להלן פסק דין בנושא גניבת רכב ממגרש מכוניות: הרקע ועובדות שאינן במחלוקת התובעת, אליהו חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את רכבו של מר סולם (להלן - הרכב), בין השאר כנגד גניבה. ביום 23.9.03 מסר מר סולם (להלן - המבוטח או מר סולם) את רכבו לנתבעים, שהינם המחזיקים במגרש מכוניות (שבבעלות הנתבע 1), הנמצא ברחוב סלמה 45 בתל אביב (להלן - המגרש), כדי שאלה יטפלו במכירת הרכב. בין ערבו של יום 3.10.03 (יום ששי בשבוע) לבוקרו של יום 5.10.03 (יום ראשון בשבוע) נגנב הרכב מהמגרש, כאמור - לאחר שעות העבודה במגרש. התובעת שילמה למבוטחה, מר סולם, סך של 35,022 ₪ נכון ליום 7.12.03 והגישה תביעת תחלוף זו, מכח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כנגד הנתבעים. לגבי האמור עד כה - אין מחלוקת בין הצדדים. אין מחלוקת כי לא נעשה הסכם בכתב בין הצדדים. אין גם מחלוקת בין הצדדים לגבי כך שהוסכם בין מר סולם לבין הנתבעים (או מי מהם) שמר סולם מבקש סכום מסוים עבור הרכב וכל סכום שיתקבל מעבר לכך - ישאר בידי הנתבעים. אין מחלוקת שמר סולם הותיר בתוקף את פוליסת הביטוח שלו, בתקופה שהרכב היה במגרש. אין מחלוקת שלנתבעים לא היה ביטוח בגין כלי הרכב שהיו במגרש. מוסכם שלא היתה שמירה במגרש ושבמועד הגניבה, המגרש לא היה מחובר למוקד. לאחר הגניבה חיברו הנתבעים את המגרש למוקד. טענות התובעת הנתבעים אחראים לנזקי המבוטח בשל גניבת הרכב, ולכן התובעת רשאית להפרע מהם. זאת, מאחר שהרכב נמסר לנתבעים לצורך מכירתו. מכאן שחל סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974 (להלן - חוק חוזה קבלנות), לפיו הקבלן אחראי לאבדן של נכס שבידיו, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. הגדרה זו מובילה לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (להלן - חוק השומרים), הקובע כי שומר שכר אחראי לאבדן הנכס זולת אם זה נגרם עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן. התובעת טוענת, כי מדובר באחריות מוחלטת והנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שהתקיים איזה מהפטורים המנויים בחוק. לדבריה, מתוך הראיות עולה בבירור שהנתבעים התרשלו: הם איחסנו במועד הגניבה מספר רב יחסית של כלי רכב במגרש. באותו מועד נגנבו שבעה כלי רכב וניזוקו עוד שניים, ונפרצו משרדי החניון. המגרש נמצא במקום שהינו נטוש לאחר שעות העבודה, ובכל זאת לא נותר בו שומר או כלב שמירה. לא היה ביטוח למקום, ואף שלפני הגניבה ולאחריה היה המגרש מחובר למוקד במשך כשנה וחצי, בתקופה שבה נגנב הרכב לא היה חיבור כזה, בשל שיקולים כלכליים. אמצעי האבטחה במגרש כללו בסך הכל מנעולים ועמוד בטון. לטענת התובעת - גם מפתחות רכב המבוטח, שנמסרו לנתבעים, לא הוחזרו לו, וכנראה שהושארו במשרדי הנתבעים ונגנבו אף הם. עדויות הנתבעים לא היו אמינות, לדברי התובעת, ועל כן במקום שיש סתירות בינן לבין ראיות התביעה, יש להעדיף את ראיות התביעה. טענות הנתבעים הנתבעת 3 טענה כי היא אינה אישיות משפטית ודין התביעה כנגדה להמחק. הנתבעים 1 ו-2 הם - בהתאמה - הבעלים של המגרש (או השוכר העיקרי), ושוכר המגרש (או שוכר המשנה), והם ביחד המחזיקים במגרש. הנתבע 2 הוא שקיבל את רכב המבוטח לצורך מכירתו. לטענתם, כל האחריות לגניבת הרכב מוטלת לפתחו של מבוטח התובעת, וזאת מאחר שכאשר מסר המבוטח את הרכב לידי הנתבע 2, הוזהר על ידו כי המגרש אינו מבוטח כנגד גניבת כלי רכב וכי הנתבע אינו אחראי לכלי הרכב. הא ראיה, שהמבוטח לא ביטל את הביטוח אצל התובעת, ואף מסר בידי הנתבע 2 את תעודת הביטוח המקיף של הרכב. המבוטח ניסה למכור את רכבו במשך זמן רב, ומאחר שלא הצליח - העדיף להשאיר את הרכב אצל הנתבעים, על אף הסיכון הכרוך בכך, לו היה מודע. מאחר שהמבוטח היה מודע לכך שאין ביטוח לנתבעים, והם הודיעו לו כי אין הם לוקחים אחריות לרכב, הרי שהאחריות מוטלת לפתחו של המבוטח בלבד. לחילופין, טוענים הנתבעים, יש לקבוע שמעמדם של הנתבעים היה כשל שומר שכר ששמירת הרכב היתה טפלה למטרה העיקרית שלשמה נמסר הרכב: מכירתו. לפיכך, על הנתבעים להראות שהם לא התרשלו, ואם יוכיחו זאת - פטורים הם. לדבריהם, הוכיחו כי לא התרשלו: הם אמרו למבוטח במועד מסירת הרכב כי למגרש אין ביטוח למקרה גניבה או נזק; הם נקטו אמצעי זהירות לשמירת כלי הרכב, כגון נטילת כל מפתחות הרכבים שהושארו במגרש לביתם, מדי ערב; המגרש היה מגודר כולו, בחלקו תחום על ידי קיר בלוקים, בחזיתו שער ברזל מבוטן באדמה, שני מנעולים גדולים ומוט ברזל גדול שסגר את השער; מכל זאת עולה, כי הנתבעים נקטו את כל אמצעי הזהירות הנחוצים ולא התרשלו. לדבריהם, עדות הנתבעים היתה אמינה ורהוטה, ויש להעדיפה על פני עדויות אחרות בכל מקום שבו קיימת סתירה ביניהן לבין עדויות התביעה. המצב המשפטי אין מחלוקת בין הצדדים, כי המבוטח מסר את הרכב לנתבע 2 לצורך מכירתו. אף שהנתבע טען, כי בדרך כלל אינו לוקח מכוניות לתווך במכירה, אלא נוהג לרכשן בעצמו ואז למכרן, הוא תאר כיצד הוא פועל באותם מקרים - כבמקרה דנן - בהם הוא בכל זאת מתווך לקניה (עמוד 18, שורות 9-26, עמוד 21, שורה 21 עד עמוד 22, שורה 2). תאור העסק נשמע גם מפי הנתבע 1 (עמוד 13, שורות 4-20). שמירת הרכב ודאי לא היתה המטרה העיקרית, שלשמה נמסר הרכב לנתבעים, ועל פי חוק השומרים, עסקינן במצב המתואר בסעיף 2(ב) סייפא לחוק השומרים: שומר שכר, כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. במצב זה, קובע הסעיף, פטור השומר במקרה של אבדן הנכס אם האבדן נגרם שלא ברשלנותו: "2. (א) ......... (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו". ואולם, אני מקבלת את עמדת התובעת, לפיה מעמדם של הנתבעים כלפי המבוטח הוא מעמד של קבלן, לפי חוק חוזה קבלנות. סעיף 1 לחוק חוזה קבלנות קובע כדלקמן: "1. חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין." השירות שהיה על הנתבע 2 לבצע הוא שירות של מכירת הרכב, והשכר שאמור היה לקבל, היה ההפרש בין המחיר שדרש המבוטח, לבין המחיר שבו היה הנתבע 2 מצליח למכור את הרכב (ראה דברי הנתבע 2, בעמוד 18, שורות 16-21 וכן עמוד 21, שורות 21-28 וכן דברי הנתבע 1, עמוד 13, שורות 7-13). הנתבעים אינם עובדים של המבוטח. לענין ההבחנות בין קבלן לבין מוכר, ולענין החלתו של חוק חוזה קבלנות על סיטואציה כגון זו שבפני, ר' ת.א. (ת"א) 19522/95 גלס ואח' נ' רגב ואח', פסקאות 10 עד 23 לפסק הדין, שניתן ביום 22.3.98 על ידי כבוד השופט אוקון. מאחר שכך, חל בעניננו חוק חוזה קבלנות, המשנה את קביעותיו הרגילות של חוק השומרים לענין אחריותו של שומר. סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות קובע: "6. (א) .... (ב) אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן - (1) אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו;" היינו - בניגוד למיון הראשוני שהוזכר לעיל (לפיו הנתבעים הם שומרי שכר ששמירת הנכס טפלה למטרה העיקרית של החזקתו), סעיף זה מפנה אותנו לחוק השומרים, דווקא לאחריותו של שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. על שומר כזה חל סעיף 2(ב) רישא לחוק, הקובע: "2. (א) ......... (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; ..." עתה יש לבדוק האם הגניבה ארעה בנסיבות שהנתבעים לא היו צריכים לחזותן מראש ולא יכלו למנוע תוצאותיהן. דיון והכרעה השאלות העובדתיות שנותרו במחלוקת בין הצדדים הן בעיקרן שתיים: האם הנתבע 2 אמר למבוטח התובעת שאין לו (או לבעלים של המגרש) ביטוח לכלי הרכב וכי אינו אחראי לנזק שיגרם לרכב, והאם הוחזרו למבוטח מפתחות הרכב שנגנב. ענין המפתחות רלוונטי לשאלת התנהגות הנתבעים ולשאלה אם הנתבעים התרשלו. השאלה אם הוסכם בין המבוטח לנתבעים שהם פטורים מכל אחריות, היא שאלה שיש לה השלכה רחבה יותר: האם התנו הצדדים על הוראות החוק שאמורות לחול על המקרה בהעדר התניה, כפי שקבעתי לעיל. תחילה לראיות המתייחסות לשתי השאלות הללו: המבוטח משיב בשלילה על שתי השאלות: לא נאמר לו שאין לנתבעים ביטוח ושהם לא אחראים לרכב, ולא הוחזרו לו המפתחות (לענין הביטוח: עמוד 10, שורות 7-9[1]; לענין המפתחות: תצהירו בסעיף 10, עדותו בעמוד 7, שורות 27-30 וכן בעמוד 10, שורות 10-16); החוקר מטעם התובעת התבסס ב"ממצאיו" על דברי המבוטח, כך שאין למצוא בעדותו משום סיוע לבירור המצב העובדתי. עם זאת, הוא ציין בחקירתו החוזרת, שהנתבעים לא הציגו בפניו את מפתחות רכב המבוטח, כשביקר במקום לאחר הארוע (תצהירו בסעיף 6, עדותו בעמוד 4, שורה 28 עד עמוד 6 שורה 3); הנתבע 1 טען שתמיד לוקחים את כל המפתחות מהמקום, אך לא זכר ספציפית מה קרה עם המפתחות של רכב המבוטח, אותו לא הכיר כלל (עמוד 13 שורות 25-30 ועמוד 15, שורות 19-25). כן העיד שהוא נוהג להגיד לאנשים שבאים אליו שאין ביטוח (עמוד 16, שורה 26 עד עמוד 17, שורה 10), אך אין מחלוקת שהוא לא פגש את המבוטח דנן, ומכאן - שודאי לא אמר לו דבר; הנתבע 2 העיד כי יידע את המבוטח שאין ביטוח שמכסה את המגרש וכן כי החזיר למבוטח את המפתחות של רכבו, שלא נגנבו מאחר שהוא לקח אותם הביתה (לענין הביטוח: עמוד 18, שורות 21-24; לענין המפתחות: עמוד 20, שורה 27 עד עמוד 21, שורה 7). לאור הראיות, מסקנותי העובדתיות בשני הנושאים הללו הן כדלקמן: לגבי ענין המפתחות: אני מעדיפה את גרסת מבוטח התובעת, לפיה לא הוחזרו לו מפתחות רכבו, על פני גרסת הנתבע 2 (שני העדים הנוספים לא יכלו להעיד ישירות על הענין, כאמור לעיל). זאת, הן בשל התרשמותי החיובית מעדות המבוטח בכלל, ובנקודה זו בפרט, הן משום שלעד זה - בניגוד לנתבעים - אין ענין כלכלי בתביעה, מששולמו לו תגמולי הביטוח וממילא שילם השתתפות עצמית וקיזוז פרמיה, זה מכבר, והן משום שאין כל הגיון בכך שהמפתחות יוחזרו לו, אך הוא יעלים עובדה זו (ואת המפתחות) מהתובעת. בנוסף, למרות שבדיון אמר הנתבע 1 כי נמצאים באותו רגע בתיקו המפתחות של כל כלי הרכב שבמגרש, ולמרות שחוקר התובעת אמר שכאשר ביקר במגרש לאחר הפריצה הציג לו הנתבע 2 את המפתחות שהוא נושא בתיקו, נראה לי תמוה שאדם יסתובב כל הזמן כשבתיקו מפתחות של מספר כה גדול של כלי רכב. מכל מקום - בין שזהו הנוהג בדרך כלל ובין שלא, האמנתי למבוטח, שבמקרה שלו - המפתחות לא הוחזרו לו, ומכאן - יש להניח שנגנבו. לגבי השאלה אם נאמר למבוטח שלנתבעים אין ביטוח ואין להם אחריות לכלי הרכב: לא הוכח בפני שהנתבע 2 אמר למבוטח שאין ביטוח למגרש ולא הוכח בפני שהוא אמר למבוטח שאין לו כל אחריות לכלי הרכב שהושארו ברשותו. בודאי לא הוכח, כי המבוטח הסכים לתנאים הללו, אפילו הוצגו לו. אגב - גם הנתבעים מסיקים הסכמתו של המבוטח ל"תנאים" אלה, שלדבריהם נמסרו לו, מתוך כך שלמרות הצגת התנאים - הסכים המבוטח להשאיר את הרכב במגרש והשאיר בידי הנתבע 2 את תעודת הביטוח שלו. כדברי הנתבע 1: "אני לא הולך להביא אנשים שישמו אצלי רכבים. לכן אני אומר להם ואם הם רוצים לשים - שמים ואם לא שילכו" (עמוד 17, שורות 4-5). אינני רואה בעובדה שהמבוטח לא ביטל את הביטוח שלו והשאיר בידי הנתבע 2 את תעודת הביטוח שלו משום הוכחה לכך, שנאמר לו שאין ביטוח אחר לרכב. סביר בעיני שאדם, שמוסר את רכבו לאחר לצורך מכירה, למשך פרק זמן לא ידוע וכאשר לא ידוע אם המכירה תצא לפועל או שיאלץ לקחת את רכבו בחזרה, יותיר על כנו את ביטוח הרכב שלו, גם אם הוא סבור שלבעל המגרש ביטוח משלו, המכסה גניבה. פחות סביר בעיני, שהנתבע 2, שעוסק בתחום המכוניות, לא החתים את המבוטח על מסמך כלשהו, המלמד שאכן פטר עצמו באזני המבוטח מכל אחריות, ויידע אותו שאין לו ביטוח. מאחר שלא הוכח בפני שהנתבעים (או מי מהם) אמרו למבוטח שאין להם ביטוח וכי הם מסירים מעצמם כל אחריות, אין צורך שאדון בשאלה מה היתה הנפקות של התנערות כזו, לו נאמרה. למעלה מהצורך, אציין רק כמה הערות אגב בענין זה: גם אילו הוכח שהתבעים אמרו למבוטח שהם מסירים מעצמם אחריות, היתה נדרשת לטעמי ראיה, שהמבוטח הבין את האמירה ואת השלכותיה, בצורה ברורה. מדובר בהתניה על הוראות חוק חוזה קבלנות, התניה מרחיקת לכת. החוק קובע אחריות כמעט מוחלטת על הקבלן במצב דנן, והנתבעים טוענים לא לשינוי קל ברמת האחריות (למשל - השוואה להוראות המתייחסות לשומר שכר שהשמירה טפלה למטרה העיקרית, כהוראת הסייפא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים, הדורש הוכחה של העדר רשלנות), אלא להסרת אחריות באופן מוחלט. התניה כזו, ראוי היה לה שתעוגן במסמך ברור, שילמד על הבנה של החותם לגבי הסיכונים. (ר' הרחבה בנושא זה בת.א. (ת"א) 19522/95 גלס ואח' נ' רגב ואח', פסקאות 36 עד 43 לפסק הדין, שניתן ביום 22.3.98 על ידי כבוד השופט אוקון). גם אם נאמר למבוטח שאין ביטוח למגרש - אין לכך משמעות של הסרת אחריות מהנתבעים לנזק. זכותם של הנתבעים שלא לעשות ביטוח, ולשאת בכל נזק בעצמם. הנתבע 2 עצמו אמר: "זה כסף שלי וזכותי לעשות מה שאני רוצה. אם גונבים - גונבים לי. אני מפסיד. לא תבעתי אף חברת ביטוח" (עמוד 19, שורות 3-4). וכן: "אני לא רוצה ביטוח, זה עולה יקר. ש: זה קצת לקחת סיכון? ת: קצת הרבה. ש: זה גם חוסר אחריות? ת: כלפי מי? ש: כלפי עצמך, כלפי רכבים אחרים שנמצאים שם? ת: אני לא מחזיק שום רכב בתיווך. זה היה הרכב היחידי. אחרי שהוא שיכנע אותי" (עמוד 20, שורות 1-7). אין לאי עשיית ביטוח משמעות של השארת הלקוח קֵרֵחַ, אלא של נטילת האחריות על כתפי הקבלן עצמו. עתה, לא נותר לי אלא לבדוק האם הגניבה ארעה בנסיבות שהנתבעים לא היו צריכים לחזותן מראש ולא יכלו למנוע תוצאותיהן. המוסך נמצא באיזור, שהינו נטוש וריק מאדם בשעות הלילה. הוא אינו באיזור מגורים, מסעדות בסביבה אינן פועלות בלילה (מדובר במסעדות פועלים, הנמצאות ממילא בצד השני של הכביש) ובמועד הרלוונטי גם לא פעלו באיזור מועדוני לילה. למגרש לא היה ביטוח (משיקולים כלכליים), אין בו חיבור למוקד אבטחה, אין אזעקה, אין שומר ואין כלב שמירה (דברי הנתבע 1 בעמוד 11, שורה 23 עד עמוד 13, שורה 3 ועמוד 14, שורות 13-26). המגרש מגודר בקיר בלוקים מצד אחד, קיר המוסך מצד שני, ויש לו שער מברזל מקדימה ובו שני מנעולים. בנוסף, קיים מקדימה מוט מבוטן, שהותקן בעבר בהתאם לדרישת חברת ביטוח עימה נוהל מו"מ, שלא הבשיל להסכם (הנתבע 2, עמוד 18, שורות 1-4; הנתבע 1, עמוד 11, שורות 18-22). במגרש מאוחסנות מכוניות במספר משתנה, בין אפס לעשרים בערך, חלקן יקרות. ביום המקרה היו במגרש כ-15 מכוניות. לדברי הנתבע 2, מרבית המכוניות היו שלו או של הנתבע 1, שכן בדרך כלל אינו מקבל מכוניות בתווך. את רכב המבוטח קיבל רק אחרי שהמבוטח שיכנע אותו לעשות כן. לא קיבלתי, כאמור, את גרסת הנתבעים שהמפתחות של רכב המבוטח לא היו במגרש (במשרד שנפרץ) בעת הגניבה. אני מסיקה, שבניגוד לדבריהם, נהגו הנתבעים להשאיר את מפתחות כלי הרכב, לפחות בחלקם, במגרש, לאחר שעזבו אותו. כאשר הגיעו הנתבעים למגרש לאחר הגניבה (למחרת, או כעבור יומיים - יש פער בין גרסאות הנתבעים בענין זה), גילו את השער פרוץ והמנעולים שבורים. נגנבו שבעה כלי רכב, חובלו שניים נוספים ומשרדי המוסך נפרצו. עד שהגיעו הנתבעים למגרש, יום או יומיים אחרי הפריצה, לא ידעו שהמגרש נפרץ (הנתבע 1, עמוד 15, שורה 29 עד עמוד 16, שורה 4; הנתבע 2, עמוד 20, שורות 8-17). לדבריהם, הגנבים ניטרלו את חוטי האזעקות של כלי הרכב (עמוד 15, שורות 13-14). הפורצים חיבלו בכלי הרכב אותם לא הצליחו לגנוב. לדברי הנתבע 1, מדובר ב"גנבים סופר-סופר" (עמוד 15, שורות 15-17). לאחר שעיינתי בכל הראיות ושקלתי את כלל הנסיבות, אני מגיעה למסקנה שכלל וכלל לא מדובר בנסיבות שהנתבעים לא היו צריכים לחזותן מראש ולא יכלו למנוע תוצאותיהן. פריצה למגרש רכב או מוסך, לצורך גניבת כלי רכב, אינה ענין נדיר. היא בודאי בתחום הציפיה הסבירה של כל אדם והיתה גם בגדר הצפיות של הנתבעים, כעולה מדבריהם. אין ספק שהנתבעים לא נקטו בכל האמעים הסבירים כדי למנוע את תוצאות הארוע, וזאת - בשל שיקולים כלכליים, כפי שהעידו. לא הוצבה שמירה במקום, לא הותקנה אזעקה, המקום לא חובר למוקד, לא הוצב שם כלב שמירה, וכל זאת - למרות מיקומו של המגרש, הרחק ממקום מאוכלס. הא ראיה, שהגניבה התגלתה רק כעבור יום או יומיים ממועד התרחשותה, כשהנתבעים הגיעו למקום ממילא, וזאת - למרות שאין ספק, שחבלה בכלי רכב ברמה שתיארו הנתבעים חייבת היתה לעורר רעש ותשומת לב, אילו היה במקום מי שישמע. מכל שנאמר לעיל, אני מגיעה למסקנה, מעבר לצורך, שניתן אף לומר שהנתבעים התרשלו, ומכאן - אפילו קבעתי דרגה נמוכה יותר של אחריות - כשל שומר שכר, כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, כפי שביקש ממני ב"כ הנתבעים להחליט - הרי שלא ניתן לומר שהנתבעים פטורים מאחריות, מאחר שהגניבה ארעה שלא ברשלנותם. הנתבעים אף היו מודעים לסיכונים, אלא שבחרו - משיקולים כלכליים גרידא, ליטול על עצמם את הסיכונים: הנתבע 2 אמר: "אני לא רוצה ביטוח, זה עולה יקר. ש: זה קצת לקחת סיכון? ת: קצת הרבה. " (עמוד 20, שורות 1-3) והנתבע 1 אמר: "ש: אתה אומר שלהשאיר מכוניות במגרש עם שני מנעולים זה מספיק? ת: שני מנעולים אולי לא. אבל המוט ששמתי בשביל הביטוח, אדם נורמלי לא יכול לפתוח דבר כזה ולא יכול להוציא אותם בחיים. זה תקוע עם בטון בתוך האדמה, רק אם יש מקצוענים. ש: אבל יש מקצוענים. ת: אני צריך לחשוב על כל העולם? ש: אמרת שאנשים סומכים עליך, שמים מכוניות בשווי 60,000 ₪. אתה לא חושב שזה חוסר אחריות לא לשים כלב שמירה או שומר? ת: לא. זה האמצעים שיש לי. מקבלים? בבקשה. לא מקבלים - לא צריך. לא מכריח ולא הכרחתי" (עמוד 16, שורות 9-18). ר' גם דברי הנתבע 1 לענין אי חיבור המגרש למוקד אבטחה, משיקולים כלכליים (עמוד 14, שורות 16-26). לאור כל האמור, אני קובעת שהגניבה ארעה בנסיבות שהנתבעים היו צריכים לחזותן מראש והם יכלו למנוע תוצאותיהן, ולכן - על הנתבעים לשאת בנזקי התובעת בגין הגניבה. הדבר תואם גם את השיקול הכלכלי שעשו הנתבעים, כשבחרו שלא לנקוט באותם אמצעים סבירים בהם יכלו לנקוט והחליטו שלא כדאי להם, אלא עדיף לקחת סיכון. לעיתים, סיכון מתממש. סיכום התביעה כנגד הנתבעת 3, שאינה אישיות משפטית, נדחית ללא צו להוצאות. אני מחייבת את הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 35,022 ₪ כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום 7.12.03 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט, הכוללות אגרה כפי ששולמה, שכר בטלת עדי התביעה (350 ₪ שנפסקו למבוטח במועד הדיון ועוד 500 ₪ בגין דוח החוקר ועדותו), וכן שכ"ט עורך דין בשעור 15% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות), בתוספת מע"מ כדין, כשסכומים אלה צמודים למדד ונושאי ריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.רכבמגרש מכוניותקרקעותגניבת רכבביטוח גניבת רכב