להלן פסק דין בנושא ביטוח פריצה לבית פרטי: פסק דין בפני תביעה לתגמולי ביטוח בעקבות פריצה נטענת בבית פרטי של התובע ברחוב משה תגר 24 פסגת זאב בירושלים. הדירה היתה מבוטחת אצל התובעת בביטוח "הכל בה לדירה" הכוללת בין היתר כיסוי ביטוחי לתכולת הבית מפני נזק או אובדן הנגרמים עקב פריצה וגניבה. לטענת התובע בין יום 27/11/02 ליום 28/11/02 נפרץ הבית ונגנבו ממנו פריטים בשווי של 112,964 ₪, ובהם טלוויזיה סוני 34 אינץ' בסך 12,500 ₪, טלוויזיה שרפ 21 אינץ' בסך 1,500 ₪, טלוויזיה טושיבה 29 אינץ' בסך 3,000 ₪ ומכשיר די.וי.די. גרץ בסך 2,000 ₪. בנוסף לשווי הפריטים הגנובים הוגשה התביעה גם על סך של 2,500 ₪ בגין החלפת מנעולים ותיקון נזק לבית, 2,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה טלפונים וכו', 5,000 ₪ בגין הפסד ימי עבודה ו- 10,000 ₪ בגין עגמת נפש, סה"כ 132,464 ₪. ערב ישיבת ההוכחות הגיעו הצדדים להסדר לפיו יעמוד גובה הנזק ע"ס של 73,000 ₪ נטו, תוך ציון העובדה שהשמאי מטעם הנתבעת א.א. וסאל העריך בחוות דעתו מיום 14/01/03 את הנזקים בערכי כינון בסך 88,087 ₪ ובערכי שיפוי בסך של 58,787 ₪ וההסדר שבין הצדדים מהווה ממוצע שבין שני הסכומים. בעקבות זאת לא נשמעה עדותו של השמאי. לטענת התובע, הוא הוכיח את עצם קרות האירוע, ושיעור הנזק הוסכם בין הצדדים ולפיכך אין הוא נדרש להוכיחו. כמו כן טוען התובע כי הנתבעת נהגה בו זלזול בלתי נסבל כאשר במשך למעלה מחצי ושנה, ואף לאחר הגשת התביעה, לא טרחה להודיע לו מה עמדתה כלפי תביעתו, ולאחר הגשת התביעה, העלתה כל טענת הגנה אפשרית, באופן כוללני וסתמי, תוך שהיא עומדת על טענותיה למרות שלא טרחה לזמן עד כלשהו מטעמה, ובמיוחד את החוקר הפרטי שפעל עבורה. לפיכך טוען התובע בסיכומיו כי משהוכיח את עצם קרות הפריצה, ומשהוסכם על שיעור הנזק אין לאפשר לנתבעת להעלות טענת הגנה כלשהי. לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה משלושה טעמים: לא הוכח מקרה הביטוח. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הבית המבוטח נפרץ וכי נגנבו ממנו פריטים כנטען בתביעה. התובע ביצע מעשי תרמית בתביעה לתגמולי ביטוח כמשמעו בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק") כאשר מסר לנתבעת עובדות כוזבות או העלים ממנה עובדות בנוגע לאירוע הביטוחי ובאשר להיקף הנזק, כל זאת בכוונת מרמה. הדירה לא היתה מאויישת עובר לאירוע, וזאת בניגוד לתנאי הפוליסה. אירוע הפריצה והגניבה. על התובע מוטל הנטל להוכיח את האירוע הביטוחי. התובע וגרושתו, הגב' שושנה, העידו כי הגיעו לבית ומצאו שהוא נפרץ, האזעקה נתלשה, התריס היה מורם ובבית שרר אי סדר. התובע הודיע למשטרה על הפריצה וזו חקרה, נטלה תביעות אצבע וגבתה עדויות. בנוסף הודיע התובע על אירוע הפריצה לנתבעת וזו שלחה חוקר ופרטי ושמאי אשר ביצעו בדיקותיהם והעבירו את ממצאיהם לנתבעת. הנתבעת לא הגישה תצהיר מטעם החוקר. בא-כוחה הצהיר כי הוא מוותר על הגדשת תצהיר מטעמו לאור חקירת התובע וגרושתו והגשת ההודעות שנגבו מהם ע"י החוקר. באשר לשמאי, בהסכמת הצדדים הועברה חוות דעתו לתובע כאשר חלקים שהיו לטענת הנתבעת חקירתיים באופיים נמחקו ממנה. לאור הסכמת הצדדים בדבר שיעור הנזק לא נחקר השמאי וממילא הוא לא נשאל מה היה רשום באותם חלקים שנמחקו. יש לציין כי השמאי שנשלח לבדיקת האירוע נשוא התובענה היה גם השמאי שערך חו"ד באירוע פריצה וגניבה קודם שאירע בבית המבוטח בין יום 29/06/01 ליום 30/06/01 (להלן: "הפריצה הראשונה"). בחוות הדעת בדבר האירוע הקודם ציין השמאי במפורש את סימני האלימות של הפריצה לדירה. בחוות דעת זו לא כלל השמאי את הפירוט האמור. עם זאת, לא צויין בדו"ח האמור (לפחות לא בחלק הגלוי, שלא נמחק ע"י הנתבעת) דבר על העדרם של סימנים כאלה. לכאורה אם לא היו סימני אלימות כלשהם היה על השמאי מטעם הנתבעת לציין עובדה זו על משמעותה, בהתחשב בפוליסה. לפיכך, ככל שהיו בידי הנתבעת ממצאים המצביעים על כך שלא היו סימני פריצה לדירה, אלה לא הוגשו מעולם. למצער היה על הנתבעת להגיש חו"ד או תצהיר של השמאי לגבי היעדר סימני פריצה, ומשלא עשתה כן יש לצאת מההנחה כי השמאי והחוקר לא מצאו פגם בסימני הפריצה. לטענת ב"כ התובע רואים את סימני הפריצה בצילומי השמאי שהוגשו. לטענת ב"כ הנתבעת עולה מהצילומים שאין כל סימני פריצה. לכאורה נראים בצילומים סימני פריצה. ייתכן כי השמאי והחוקר הפרטי היו יכולים להעיד כי ממראה עיניים עולה שאין מדובר בסימני פריצה או כי הם נראים חשודים מטעם זה או אחר. ואולם, כאמור, עדויות כאלה לא באו בפני למרות כל החקירות שנוהלו והעובדה שאנשי מקצוע מטעם הנתבעת היו בדירה בסמוך לאחר הפריצה. לאור האמור לעיל נשא התובע בנטל להוכיח את קרות הפריצה. איוש הדירה כאמור בפוליסה עובר לאירוע. לטענת הנתבעת לא התגורר איש בדירה באופן סביר למעלה מ- 60 ימים רצופים שלפני הפריצה הנטענת, לפיכך אין כיסוי ביטוחי. לטענת התובע מרכז חייו היה בדירה. סעיף 17 לפרק ב' של הפוליסה (הוא פרק ההגדרות) קובע: "דירה פנויה או שאינה תפוסה - פירושו שבפועל לא התגוררו בה באופן סדיר יותר מ- 60 ימים רצופים". עפ"י הפוליסה, חלק ה' (פרק הכיסוי) פרק 2 (ביטוח תכולת הדירה) סעיף 8 (דירה בלתי תפוסה), על מנת שיהיה כיסוי ביטוחי לדירה ריקה ממתגורר למעלה מ- 60 ימים רצופים בתקופת הביטוח יש צורך בהרחבה מפורשת שתצויין ברשימה, וגם אז, על המבוטח להודיע למבטחת מראש את התאריכים בהם ישאר הבית לא תפוס. כמו כן יש צורך בתשלום דמי ביטוח נוספים, ניתוק זרם המים והחשמל וביקור אדם מהימן בדירה לפחות אחת לשבוע. עפ"י הרשימה לא הורחב הכיסוי הביטוחי לתקופה בה תהיה הדירה בלתי תפוסה כהגדרתה בפוליסה כמו כן אין חולק כי לא שולמו דמי ביטוח נוספים לצורך כיסוי ביטוחי לדירה בלתי תפוסה. התובע וגרושתו חתמו ביום 07/04/02 על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום 01/05/02. על פיו הוסכם בין הצדדים למכור את הבית (שהוא גם הבית המבוטח), וכי מייד עם חתימת ההסכם תעזוב האישה את הבית ותעבור להתגורר בדירה שכורה. עוד נקבע כי ממועד עזיבתה ועד למכירת הבית על התובע לשלם לגרושתו סכום חודשי כקבוע בהסכם. לטענת התובע, לאחר הגירושין עברה גרושתו לגור בדירה שכורה יחד עם בנם דביר, ואילו הוא המשיך להתגורר בבית באופן רצוף עד חודש לפני הפריצה. כחודש לפני הפריצה החליטו התובע וגרושתו לחדש ביניהם את הקשר, הגב' שושנה שכרה דירה גדולה יותר אליה תכננו לעבור, והפריצה אירעה ימים ספורים לפני שעברו לגור יחד. בחודש שלפני הפריצה המשיך התובע להתגורר בבית, שם היה מרכז חייו, ולעיתים הוא נשאר ללון בדירת גרושתו. סופו של דבר שניסיונם של התובע והגב' שושנה לחדש ביניהם את קשר הזוגיות לא עלה יפה והם נפרדו פעם נוספת. התובע הגיש חשבונות חשמל וטלפון המצביעים על הצריכה שהיתה בבית לפני ואחרי הפריצה. לטענת הנתבעת יש להסיק מעדותם הבלתי עקבית של התובע וגרושתו כי הדירה היתה בלתי תפוסה מעל 60 ימים רצופים. התובע וגרושתו מסרו הודעות לחוקר מטעם הנתבעת. התובע מסר הודעה (נ/5) ביום 26/12/02 על-פיה לאחר הגירושין עברה הגב' שושנה להתגורר בשד' בן צבי 23 בדירה מס' 18 אותה שכרה ממר צ'סטרמן, ואילו הוא המשיך להתגורר בבית (עמ' 1 שורה 4 להודעה). כמו כן מסר כי המשיך להתגורר בבית לבד משך מספר חודשים וכשהוא וגרושתו חזרו ליחסי זוגיות לפני כחודש (דהיינו בסביבות אירוע הפריצה בהתחשב במועד גביית ההודעה), עברו להתגורר בדירה ברח' דיסקין (להלן: "הדירה השנייה") (עמ' 2 שורות 18-19 להודעה). לדבריו גם לו וגם לגרושתו היו מפתחות לבית, והוא היה מגיע מדי פעם ובודק שהכל כשורה. גם בתצהירו מעיד התובע כי כחודש לפני הפריצה נשאר ללון לעיתים קרובות בדירתה של גרושתו, אך את אורח חייו העיקרי ניהל בביתו, ובחקירתו הנגדית חזר על גרסה זו. בגרסה זו תמכה הגב' שושנה, בתצהירה ובעדותה בחקירתה הנגדית. עפ"י עדותה של הגב' שושנה, נשכרה הדירה השנייה בערך ב- 10/12/02, דהיינו כחודש לאחר הפריצה. נראה כי את אמירתה של הגב' שושנה בהודעתה לחוקר מטעם הנתבעת (נ/4) בעמ' 2 שורה 18 לפיה: "כשעזבנו את הבית בפסגת זאב" יש לפרש כמתייחסת לעזיבתה יחד עם הבן את הבית המבוטח, וכך עולה גם מהאמור בעמ' 3 שורה 17 להודעה. בעמ' 4 שורות 2,3 להודעה מוסרת הגב' שושנה: "הבית בפסגת זאב נותר ריק מאדם מיום שעזבנו אותו. לבית רק אני ובעלי היינו מגיעים לביקורים קצרים על מנת לקחת דברים לפעמים יצא לנו גם לישון בבית אבל בדר"כ גרנו בדירה בשדרות בן צבי הדירה השכורה". קשה לדעת לאיזו תקופה בדיוק לשייך דברים אלה ואולם, גם בהנחה שמדובר על תקופה שהיא לפני הפריצה, וכך לכאורה ניתן להבין, הרי שעפ"י גרסתם של התובע וגרושתו מדובר בתקופה קצרה לפני הפריצה, ולא 60 ימים ומעלה לפני הפריצה. לאור האמור לעיל, בהתחשב בעדותם של התובע והגב' שושנה כי למצער התגורר התובע בבית עד חודש לפני הפריצה וכי למעשה המשיך מרכז חייו להיות בבית, בהתחשב בכך שסביר כי אדם בוגר שהתגורר בבית שנים רבות ימשיך שם את מרכז חייו גם אם בתקופה קצרה יש לו בת זוג, ובהתחשב בחשבונות החשמל והטלפון, אני מקבלת את גרסת התובע כי הדירה לא היתה בלתי תפוסה כהגדרתה בפוליסה. תרמית בתביעה לתגמולי ביטוח כאמור בסעיף 25 לחוק. טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי התובע ביצע תרמית בתביעה לתגמולי ביטוח כאמור בסעיף 25 לחוק, והיא מתייחסת במיוחד לשלושה מכשירים: מכשיר טלוויזיה מסוג שרפ 21 אינץ' בשווי 1,500 ₪, מכשיר טלוויזיה מסוג טושיבה 29 אינץ' בשווי 3,000 ₪ ומכשיר די.וי.די. מסוג גרץ בשווי 2,000 ₪. ציוד זה נגנב לטענת התובע ואילו לטענת הנתבעת הוא נמצא ללא פגע בדירת גרושתו של התובע. הפריטים שהתובע טען כי הם נגנבו פורטו ברשימה שהוכנה ע"י גרושתו, ורשימה זו פורטה גם בכתב התביעה, בו נתבע שווי הפריטים. מחירי הפריטים נקובים עפ"י שווים בדו"ח הסוקר מטעם הנתבעת ביחס לתכולה מיום 15/11/01. בכתב ההגנה לא הסתפקה הנתבעת בהכחשה כללית של כתב התביעה, הכחשת הפריצה וגניבת הרכוש אלא טענה ב'רחל ביתך הקטנה': "הנתבעת תטען כי לא נגנבו הפריטים הנטענים בסעיפי המשנה של סעיף 4 ולמעשה הוכח כי לא נגנבו הפריטים הנטענים, דהיינו שני מכשירי טלוויזיה ומכשיר די.וי.די" (סעיף 4.2 לכתב ההגנה). התובע לא הגיש כתב תשובה. לטענת הנתבעת, מנסה התובע לנצל את הפריצה על מנת לקבל ממנה פיצוי בגין פריטי תכולה שלא נגנבו, ולצורך זה מסר לה עובדות כוזבות באשר לפריטי התכולה שנגנבו כביכול, וזאת במטרה לקבל כספים שאינם מגיעים לו. אין מחלוקת כי לאחר הפריצה נמצאו בדירת גרושתו של התובע שלושה מכשירים מאותה תוצרת ואותו דגם. בתצהירו במקום עדות ראשית מוסר התובע כי לפני שהתגרש היו לו ולגרושתו בבית חמישה מכשירי טלוויזיה ושני מכשירי די.וי.די. זהים (מאותה תוצרת), אותם הוא קיבל כמתנה מחברת sk עבור עמידה ביעד מכירת פלאפונים. לאחר הגירושים חולקה תכולת הבית, כך שגרושתו לקחה שני מכשירי טלוויזיה ומכשיר די.וי.די. שנשארו בדירתה והתובע לקח שלושה מכשירי טלוויזיה ומכשיר די.ו.די. שהיו בבית במועד הפריצה ונגנבו (סעיף 24 לתצהיר). כך מסרה גם הגב' שושנה בסעיף 15 לתצהירה. בפריצה הראשונה שאירעה בימים 29 - 30 ליוני שנת 2001 נגנבו בין היתר שני מכשירי טלוויזיה האחד שארפ 21 אינץ' והשני טושיבה 20 אינץ' (מכשיר הטלוויזיה מסוג סוני לא נגנב). בעקבות הפריצה הראשונה נעשתה חו"ד שמאי של א.א. וסאל שמאות מיום 17/11/04, והנתבעת שילמה לתובע 92,303 ₪, בין היתר פיצוי בגין שני מכשירי הטלוויזיה האמורים. לאחר קבלת הפיצוי השלימו התובע וגרושתו את תכולת הבית במקום הפריטים שנגנבו בפריצה הראשונה, ובעקבות זאת נשלח סוקר כדי להעריך את שווי הפריטים החדשים, והוא ערך את הדו"ח מיום 15/11/01 שלעיל. בדו"ח הסוקר מיום 15/11/01 פורטו מכשיר טלוויזיה מסוג שרפ 21 אינץ' בשווי 1,500 ₪, מכשיר טלוויזיה מסוג טושיבה 29 אינץ' בשווי 3,000 ₪, מכשיר טלוויזיה מסוג סוני 34 אינץ' בשווי 12,500 ש"ח ומכשיר די.וי.די. מסוג גרץ בשווי 2,000 ₪. את הסוקר קיבלה וליוותה בביקורו גרושתו של התובע. היא העידה שאין זה סביר שהסתירה דבר מה מהסוקר, וכי סביר שהראתה לו את כל מה שהיה בבית. גם ההיגיון והשכל הישר מביאים למסקנה שהתובע וגרושתו יהיו מעוניינים בהצגת חפציהם בפני הסוקר על מנת שיהיו מבוטחים, במיוחד לאחר שהיתה פריצה קודמת והם קיבלו פיצוי בגין החפצים שנגנבו. בחקירתה הנגדית, תחילה העידה גרושתו של התובע כי אינה זוכרת כמה טלוויזיות היו בבית בעת הפריצה הראשונה וכמה נגנבו, וכן אינה זוכרת כמה טלוויזיות נקנו לאחר שקיבלו פיצוי בגין הפריצה הראשונה (עמ' 3 לפרוטוקול). לבסוף העידה שנוספו ארבע טלוויזיות (עמ' 4 לפרוטוקול). בהמשך מודה הגב' שושנה כי לאחר השלמת הציוד החסר הוצגו בפני הסוקר ביום 15/11/01 שלוש טלוויזיות (סוני 34 אינץ', שרפ 21 אינץ' וטושיבה 29 אינץ') ומכשיר די.וידי. אחד מתוצרת גרץ (עמ' 4 ש' 4-6 לפרוטוקול) (ולא חמש טלוויזיות ושני די.וי.די). לבסוף מעידה הגב' שושנה: "כנראה לא כנראה היו עוד שתי טלוויזיות מאותו סוג וגם די.וי.די. מאותו סוג בבית הישן. היו חמש טלוויזיות" עמ' 4 שורה 29,30 לפרוטוקול. כשהיא נשאלת מדוע לא הציגו בפני הסוקר את הטלוויזיות והדי.וי.די הנוספים, מעידה הגבי שושנה בעמ' 5 לפרוטוקול החל משורה 1: "אני באמת לא יודעת, אולי זה הגיע אחר כך. לא זוכרת... אני חושבת שזה הגיע אחר כך מה (ש)אני לקחתי אלי הביתה. מה שאני לקחתי אלי הביתה אני חושבת שזה הגיע אחרי שהסוקר היה אצלנו בבית. סביר להניח שכן שזה הגיע אחר כך. ש. על ידי מי זה הגיע אחר כך. מי קנה את זה. ת. נראה לי שבני, אני לא קניתי. אחרי שהסוקר היה בבית וכתב את מה שכתב, בני הביא עוד טלוויזיות . ש. עוד פעם טלוויזיה מאותו סוג... ת. ספציפית אינני זוכרת מה היה, את זה צריך לשאול את בני". וכן בעמ' 7 שורות 24 - 27 לפרוטוקול. דהיינו, שגרסתה האחרונה של הגב' שושנה היא שהמכשירים הנוספים הובאו ע"י התובע לאחר ביקורו של הסוקר, והם אלו שנמצאים בדירתה בעוד שהמכשירים שהיו קודם לכן נותרו בבית המבוטח. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הודעתה לחוקר מטעם הנתבעת (נ/4) לו מסרה כי התובע והיא השלימו את הטלוויזיות שנגנבו בפריצה הראשונה על ידי קנייתן מחדש ב"דיוטי פרי" (עמ' ראשון שורות 13, 14). בנוסף, עפ"י סעיף 11.ב. להסכם הגירושין בין התובעת לגב' שושנה, זכאית האישה " ליטול עימה את כל תכולת הבית למעט הריהוט בחדר השינה, המזנון, שידה, שולחן אוכל ובגדים וחפצים האישיים של הבעל". מכאן לכאורה שהגב' שושנה היתה אמורה ליטול את כל הטלוויזיות ומכשירי הדי.וי.די שבבית. הגב' שושנה העידה כי באפריל עזבה את הבית המבוטח ועברה לדירה שכורה. למרות האמור בהסכם, העידה הגב' שושנה שלא לקחה את הציוד משום שלא היה לו צורך בו, למעט שתי הטלוויזיות, אם כי, עפ"י עדותה, היתה בדירה המושכרת טלוויזיה אחת (עמ' 4 שורה 28, 29). עפ"י עדותה היא לא חששה להשאיר את כל הציוד המגיע לה עפ"י הסכם הגירושים בשל יחסיה הטובים עם התובע. בהודעתה לחוקר הפרטי (נ/4) מסרה: "כשעזבנו את הבית בפסגת זאב רוב התכולה הושארה בו (מלבד בגדים כלי אוכל וכדו') כ"כ לקחנו מהבית מיטה אחת עברנו לדירה בשדרות בן צבי 39.. בבעלות צ'סטרמן...כאמור מדובר בדירה מרוהטת קומפלט ולכן לא הזדקקנו למרבית הציוד שלנו". למרות שהגב' שושנה מתייחסת לבגדים וכדו' שאינם מכשירי חשמל, היא אינה מזכירה במילה כי לקחה טלוויזיות ודי.וי.די. התובע לא זכר בעדותו את ביקור הסוקר (אם כי זכר שהגיע סוקר), ומן הסתם לא היה נוכח בעת ביקורו של הסוקר. בעדותו טען התובע כי לא בהכרח הציגו בפני הסוקר את מה שהיה בבית. התובע העיד כי לאחר הפריצה הראשונה השלימו עוד ארבע טלוויזיות. משנשאל התובע לשם מה היו שלושת דיירי הבית זקוקים לחמש טלוויזיות העיד כי אחיותיה של הגב' שושנה התארחו בביתם חודשים ארוכים, כל אחות שמונה חודשים. לעניין זה יש לציין כי הגב' שושנה העידה באופן סתמי כי בבית היו אורחים, ולא ציינה את זהותם או את משך השהות הממושך. באשר לסיבה שבגינה לא ראה הסוקר הטלוויזיות והדי.וי.די הנוספים, העיד תחילה התובע לאחר היסוס ממושך (כפי שצויין בעמ' 16 לפרוטוקול): "לפעמים יש דברים שנרכשים לאחר דו"ח הסוקר". מייד לאחר מכן חזר והעיד כי הוא אינו זוכר אם רכש טלוויזיה נוספת לאחר ביקור הסוקר בטענה שחלפו מאז שלוש שנים. אינני מקבלת הסבר זה. נראה לי שאדם יזכור היטב אם יגנבו ממנו שתי טלוויזיות ודי.וי.די מספר חודשים בלבד לאחר שרכש אותם. באשר למקור של הטלוויזיות והדי.וי.די. העיד התובע כי קיבל אותם בגין עמידה ביעדי מכירות של חב' פלאפון (עמ' 17 לפרוטוקול משורה 23): "אני משווק מורשה של חב' פלאפון במשך 15 שנה, במסגרת קידום המכירות מקבלים מוצרים חשמליים למי שעובר כמות מסויימת אתה מקבל די.וי.די. אנחנו קיבלנו כפילות מהדי.וי.די. גרץ והיו עוד כמה דברים שקיבלנו... אותו יבואן של טלפונים גם עשה חלוקה של טלוויזיות מכונות כביסה 1001 דברים. אני בעשיריה הראשונה במכירות". כאמור העידה הגב' שושנה כי המכשירים שהיו אצלה התקבלו מאוחר יותר מהמכשירים התואמים שהיו בדירה קודם לכן ואשר פורטו בדו"ח הסוקר. גרסה זו נותנת הסבר לכך שהסוקר לא ראה "סט" אחד של מכשירים. לעומתה, כשנשאל התובע אם היבואן נתן לו כבונוס אותם מכשירים שכמותם כבר היו אצלו, העיד התובע בעמ' 17 לפרוטוקול כי המכשירים הכפולים התקבלו בבת אחת: "היבואן מלכתחילה נתן שניים ושלושה מוצרים מאותו סוג. לקחתי די.וי.די. אולי ארבע יחידות. הוא נתן שתי טלוויזיות אני חושב ועוד כמה דברים. לא יודע מתי נתן את הטלוויזיות. הכפילות נובעת מזה שקיבלנו מספר מוצגים מאותו מותג. ש. איזה מוצרים קיבלתם מאותו מותג. ת. כל מיני. לא יכול להגיד 5 טלוויזיות, ..." (ההדגשה שלי - ר.פ.א.). וכן העיד בעמ' 18 שורות 30 - 31 לפרוטוקול: "ש. אותו יבואן נתן לך את הטלוויזיות פעמיים בבת אחת או כל פעם לחוד. ת. זה היה בפעם אחת". בשלב זה מעלה התובע גרסה חדשה מדוע לא ראה הסוקר את המכשירים הנוספים והיא שחלק מהם הוחזקו בחב' קוויק פוינט "עד שהבאנו הביתה חלק חלקנו לעובדות" עמ' 19 שורות 1 - 4 לפרוטוקול, וכן בעמ' 21 שם מעיד התובע כי אינו יודע כמה טלוויזיות חילק לעובדים ולמי, ואינו יודע כמה טלוויזיות הביא לביתו, וכן מעלה אפשרות נוספת לפיה בבית בן שמונה חדרים יתכן שהסוקר לא ראה בשוגג מכשירים שהיו בבית. מכל מקום התובע העיד באופן הברור ביותר על מקורם של הטלוויזיות והדי.וי.די שהיו בבית אשתו ושהיו זהים לאלו הגנובים עפ"י הטענה: "ש. הפריטים האלה שנמצאו אצל אשתך הביתה כי זה יבואן נתן לך טלוויזיה שרפ 21 פעמיים, טושיבה 29 פעמיים ודי.וי.די. פעמיים. ת. כן" (עמ' 18 שורות 8 - 10 לפרוטוקול). לא רק שגרסת התובע לפיה התקבלו כל המכשירים ביחד סותרת את גרסת גרושתו לפיה התקבלו המכשירים מאוחר יותר (וכן את הסברה שהעלה התובע בתחילה לפיה יתכן שהסוקר לא ראה את כל המכשירים כי אולי חלקם הגיע מאוחר יותר), אלא גם שבהודעתו לחוקר (נ/5) מסר התובע: "היו לנו 5 טלוויזיות שרון לקחה 2 טלוויזיות ואני לקחתי יותר נכון 3 טלוויזיות נשארו בדירה בפסגת זאב. מהפריצה הקודמת נשארה טלוויזיה מסוג סוני שלא נגנה ואני קניתי לאחר מכן 4 טלוויזיות. אני לא יודע מאיזה סוגים היו הטלוויזיות אני לא זוכר בכל מקרה מדובר ברכישה של 4 טלוויזיות אני לא זוכר מאיפה קניתי אותן. היו לנו 2 מכשירי די.וי.די. שניהם מסוג גרץ שניהם התקבלו מיבואן פלאפונים לאחר שעברתי יעד מכירות, נתקבלו במתנה" (ההדגשות שלי - ר.פ.א.). ובהמשך (בעמ' שני שורות 13 - 15) : "שאלה: האם אתה מוכן להמציא קבלות על רכישת 4 הטלוויזיות שרכשת לטענתך לאחר הפריצה הקודמת. תשובה: אני אבדוק את זה ויתכן שאוכל להמציא קבלות". היעלה על הדעת כי התובע יחזור ויאמר שקנה את הטלוויזיות כאשר קיבל אותן? במיוחד כך כאשר לגבי הדי.וי.די. הוא מציין במפורש שהם התקבלו במתנה. הייתכן שלא יזכור את הסוג כאשר מדובר באותו סוג? בהמשך חקירתו הנגדית חוזר בו התובע קמעא מגרסתו ומעיד כי אינו זוכר כמה טלוויזיות הביא הביתה כמתנה מהיבואן: "אני אישית הבאתי בבירור שני די.וי.די. ולגבי טלוויזיות אינני זוכר" (עמ' 22 שורה 13 לפרוטוקול) . וכן: "די.וי.די. בבירור הבאתי שניים. לגבי השאר - אני קיבלתי המון מוצרים... מהיבואן של אס קיי היה מבצע וזה ייתכן הכפילויות" (עמ' 23 שורות 1,2 לפרוטוקול). יש לציין כי ככל העולה מהודעתו של התובע לחוקר (נ/4) התבקש התובע בעת גביית ההודעה להציג אסמכתא על המתנות שקיבל (הדי.וי.די.) אך הוא הודיע לחוקר: "אני כרגע לא מעוניין למסור כרגע תרשומת, את זה אני אעשה בעוד שנה כשיהיה משפט" (עמ' ראשון להודעה שורות 18,19). "תרשומת" כזו לא הוצגה מעולם למרות שהנתבעת העלתה את טענתה באופן המפורש ביותר עוד בכתב ההגנה. מכאן אנו מגיעים לאלמנט נוסף המביא למסקנה כי אין ממש בגרסת התובע - למרות טענתה הברורה של הנתבעת כי המכשירים האמורים לא נגנבו בפריצה, וכי התובע ניסה להוציא ממנה כספים שאינם מגיעים לו בכך שניסה "להרחיב" את הפריצה לגבי פריטים אלה, ולמרות שלגרסת התובע עצמו הוא יכול היה להוכיח קבלת המתנות הכפולות האמורות, הוא נמנע מלעשות כן. מהודעתו של התובע בפני החוקר (נ/4) עולה כי הוא יכול להציג אסמכתא על קבלת המכשירים במתנה, וגם בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא יכול לפנות ל- sk "שישחזר את פרטי המבצע" (עמ' 18 שורה 19 לפרוטוקול). וכן: "אני אוציא שיחזור מהיבואן מה קיבלתי ומה לא" עמ' 18 שורה 27 לפרוטוקול. ושוב בעמ' 21 שורות 14 - 16 לפרוטוקול: "אני הייתי מזמן נציג מטעמם שיבוא להעיד. ש. למה לא זימנת נציג ? ת. שיבוא נציג שלהם יש להם מתועד. הם חילקו מתנות לכל המשווקים בארץ". כידוע אי הבאת עד או ראייה רלוונטים ללא הסבר סביר יוצרת הנחה כי אילו הובאו היו פועלים נגד בעל הדין שנמנע מהבאתם. ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר נ. סלימה מתיתיהו פ"ד מה(4) 651. ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מז(2) 605 לאור הסתירות האמורות בין גרסאותיהם של התובע וגרושתו, בינם לבין עצמם, ובין עדותם בחקירתם הנגדית לבין הודעתם בפני החוקר מטעם הנתבעת, סתירות שאין לישבן, בעניינים מהותיים, שהיו אמורים להיות בולטים לעיני התובע וגרושתו, לנוכח העובדה שהסוקר ראה רק "סט" אחד בלבד של מכשירים זמן קצר לפני הפריצה, וסט זהה של מכשירים נמצא אצל הגב' שושנה, שהיתה אמורה לקבל את כל מכשירי החשמל עפ"י הסכם הגירושים, בהתחשב בראיות שהתובע יכול היה להגיש לגבי המתנות הכפולות שקיבל לטענתו, ולא הגיש, הרי שלמצער לגבי הטלוויזיות (טושיבה ושרפ כאמור לעיל) הגעתי לכלל מסקנה שהתובע הוסיף אותם לרשימת החפצים שנגנבו בפריצה במטרה לקבל עבורם כספים שלא כדין, כאמור בסעיף 25 לחוק. אינני קובעת כאמור גם לגבי הדי.וי.די למרות שגם לגביו לא הציג התובע מסמכים המוכיחים שקיבל שני די.וי.די. זהים כמתנה משום שלגביו העלה התובע את גרסתו כבר בפני החוקר הפרטי, וחזר על גרסה זו בכל הנוגע למכשירי הדי.וי.די. באופן נחרץ, ומאחר וישנה אפשרות מסויימת לפיה לא הראו אותו לסוקר והוא לא ראה אותו, או שאותו בלבד קיבל התובע לאחר ביקור הסוקר. לפיכך, מאחר ובעניין זה ישנו ספק מסויים, ובהתחשב בנטל הראייה המוגבר המוטל על הנתבעת בטענה של מרמה, זכאי התובע ליהנות מהספק, (אם כי אילו היה מוטל עליו להוכיח את שיעור הנזק ניתן היה לומר כי לא הוכיח את גניבת מכשיר הדי.וי.די מסוג גרץ). העובדה שלא עלה בידי התובע להוכיח כי מכשיר הדי.וי.די. נגנב אין בה די כדי שהנתבעת תישא בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליה לגבי טענת המרמה שהיא מייחסת לתובע. לגבי הטלוויזיות, לעומת זאת, המסקנה היחידה העולה ממסכת הראיות כמפורט לעיל היא שהתובע פעל במרמה בתביעת התגמולים כאמור בסעיף 25 לחוק, ולגבי פריטים אלה נשאה הנתבעת בנטל ההוכחה המוגבר החל עליה בטענת מרמה. סעיף 25(א) לחוק קובע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב) או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". אחת הצורות של מצג שווא בתביעת תגמולים הינו הפרזה בשיעור הנזק שנגרם למבוטח עקב מקרה הביטוח. ללא בדיקות ועלויות אין המבטחת יכולה לדעת מה היו נסיבות מקרה הביטוח והיקף הנזק. סעיף 25 לחוק מניח ששלילה מוחלטת של תגמולי ביטוח בנסיבות אלה תרתיע מפני מרמה, וכי הפחתת מקרי המרמה האמורים לא רק תסייע למבטחות אשר נמצאות במצב נחות מבחינת ידיעתן את העובדות הנוגעות לנסיבות מקרה האירוע ובאשר להיקף הנזק, אלא אף יסייעו לציבור המבוטחים הן במחירי פרמיות הביטוח והן ביכולת לטפל בדרישות המבוטחים ביעילות ובמהירות. יש לציין כי הוראה דומה להוראת סעיף 25 לחוק מצוייה בחלק גדול של מדינות המערב, וכי:"על פי רוב, הגשת תביעה הנגועה במרמה שוללת את זכאות המבוטח לתגמולי ביטוח ללא קשר לחומרת המרמה". ראה: ש. ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 כרך ראשון עמ' 547 פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית תשס"ה - 2005. בהבדל ממצב בו מצג השווא בא לידי ביטוי בכך שהמבוטח גרם את הנזק במכוון, הרי שכאשר מדובר בהפרזה בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח, יש צורך להבחין בין אי דיוק לגיטימי לבין מצג שווא הנגוע במרמה. על מנת לבסס כוונת מרמה יש צורך בשלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. ראה: רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. נסרה דינים עליון נד 259 (1998). כאמור בעניינינו הגעתי לכלל מסקנה חד משמעית כי טלוויזית שרפ וטלוויזית טושיבה הנטענות לא נגנבו. מכאן שהגשת התביעה בגינן תחילה לנתבעת ואחר כך בתובענה שבפני כללה בחובה מסירת עובדות כוזבות. אין גם ספק שהתובעים היו מודעים לכך שהטלוויזיות לא נגנבו. הן בתביעה לנתבעת והן בתובענה שבפני פורטו הטלוויזיות ושוויון עפ"י דו"ח הסוקר בצידן שווין הנטען והנתבע מאת הנתבעת, ובכך גם הובעה הכוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הכוזבות. בעניינינו אין מדובר בעניין פעוט שבו יכול אולי המבוטח ליפול לכלל טעות. אף אין מדובר בעניין שולי וחסר חשיבות, או בעניין שאין בו כדי להביא למבוטח יתרון שאינו זכאי לו כפי שהיה בת"א (ת"א) 36904/84 שילוח חברה לביטוח בע"מ נ. ויאה פסקים תשמ"ח (2) 96, 105. אין מדובר בספק סתירות בלתי משמעותיות כפי שהיה בת.א. 29367/91 זהבי נ. איילון חברה לביטוח בע"מ פ"מ נג(4) 39 (1993). אין מדובר בהפרזה שאפשר אולי לראותה כ"יריית פתיחה" במו"מ לקבלת תגמולי ביטוח (כגון הפרזה במחיר של חפץ כלשהו או כאשר שוויו של הנכס שנוי במחלוקת), ואף אין מדובר בסכום פעוט, מה גם שכפי שמציין המלומד ש. ולר בספרו חוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 שלעיל: "ההבחנה (בין הפרזה מותרת להפרזה אסורה - ר.פ.א.) לא יכולה להיעשות על בסיס כמותי בלבד, אף על פי שהיחס בין הנזק הממשי לסכום התביעה הוא נתון חשוב. כאשר המבוטח כולל בתביעת התגמולים פריטים שלא היו ברשותו ראוי לייחס לו כוונת מרמה אף אם שיעור ההפרזה נמוך יחסית" שם בעמ' 554, וכן ההפניות שם. בע"א 183/90 (מחוזי ת"א) הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. מרים ברנס התקבל הערעור ונדחתה תביעת המשיבה, וביהמ"ש קבע כי העובדות הכוזבות שנכללו בתביעתה של המשיבה, הן מבחינת מספרן והן מבחינת משקלן היחסי בסכום הפיצוי (למעלה מ- 50%) מלמדת שזו לא היתה טעות בשוגג או פליטת קולמוס אלא מעשה שקדמה לו מחשבה ושמאחוריו מסתתרת כוונת מרמה מובהקת, וכי בנסיבות אלה ראוי לפטור את המערערת מחבותה. בת.א. (הר') 5212/99 מוחמד מוסא נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו) (מיום 11/07/99) הגיעו הצדדים להסכמה על בדיקת פוליגרף ובה התברר כי המבוטח כלל בתביעה פריטים שלא נגנבו. בעקבות זאת דחה ביהמ"ש (ס. הנשיא, כב' השופטת מ. שריר) את התביעה. בע"א (מחוזי ת"א) 1487/96 קר מזג נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (נבו) (מיום 11/02/99) נדון ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופט גורפינקל) שקבע כי הוכחה כוונת מרמה של המבוטחת בכך שהעלתה טענות כוזבות באשר לכמויות המדחסים שהיו במחסניה ערב הפריצה. ביהמ"ש המחוזי (כב' השופטים ד. בר אופיר אב"ד, ו. אלשיך וה. אחיטוב) הותיר את קביעתו על כנה וקבע כי מנהל התובעת רקח מסכת של ראיות כוזבות כדי להגדיל את היקף הנזקים שנגרמו מהפריצה. בע"א (מחוזי ת"א) 2790/00 פריזה נ. אררט חברה לביטוח בע"מ (נבו) (מיום 02/02/03) קבע ביהמ"ש (ס. נשיא, כב' השופט י. גרוס אב"ד, וא. קובו, מ. רובינשטיין) כי המבוטחים אינם זכאים לפיצוי משום שניסו להלביש על תביעתם נזקים שלא נגרמו להם. בין היתר קבע בית המשפט כי ייתכן שאדם המוסר תלונה במשטרה על פריצה יטעה בפירוט ותיאור פריטים קטנים בשל ההתרגשות אך לא לגבי פריטים כמו מכשירי טלוויזיה, ואין זה סביר שלא יברר אם הם נגנבו, ואם בירר אין זה סביר כי ישכח לדווח עליהם בתלונתו. בת"א (ק"ג) 1083/99 כל בו סטאר נ. הדר חברה לביטוח בע"מ (נבו) (מיום 28/07/04) דחה ביהמ"ש (כב' השופט א. חזק) את התביעה בשל הצגת חשבוניות כוזבות, הפרזה משמעותית בשיעור הנזק שנגרם, והפרעה מכוונת לבירור נסיבות השריפה נשוא התובענה. ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. אחמד נסרה שלעיל נקבע תחילה ע"י ביהמ"ש השלום שבוצעה פריצה לחנות של המשיב, אך התביעה נדחתה על ידו בשל כך שהמשיב מסר למבקשת עובדות כוזבות בנוגע לחבות המבטח בכוונת מרמה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וחייב את המערערת בתשלום של כרבע מסכום התביעה. ביהמ"ש העליון קבע כי אמנם יש לפרש את תוכנו של סעיף 25 על דרך הצמצום. עם זאת הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה חוקק הסעיף והיא כאמור להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת מרמה. ביהמ"ש העליון מצא שבעניין שבפניו מתקיימים שלושת היסודות הדרושים כמפורט לעיל וכי בנסיבות אלה אין הוא נדרש לשאלה מהי רמת ההוכחה הנדרשת מן המבטח כדי להראות שתנאי סעיף 25 לחוק התמלאו. לפיכך בוטל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. בת.א. 7767/98 (שלום נתניה) אלברט אוחיון ואח' נ. הדר חברה לביטוח בע"מ (מיום 03/03/02) קבע ביהמ"ש (כב' השופט ה. גרובס) כי התשתית הראייתית שהונחה מגלה כוונת מרמה של התובעים להאדיר את הנזק שנגרם להם במטרה לקבל כספים שאינם מגיעים להם ולפיכך פטורה הנתבעת מחבותה. לעומת זאת בע"א (מחוזי ת"א) 1670/01 בודל נ אררט חברה לביטוח בע"מ (נבו) מיום 03/11/03 דחה בית המשפט מרכיבים מסויימים בתביעת המבוטח בלי לדחות את התביעה כולה עפ"י סעיף 25 לחוק. באותו עניין קבע ביהמ"ש המחוזי כי אי קבלת עדות המערער לפיה התנור והטלוויזיה אשר אוחסנו אצל חבר בנקודה זו כמו גם קבלת הנטען בתצהיר החוקר מטעם המשיבה - אין בהם כדי לבסס טענת תרמית על שלושת יסודותיה ברמת ההוכחה הנדרשת. לפיכך ונוכח הכלל כי יש לפרש את סעיף 25 על דרך הצמצום והכלל כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח (הנשיא שמגר בע"א 1845/90 סיני נ מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661) סבר ביהמ"ש כי אין לפטור את המשיבה מחבותה לתשלום תגמולי ביטוח. עם זאת הצליחה המשיבה לעורר ספק בהיקף הנזק הנטען בכל הנוגע לתנור ולטלוויזיה במידה שיש בה כדי לקבוע כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לגבי גניבתם של שני פריטים אלה. גם בע"א 321/96 מאיר פאר נ הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) נקבע כי גם בהתקיים סתירות בין הצהרות המערער אין בכך כדי להביא לקביעה לפיה חברת הביטוח הרימה את נטל הבאת הראיות בעניין כוונת המרמה. כעולה מהאמור לעיל, וכפי שמציין המלומד ש. ולר בספרו שלעיל: "אמת המידה המתאימה לקביעת אופי ההפרזה היא היסוד הנפשי הנלווה להגשת התביעה למבטחת. השאלה החשובה היא אם ניתן לייחס למבוטח כוונת מרמה. היקף ההפרזה וסוג ההפרזה מהווים רק כלי עזר לבחינת היסוד הנפשי." שם בעמ' 554. כפי שציינתי, מחומר הראיות שבפני כפי שפורט לעיל, עולה באופן חד משמעי כי התובע הגיש תביעה לתגמולים על פריטים שלא נגנבו באירוע הפריצה נשוא התובענה, דהיינו שני מכשירי הטלוויזיה הנטענים, במטרה להאדיר את נזקיו ולקבל כספים שאינו זכאי להם, כאמור בסעיף 25 לחוק. אי משלוח מכתב דחייה וממילא אי פירוט טענת הגנה לפני הגשת כתב ההגנה. בסיכומיו טוען התובע כי הנתבעת נהגה שלא בתום לב, בזלזול ותוך פגיעה בזכויותיו בניגוד להנחיות מפורשות וברורות של המפקח על הביטוח בכך שעד להגשת התביעה, למעלה מ- 6 חודשים לאחר מועד הפריצה, לא טרחה להודיע לו אם היא מקבלת את תביעתו או דוחה אותה, והוא נאלץ להגיש את התביעה על מנת לקבל את עמדתה. כמו כן טוען התובע בסיכומיו כי הנתבעת דחתה את תביעתו מבלי להעלות כל נימוק לדחייה ולכן, על-פי הוראות המפקח על הביטוח אין היא יכולה להעלות טענה כלשהי כנגד התביעה, ודין התביעה להתקבל. (סעיף 12 עמ' 3 לסיכומים). אציין כי בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת נהגה שלא כהלכה בכך שלא שילמה לו תגמולי ביטוח אולם הוא לא טען דבר וחצי דבר על כך שהיא לא הגיבה לדרישתו לתשלום, ולא טען כי בשל כך היא מנועה מלהעלות טענות הגנה. עם זאת הנתבעת לא התנגדה משהועלתה הטענה לראשונה בסעיף 18 לתצהירו במקום עדות ראשית של התובע. לטענת התובע גם במועד הגשת הסיכומים אין הוא יודע עמדתה של הנתבעת (סעיף 7 לסיכומים) שכן טענותיה היו סתמיות, ואולם בכתב ההגנה לא הסתפקה הנתבעת בהכחשה כללית של רכיבים מכתב התביעה, הכחשת הפריצה וגניבת הרכוש אלא טענה ב'רחל ביתך הקטנה': "הנתבעת תטען כי לא נגנבו הפריטים הנטענים בסעיפי המשנה של סעיף 4 ולמעשה הוכח כי לא נגנבו הפריטים הנטענים, דהיינו שני מכשירי טלוויזיה ומכשיר די.וי.די" (סעיף 4.2 לכתב ההגנה), וכן טענה במפורש כי התובע מסר עובדות כוזבות ומטעות ביחס לנסיבות האירוע וביחס לנזקים, הגיש תביעה שקרית וכוזבת בגין פריטים שכלל לא נגנבו והוא ממשיך ועושה כן במסגרת התביעה, כי הכשיל מתוך כוונת מרמה את מלאכת בירור החבות והיקף החוסר ולכן יש לדחות את התביעה עפ"י סעיפים 24, 25 לחוק ועפ"י הפוליסה (סעיפים 4.3, 4.4 לכתב ההגנה). סעיף 23(א) לחוק קובע כי: "משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו". הנתבעת פעלה בירור חבותה אלא שהיא לא הודיעה תוצאות הבירור לתובע. החוק אינו קובע כיצד צריכה לנהוג מבטחת הדוחה את דרישת התשלום של המבוטח, אך התעלמות מתביעת המבוטח ללא כל הסבר אינה עולה בקנה אחד עם הדרישה לתום הלב בקיום חוזה עפ"י סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 . מחובת תום הלב בקיום חוזה נובע כי על המבטחת המגיעה למסקנה שהיא דוחה את תביעת המבוטח לקבל תגמולי ביטוח, להודיע לו, תוך זמן סביר, על הדחייה ולפרט את נימוקיה לכך. ראה: ספרו של ולר סעיף 267 עמ' 527, וההפניות שם. בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. ישר פ"ד מט(2) 749, 777 (מיום 30/07/95) נקבע: "מתוך מסכת העובדות עולה כי חברת הביטוח הודיעה למשיב על כך שאין בכוונתה לשפותו רק בעבור ארבעה חודשים מיום הגשת תביעתו... לא ניתן לקבוע אם הייתה חריגה מן האמור ברישת סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח. ככלל, חובת תום הלב חלה גם בשלב המימוש של החבות החוזית, וחברת הביטוח צריכה לעשות ככל שביכולתה שלא להותיר את המבוטח בחוסר בהירות באשר לגורל התגמולים שאותם הוא מצפה לקבל". בת"ק (חי') 1332/96 בהט נ אררט חברה לביטוח בע"מ (דינים ועוד) (מיום 20/01/98) קבע כב' השופט ש. לבנוני כי לאחר שהמבטחת עשתה את הדרוש 'לבירור חבותה' עליה לנקוט עמדה ברורה ומפורשת שהיא פועל יוצא של הבירור, וכי מקום שגמלה ההחלטה בלב המבטחת שהיא אינה מכירה בדרישת המבוטח, עליה למסור לו הודעה מנומקת ולפרט מדוע אין היא מכירה בדרישתו. חובת המבטחת להשיב למבוטח ולפרט נימוקיה לדחיית תביעתו באה לידי ביטוי בהנחיות המפקח על הביטוח הקובעות בין היתר: "3. מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "תובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו. הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקים ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של הנתבעת, התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו יכול לכלכל את צעדיו. 4. כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה. 5. על מנת שהתובע יוכל להתמודד עם טענות המבטחת הדוחה את תביעתו ואולי אף יצליח לשכנע אותה לשנות את עמדתה, עליו לקבל את עמדתה המפורטת בכתב". בת"א 739/01 בש"א 12838/02 (מחוזי חי') הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ דינים מחוזי כרך לג(7) 410 (מיום 15/12/02) הוגשה ע"י הנתבעת בקשה להתיר תיקון של כתב ההגנה כך שתיווסף טענה לפיה ערימות הכותנה המכונות "באלות" שניזוקו לא היו מבוטחות עפ"י הפוליסה. המשיבה התנגדה בשל כך שטענה זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה, במכתבי המבקשת בהם דחתה את התביעה לתגמולי ביטוח. כב' השופט י. כהן קבע כי מחד אין לחוזרים של המפקח על הביטוח תוקף של חיקוק ומכאן לכאורה שאין למנוע מהנתבעת להעלות טענה שלא נטענה במכתבי הדחייה של התביעה לתגמולים, ומאידך, אם כך ייעשה, תתרוקן מתוכן סמכות המפקח על הביטוח. "על שני תחומים חשובים חולש הפיקוח על הביטוח. התחום האחד הוא תחום שמירת יציבותן הכספית של חברות הביטוח, והתחום השני הוא תחום הגנת הצרכן. למעשה, לשני התחומים מטרה משותפת שהרי גם הנחיות המפקח שעניינן שמירת יציבותן הכספית של חברות הביטוח, הן בסופו של דבר הנחיות שנועדו להגנת הצרכנים (המבוטחים)" (סעיף 7 להחלטה). סמכות המפקח על הביטוח לקבוע הסדרים בתחום היחסים שבין חברות הביטוח והמבוטחים ולהשיג בכך את תכלית הביטוח נדונה בהרחבה בבג"צ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ. המפקחת על הביטוח פ"ד נה(3) 625, ונקבע כי המפקח רשאי להורות על תיקון ליקוי שהתגלה, בין בעקבות תלונה ובין מיוזמתו. מכאן, וכאמור בהחלטה בבש"א 12838/02 שמדיניות משפטית ראויה צריכה לכאורה לתת להנחייה את מלוא התוקף כדי להבטיח ולחזק את פעולות המפקח על הביטוח הנעשות לשם הגנת הצרכן. בסעיף 10 להחלטה קובע כב' השופט כהן: "מבלי לנסות לקבוע רשימת מקרים סגורה נראה לי, כי בשני המקרים הבאים יהיה קשה להחיל את הסנקציה שנקבעה בהנחיית המפקחת על הביטוח: (א) מקרה בו מדובר בעובדה שנודעה למבטח לאחר שהמבטח דחה את תביעת המבוטח והמבטח לא יכול היה לדעת העובדה שנתגלתה עת פעל לבירור חבותו. (ב) מקרה בו הסנקציה שעל פי הנחיית המפקחת על הביטוח תרחיב את מסגרת הכיסוי הביטוחי גם על סיכונים שמלכתחילה לא היו מבוטחים על פי חוזה הביטוח". בנוסף נקבע בסעיף 11 להחלטה: "כמו כן אין לדעתי מקום להפעיל את הסנקציה שבהנחיית המפקחת על הביטוח כאשר מדובר בתנייה המחריגה את הכיסוי הביטוחי וזאת כאשר קיום התנייה ברור וגלוי גם למבוטח. הטעם לכך הוא, שהפעלת הסנקציה שנקבעה בהנחיית המפקחת על סיכון, שבחוזה הביטוח הוסכם לגביו שלא יהיה מבוטח, תרחיב את מסגרת החוזה ותעניק למבוטח כיסוי ביטוחי שאינו זכאי לקבל על פי חוזה הביטוח". לפיכך התיר ביהמ"ש את תיקון כתב ההגנה ע"י הוספת טענת ההגנה האמורה. פסקי הדין וההחלטות שנתנו מאז הולכים רובם ככולם בדרך זו תוך התייחסות לתוכנם של הסייגים עד כי לאחרונה ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. חביב אסולין (טרם פורסם) (מיום 04/05/06), נדחתה בר"ע על החלטת כב' השופטת ש. דותן בבר"ע 1182/05 בר"ע 1191/05 אסולין חביב נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, ולעניין טענת המבקשים לפיה ניתנו החלטות שיפוטיות סותרות בקשר להנחיות המפקח על הביטוח נקבע כי: "ככלל אימצו בתי המשפט את המדיניות בדבר מתן תוקף להנחיות המפקח, ושרק בנסיבות מיוחדות יש לסטות מהן". בעקבות זאת ניתנו החלטות שונות המתייחסות לסייגים האמורים. גם השלמת ההנחייה הנ"ל מיום 29/05/02 כוללת סייג וקובעת: "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה". בעניינינו, כאמור לא נשלח מכתב של הנתבעת הדוחה את התביעה לתגמולי ביטוח, וביום 11/06/03 הוגשה התביעה שבפני. לא ברור מהחומר שבפני מתי הוגשה התביעה לתגמולי ביטוח ולא מועד ביקורו של השמאי אצל התובע. בכותרת חווה"ד רשום התאריך 14/01/03, ומהודעות התובע וגרושתו שהוגשו עולה כי החוקר מטעם הנתבעת היה אצלם כחודש לאחר האירוע. הנתבעת לא הכחישה את טענת התובע שלא שלחה לו מכתב הדוחה את תביעתו, ולכאורה מדובר בהשתהות העולה על הסביר שכן מן הסתם גיבשה הנתבעת את דעתה לאחר שהחוקר ביקר בבית גרושתו של התובע וצילם את הטלוויזיות והדי.וי.די. שבמחלוקת. נשאלת השאלה מהי הסנקציה הראויה לכך שהנתבעת לא מסרה לתובע את עמדתה בדבר תביעת התגמולים שהגיש למרות שחלף הזמן הסביר לעשות כן. עפ"י הנחיות המפקח על הביטוח שלעיל, כאשר נשלח מכתב הדוחה את התביעה לתגמולים הרי שבכפוף לחריגים אין להתיר למבטחת להעלות טענות הגנה שלא הועלו על ידה במכתב הדחייה. אכן בית המשפט בסדרת החלטות ופסקי דין אכף את הוראת המפקח על הביטוח ולא התיר למבטחים להעלות טענות שלא הועלו במכתב הדחייה. בבר"ע 2994/04 צירלין אלכסנדר נ הראל חברה לביטוח בע"מ (נבו) (מיום 04/01/06) ביטלה כב' השופטת ש. דותן החלטת ביהמ"ש השלום אשר התיר תיקון כתב ההגנה כך שיווספו טענות שלא נטענו במכתב הדחייה בדבר היקף צריכת האלכוהול השגרתית ע"י המבוטח והכחשת מקרה הביטוח. ביהמ"ש המחוזי פסק כי ההנחיה של המפקח על הביטוח אינה בגדר חקיקה ופרשנות הטקסט תיעשה בעיקר על פי תכליתה המוצהרת של ההנחייה הנסמכת על מטרתם של חוק הפיקוח וחוק חוזה הביטוח שהם חוקים צרכניים בעיקרם. כמו כן קבע כי חב' ביטוח אינה רשאית לפעול בניגוד להנחיות המפקח על הביטוח שמטרתן הגנה על זכויות מבוטחים. בבר"ע 1182/05, 1191/05 אסולין חביב נ הפניקס הישראלי גבעתיים ואח' (מיום 09/01/05) שב ביהמ"ש מפי כב' השופטת ש. דותן ונתן תוקף להנחיות. לגבי טענת המרמה נקבע כי די במה שהיה במכתב הדחייה על מנת לאפשר העלאת הטענה. על החלטה זו הוגשה בבר"ע שנדחתה (בר"ע 10641/05) בה קבע כב' השופט א. רובינשטיין כי אמנם הנחיות המפקח על הביטוח אינן בבחינת דין אך יש לתת להן תוקף ראוי. לאחר סקירה מעמיקה של הפסיקה המתייחסת להנחיות המפקח על הביטוח והחריגים קבע כב' השופט רובינשטיין: "בנסיבות המקרה דידן, אין הטענות חוסות תחת כנפי החריג שבהנחיית המפקח מיום 29/05/02 לא כל שכן משניתן למבקשים לטעון טענת מרמה כנגד המשיב". בת.א. (שלום ת"א) 16777/01 נתנאל ירון נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ (נבו) מיום 04/08/03 קבע כב' השופט צ. כספי כי המבטחת לא העלתה במכתב בה דחתה את דרישתו לתגמולים את הטענה לפיה לא הפעיל התובע את מערכת האזעקה "ועל כן אין לעניין זה רלבנטיות לפסיקת הדין במקרה זה". הגם שביהמ"ש לא התייחס במפורש להנחיות המפקח על הביטוח ולא דן בתוקפן, הוא נתן להן את מלוא התוקף. בת.א. (שלום ת"א) 186660/02 נסיראת-טוויל נבהאן נ שילוח הראל חברה לביטוח בע"מ (נבו) מיום 02/10/03 דחתה כב' השופטת א. דודקביץ את טענת הנתבעת בדבר איחור במתן ההודעה מאחר וזו לא העלתה טענה זו במכתב הדחייה של התביעה לתגמולי ביטוח. עם זאת אחד המקרים החריגים בהם מאפשרים לנתבעת להעלות טענה שלא הועלתה קודם לכן היא טענת מרמה. מסקנה זו יכולה גם לעלות גם מאנלוגיה לחריג של תנייה המחריגה את הכיסוי הביטוחי כאשר קיום התנייה ברור וגלוי גם למבוטח כאמור בבש"א 12838/02. זאת ועוד, בבש"א 12838/02 צויין כי רשימת החריגים אינה רשימה סגורה. בעניינינו מדובר בהוראת חוק, סעיף 25 לחוק, אשר חזקה שהיא ידועה לתובע, ומחייבת אותו, וכל כולה נקבעה משיקולים ציבוריים רחבים כפי שפורט לעיל. בבר"ע (מחוזי חי') 1636/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. ד.ס.א.ל. מרחבים חברה לעבודות עפר בע"מ (נבו) (מיום 13/10/04) ביטל ביהמ"ש המחוזי (כב' השופטת ב. בר-זיו) את פסק דינו של ביהמ"ש השלום בחדרה שקבע כי מאחר והמבטחת לא פרטה כאחד הנימוקים לדחיית תביעת המבוטח את החשד למרמה ולהסתרת עובדות מהותיות באשר לאירועים הביטוחיים והיקף הנזק, ומאחר והטענה אינה אחד מהחריגים שפורטו בבש"א 12838/02 יש להחיל עליה את הסנקציה של המפקח על הביטוח, דהיינו שהיא אינה רשאית להעלותן כטענות הגנה, ובעקבות זאת הורה למחקן מכתב ההגנה. ביהמ"ש המחוזי הסתמך בין היתר על פסק דינו של כב' הנשיא ברק בע"א 3441/01 פלוני ואח' נ. פלונית ואח' תק-על 2004(1) 452, 458 מיום 19/01/04 לפיו: "עקרון יסוד של שיטת המשפט שלנו הינו כי אין אדם נהנה מפרי עוולתו... מעקרון יסוד זה נגזר הכלל המקובל בשיטות משפט רבות הוא לפיו... - המרמה מבטלת את הכל". לפיכך, קבעה כב' השופט בר-זיו: "בנסיבות שכאלה, ולאור מהות הטענה, ברי כי אין מקום לחסום דרכה של המבקשת להעלותה בכתב הגנתה, גם אם לא נטענה בתגובת המבקשת לדרישת המשיבה - ... אוסיף ואציין כי גם כבוד השופט כהן קבע במפורש כי המקרים שפירט אינם מהווים רשימה סגורה והרציו להחלטתו - לפיו המבוטח עצמו יודע אותן עובדות שנטענו על ידי המבטחת ואינו יכול ליהנות ממה שאינו זכאי לו בדין - יפה גם בענייננו". לפיכך טענת ההגנה של הנתבעת לפיה אין להשית עליה תשלום פיצוי לתובע בשל מרמה בתגמולי ביטוח עפ"י סעיף 25 לחוק, הינה טענה שיש לאפשר לנתבעת להעלותה, לדון בה, ובמקרה מתאים לתת את מלוא הנפקות לתוצאותיה, גם אם זו לא הועלתה על ידי הנתבעת במכתב הדחייה. לא אף זאת אלא עניינינו אינו עוסק במקרה בו נשלח לתובע מכתב דחייה ובו פורטו נימוקים שונים לדחייה אך לא הטענה של מרמה בתגמולי ביטוח, אלא המקרה בו לא שלחה הנתבעת לתובע מכתב דחייה, והשאלה מה הסנקציה הראוייה. לא יכולה להיות מחלוקת שהעובדה שהנתבעת נמנעה מלהודיע לתובע בכתב על עמדתה בעניין תביעתו מהווה חוסר תום לב בקיום החוזה. ניתן אף לטעון כי אין זה ראוי שמבטחת שלא השיבה למבוטח תהיה במצב טוב יותר מזו שהשיבה והשמיטה נימוק לדחיית תביעתו לתגמולים. כמו כן ניתן לטעון כי משלא העלתה המבטחת נימוק דחייה כלשהו הרי שאין היא יכולה להעלות נימוקי הגנה (אם כי עדיין על המבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח ואת שיעור הנזק). כאמור, גם עפ"י פרשנות אחרונה זו, מאחר ובעניינינו מדובר בטענת מרמה עפ"י סעיף 25 לחוק הקובע הוראה קוגנטית, רשאית היתה הנתבעת להעלות טענה זו כטענת הגנה. יתר על כן, אני סבורה כי מאחר והחוק אינו קובע סנקציה כאמור, ובהתחשב בכך שהסנקציה האוסרת על מבטחת להעלות טענת הגנה נקבעה בהנחיות המפקח על הביטוח רק במקרה בו נשלח מכתב דחייה, ולא במקרה שבו לא נתנה המבטחת את עמדתה, למרות שההנחיה מתייחסת במפורש גם לחובתה של המבטחת למסור למבוטח את עמדתה, הרי שמכלל הלאו נשמע ההן, דהיינו שכל עוד שאין סנקציה בצד ההנחיה להשיב למבוטח, הסנקציה החלה בעת מתן תשובה חלקית אינה חלה במקרה של היעדר תשובה. מסקנה זו נובעת הן מכך שבמקרה של היעדר תשובה לא היתה הסתמכות של המבוטח על נימוקי דחייה מסויימים בהבדל מאחרים, והן משום שהמבטחת לא הועמדה על כך שבמידה ולא תמסור למבוטח את עמדתה במסגרת זמן ברורה, הרי משיגיש המבוטח תביעה, לא תוכל המבטחת להעלות טענות הגנה כלשהן (לבד מחובתו של המבוטח להוכיח את האירוע, את שיעור הנזק, וכו'). מובן כי למבוטח נתונים הסעדים עפ"י דיני החוזים במקרה של חוסר תום לב בקיומו של חוזה, והוא רשאי במקרה מתאים להוכיח מהו נזק הממון שנגרם לו עקב ההפרה, ולקבל בגינו פיצוי. בת"א (כפ"ס) 3129/04 בש"א 3117/04 יחיא נ הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (נבו) (מיום 12/08/04) פנה המבוטח בתביעה לתגמולי ביטוח מאת הנתבעת בשנת 2000. רק ביום 08/02/04 שלח ב"כ הנתבעת מכתב תשובה לגוף הפנייה לפיה נדחית התביעה מנימוקים שפורטו במכתב. ביום 30/03/04 הוגשה התביעה והנתבעת העלתה טענת התיישנות. כב' השופטת נ. מימון - שעשוע קבעה כי: "חובת המבטחת להודיע למבוטח את עמדתה המלאה בנוגע לתביעתו תוך זמן סביר ממועד פנייתו הינה בבחינת חיוב הנובע מחוזה הביטוח שבין הצדדים". וכן קבעה: "סעיף 39 לחוק החוזים קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". וכי: "על המבטחת לידע את המבוטח בדבר עמדתה עובר לחלוף תקופת ההתיישנות החוקית, ולא אחריה". ביהמ"ש קבע כי הפרת חובת תום הלב בנסיבות אלה יש בה כדי למנוע מהמבטחת לטעון בדיעבד כי התביעה התיישנה. לחילופין עצם הגשת הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות עשויה להיחשב בפעולה משפטית שלא בתום לב. לחילופי חילופין מושתקת הנתבעת בנסיבות אלה לטעון התיישנות ויש לראותה כמי שיצרה מצג לפיו היא מסכימה מכללא להארכת תקופת ההתיישנות עד לזמן סביר לאחר שתודיע למבוטח את עמדתה הסופית בדבר תביעתו. מקרה נוסף בו לא מסרה המבטחת למבוטח את עמדתה לעניין תביעתו לתגמולים נדון בת.א. 16120/05 דב ארבל נ מנורה חברה לביטוח בע"מ (נבו) (מיום 01/06/05). בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהתובע העלים ממנה מידע מהותי וכי אובדן כושר עבודתו נובע מעבר פלילי עשיר. בעקבות זאת הגיש התובע בקשה למחיקת טענות מכתב ההגנה בטענה שאין לאפשר לה להעלות נימוקים אלה לראשונה בכתב ההגנה. כב' השופט בכר קבע כי: "אם יש צדק בטענת הנתבע אזי התובע לא עמד בתנאי הפוליסה ועל כן אין לאפשר הרחבת מסגרת הכיסוי הביטוחי שעה שהפוליסה מתנה ומגבילה במפורש את הכיסוי הביטוחי במקרים מסויימים". עם זאת בת.א. 12365/04 בש"א 180642/04 דנסון זוהר נ אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ דינים שלום כרך לב 469 מיום 11/11/04 נדונה בקשה של התובע לפיה מאחר והנתבעת לא פירטה בכתב את נימוקיה לדחיית תביעתו למרות שחלפו כשנתיים מיום הגשת תביעת הביטוח, דין כתב הגנתה להידחות או להימחק על הסף. כב' השופט א. בכר קבע כי בכך שהנתבעת לא הודיעה לתובע אם היא דוחה או מקבלת את תביעתו היא הפרה את חובת תום הלב בשלב המימוש החוזי. "מאידך גיסא, אי עמידת חברת הביטוח בדרישות המפקח על הביטוח אין בה כדי למנוע מהתובע להוכיח קרות מקרה הביטוח ועמידה בתנאי הפוליסה". לפיכך קבע כי אין מקום לסילוק ההגנה על הסף, כי על התובע להוכיח את קרות מקרה הביטוח ועמידה בתנאי הפוליסה והיעדר ההתייחסות של הנתבעת יש בה כדי לשלול אפשרותה להתגונן בטענות העדר חבות העולות מהפוליסה או מהדין ככל שהן אינן נוגעות למקרה הביטוח. כאמור, אני סבורה כי בהיעדר הוראה מפורשת, בחוק או בהוראות המפקח על הביטוח, לפיה במקרה שהמבטחת אינה משיבה למבוטח דבר לא תוכל המבטחת להעלות טענת הגנה כלשהי (בכפוף לסייגים "הרגילים"), אין להגיע לתוצאה זו. ואולם, בעניינינו אין צורך להכריע בשאלה זו בשל כך שטענת מרמה בתביעת תגמולי ביטוח נמנית על החריגים המאפשרים העלאת הטענה גם בכתב התביעה. התובע מוחזק כיודע את החוק לרבות הוראת סעיף 25 לחוק, והוא היה מודע היטב למרמה שבתביעה האמור. כאמור הוראת סעיף 25 לחוק באה לא רק לשם הגנה על חברות הביטוח שידן על התחתונה בידיעת הפרטים הנוגעים לתביעות המוגשות נגדן, אלא בעיקר על ציבור המבוטחים בכללותו. אי מתן תוקף להוראת סעיף 25 לחוק במקרה של מרמה בתביעת תגמולים הינו לכן בניגוד לאינטרס הציבורי. לאור כל האמור לעיל - נדחית התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.ביטוח פריצה / גניבהפריצהבית פרטי