הרפואית. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת הלמן בת.א. (שלום-נצרת) איבלין זיאד נ' מגדל חברה לביטוח ( ביום 13.6.2004): ".. התובעת התלוננה על כאבי גב ופנתה לטיפול רפואי בשתי הזדמנויות, בפרק זמן של פחות מחודש לפני מילוי ההצעה. די בסמיכות זמנים זו בכדי לומר שהתובעת סבלה מתופעה של כאבי גב, אותן היתה צריכה לפרט בהצעה, בפרט נוכח עיסוקה שנכלל בין הפרטים שאותם נתבקה לפרט בהצעה" [ההדגשות במקור ס.מ.] 68. לסיכום, אמנם מצאתי כי תשובותיו של התובע בטופס ההצהרה לא היו מלאות, עם זאת נראה כי תשובותיו היו כנות. כעת קמה ועולה השאלה, האם המידע הרפואי אותו לא פירט התובע מהווה "עניין מהותי" אשר למרות כנותו של התובע ,מפקיע את זכותו לתגמולי ביטוח הואיל והשפיע על הנתבעת מלבחון את התמונה הביטוחית לאשורה, טרם ההתקשרות. "עניין מהותי" שיש בו כדי להשפיע על "המבטח הסביר" 69. המבחן בנוגע למהותיות הינו מבחן אובייקטיבי המוכרע על פי קנה מידה של המבטח הסביר. בחינת השאלה מהו "עניין מהותי" מצריכה בחינת שני היבטים האחד, האם העניין שהמבוטח נדרש לגלות רלוונטי, לפי טיבו, לסיכונים שהפוליסה נועדה לכסות; השני, ספציפיות לנסיבות המקרה - האם העובדות שבידיעת המבוטח היו עלולות להשפיע על נכונותה של המבטחת לכרות חוזה ביטוח. ראה: ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז 339. וכן ראה: ע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד (3) 77, 84-85. 70. להלן אתייחס למידע הרפואי שלא גולה על ידי התובע אשר לדעת הנתבעת בכך היה כדי להשפיע על נכונותה להתקשר עם התובע בחוזה ביטוח. 71. סעיף 42 לעיל מפרט את המידע הרפואי אשר לא פורט על ידי התובע. 72. ממידע זה עולה כי, התובע חש תחושת נימול בתאריך 3.7.1997 כחמש שנים קודם המועד בו מילא את טופס ההצהרה. בתאריך 5.8.1997 התלונן התובע על כאבי גב, שוב מדובר בתלונה אחת כחמש שנים קודם מילוי טופס ההצהרה. בתאריך 10.7.2000 התובע עבר תאונת עבודה נוספת, בה נפל מגלריה ונפגע בחזה וביד שמאל. כעבור עשרה ימים, בתאריך 20.7.2000 התלונן התובע על כאבים לאורך הירך. הדעת נותנת, כי מכאוביו של התובע נבעו מתאונת העבודה שעבר עשרה ימים קודם לכן. נוסף על כך, צורפה אסמתכא לפיה התובע עבר צילום עמוד שידרה מותני בתאריך 23.7.2000. הגם נלך בדרך החומרה, הרי מדובר בצילום ראשון אותו עבר התובע כשנתיים טרם מילא את טופס ההצהרה. בנוסף, עולה השאלה האם בכך יש להעיד על מחלתו של התובע כפי שאבהיר בהמשך, תשובתי לכך שלילית. 73. מהרישום הרפואי עולה כי בתאריך 18.1.2001, כשנתיים קודם מילוי טופס הצהרה הבריאות, התובע התלונן על סחרחורת. מדובר בתלונה ראשונה באשר לקיומה של סחרחורת. התובע לא ייחס חשיבות רבה לכך שסבל מסחרחורת בפעם הראשונה, מה עוד: שממצאיה של הבדיקה הנוירולוגית שעבר התובע היו תקינים. 74. לסיכומה של נקודה זו, אין בסיס איתן לקבוע כי המידע הרפואי מעברו של התובע יש בו כדי להעיד על התפרצות מחלת נטרשת הנפוצה. אין זה סביר בעיני שהנתבעת היתה שולחת את התובע לבצע בדיקות נוירולוגיות חוזרות לאחר שהבדיקה שעבר יצאה תקינה. נראה כי לכל היותר הנתבעת היתה מחריגה את עמוד השדרה המותני של התובע מהפוליסה - ולכך אין כל קשר לתביעתו מכח התפרצותה של מחלת הטרשת הנפוצה. 75. הנתבעת טוענת כי, אף מבטח סביר לא היה מתקשר עם התובע באותו הסכם ביטוחי או בכל מקרה היה ניתן לתובע כיסוי ביטוחי תוך החרגת גב חוט השדרה (ראה חוות דעתו החיתומית של פרופ' פרלוק סומן נ/12). זאת ועוד: לטענת הנתבעת היה בידיה לגלות את מחלת התובע עובר לעריכת פוליסת ביטוח במידה והיה בידיה המידע הרפואי. 76. מנגד, עומדת חוות דעתו החיתומית של פרופ' קרסיק (סומנה ת/7) אשר הוגשה על ידי התובע, ממנה עולה כי מבטח סביר היה עורך לתובע פוליסת ביטוח ולכל היותר היתה נערכת החרגה של הגב התחתון. 77. כידוע, מטעם בית המשפט מונה פרופ' רכס כמומחה בתחום הנוירולוגיה לשם הערכת מצבו הרפואי של התובע (סומן במ/2). פרופ' רכס נחקר באשר לעברו הרפואי של התובע וכן באשר למועד בו ניתן היה לגלות את המחלה. פרופ' רכס השיב בזו הלשון: 78. ש: "האם כאבי ראש יכולים להכלל בגדר הסימנים המוקדמים (של טרשת נפוצה הוספה שלי ס.מ.) ת: "לא, ממש לא טיפוסי". ש: "אני מציג בפנית את נ/5". ת: "אני רואה שזה ממאי 96 ואני קורא מה שכתוב". ..... ת: "הסימפטומים התחושתיים התועדים בערך 8 שנים לפני שהאבחנה נעשתה, סימנים הם כל כך רכים וכל כך בלתי ספציפיים שאני לא יכול להגיד שזה סימן מבשר לט.נ. הסבירות נמוכה מאוד. אסור להגיד אפס, אבל אני חושב שלא". (הדגשה שלי ס.מ.) (עמוד 50 שורות 14 ואילך). 79. ממשיך בא כוחה של הנתבעת ומנסה לטעון כי צריכה היתה להידלק "נורה אדומה", ופרופ' רכס משיב בצורה חד משמעית: "תופעות תחושתיות הן סוביקטיביות, אתה אומר לי ואני הרבה פעמים בבדיקה לא יכול לבדוק, הן לא ספצפיות. האם יש בתיק הזה רמז על ט.נ. בזמן אמת ולא בדיעבד, התשובה היא לא. אם נשלח כל חולה עם תופעות כאלה ל- MRI - זו תלונה רכה. זה תחושתי בלבד בלי סימנים אחרים, אם נשלח כל אדם כזה ל- MRI אז המערכת הלאומית תתמוטט". (הדגשה של י ס.מ.) (עמוד 50 שורות 26 ואילך). 80. אין חולקין על דבר מומחיותו של פרופ' רכס בסוגית אבחון וטיפול בטרשת נפוצה. הנתבעת בחקירתה ובסיכומיה נסמכת על מומחיותו וקביעותיו השונות של פרופ' רכס כמומחה מוביל בתחומו. 81. לכן אין אני מוצא לנכון לסטות מעדותו לעניין זיהוי הסימפטומים המוקדמים של המחלה. כאמור, פרופ' רכס מאשר בעדותו כי הממצאים הרפואים מעברו של התובע "רכים" ובזמן אמת לא ניתן היה לאבחן את המחלה. משמעות הדבר, כי רופא שאינו בעל מומחיות נוירולוגית, סבירות גבוה שלא היה מאבחן את המחלה. מסקנה זו מומחשת ביתר שאת לאחר שהתובע עבר בדיקה נוירולוגית וממצאיה היו תקינים. 82. לא למותר להוסיף, כי הואיל ויתר האינפורמציה הרפואית אשר התובע לא מסר לנתבעת אינו קשור למקרה הביטוחי הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין בעיותיו הרפואיות הקודמות של התובע לבין מחלת הטרשת הנפוצה ממנה סובל. 83. שוכנעתי כי יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה במידה וההיסטוריה הרפואית הית מוצגת בעת הפניה טרם ערכית הפוליסה, בקשת התובע היתה נדחית. נכות רפואית של התובע 84. כאמור לעיל, הצדדים הביעו את הסכמתם למינויו של פרופ' רכס למתן חוות דעתו בתחום הנוירולוגי (במ/1). סבורני, כי אין סיבה להטיל דופי בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' רכס שהינו מומחה חסר פניות שמונה מטעם בית המשפט. התרשמתי מהיקף ידיעותיו בנושא מחלת הטרשת הנפוצה הן בחוות דעתו והן בעדותו בבית המשפט ולכן הנני מאמץ את קביעתו בדבר נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 50%. בחינת "אובדן כושר עבודה" של התובע 85. הסעיף הרלוונטי בפוליסה קובע: "פיצוי חודשי ושחרור מתשלום פרמיה במקרה של נכות הגורמת אובדן מוחלט של כושר עבודה. הגדרת אובדן כושר עבודה של המבוטח: שלילה, בשיעור של 75% לפחות, של הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק המבוטח, כרשום בהצעה, ושבעקבותיה נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר, המתאים לניסיונו ולהכשרתו". 86. סעיף הנ"ל כולל שני תנאים מצטברים לפיה נבחן האם עומדת לתובע הזכאות לתגמולים מכח הפוליסה בגין המקרה הביטוחי: א. תנאי ראשון, יש לבחון האם הנכות שנגרמה לתובע גררה אובדן כושר עבודה בשיעור 75% של הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק המבוטח כרשום בהצעה. ב. תנאי שני, עקב הנכות נבצר מהתובע לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו ולהכשרתו. התנאי הראשון: שלילת 75% מכושר עבודתו של התובע במקצועו חוות דעתו וחקירתו של המומחה מטעם בית משפט - פרופ' יוסף ריבק 87. כמובהר לעיל, אינני רואה מקום לסקור לעומק את חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים ועל כן אסתפק בהפניה לחוות דעתו של המומחה בית המשפט בתחום הרפואה התעסוקתית. עם זאת, מצאתי לנכון להעיר כי פרופ' לרמן בחוות דעתו (נ/11) קבע כי יש להעריך את מצבו של התובע בעוד שנה ממועד עריכת חוות הדעת, משמע, אין בקביעותיו כדי להעיד על מצבו התפקודי הקבוע של התובע. 88. לאור זאת, וכן לנוכח ההלכה שבית המשפט הינו הגורם המכריע על פי מכלול הראיות בנכותו התפקודית של תובע, מצאתי כי אין מקום לסטות מחוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט בהעדר טעות בולטת . ראה: ע"א 2160/90 רז נ' לאף, פ"ד מז (5) 170. 89. מטעם בית המשפט ובהסכמת הצדדים, מונה פרופ' ריבק ליתן חוות דעתו באשר ליכולתו ונכותו התעסוקתית של התובע. חוות דעתו סומנה במ/1. 90. בחוות דעתו, תיאר פרופ' ריבק את מצבו הפיזי והנפשי של התובע. כך למשל, לטעמו התובע סובל מאפקט דכאוני, דיבור איטי. כן, אבחנתו מתייחסת לאי מסוגלות להליכת טנדם, הליכה על עקבים ובהונות, החזרים ערים בברכיים ובקרסול וכו'. 91. מסקנתו של פרופ' ריבק הינה כי התובע סובל מקשיים בהליכה ובעמידה, זאת בנוסף לדפרסיה המתלווה ליתר הסימפטומים, גורם לפגיעה קשה בכושר העבודה אצל התובע. פרופ' ריבק מוסיף כי במקרה של התובע הדבר מודגש ביתר שאת היות והתובע עבד כפועל יצור - עבודה אשר היתה פיזית בעיקרא. לפיכך, קובע פרופ' ריבק כי התובע אינו מתאים לכל עבודה, שכן לטעמו אין באפשרות התובע למצוא עבודה בשוק הפתוח. 92. ראשית יש לציין, כי פרופ' ריבק התמחה ברפואה תעסוקתית וסביבתית, מכאן שאין בידעתו את המומחיות הנוירולוגית הנדרשת באשר למאפיינה של מחלת הטרשת הנפוצה. מכאן, כי חקירתו של בא כוחה הנתבעת באשר לסימניה המוקדמים של המחלה ואופן איבחונה אינם בתחום מומחיותו של פרופ' ריבק. 93. עמדתו של פרופ' ריבק היתה כי "במהלך המחלה הכרונית יהיו החמרות והקלות. יכול להיות שבנקודת זמן ספציפית הוא (הכוונה לתובע ס.מ.) יעשה יותר ממה שעשה קודם. תלוי מי הבן אדם .. ומה אופי התקדמות המחלה". 94. מוסיף פרופ' ריבק בחקירתו ומסכים לטענת בא כוח הנתבעת כי יש חשיבות למידת שיתוף הפעולה של הנבדק ולמידת תגובתו הסוביקטיבית ובחקירתו: "ש: אם יש את הפער הזה יש לו השלכה על תפקוד ועל תעסוקתיות" "ת: תפקידו של הרופא מומחה לזהות אם יש פער כזה. אם החלוה הצליח לשחק טוב שהרופא לא מצא הבדל..." "ש: אם הרופא מצייו שהקביעה של הטרשת הנפוצה היא של נוירלגים לרבות הבדיקה ואם הנוירולוג מוצא את הפער הזה שדיברנו עליו, חייבת להיות לה השלכה תפקודית תעסוקתית" "אם החולה מרמה, אז ודאי". (עמוד 8 שורות 23 ואילך). 95. בשלב זה הוצגה בפני פרופ' ריבק חוות דעתו של פרופ' רכס, אשר במסגרת חוות דעתו הנוירולוגית נדרש לנושא אמינות התובע והפער בין מצבו בפועל למצבו המוצג על ידו. 96. לאחר עיון בחוות הדעת הנוירולוגית, השיב פרופ' ריבק כי: "אני קובע את היכולת התפקודית שלו לא על סמך הצגות. אני לא טענתי בחוות דעתי שהוא הציג או עשה משהו לא אמין.. זכותו של פרופ' רכס להתרשם. אני חושב לאחר שאני מוריד את ההתרשמות על בלתי אמינות הוא עדיין נמצא במצב של מחלה.... במקרה זה הביטוי שנתן לאי האמינות בחוות הדעת לא צריך להשפיע על כושר העובדה שלו מבחינתי". (עמוד 9 שורות 11 ואילך). 97. פרופ' ריבק שב ונשאל לענייו ההשפעה שקיימת למוטיבציה של חולה לשוב לשוק העבודה והשיב תוך התייחסות לתובע ולממצאי חוות דעתו : "האיש הזה היה עובד יצור. הוא לא היה איזה פקיד. בעקרון לאיש הזה יש בעיה. עובדה שהוא אושפז חודש לפני הבדיקה שלי. הוא מקבל טיפול... אני לא משנה את המסקנה בחוות דעתי אבל המוטיבציה חשובה ואין ויכוח". (עמוד 9 שורות 22 ואילך). 98. לדעת פרופ' ריבק מחלתו של התובע במגמת החמרה ובמילותיו : "..המצב נעשה יותר גרוע והוא מקבל טיפול יותר משמעותי.... אין חוות דעת פסיכיאטרי... ידוע שמחלת דיכאון משפיעה מאוד על כושר עבודה בחולים האלה... בדיכאון הוא לא יכול לשקר. עייפות זה דבר סובייקטיבי. מגיע מצב שעובדים פחות מרבע אנשים בכלל". 99. לסיכום, פרופ' ריבק טוען, כי התובע חולה במחלה קשה ואינו צופה לתובע עתיד מזהיר. יש לציין, כי מדובר במחלה פרוגרסיבית (ראה עדותו של פרופ' רכס). לעניות דעתו, נדרשת התאמה מאוד ספיצפית להעסקת התובע במשרה מינימלית. מוסיף פרופ' ריבק, כי לא ניתן למצוא מעסיק אשר יעסיק את התובע בעבודה בישיבה תוך שקלול העדרויותיו של התובע מהעבודה עקב התלקחויות מחלתו וכן לנוכח העבודה כי מצבו עשוי להתדרדר. 100. ויודגש: לדעת פרופ' ריבק התובע אינו יכול לעבוד כפועל יצור במפעל פלסטיק, שכן עבודה זו מצריכה עמידה על הרגליים, ריקון שקיות לתוך מכונה, נדרשת נשיאה של משקל- משמע נדרש שימוש בכח פיזי. 101. ממצאים אלו לא נסתרו על ידי הנתבעת. מחוות הדעת אשר הוגשה מטעם הנתבעת (סומן נ/11) עולה כי לדעת פרופ' לרמן, התובע אינו מסוגל לעבוד בעבודה המצריכה עמידה על רגליו, טיפוס על סולמות, עבודה הדורשת הרמת משאות, (ראה עמ' 78 שורות 14 ואילך לפרוטוקול). 102. זאת ועוד: פרופ' לרמן בעדותו לא העריך את אופן התפקוד שנידרש מהתובע במסגרת עבודתו במפעל. פרופ' לרמן מסר כי לא בדק את המפעל בו עבד התובע ולא ראה שום חומר שיכול להעיד לגבי דרישות הפיזיות מהתובע. 103. בעדותו לא ביסס המומחה את טענתו לפיה התובע היה יכול לשוב לעבוד במפעל או כפועל יצור ככלל. במסגרת חקירתו, עת נשאל באשר לכוח הפיזי אשר דורשת העבודה מהתובע, האם התובע נדרש לכושר גופני, שעות עבודתו של התובע השיב התובע "לאו דווקא". כך למשל: "ש: פועל יצור במפעל כזה (מהסוג בו עבד התובע ס.מ.), התובע צריך כושר גופני בעבודה זו" "ת: לאו דווקא" "ש: עמידה בשווי משקל" "ת: לאו דווקא" "ש: הרמת משקלים, סחיבת דברים..." "ת: לא בהכרח". (עמוד 78 שורות 25 ואילך לפרוטוקול). 104. תשובות אלו אינן מציגות פתרון חלופי אמיתי בעניינו של התובע. לכך יש להוסיף את העובדה כי פרופ' לרמן קבע כי יש להעריך את כושר תפקודו של התובע בשנית כעבור שנה ממועד הבדיקה, ברם הנתבעת לא עשתה כן. 105. בשולי הדברים, אציין כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלת הנכות התפקודית וזאת בהתאם למידת הפגיעה בתפקוד שיש לנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך כלל. למרות חשיבות הנתון באשר לנכות הרפואית לפי ההלכה הפסוקה אין הכרח שתהא זהות בינה לנכות התפקודית. הנתון העיקרי שיש להתחשב בו הינו גריעה מכושר עבודתו של התובע. ראה: ע"א 3094/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 798-797. וכן ראה: ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שמואל אבני, ביום 4.7.2005. 106. הנה כי כן, לא נסתרה קביעתו של פרופ' ריבק כי התובע אינו מסוגל לשוב לעבוד במקצוע בו עבד קודם האירוע הביטוחי -כ"פועל יצור" ומשכך סבורני כי יש לאמץ את קביעתו לפיה שיעור נכותו התפקודית של התובע עומדת על 75%. התנאי השני: יכולתו של התובע לעסוק בעיסוק סביר אחר התואם את ניסיונו, השכלתו והכשרתו 107. אין חולק, התובע בעל השכלה כללית של עשר שנות לימוד בלבד. התובע עבד בעבודות מזדמנות, עיקר הזמן עבד בחקלאות, טפסנות בניין, גידול ירקות. לאחר מכן, התקבל לעבוד במפעל כמפעיל פס יצור של חומרי גלם מפלסטיק. לאחר שנה, קודם התובע לשמש כסגן מנהל משמרת בקו היצור של המפעל. 108. פרופ' ריבק בעדותו הוסיף כי "כושר עבודה צריך להקבע על יכולת כושר עבודה כללי כאשר בן אדם בא לעבודה ויכול לעבוד משרה מלאה קבוע ולא אם הוא יכול הזיז את שתי הידיים". לכן לדעת פרופ' ריבק, התובע אינו מתאים לכל עבודה התואמת את כישוריו ו/או ניסיונו. 109. פרופ' לרמן בעדותו הבהיר את הצורך בהערכה מחודשת של מצבו של התובע ובלשונו: "המלצתי להעריך את זה לאחר שנה בשל אופיה התפקודי של המחלה". משמע, אף המומחה מטעם הנתבעת מצא כי לא ניתן לקבוע סופית את כושר תפקודו של התובע. 110. פרופ' לרמן קבע בחוות דעתו שהתובע מסוגל לעבוד בישיבה. פרופ' לרמן הוסיף וקבע שהתובע יכול לשוב לעבוד במפעל בתפקיד אחר, יחד עם זאת פרופ' לרמן לא בדק את האפשרויות הקיימות במפעל, אם בכלל, כן לא בחן את המכשור ו/או המכונות אותן הפעיל התובע או אלו אשר היה אחראי עליהם על מנת לאמוד על היקף הכשרתו. נוסף על כך, פרופ' לרמן ערך בירור באשר לאפשרויות קיימות לתובע בשוק העבודה וזאת לנוכח הכשרתו כפועל יצור במפעל לחומרי גלם פלסטיים. 111. יתר על כן, בחקירתו העיד פרופ' לרמן כי "אין לו את הרקע הזה (לתובע ס.מ.). אני כיוונתי בחוות דעתי שיביאו אותו להכוונה מקצועית כי זה איש שלא התמקצע מעולם" עמ' 79 שורות 30 ואילך לפרוטוקול). כפי שיבואר להלן מצאתי לנכון לאמץ את חוות דעתו של פרופ' ריבק. 112. הצדדים הסכימו למינויו של פרופ' ריבק בתחום הרפואה התעסוקתית. לאחר שמיעת עדותו בפני בית המשפט ועיון בחוות דעתו סבורני כי יש לאמץ את ממצאי חוות דעתו. לא מצאתי כי הנתבעת הצליחה להחליש את עמדתו של פרופ' ריבק לעניין נכותו התפקודית של התובע. חקירתו לא כירסמה או גרמה לפרופ' ריבק לחזור בו או לערער את עמדתו, ומשכך לא נתגלתה בפני טעות בולטת לעין אשר יש בה כדי לדחות את אימוץ ממצאיו. 113. מדובר באדם חסר הכשרה מקצועית ספציפית, ברם מאז ומעולם עסק התובע בעבודות הדורשות כוח פיזי למשל, עבודה בחקלאות, טפסנות בבניין, וכן על פי עדותו עבד כנהג (שני המומחים סברו עקב מצבו הבריאותי התובע אינו יכול לשמש כנהג). התובע עבר קורס צבע וגבס מטעם לשכת העבודה אך לא מצא עבודה בתחום זה. 114. המסקנה היא שתחום הכשרתו של התובע קודם למחלה אינו יכול לשמשו כיום למציאת עבודה. ובמילים אחרות, לתובע היום אין כל הכשרה התואמת את מצבו הבריאותי ואשר תאפשר לו למצוא עבודה. 115. אמנם מהפסיקה עולה כי המבחן הוא "סוג ההתמחות" של העובד, כלומר "ככל שסוג ההתמחות של העובד עובר לתאונה רחב יותר והוא טרם רכש מיומנות גבוהה יותר, יקל למצוא "עבודות סבירות" שוות ערך לעבודתו הקודמת של העובד". ראה: ע"א 300/97 יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב (5) 746, 756. 116. ברם, הנחה זו אינה עולה בקנה אחד עם ענינו של התובע. למושג "עיסוק סביר" שני פנים, האחד פן אובייקטיבי- "עיסוק סביר" יבחן בהתאמתו לאדם סביר בעל נתונים, השכלה והכשרה כשל המבוטח; השני, פן סוביקטיבי- המבוטח צירך שאותו "עיסוק" יתאים לאורח חייו ולנטיותיו התעסוקתיות. 117. בבואנו ליישם את ההלכה הפסוקה דומה כי המסקנה המתבקשת הינה כי התובע איבד את מסוגלותו לעסוק בעבודה אחרת המתאימה לניסיונו ולהכשרתו הואיל וכל עיסוק סביר אחר המוצע על ידי פרופ' לרמן בחוות דעתו אינו נובע מניצול הידע והניסיון שנרכש על ידי התובע. 118. בעניננו, המומחה מטעם בית משפט קבע כי הכשרתו וניסיונו של התובע אינם מתירים לו, מפאת מצבו הבריאותי, למצוא עבודה התואמת באופן סביר את הכשרתו. העיסוק המוצע בחוות דעתו של פרופ' לרמן למשל, ביצוע עבודות בתיקון מכשירים או הפעלת עמדת חניונים אין בינה לבין עיסוקו של התובע קודם גילוי המחלה, כל זיקה. לכך יש להוסיף, כי העבודות בהן עסק התובע לא הקנו לא ידע או הכשרה שיש אפשרות לנצלן בתחומים משיקים. ראה: ע"א 572/89 מוסה עדני ובניו בע"מ נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מז (2) 179. 119. לסיום, סבורני כי התובע סובל מנכות בשיעור של 75% ואין ביכולתו לעסוק בעיסוק סביר אחר התואם את אורח חייו, הכשרתו וניסיונו, זאת בהתחשב במצבו הרפואי ואפשרות הסבירה להתלקחות מחלתו. לעניין הבקשה לפיצול סעדים (בש"א 968/07) 120. בטרם אסיים את פסק הדין נותרה השאלה בדבר פיצול סעדים. מטעם התובע הוגשה בקשה לפיצול סעדים. התובע בבקשתו ביקש את בית המשפט להתיר לפצל סעדיו, כך שבנוסף לתובענה לסעד הצהרתי יוכל התובע להגיש תובענה כספית. 121. כתב התביעה אינו מנוסח כתובענה לסעד הצהרתית. בסעיף 24 לכתב התביעה נכתב "אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד להזמין את הנתבעת לדין ולחייבה לשלם לתובע פיצויים על פי הפוליסה היינו תשלום פיצוי חודשי בגין אי כושר, כמפורט לעיל, מיום 9.6.2004 וכל חודש בחודשו". 122. נוסח הסעיף אינו משתמע לשתי פנים, אין מדובר בתובענה לפיה התבקש בית המשפט להצהיר כי התובע זכאי לפיצוי חודשי בהתאם לפוליסת אובדן כושר עבודה, אלא כמצוטט לעיל, בית המשפט נתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכומי הגמלה- משמע מדובר בסעד אופרטיבי. 123. מעבר לכך, היה מקום שהתביעה כולה תוגש כתביעה כספית רגילה מכח פוליסה. לא רק שאין לכך כל מניעה ומחסום אלא מדובר במסלול הטבעי. בפני התובע לא ניצב כל מכשול המונע ממנו לאמוד את סכום הפיצויים. 124. לכאורה התובע, מבין השיטין, טוען בבקשתו כי עליו להגיש תביעה באשר לסכומים העתידיים, ברם כפי שהוסבר אין הדבר דרוש כחלק נפרד ועצמאי וכבר עתה ניתן להגיע אל מלוא הממצאים הדרושים ולגזור מהם את הסכומים להם זכאי התובע מכח הפוליסה. 125. בנסיבות אלו, אין לקבל טענה לתביעה לסעד הצהרתי, גם אלמלא עמדו מאחוריה שיקולי אגרה. אין הצדקה לפיצולים ולא לתביעות מכופלות. 126. "תובע היכול לבצע את זכותו בדרך אחרת לא יזכה על נקלה בסעד הצהרתי; אם יש בידו לתבוע את הסעד המהותי כדבר שבזכות, על שום מה יבקש את ההצהרה הערטילאית" ראה: זוסמן, "סדר הדין האזרחי", (מהדורה שביעית) (1995) עמ' 563. כן נפסק: "מתן סעד הצהרתי לבעל דין עניין שבשיקול דעת הוא, ובית המשפט ימנע מלתיתו כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להעתר לו. לעניין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות. כך למשל, אין בית המשפט נוטה להעניק סעד הצהרתי מקום שיכול המבקש לתבוע סעד ממשי..". ראה: רע"א 1810/90 הדר נ' קנדי, פ"ד מד (2) 737, 739. כן ראה: ת.א. (שלום-ירושלים) 22548/00 כהן מאיר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, ( 16.8.01). 127. בשולי הדברים, יש להתייחס לכך שמדובר בעילת התביעה מתחדשת מידי חודש בחודשו ולפיכך כל חודש מקים עילת תביעה חדשה ועל כן אין טעם בהענקת היתר לפיצול סעדים, שכן כל חודש קמה עילת תביעה חדשה כל עוד מתקיימים התנאים נקבעו בפוליסה לעניין אובדן כושר עבודה מוחלט. 128. לסיכום, הנני דוחה את הבקשה לפיצול סעדים הואיל ואין מדובר בתובענה לסעד הצהרתי. במקרה זה, אין מנוס מקביעה כי על התובע היה להגיש תובענה למלוא סעד המהותי להם הוא זכאי מכוחה של הפוליסה. סוף דבר 129. התביעה מתקבלת. עם זאת לאור קביעתי באשר לפיצול הסעדים, הנני מורה לתובע להגיש תחשיב של סכום הגמלה לה יהיה זכאי התובע מיום 9.6.2004 בקיזוז תקופת האכשרה, וזאת עד ליום 15.7.2007. הנתבעת תגיש תחשיבה עד ליום 30.7.2007 ימי הפגרה יבואו במניין הימים. התובע ישא בתשלום הפרש אגרת בית משפט לאחר קציבת סכום הגמלה. הנתבעת תשא בשכר טרחת עו"ד והוצאות בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.עניין מהותי