לטענת חברת הביטוח, אירוע הפריצה לא אירע כנטען, ומדובר בביום ובנסיון לתרמית, והנזק לו טוענת התובעת לא הוכח כלל. התובעת לא הוכיחה שהיו ברשותה או בבעלותה הפריטים שבגינם הוגשה התביעה, לא שאלה נגנבו, ולא שאירעה פריצה אמיתית לדירה. לו היתה פריצה אמיתית, היו נמצאים סימני חדירה לדירה, מצדה החיצוני. לא ייתכן שהפורצים הצליחו לחדור לדירה ללא סימנים, ודווקא בתוך הדירה בחרו להותיר סימני פריצה ולגרום לדירה נזק ואי סדר, וכל שנגנב הוא כספת. להלן פסק דין בנושא הונאת ביטוח רכוש: פסק דין הרקע 1. זוהי תביעתה של התובעת, אשר ביטחה את תכולת דירתה בזמנים הרלוונטיים אצל הנתבעת (ביטוח ישיר - איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ), בין השאר כנגד נזקי גניבה ופריצה. התובעת דורשת מהנתבעת לפצותה בגין תכשיטים שנגנבו, לטענתה, מביתה, במהלך פריצה שאירעה ביום 27.04.04. הנתבעת מסרבת, בטענה שאין מקום לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח הנדרשים, בין השאר משום שלתובעת (או לבעלה שהינו בעל עבר פלילי) יד באירוע הנטען, או שהמקרה הנטען לא התרחש, או לא התרחש בנסיבות שדווחו לנתבעת. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה כלל את נזקה. התביעה הוגשה על סך של 348,408 ₪ (הסכום הופחת ב-800 ₪ בדיון מיום 15.12.05, בהתאם להצהרת ב"כ התובעת). כאמור, במועדים הרלוונטיים לתביעה היתה התובעת מבוטחת בפוליסת ביטוח דירות, שמספרה 223013600, כנגד נזקי גניבה ופריצה שייגרמו לדירה או לתכולתה. 2. בתיק התקיימו שני דיוני הוכחות. בדיון הראשון, ביום 15.12.05, העידה התובעת והסתיימה פרשת התביעה. בדיון השני, ביום 9.11.06 העיד חוקר מטעם הנתבעת, ותמה פרשת ההגנה. בתום הדיון הצעתי לצדדים הצעה מסוימת לסיום התיק, כפי שכתוב בהחלטתי בפרוטוקול. מדובר היה, כמובן, בהצעה לא מחייבת, שניתנה לאחר ששמעתי את כל הראיות, אך בטרם סיכמו הצדדים טענותיהם, והבהרתי לצדדים שאין בהצעה משום גיבוש עמדה סופית. הצדדים היו אמורים להודיע עד ליום 23.11.06 אם ההצעה מקובלת עליהם, ואם לאו, התובעת היתה אמורה להגיש סיכומיה עד ליום 23.12.06 והנתבעת - בתוך 30 יום מקבלת סיכומי התובעת. 3. תחת זאת, הוגשה ביום 7.12.06 בקשה מטעם התובעת, להתיר הגשת ראיה נוספת מטעמה וכן לזמן את השמאי של חברת הביטוח לעדות. הראיה הנוספת היתה עדותו של בעלה של התובעת, אשר - לפי האמור בבקשה - הגיע במפתיע לארץ ביום 17.11.06, לאחר ששהה מספר שנים בחו"ל. בנוסף נטען, שלדברי הבעל, עדותו של הסוקר מטעם הנתבעת היא חשובה עד מאד, ולכן נתבקשתי להתיר גם אותה (להלן - "הבקשה הראשונה"). קבעתי שיש לקיים דיון בבקשה, במעמד הצדדים. עוד טרם הגיע מועד הדיון בבקשה הראשונה, התובעת הגישה ביום 9.7.07 בקשה נוספת להוספת ראיות והבאת עדה נוספת, אותה דחיתי ביום 30.8.07, לאחר קבלת תגובת הנתבעת ותשובת התובעת, ללא דיון, מהטעמים שפורטו באותה החלטה. הדיון בבקשה הראשונה התקיים בסופו של דבר ביום 9.12.07, ובו נחקרו התובעת ובעלה. בהחלטתי מיום 11.12.07 לא התרתי הוספת עדותו של בעלה של התובעת, מהנימוקים המפורטים שם. בתמצית יאמר, כי סיבת העדרותו של בעלה של התובעת מהארץ היתה שהוא נמלט ממנה, לאחר שהורשע בדין בגין חלקו בפרשה של זיוף כרטיסי אשראי (פרשה בהיקף של 10 מיליון ₪, על פי דבריו בעדותו). בעלה של התובעת ברח מהארץ סמוך לפני הדיון שנקבע לגזירת עונשו, ויומיים לפני הגשת התביעה דנן. הוא הוסגר לארץ ביום 16.11.06. סירבתי להתיר העדתו המאוחרת (לאחר שתמה כל פרשת הראיות), מאחר שהגעתי למסקנה, כי במקרה דנן, הבחירה של בעלה של התובעת, אשר לו ענין כלכלי ממשי בתביעה (כפי שפירטתי בהחלטתי), לעזוב את הארץ יומיים לפני הגשת התביעה דנן, ולפגוע בכך בסיכויי התביעה, הינה בעלת משקל גדול מאוד והיא פועלת לחובת התובעת ולחובת בעלה. קבעתי, לאור זאת, כי אין זה המקרה בו על בית המשפט לגלות התחשבות מיוחדת בהעדרותו של העד, ולאפשר לו ולתובעת, תוך חריגה מסדרי הדין ופגיעה בנתבעת, להעיד בשלב המאוחר שבו נתבקשה עדותו. באשר לבקשת התובעת לזימון הסוקר: זו נזנחה בסופו של יום, ולא הונחה לה כל תשתית המצדיקה העתרות לבקשה, ולפיכך גם בקשה זו נדחתה. 4. לאור החלטתי האמורה, הוגשו הסיכומים על בסיס הראיות שנשמעו, ללא עדותו של מר בעלה של התובעת. אציין, כי בהחלטתי מיום 9.11.06, בה הוריתי על הגשת סיכומים, הגבלתי את הסיכומים העיקריים ל-4 עמודים ואת סיכומי התשובה של התובעת לשני עמודים. תחת זאת הוגשו סיכומים עיקריים בני 10 עמודים מכל צד, וסיכומי תשובה מהתובעת בהיקף של 7 עמודים נוספים. מדובר בחריגה לא ראויה, שאפילו לא לוותה במילת בקשה או הסבר. אם לא די בכך, הרי שלמרות החריגה בהיקף הסיכומים, מרבית הטענות בהם הועלו כאמירות כלליות, עם מעט מאד הפניות לעדויות ולראיות. הפועל היוצא היה, שבמקום שהצדדים בסיכומיהם יפנו לראיות, ולמקור עליו מתבססת כל טענה, נאלצתי לתור בראיות אחר אמירות, שאולי להן התכוון כל צד כאשר ייחס לצד השני "סתירות", "תמיהות", "אי אמיתות", "הסתרת עובדות" ועוד כיוצא באלה דברים. כמפורט בפסק הדין, תיק זה קם ונופל על שאלות של אמינות ועל פרטים רבים, ועל כן מחייב התייחסות מאסיבית לתוכן העדויות ולמסמכים, והדבר לצערי לא נעשה על ידי הצדדים. ראוי היה שיהיה אחרת. טענות התובעת 5. לטענת התובעת, סוקר ביקר בדירתה והעריך את תכולת הרכוש בדירתה, ולאחר שסוכמה העלות הכספית של הביטוח, ולאחר ששולמו דמי הביטוח במלואם, נשלחה הודעה בדבר עריכת הפוליסה לתובעת, ששילמה את הסכום המבוקש במלואו. התובעת מפנה בסעיף 4 לסיכומיה ל"נספח א לכתב התביעה", בו כותבת הנתבעת אל התובעת כדלקמן: "בעקבות תוצאות סקר שבוצע ע"י מעריך בדירתך, השתנה מפרט דירתך ובהתאם השתנו סכומי הביטוח והפרמיה. מצורפים בזאת: 1. דו"ח המעריך עם פירוט הנתונים המעודכנים של ערך הרכוש...". כבר עתה אציין, כי בנספח א לכתב התביעה אין זכר לאמור לעיל. לסיכומים צורף נספח א אחר, שהוא מסמך שלא בא זכרו בראיות שהוגשו עד אותו זמן. מדובר במכתב של הנתבעת לתובעת, מיום 14.4.04, והוא כולל אכן את הציטוט הנ"ל (להלן - "מכתב מיום 14.4.04"). לענין זה אתייחס בפרק הדיון וההכרעה. לטענת התובעת, פריטי הרכוש הנכללים בתביעה (טלויזית פלאזמה, תכשיטים ושעונים) היו מבוטחים במסגרת הפוליסה, ונגנבו. ביום 27.4.04 נסעה התובעת עם בני משפחתה לפיקניק לכבוד יום העצמאות, בבית הלוחם. כשחזרה מהפיקניק בסביבות השעה 18:00 ראתה את דלת ביתה פרוצה. הרהיטים היו הפוכים והטלויזיה היתה שבורה. בדיעבד, סיפרו השכנים לתובעת ששמעו רעשים מהדירה בשעות הבוקר, אך בגלל שחשבו שהתובעת משפצת את הדירה, לא הניחו שיש בכך משהו חריג. התובעת הגישה תלונה במשטרה, בעקבות הפריצה (נספח ב לכתב התביעה). מהדירה נלקחו תכשיטים והטלויזיה נשברה. כל אלה כלולים בביטוח. התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לקבל תגמולי ביטוח המגיעים לה בעקבות האירוע האמור, אך הנתבעת דחתה את פנייתה. לדברי התובעת, היא עמדה בנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח, וזאת לאור התלונה שהוגשה למשטרה, לאור עדות הנתבעת ובעלה ובנוסף, גם עדות החוקר מטעם הנתבעת, שחקר את שכני התובעת, מוכיח את עובדת הפריצה. התובעת מפנה לעמוד 3 לדוח החוקר, בסעיף 8, המלמד כי שכנה בשם טלי דיין, המתגוררת בקומה השניה בבניין, מסרה כי לה עצמה היו שתי פריצות לדירה, לפני יותר משנה (יחסית למועד החקירה), וכי בשעות היום, ביום העצמאות, שמעה דפיקות וחשבה שמישהו משפץ את דירתו בחג. לאחר מכן, שמעה משכנים שהיתה פריצה לדירה של התובעת, ניגשה לדירת התובעת וראתה סימני אי סדר בדירה, וראתה חור בקיר, והתובעת סיפרה לה שעקרו את הכספת מהקיר. בנוסף, שכנה נוספת בשם אוולין ראם הבחינה בנער לא מוכר בחדר המדרגות של הבניין באותו יום. גם שכנה נוספת, נינה שרמה, סיפרה לחוקר כי בסביבות השעה 14:00 ביום העצמאות שמעה דפיקות וחשבה שמישהו משפץ. לענין שווי הנזק, טוענת התובעת שהנתבעת לא הכחישה את גובה הנזק, ולא טענה בשום שלב ששמאי מטעמה הוא לא זה שהעריך את שווי הרכוש המבוטח. בנוסף, שווי הפריטים שנגנבו ושווי הטלויזיה שנשברה נלמדים מדוח סוקר הנתבעת, אשר ביקר אצל התובעת בביתה, והעריך את הפריטים כשנכח בבית. התובעת שבה ומפנה לנספח א לכתב התביעה ומבקשת להסתמך עליו (הכוונה שוב, כנראה, לנספח א לסיכומים, ובענין מסמך זה אעיר, כאמור, בפרק הדיון). לפיכך, טוענת התובעת, כי לאחר שהיא עצמה עמדה בנטל להוכיח את עצם קרות מקרה הביטוח, הרי שהנטל עובר לכתפי הנתבעת, והיא לא עמדה בנטל כלל. הנתבעת הציגה מצג שווא, החוקר מטעמה העיד עדות שקר, והיא העלימה ראיות, כמפורט להלן: * על פי דוח החוקר מטעם הנתבעת, נערכו חקירות רבות, וקיים מספר רב של שיחות טלפון במערכת של הנתבעת, אך הנתבעת לא צירפה אף לא אחת מהחקירות, והציגה רק שתי שיחות; * מתברר כי חקירות השכנים שראו אנשים חשודים בבניין ושמעו דפיקות - הוסתרו; * הנתבעת לא צירפה דוחות חקירה של שמאי הנתבעת, שטען כי ביצע הערכות רכוש ויהלומים בעבר בנוגע לבעלה של התובעת; * הוסתרה העובדה שהיו לבעלה של התובעת פוליסות קודמות ואף היה לו ארוע פריצה קודם, במסגרתו לא נגרם כל נזק, ועל כן לא הוגשה תביעה בגינו; * נחקרה עובדת של הנתבעת, אשר הנתבעת חשדה שיש קשר בינה לבין בעלה של התובעת, וכי ידעה שבכוונתו לביים אירוע פריצה, והיה חשד שהוא קיבל מידע חסוי כלשהו מאותה עובדת. עוד התברר שאותה עובדת נבדקה בפוליגרף ונמצאה דוברת אמת. הנתבעת לא המציאה לבית המשפט דוח של אותה חקירה ולא את תוצאות בדיקת הפוליגרף; * הנתבעת לא צירפה את קלטת השיחה בין החוקר מטעם חברת הביטוח לבין התובעת, והשיחה תומללה בדוח החוקר באופן סלקטיבי; * הוסתרה חקירה של אחותה של התובעת; * הנתבעת צירפה תמלילי שיחות שהוקלטו בין עובדי הנתבעת לבין התובעת, וגם קלטת, אך משמיעת הקלטת עולה בבירור כי המשוחח הינו גבר: מדובר בבעלה של התובעת ולא בתובעת עצמה; * הנתבעת הציגה רק חלק מהשיחות שנערכו עם המוקדנית, וסיננה את יתר השיחות, שכן עולה מדוח החוקר שקיימות שיחות רבות אצל הנתבעת, וגם בשיחות עצמן ניתן לראות שחלקן מתחילות מאמצע השיחה; * בקלטת שהוגשה ניתן לשמוע שנציגת הנתבעת באותה שיחה ידעה מראש שנערכה שמאות אצל השמאי אלי סטרול, זאת - על ידי התובעת, עוד לפני עשיית הביטוח, אך דבר זה לא מופיע בתמלילים; * חוקר הנתבעת העיד כי נמסר לו ממשטרת ישראל שבעלה של התובעת נחקר בנוגע לפריצה נושא תביעה זו, אך על פי תיק החקירה מתברר שהוא לא נחשד בהתפרצות זו, לא נכח בזירה ולא נחקר. מתברר, כי בעלה של התובעת היה עצור באותו מועד, ועל כן לא ביים את הפריצה, ומדובר בהוצאת לשון הרע נגדו; * מטרת החוקר היתה להשחיר את פניו של בעלה של התובעת, וליצור מצג כאילו עובדת היותו בעל עבר פלילי, מביאה למסקנה שהוא ביים את הפריצה. התובעת מתייחסת לטענת הנתבעת, לפיה לא ניגשה התובעת לבדיקת פוליגרף, למרות שחתמה על הסכם פוליגרף והתחייבה ללכת, והיא טוענת שהתובעת, שלא היתה מיוצגת, שיתפה פעולה עם הנתבעת, עד שגילתה שהנתבעת משקרת ואינה אמינה. הסכמי הפוליגרף לא נחתמו בין הצדדים, שכן הנתבעת אינה חתומה עליו. כאשר חברת הביטוח לא חתמה על הסכם הפוליגרף, היא אינה צד לו ולא יכולה להיבנות ממנו. בנוסף, הנתבעת לא הציגה לתובעת מהו ההסכם, ואמרה לנתבעת כי מדובר בהסכם פורמאלי, מבלי להסביר לה את השלכותיו. החוקר אף החתים את התובעת על הסכם לפיו בעלה יעבור בדיקת פוליגרף, והתובעת סירבה לחתום על כל דבר בשם בעלה, אך החוקר "סידר" אותה והוציא ממנה חתימה מנוגדת לדין. סיכומו של דבר: התובעת הוכיחה את עצם קרות האירוע הביטוחי, הנתבעת לא עמדה בנטל הראיה להראות כי אינה צריכה לשלם את תגמולי הביטוח, התובעת הוכיחה כי אין תוקף להסכם הפוליגרף, ועל כן היא זכאית לסעד הכספי המפורט בכתב התביעה. טענות הנתבעת 6. לטענת הנתבעת, אירוע הפריצה לא אירע כנטען, ומדובר בביום ובנסיון לתרמית, והנזק לו טוענת התובעת לא הוכח כלל. התובעת לא הוכיחה שהיו ברשותה או בבעלותה הפריטים שבגינם הוגשה התביעה, לא שאלה נגנבו, ולא שאירעה פריצה אמיתית לדירה. לו היתה פריצה אמיתית, היו נמצאים סימני חדירה לדירה, מצדה החיצוני. לא ייתכן שהפורצים הצליחו לחדור לדירה ללא סימנים, ודווקא בתוך הדירה בחרו להותיר סימני פריצה ולגרום לדירה נזק ואי סדר, וכל שנגנב הוא כספת. הנתבעת מציינת, שהתובעת החליטה לבטח את דירתה על תכולתה רק כחודש לפני מועד הפריצה. המקרה מעורר סימני שאלה באשר למעורבות בעלה של התובעת במקרה. התובעת לא העידה אמת, נמנעה מהבאת עדים חיוניים להוכחת תביעתה, ועדות התובעת עצמה, שהינה עדה יחידה המעונינת בתוצאות התביעה, רצופת סתירות, החל מעדותה לפני חוקר הנתבעת, המשך בתצהירה וכלה בעדותה בבית המשפט. התובעת לא הציגה מסמך כלשהו המלמד על קניית פריט כלשהו מתוך עשרות הפריטים שלטענתה נגנבו, היא לא הציגה כל קבלה או צילום המראה אותה ענודה באף לא אחד מהתכשיטים שלטענתה היו ברשותה ונגנבו, היא לא ידעה לציין היכן נרכשו התכשיטים. בנוסף, התובעת חזרה בה מהסכמתה לבדיקת פוליגרף. התובעת, אשר לא הצליחה לעמוד בנטל שהוטל עליה להוכיח תביעתה, בחרה בדרך של הטלת דופי בהתנהגות הנתבעת, ללא כל בסיס, ואף טענה כי עדות החוקר מטעם הנתבעת מהווה עדות שקר, טענה שמוטב היה לולא הועלתה. באשר לטענת התובעת כי שמאי הנתבעת, אשר סקר את תכשיטי התובעת, לא הובא לעדות, מציינת הנתבעת שלא היא זו שהיתה צריכה להביאו לעדות, שכן היא לא הגישה את הדוח שלו כחוות דעת מטעמה, ואם חפצה התובעת בזימון הסוקר - היה עליה לעשות כן בעצמה. התובעת לא נשאה בנטל להוכיח שהתקיים מקרה הביטוח. התובע/המבוטח הוא שצריך להוכיח את העובדות המצביעות על פריצה או גניבה, המבטחת צריכה להעלות עובדות מחשידות ועל המבוטח להתמודד איתן, וספק - אם ישאר - יפעל נגד המבוטח. הסתירות והתמיהות בגרסת התובעת מלמדות ברמה גבוהה של ודאות שהתובעת, או בעלה או מי מטעמה, היו שותפים למרמה ולביום אירוע הפריצה הנטען. התובעת טוענת כי עשתה ביטוח מקיף לפתע פתאום, לאור שלוש פריצות שאירעו בשנה שחלפה, לשכנתה. ברם, מדוח החקירה עולה כי בשנה שחלפה כלל לא פרצו לדירת שכנה זו. התובעת השיבה בסתירה גם לשאלות טכניות שהיו בידיעתה: תחילה טענה שביום האירוע לא הגיעו שוטרים לדירה, אלא רק למחרת, ולאחר שהופנתה לדוח הפעולה, שינתה גרסתה ואמרה שהגיעו באותו יום; בתחילה טענה כי היא עשתה את הביטוח, ולאחר מכן תיקנה ואמרה שבעלה עשה את הביטוח; היא השיבה בבלבול לגבי התקופות שבהן היה בעלה בכלא או במעצר בית; תשובותיה בקשר לסוקר היו מגומגמות, וכך גם תשובותיה לשאלות בנוגע לאי הצגת שעונים מסוימים לסוקר. לענין הנזק, טוענת הנתבעת, שהתובעת לא הגישה כל ראיה שמתייחסת להיקף הנזק הנטען על ידה, ושווי כל אחד מפריטי הרכוש אשר נטען כי נגנבו. היא טענה כי בעלה רכש את התכשיטים והטלויזיה, אך לא הביאה אותו לעדות בענין זה. התובעת הפנתה לדוח הסוקר, אך לא די בכך, שכן לא מדובר בחוות דעת מומחה כשמשמעותה על פי פקודת הראיות, ואין בה כדי להוכיח את שיעור הנזק. מעבר לכך, התובעת לא ביססה את מקור הרכוש שנטען כי נגנב, ולא את שוויו. הנתבעת מפנה הן לדוח החוקר והן לחקירת התובעת בבית המשפט. התובעת העידה בתצהיר עדותה הראשית כי שבה לביתה ומצאה דלת "פרוצה", אך גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי החוקר, וגם בעדותה בבית המשפט העידה התובעת כי מצאה את הדלת לא נעולה, אך לא פרוצה, ולא מצאה כל סימני אלימות. כיצד יתכן שאדם פרץ לביתה, ולא השאיר כל סימן? התובעת ציינה בחקירתה שעל מנת לפתוח את הכספת יש להשתמש במפתח, אך הכספת נעקרה מהקיר. עוד העידה התובעת כי לבעלה היה מפתח, אם כי לא נשא אותו עליו, אך ידע כל הזמן את מיקומו - בחדר השינה של התובעת, במגירה, שם נמצאו שני המפתחות, תמיד במגירה ביחד. לטענת הנתבעת, אם מצאה התובעת את כל המגירות פתוחות, כשהגיעה הביתה לאחר האירוע, כפי שהעידה, כיצד לא מצאו הגנבים את המפתחות ונאלצו לעקור את הכספת מהקיר? עוד טוענת הנתבעת, כי בעלה של התובעת הינו עבריין שהורשע ונמלט מהארץ, וכעת הוא נמצא במאסר, ועל כן הגיע לדיון בבית המשפט בעזרת הליווי של שב"ס. כל סיפור הרקע המוביל, כביכול, לאירוע הפריצה הנטען הוא תמוה ומעורר חשד: * בעלה של התובעת הוא שהזמין את פוליסת הביטוח; * הפוליסה הוזמנה לאחר שהשניים מעולם לא ביטחו את תכולת דירתם (הכספת היתה ברשותם במשך 8 שנים, והתכשיטים - שנתיים); * הביטוח נעשה בתקופה בה מצבם הכלכלי של התובעת ובעלה היה קשה (התגוררו בדירה השייכת לעמידר, עבורה שילמה תשלום חודשי קבוע, המסעדה שהיתה בבעלותם נסגרה והם נאלצו לפתוח חסכונות על מנת להתקיים, לאור יתרת חובה בחשבון), ולכן לא ברור כיצד יכלו להרשות לעצמם הוצאה בת אלפי שקלים מדי חודש עבור הביטוח; * מועד הזמנת הביטוח קדם ב-9 ימים לאירוע הפריצה הנטען; * לאחר הזמנת הביטוח לא המתין בעלה של התובעת להגעת הסוקר מטעם הנתבעת לביתם, לצורך בדיקת תכולתה, אלא הפר תנאי מעצר בית ויצא מביתו אל הסוקר, יומיים טרם מועד הגעת הסוקר לביתם; * פוליסת הביטוח הוזמנה בתחילה על שם בעלה של התובעת, ולאחר מכן, מסיבה לא ברורה, נתבקש כי תועבר הפוליסה על שמה של התובעת; * רקעו, עברו ומעורבותו של בעלה של התובעת מעלים ספקות רבים באשר לאירוע, כנטען, והמנעותה של התובעת מלערב את בעלה בהליך, לרבות בהגשת עדותו מלכתחילה, תמוהה ולא מובנת, שכן מדובר באדם אשר מעורבותו חיונית לבירור התמיהות הרבות שעלו מן הפרשה. למרות שהתובעת היתה מודעת לטענות הנתבעת ולממצאי החקירה, נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים: היא לא הביאה לעדות את אחותה, למרות שטענה כי אחותה היא זו שהיתה עמה כשגילתה את הפריצה, וראתה את כל שראתה התובעת עצמה; התובעת נמנעה מהבאת בעלה לעדות, וטענה בעדותה בבית המשפט כי הוא בחו"ל מזה מספר שנים; לא ברור מתי נמלט בעלה של התובעת מהארץ, שכן בעדותו בבית המשפט טען כי נמלט בסוף שנת 2004, ואילו בתצהירו נרשם כי נמלט בינואר 2005. בעדותה של התובעת ביום 15.12.05, כאשר נשאלה מדוע בעלה לא הגיע לעדות, אמרה שכבר אינו בכלא וכי לא הגיע לעדות "כי הוא לא בא". היא לא ציינה בשום שלב שבעלה בחו"ל, או כי קיים קושי לאתרו. עוד נמנעה התובעת מלזמן לעדות חבר של בעלה, עמיחי, לגביו העידה כי טלפנה אליו כשגילתה את המקרה. המנעותה מהבאת העדים הרלוונטיים מעוררת את החשד כי יש דברים בגו, וכי היא חששה מחשיפתם לחקירה נגדית. הנתבעת טוענת שהתובעת הסכימה להיבדק בפוליגרף ואף מסרה הסכמה בשם בעלה, כעולה מטפסי ההסכמה לבדיקת פוליגרף שהוגשו. החוקר הצהיר כי בטרם נתנה התובעת הסכמתה, הוסברו לה, באריכות ובפירוט רב, סיבות נחיצות בדיקת הפוליגרף, והיא הסכימה לבצע את הבדיקה, לאחר ההסברים וללא כל כפיה או לחץ. סיכומו של דבר: האירוע נושא התביעה לא אירע בנסיבות הנטענות על ידי התובעת. נטל ההוכחה שפריצה אירעה, וישוב סתירות ותמיהות שעלו מחומר הראיות - מוטל על כתפי התובעת, שלא הרימה את הנטל, ועל כן יש לדחות את התביעה. תשובת התובעת 7. התובעת טענה כי הנתבעת לא הוכיחה שאירוע הפריצה לא אירע, ולהיפך - מראיות הנתבעת הוכח שהאירוע התרחש. המשטרה פתחה בחקירת האירוע ולא מצאה אשמים. אין ממש בטענה שהיעדר סימני פריצה חיצוניים לדירה מלמדים שלא היתה פריצה. התובעת מפנה לתמלילי השיחות בין נציגת הנתבעת לבין בעלה של התובעת, לענין הטלויזיה שנשברה, ומציינת כי נציגת הנתבעת היא שמספרת מיוזמתה לבעלה של התובעת שהפרמיה מכסה מקרה שבו טלויזיה נשברת, ולא נגנבת. התובעת מסבירה שהביטוח נעשה סמוך למועד מעצרו של בעלה, הואיל ובעלה של התובעת הפר תנאי מעצר בית וצפה כי יעצר על כך, ולכן בחר לבטח את רכושו. התובעת שבה ומפנה למכתב שנשלח מאת הנתבעת לתובעת בו נכתב כי בעקבות תוצאות הסקר שבוצע על ידי מעריך בדירתה, השתנה מפרט הדירה, ובהתאם השתנו סכומי הביטוח והפרמיה. לאותו מכתב צורף דוח המעריך, עם פירוט הנתונים המעודכנים של ערך הרכוש. על פי האמור על ידי הנתבעת עצמה במכתבה, הסוקר היה בבית התובעת וראה את הרכוש, והפרמיה עודכנה בהתאם לרכוש שראה הסוקר בבית התובעת. בסיכומי התשובה טוענת התובעת שרכושה לא נועד לנוי או לקישוט, ולכן אין תמונות שלה עונדת את התכשיטים. בנוסף, הם נקנו מיד שניה, ולא בארץ, ועל כן אין קבלות על הקניה. אילו הוצגו הקלטות על ידי הנתבעת, ניתן היה לשמוע את בעלה של התובעת מצהיר כי התכשיטים הובאו מחו"ל. סוקר מטעם התובעת ראה את הרכוש, ולא הובאה כל ראיה הסותרת טענה זו. בנוסף, לראשונה בסיכומים הועלתה טענה זו, בלא שקדם לה טיעון בענין זה. התובעת נמנעה מלהביא את הסוקר לעדות, אלא העדיפה להסתיר מבית המשפט ומהתובעת את הראיות. לענין עדות הבעל, מציינת התובעת כי ביקשה להעידו ברגע שחזר ארצה, אך בית המשפט לא התיר זאת. לענין עדות החוקר, מציינת התובעת שעדות זו מלאה בעדויות שמיעה. לענין הסוקר - התובעת ביקשה לקבל פרטיו ולזמנו להעיד, אך הנתבעת סירבה. התובעת שבה ומציינת שלתובעת היו ביטוחים קודמים, ולמרות זאת, לא היו תביעות מצדם, ודבר זה עולה גם מדוח החוקר. דיון והכרעה 8. בטרם אתחיל בדיון, עלי לפתוח בהערה חשובה: כפי שכתבתי בקיצור, בפרק טענות התובעת, התובעת הפנתה בסיכומיה לנספח א לכתב התביעה, וטענה שנכתבה בו הפסקה המצוטטת: "בעקבות תוצאות סקר שבוצע ע"י מעריך בדירתך, השתנה מפרט דירתך ובהתאם השתנו סכומי הביטוח והפרמיה. מצורפים בזאת: 1. דו"ח המעריך עם פירוט הנתונים המעודכנים של ערך הרכוש...". כפי שכתבתי לעיל, אין זכר לציטוט הנ"ל בנספח א לכתב התביעה. נספח א לכתב התביעה הינו עמוד ראשון של התוספת למפרט הפוליסה, נושא מספר סידורי 5, הודפס ביום 19.4.04, עם תוקף תוספת ליום 18.4.04, ולא מצאתי בו כל אזכור לדוח סוקר, או לפירוט התכשיטים, זולת שורה אחת המתייחסת ל"כיסוי לתכשיטים במסגרת תכולת הדירה", והקובעת כי סכום הביטוח הוא עד 332,670 ₪ (להלן - "תוספת מיום 18.4.04"). הציטוט בסיכומי התובעת לקוח ממקור אחר: לסיכומי התובעת צורף נספח א אחר, שהוא מסמך שלא בא זכרו בראיות שהוגשו עד אותו זמן. מדובר במכתב של הנתבעת לתובעת, מיום 14.4.04 ("מכתב מיום 14.4.04"), הכולל אכן את הציטוט הנ"ל. למכתב זה צורף "מפרט לפוליסת ביטוח דירות - תוספת", שהוא מוקדם בזמן לנספח א לכתב התביעה [הודפס ביום 14.4.04, מספר סידורי 4, תוקף התוספת ליום 23.3.04], ובו שני עמודים, והוא כולל סכומים שונים מאלה שבנספח א לכתב התביעה. באותה תוספת למפרט מיום 14.4.04 הכיסוי לתכשיטים הוא עד סכום 15,832 ₪ (להלן - "תוספת מיום 23.3.04"). גם התוספת מיום 23.3.04 לא נמצאה בחומר הראיות שהוגש במהלך המשפט וגם אותה ראיתי לראשונה עם סיכומי התובעת. גם בתוספת זו לא מצאתי הפניה לדוח הסוקר, או פירוט של התכשיטים. עם זאת, במכתב מיום 14.4.04 מוזכר "דוח מעריך", ולסיכומים צורף "דוח הערכת רכוש" של גמולב, בתור המסמך שצורף למכתב מיום 14.4.04. מפאת חשיבותו, אתאר את המסמך (שיכונה להלן "דוח גמולב"): העמוד הראשון הוא עמוד הכריכה ומדובר במסמך מודפס, סטנדרטי, שאין בו דבר המייחד אותו לתובעת או למקרה דנן (לא מולאו בו שום פרטים בחלק שנועד לכך). לכריכה זו צורפו 3 עמודים, הנושאים כותרת "דו"ח מסכם הערכת תכולה" ובהם מופיעים: שם הנמען לדוח; חברת הביטוח המוזכרת היא הנתבעת; תאריך ביצוע: 24.3.04; תאריך הזמנה: 22.3.04; שם הסוקר: בועז טימור; נבדק על ידי: סטרול אלי; הדוח כולל פריטים רבים, אך לעניננו חשוב החלק המתייחס לתכשיטים, שהוערכו ב-15,800 ₪ (בקטגוריית "דברי ערך" בעמוד הראשון, ובקטגוריית "תכשיטים" בעמוד השלישי [עם פירוט של צמיד-שעון ו-4 שעונים, ותו לא]). עוד כולל הדוח המסכם הצהרה של המבוטח, שכל התכשיטים שהוצגו בפני הסוקר נרשמו בדוח. אציין, כי גם דוח הערכת הרכוש של גמולב לא צורף בשום שלב, עד הסיכומים, לחומר הראיות בתיק. ב"כ הנתבעת אמנם מתייחסת אליו (ככל שניתן להסיק משאלותיה) בעת חקירת התובעת (דיון מיום 15.12.05, עמוד 12, שורה 26 וכן עמוד 14, שורות 9-11), אך הדוח לא הוגש, לא סומן ולא נמצא בחומר הראיות שבתיק. לכל אלה יש להוסיף את הפרט הבא: לכתב התביעה צורף נספח ד, שהינו דוח על הערכת תכשיטים, שביצע מר אלי סטרול, מנהל סניף ת"א של גמולב. המסמך הינו על נייר רשמי של גמולב, אך אינו ערוך כמו דוח גמולב הנ"ל. הוא מופנה לתובעת ותאריכו 22.3.04 (קרי - קודם בזמן לדוח גמולב) ועולה מהפתיח שלו, שהוא נערך על סמך הצגה של התכשיטים המפורטים בו למר סטרול במשרדו, באותו יום (להלן - "דוח סטרול"). מתוארים בו 23 תכשיטים, שערכם הכולל 70,730$ (לפי שער של 4.48 ₪ ל-1 דולר), קרי 316,870 ₪. בנספחי כתב התביעה מופיע דוח סטרול, המונה 3 עמודים, לבדו, לא במצורף לפוליסה, מכתב או דוח כלשהו. בין שההפניה בסיכומי התובעת ל"נספח א לכתב התביעה" היא טעות סופר (המופיעה בשני מקומות שונים בסיכומים: הן בסעיף 4 לפרק ה"מבוא" והן בסעיף 16 לפרק "שווי הנזק"), וכוונתה היתה ל"נספח א לסיכומים", ובין אם לאו - מדובר בצירוף ראיות חדשות לסיכומים. עסקינן בשלושה מסמכים חשובים ומהותיים לתביעה (המכתב מיום 14.4.04, התוספת מיום 23.304 ודוח גמולב). בשל אותה חשיבות, שבה התובעת ומצטטת את הקטע הנ"ל מהמכתב מיום 14.4.04 בשנית, גם בסיכומי התשובה מטעמה. למרבה הפלא הנתבעת לא התייחסה לענין זה במאום בסיכומיה (או בבקשה נפרדת לענין זה), ולא הביעה התנגדותה לצירוף המסמכים, ומכאן שניתן ללמוד שהיא מסכימה, בשתיקתה, להגשתם. אפילו אם בטעות נשמט הנספח מעותק הסיכומים שנמסר לנתבעת, הרי שבגוף הסיכומים מצוטט הסעיף הנ"ל, ועל כן היתה הנתבעת צריכה לשים לב לדבר, ולהתייחס לכך שהציטוט אינו מתוך מסמך כלשהו שהוגש. למרות מחדלה האמור של הנתבעת, מדובר בראש וראשונה בהתנהגות לא ראויה מצד התובעת, שצירפה מסמכים מהותיים אלה בשלב הסיכומים, בלי להגיש בקשה מתאימה ואפילו בלי לציין שכך היא עושה. הטעות שעשתה התובעת בהפניה, כאילו מדובר בנספח שצורף כבר לכתב התביעה, פועלת אף היא לטשטוש העובדה שהמסמכים מצורפים לראשונה לסיכומים. מעבר לכל: לא הונחה בפני התשתית המלאה הנחוצה להבנת אותם מסמכים. בראיות לא עלתה כלל העובדה, שהיתה תוספת קודמת למפרט (התוספת מיום 23.3.04), שכללה כיסוי לתכשיטים בסך 15,800 ₪ בלבד, ושמפורטים בה רק צמיד-שעון ו-4 שעונים. לא עלה כי התוספת שצורפה כנספח א לכתב התביעה, התוספת מיום 18.4.04, היא בעצם תיקון לתוספת הראשונה, ששונה בה סכום הכיסוי לתכשיטים ל-332,670 ₪. לא מובן כיצד תוספת, שהינה בתוקף מיום 23.3.04, מתבססת על דוח שבוצע (על פי האמור בו) רק למחרת, ביום 24.3.04 ומדוע אינה מתייחסת לדוח סטרול, שתאריכו 22.3.04. לשאלות הללו יש להוסיף תמיהה מדוע דוח גמולב, שבוצע כאמור ביום 24.3.04, לא מתייחס לכל התכשיטים המופיעים בדוח סטרול, שצורף לכתב התביעה, לא מבחינת טיבם ופירוטם, ולא מבחינת ערכם? התמיהה עולה גם לנוכח העובדה שאותו אלי סטרול, שערך את דוח סטרול, רשום כמי שבדק את דוח גמולב, אותו ביצע הסוקר בועז טימור. אילו הוצגו כל המסמכים בשלב מוקדם יותר, מן הסתם היו עולות השאלות וגם נענות, והתמונה היתה ברורה. למרבה הצער, הדבר לא נעשה. יש לציין גם זאת: התובעת מפנה בסיכומיה למכתב מיום 14.4.04 ולדוח גמולב שצורף לסיכומים, ומבקשת להתבסס עליהם. ואולם בדוח גמולב (להבדיל מדוח סטרול) יש התייחסות רק לצמיד-שעון ו-4 שעונים, בשווי של 15,800 ₪ בלבד. לא ברור כיצד ענין זה מתיישב עם התביעה. המצב המשפטי 9. הלכה ידועה היא, שהנטל להוכיח את מקרה הביטוח מוטל על כתפי המבוטח (או בעל הדין המבקש להסתמך על קיומו של ביטוח). במקרה זה - התובעת. הנטל להוכיח את טענת הביום - מוטל על כתפי המבטחת, המבקשת להתנער מחבותה, ובמקרה זה - על הנתבעת. (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5) 661, מפי כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) וכן ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשום הובלות בע"מ, ניתן ביום 5.10.06, מפי כבוד השופטת ארבל. להלן - ענין המגן). הוכחת יסוד המרמה מוטלת על כתפי המבטחת, ואין המבוטח צריך להראות כי ידו לא היתה במעל, שבו חושדת המבטחת. אך אין מחלוקת שתחילה, המבוטח צריך להרים את הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח. רק אם עלה בידי המבוטח להוכיח שמקרה ביטוח אכן התרחש, המבטחת צריכה להוכיח טענתה שהמבוטח מנסה לרמותה, או שהוא היה שותף לגרימת מקרה הביטוח. ר' גם רע"א 630/07 חממה מאיר סחר 1996 בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 14.3.07 מפי כבוד השופט רובינשטיין). בענין המגן דנה השופטת ארבל גם בגישה לפיה הוכחת קרות מקרה הביטוח, כאשר בגניבת נכס עסקינן, כוללת הוכחת יסוד אי הסכמת הבעלים של הנכס לנטילתו ממנו, שהוא אחד מיסודות עבירת הגניבה לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. זוהי גישתה של השופטת נתניהו בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837. השופטת ארבל דוחה עמדה זו, אך מציינת, שעל המבוטח להוכיח שהתרחש הארוע המוגדר. מרגע שהמבוטח מוכיח את קרות הארוע, אין להדביק לו תווית של עבריין, ואם חברת הביטוח מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר, שתתכבד ותביא ראיות לכך (פסקאות 29-32 לפסק הדין). 10. מהו הנטל המוטל על המבטחת, בבואה להוכיח שהמבוטח היה מעורב במקרה הגניבה? יש הטוענים, כי הנטל המוטל על חברת הביטוח כדי להוכיח את טענת המרמה, אינו הנטל האזרחי הרגיל, של "מאזן ההסתברויות", אלא נטל מוגבר, שקרוב במהותו לנטל הפלילי, וזאת - לאור טיבה של הטענה, שהיא במהותה האשמה פלילית. שאלה זו נדונה, כאמור, בענין המגן, וכך נקבע: "עסקינן בטענה של חברת הביטוח המאשימה את המבוטח בביצוע עבירה פלילית (קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר (ראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607 (1986); ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989)). עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו" (פסקה 33 לפסק הדין). ובהמשך: "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו." (פסקה 42 לפסק הדין). (ההדגשה הוספה - מ.ב.נ). עם זאת: "גישתי לפיה נטל השכנוע לעניין גרימת המבוטח במתכוון לקרות מקרה הביטוח רובץ על חברת הביטוח, אין משמעה הקלה על המבוטח בנטל המוטל עליו להוכיח את יסודות עילתו, היינו, את האירוע העובדתי המוגדר, הוא היסודות החיוביים של תביעתו. כפי שציין הנשיא שמגר, על המבוטח יהיה להביא ראיות אובייקטיביות התומכות לכאורה בגרסתו. במקרה של ביטוח פריצה או גניבה, יהיה עליו לשכנע את בית המשפט כי הייתה לכאורה גניבה או פריצה (במנותק ממידת מעורבותו בה). הוכחה זו תהא על-ידי הצגת ממצאי החקירה המשטרתית (פרשת סיני, בעמ' 676, 679-680, 683), ומסירת העובדות הידועות למבוטח באשר לקרות הנזק." (פסקה 44 לפסק הדין) יישום במקרה דנן 11. אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות: * פוליסת הביטוח נושא התביעה הוזמנה ביום 22.3.04, כחודש לפני מקרה הפריצה הנטען (אשר למען הנוחות יכונה "הפריצה", מבלי לקבוע עדיין אם הוכח, אם לאו). (ר' תמליל שיחה בין בעלה של התובעת לבין מוקדנית של הנתבעת, שיחה מספר 4145, מיום 22.3.04). * התוספת הרלוונטית לפוליסה הונפקה ביום 18.4.04, תשעה (9) ימים לפני הפריצה (נספח א לכתב התביעה). * שמאי מטעם הנתבעת הוזמן להגיע לבית התובעת ביום 24.3.04. ההזמנה נעשתה ביום 22.3.04. יומיים בטרם הגיע השמאי, ביום 22.3.04, לקח בעלה של התובעת את התכשיטים אותם רצה לבטח והלך אל הסוקר. (ר' האמור בדוח גמולב, לפיו יום ההזמנה: 22.3.04 ויום הביצוע: 24.3.04, ור' דוח סטרול שבוצע במשרד סטרול ביום 22.3.04). * על מנת ללכת לסוקר סטרול, הפר בעלה של התובעת מעצר בית בו היה נתון, בשל תיק פלילי במסגרתו נעצר ושוחרר (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 10, שורות 13-22 וכן עמוד 11, שורות 24-27 ועמוד 12, שורות 1-5). * בעלה של התובעת נשפט, הורשע ומרצה עונש מאסר בגין חלקו בפרשה של זיוף כרטיסי אשראי. לטענתו, מדובר בפרשה בהיקף של כ-10 מליון ₪ (עדות בעלה של התובעת מיום 9.12.07, עמוד 5, שורות 10-16). * במועד הפריצה היה בעלה של התובעת בכלא (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 7, שורה 4 ועמוד 10, שורה 5; החוקר דורי קרן, פרוטוקול דיון מיום 9.11.06, שורה 24; תצהיר בעלה של התובעת, סעיף 10). האם הוכיחה התובעת את קרות מקרה הביטוח? 12. טוענת התובעת, כי הוכיחה שהיתה פריצה לביתה, ומרגע זה - עובר הנטל לנתבעת. אינני מסכימה עם טענה זו. אפילו אניח שהתובעת הוכיחה שדירתה נחזתה כדירה שמאן דהוא נכנס אליה כשהתובעת לא היתה בבית, שבר את הטלויזיה והוציא את הכספת מהקיר, עדיין לא די בכך כדי להוכיח את קרות מקרה הביטוח. על התובעת להוכיח תחילה, כי התכשיטים שנטען כי נגנבו, והטלויזיה שנשברה, היו אכן שלה והיו בידיה במועד הרלוונטי. דבר זה לא נעשה. בנוסף, כל הנסיבות הקשורות בעשיית הביטוח תמוהות, כפי שאפרט. 13. שיחות הטלפון לעשיית הביטוח: עיון בתמלילים שהגישה הנתבעת מלמד שביום 22.3.04 נערכו שתי שיחות טלפון בין בעלה של התובעת, בעלה של התובעת, לנציגת הנתבעת. אף כי יש תקלות ברישום פרטי השיחה, אינני מסכימה עם הטענה שהשיחות לא הוקלטו במלואן: השיחה המכונה "שיחה מס' 1" מתחילה ב"הלו" מפי בעלה של התובעת ומסתיימת ב"יאללה, ביי" מפיו, והוא נענה "ביי מאמי", על ידי נציגת הנתבעת. השיחה המכונה "שיחה מס' 2" מתחילה ב"הלו" מפי בעלה של התובעת ומסתיימת ב"יאללה, ביי" מפיו, והוא נענה "ביי", על ידי נציגת הנתבעת. באותה שיחה קיימים מספר פרטים, אשר נשמעים תמוהים, לאור הצמונה הכוללת: בעלה של התובעת אומר למוקדנית שהוא מבקש ביטוח תכולה. הם מדברים על התכשיטים והוא מודיע שהוא רוצה ביטוח רק לתכשיטים בכספת. בהמשך הוא מסביר "יש יותר, יש עוד תכשיטים אבל אלה לא יהיו בכספת. זה מה שאני סוגר בכספת" (תמליל שיחה מס' 1, עמוד 3, שורות 13-22). המוקדנית מסבירה לו שתוכל לעשות את הפוליסה רק לאחר שיבוא סוקר לראות את התכשיטים ואז בעלה של התובעת שואל מתי יוכל הסוקר להגיע (תמליל שיחה מס' 1, עמוד 7, שורות 5-21). מיד לאחר השיחה הנ"ל, שמסתיימת בכך שהמוקדנית צריכה לבדוק את נושא הכספת, מתקיימת שיחה נוספת. באותה שיחה מסבירה המוקדנית לבעלה של התובעת שהיא עומדת לעשות לו ביטוח על התכולה הכוללת של הבית (ומפרטת). היא מציינת שזה כולל תכשיטים והוא שוב מטעים שהוא מדבר רק על תכשיטים שבכספת, אף כי יש לו יותר (תמליל שיחה מס' 2, עמוד 12, שורה 10 עד עמוד 13, שורה 8). בהמשך, המוקדנית מסבירה שיש ביטוח מלא, על כל המבנה והתכולה, למשל אם אשתו שוטפת את הבית והמזנון נפל - גם זה מכוסה. ואז שואל בעלה של התובעת: "שטפה, נפלה הטלויזיה?" ונענה שיש ביטוח. המוקדנית עוברת לדוגמא אחרת (כיסוי עבור עוזרת שעובדת בבית) אך בעלה של התובעת חוזר לענין הטלויזיה: "אבל גם, גם אם הטלויזיה, דוגמה פלזמה, נפלה מהקיר זה גם כן מוכר" והוא נענה בחיוב (תמליל שיחה מס' 2, עמוד 13, שורה 17 עד עמוד 15, שורה 7). יצויין, כי באותה שיחה, המוקדנית נותנת לבעלה של התובעת מספר דוגמאות לפריטים או ארועים שמכוסים, אך שאלותיו היזומות מתייחסות רק לשני ענינים: התכשיטים שבכספת וטלויזיית הפלזמה, שעשויה להשבר. במבט לאחור, דבר זה נראה תמוה על רקע העובדה שנטען, כי בפריצה נשברה הטלויזיה והתכשיטים בכספת נגנבו. הא, ותו לא. בהמשך, עולה בבירור שבעלה של התובעת מעונין שהשמאי יגיע בדחיפות גדולה. הוא מבקש שהשמאי יגיע "מחרתיים בערב" (תמליל שיחה מס' 2, עמוד 15, שורות 13-19) ובהמשך: "אבל תרשמי שהשמאי יגיע דחוף" (תמליל שיחה מס' 2, עמוד 17, שורה 9). 14. הדחיפות בעשיית הביטוח: הביטוח הוזמן, כאמור, ביום 22.3.04. כל ההתנהלות סביב ענין זה הותירה רושם של דחיפות יתרה. כעולה מהשיחות הנ"ל, הוסבר לבעלה של התובעת שתחילת הביטוח תלויה בקבלת הערכה של השמאי לתכשיטים. באותה שיחה ביקש שהשמאי יגיע בתוך יומיים. אף שמדוח גמולב עולה שאכן השמאי הוזמן ביום 22.3.04 והגיע ביום 24.3.04, הרי שלבעלה של התובעת אצה הדרך וכבר ביום 22.3.04 סר בעצמו למשרדו של אלי סטרול, ובידיו התכשיטים. כך עולה מהפתיח לדוח סטרול ("לפי בקשתך להלן הערכת תכשיטים אשר הצגת בפני במשרדי בתאריך הנ"ל"); כך עולה מעדות התובעת (פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 13, שורה 13-19 ועמוד 14, שורות 17-24), אם כי התובעת מציינת שאיננה יודעת מה היה כל כך דחוף לבעלה של התובעת (פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 12, שורות 14-16). ענין הדחיפות הפתאומית דורש הסבר, שכן הכספת היתה בבית התובעת מזה כ-8 שנים לפני עריכת הביטוח, ועל פי הנטען, התכשיטים נרכשו רובם כשנתיים לפני עריכת הביטוח (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 18, שורות 5-13). לכן לא ברור מה קרה חודש לפני הפריצה שחייב עשיית הביטוח בדחיפות. נעשו מספר נסיונות להסביר את הדחיפות בעריכת הביטוח: הסבר אחד, אותו נתנה התובעת בעדותה בבית המשפט, היה שבבנין שבו היא מתגוררת היו מספר פריצות (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 18, שורות 3-4). הסבר דומה נתנה לחוקר דורי קרן ("פרצו לשכנה שלי בבנין טלי מקומה שניה (טלי דיין) שלוש פעמים בשנה האחרונה. גנבו לה את כל הבית" - הודעת התובעת (שצורפה כנספח לדוח החוקר ואושרה על ידי התובעת בעדותה ביום 15.12.05, עמוד 20, שורות 10-12), עמוד 5, שורות 1-3 וכן תמליל חקירתה, עמוד 46, שורה 10 עד עמוד 47, שורה 20). ואולם מחקירת השכנה טלי דיין התברר שהיו שתי פריצות, ושתיהן ארעו יותר משנה לפני עריכת הביטוח (עדות דורי קרן, פרוטוקול מיום 9.11.06, עמוד 10, שורות 21-27 וכן דוח החוקר, סעיף 8.2). הסבר שני ניתן על ידי בעלה של התובעת בתצהירו מיום 21.2.07 (שניתן בתמיכה לבקשה להתיר הגשת ראיה נוספת): "בסוף שנת 2003 הוחשדתי בתיק פלילי אשר בעקבותיו נעצרתי במעצר בית מלא בצומת גלילות עד תום ההליכים. בגלל שלא הייתי בבית ודאגתי לרכוש הרב שהיה בבית ביקשתי מאשתי לבטח את תכולת הדירה לרבות התכשיטים" (סעיפים 3-4 לתצהיר). ואולם מחומר הראיות עולה, כי דווקא בתקופת עריכת הביטוח היה בעלה של התובעת במעצר בית בביתו ולא הרחק מהבית (עדות התובעת, פרוטוקול הדיון מיום 15.12.05, עמוד 10, שורות 19-24 וכן עמוד 11, שורות 8-14). יותר מכך, מכל החומר עולה כי מי שפנה לנתבעת כדי לערוך את הביטוח היה בעלה של התובעת, ולא התובעת, כך שאפילו בנקודה זו אין עדותו תואמת את יתר הראיות (ר' תמלילי שיחות הטלפון וכן עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 10, שורות 13-16). הסבר שלישי, ברוח דומה, הוצע על ידי ב"כ התובעת בסיכומי התשובה (סעיף 22 בפרק "מועד הביטוח"): "התובעת ובעלה ביטחו את הדירה 'באורח פלא' בסמוך למועד מעצרו של בעלה. הואיל ובעלה של התובעת הפר תנאי מעצר בית וצפה כי יעצר על כך, בחר לבטח את רכושו". ראשית, התמיהה היא על כך שהרכוש בוטח בסמוך למועד הפריצה, ולא בסמוך למועד המעצר של בעלה של התובעת. שנית, בעלה של התובעת הפר את מעצר הבית כדי ללכת לסוקר, כך שהטיעון הנ"ל מעט מוזר... אלמלא ביקש לעשות את הביטוח, לא היה צריך ללכת לסוקר ולהפר את מעצר הבית. מכל מקום, לא מצאתי את ההסבר האמור לא בדברי התובעת ולא בדברי בעלה, והסיכומים אינם יכולים לבוא במקום עדוּת. הסבר רביעי עלה בתשובת התובעת בתצהיר תשובותיה לשאלון: היא נשאלה בשאלה 4(ה) מדוע בוצע הסקר של סטרול בנפרד מהסקר בדירה שנערך יומיים לאחר מכן, ועל כך השיבה: "רצינו לדעת מה שווי התכשיטים מאדם אובייקטיבי בשביל שחברת הביטוח תעריך אותם לפי שווים האמיתי". מלבד היות הסבר זה שונה וחדש, אין בו כדי להסביר דבר, שכן סטרול, שביצע את הסקר הראשון, עובד אף הוא בגמולב, והוא גם זה שבדק את הסקר שביצע יומיים אחר כך שמאי הנתבעת, כך שאין מדובר ב"אדם אובייקטיבי" אחר. 15. הוכחת קיומם של התכשיטים: גם עצם קיומם של התכשיטים ושייכותם לתובעת לא הוכח כדבעי. לטענת התובעת, פרט לתכשיט אחד שקיבלה ליום נישואיה, מדובר בתכשיטים שנרכשו על ידי בעלה של התובעת ברומניה (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 15, שורה 28 עד עמוד 16, שורה 2, עמוד 16, שורות 9-12 וכן עמוד 17, שורות 5-9). התובעת נתבקשה להציג צילומים בהם היא נראית ענודה באיזה מהתכשיטים. בדיון ביום 16.2.05 הצהירה ב"כ התובעת לפרוטוקול שעדיין מחפשים את התמונות שהזכירה בתצהיר גילוי המסמכים, אך טרם מצאו. במהלך עדותה בבית המשפט אמרה התובעת ששכחה לחפש את הצילומים. עוד אמרה שלא ענדה את התכשיטים בארועים, אך לא יכלה לומר מתי כן ענדה אותם (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 16, שורות 3-20). היא ציינה שקבלות לגבי רכישת התכשיטים - אין לה. בסיכומי התשובה שוב הוצע הסבר על ידי ב"כ התובעת, שאין לו תמיכה בעדויות: "אין הרכוש של התובעת נועד לנוי או לקישוטה. על כן אין תמונות של התובעת עם התכשיטים. בנוסף, הרכוש נקנה מיד שניה ולא מהארץ ועל כן אין קבלות על קניה שכזו (פרק "מסמך על קניית הפריטים", סעיף 25 לסיכומי התשובה). כאמור, אין הסיכומים יכולים לבוא במקום עדוּת. לטענת התובעת, ראתה את התכשיטים לאחרונה בכספת, שבועיים או חודש לפני הפריצה (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 9, שורות 21-26). יצויין, שכל עדותה בנוגע לתכשיטים - כיצד נראו, מה היה בכספת, מה נגנב, מה הוצג לסוקר וכו' היתה לא ברורה, לא אחידה, מהוססת ולא אמינה (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמודים 9, 13, 14, 15). מכאן, שאין בתיק ראיה לא על הגעת התכשיטים לידי התובעת ולא על קיומם אצלה בשום שלב. קושי נוסף נובע מכך, שבעלה של התובעת הלך, כאמור, למשרדו של סטרול והציג לו שם את התכשיטים. נטען שלאחר יומיים, כשהגיע שמאי נוסף מטעם גמולב, הוצגו גם לו התכשיטים, אך הוא לא העריך אותם בשל קיומה של הערכה קודמת. עדות התובעת בנוגע לסוקר מבולבלת אף היא: היא מעידה בודאות כי הסוקר שהגיע אליה הביתה היה מטעם הנתבעת, לא סוקר של גמולב (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 12, שורות 19-27).טוענת התובעת, כי הסוקר שהגיע אליה הביתה לא העריך את התכשיטים, אף שהם היו בפניו, כי יש לו כבר הערכה של גמולב, שזו חברה שאמינה עליו (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 13, שורות 7-10 וכן תשובתה לשאלון, בשאלה 3(ג)). ואולם, בדוח גמולב אין זכר לקיומו של דוח סטרול או לקיומם של התכשיטים. להיפך: בדוח מיום 24.3.04 מוזכרים רק 4 שעוני יד וצמיד-שעון, בשווי כולל של 15,800 ₪. נוסיף על כך את ההצהרה הרשומה בסוף הדוח כ"הצהרת המבוטח" (אף שאינה חתומה כלל), לפיה "כל התכשיטים שהוצגו בפני הסוקר נרשמו בדוח", והרי לנו ספק משמעותי אם לסוקר שהגיע לבית התובעת הוצגו תכשיטים כלשהם, מעבר למה שרשם בדוח. יצויין, כי למרות שהתובעת ביקשה בבקשתה הראשונה בדבר הוספת ראיות לזמן גם את הסוקר, נזנחה הבקשה בפועל. לא נטען דבר בענין זה בדיון שלפני, לא היתה לכך כל התייחסות בראיות בדיון ולא היתה חזרה על הבקשה בסיכומים. לפיכך נדחתה הבקשה. לא ברור אם בקשת התובעת התייחסה לאלי סטרול או לבועז טימור (ויתכן שאילו היתה אומרת במפורש מה שמו של השמאי המבוקש, היה מתברר עוד קודם שהדוח של בועז טימור אינו מצוי בתוך חומר הראיות), אך בין שהכוונה לזה ובין לזה, אני סבורה שמדובר בעדים חשובים ביותר. בעיקר חשובה היתה עדותו של בועז טימור, שהרי התובעת טוענת שגם לו הוצגו כל התכשיטים, בבית התובעת. התובעת בעצמה הפנתה אליו בעדותה, כמי שצריך להשיב על שאלות בענין זה (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 20, שורות 21-25). לפיכך, היה מקום לכך שהתובעת, שביקשה להתלות בכך שהוא ראה את התכשיטים (כעולה מסיכומיה ומצירוף דוח גמולב לסיכומים), תזמנו לעדות מלכתחילה. התובעת בסיכומיה טוענת שהיה על הנתבעת לזמנו, אך תשובתה של הנתבעת בענין זה מקובלת עלי: היא אינה מבקשת להסתמך על הדוח שלו ואינה זקוקה לעדותו, להבדיל מהתובעת. מכאן, שהתובעת לא זימנה לעדות עד חשוב, שאמור היה להעיד לטובתה בנקודה חשובה. ידועות היטב ההלכות בנושא זה: ההנחה היא, שכאשר קיימת ראיה או עדות רלבנטית, וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה עדות או ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראה: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06 בבית המשפט העליון), בפסקה 7, וכן ע"א 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, ניתן בבית המשפט העליון ביום 26.1.05, וכן ראה: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605). עולה מן האמור, שלא הוכח קיומם של תכשיטים, שהיו שייכים לתובעת ושנגנבו. 16. הוכחת הבעלות על הטלויזיה: גם לגבי הטלויזיה לא הוכח דבר. התובעת טוענת שהשמאי מטעם הנתבעת, שהגיע לדירה למחרת הפריצה, ראה את הטלויזיה על הרצפה. לא הוצג כל מסמך בענין זה, לא ידוע לי איזה שמאי מטעם הנתבעת הגיע למחרת הפריצה לבית התובעת ולא זומן שמאי שכזה לעדות. התובעת ציינה גם, שאין בידיה קבלה בדבר רכישת הטלויזיה ואין לה כל הוכחה אחרת לכך. נטען שהטלויזיה נרכשה מיד שניה מ"מישהו", שאין לתובעת מושג מי הוא. בעלה הוא שקנה את הטלויזיה (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 8, שורה 20 עד עמוד 9, שורה 5). לפיכך, גם קיומה של הטלויזיה והבעלות עליה לא הוכחו. 17. אמינות התובעת: עדותה של התובעת הינה עדות יחידה, של בעלת דין. לפי סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), במשפט אזרחי, אם פסק בית המשפט על-פי עדות יחידה, שאין לה סיוע, של בעל דין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. מכאן, ששאלת אמינותה של התובעת היא רבת משמעות במקרה דנן. עלי לומר, ללא כחל וסרק, שלא נתתי אמון רב בעדות התובעת. התרשמתי שהעדות היתה מתחמקת, מהוססת ולא אחידה. ההתרשמות היתה הן כללית, כתוצאה מאופן מסירת העדות, והן על בסיס אמירות, שחלקן יובאו להלן. חלק מההתרשמות נובעת מתשובות שהתפרשׂו על פני כל העדות, טיפין טיפין, ולחלקן התייחסתי כבר לעיל. כל ההפניות הן לפרוטוקול הדיון מיום 15.12.05, אלא אם יאמר אחרת: * בעדותה בבית המשפט אמרה בתחילה ששוטר הגיע לביתה רק למחרת הפריצה וביום הארוע לא הגיעו שוטרים (עמוד 7, שורה 10). לאחר מכן, כשעומתה עם דוח הפעולה של המשטרה (נ/1) נזכרה שהגיעו שוטרים באותו יום, ואילו למחרת הגיע מי שלקח טביעות אצבע (עמוד 7, שורות 11-13). * התובעת נשאלה אם יצרה קשר, לאחר הפריצה, עם גורם נוסף פרט לאחותה שהיתה עימה. היא השיבה כי אינה זוכרת. כשנשאלה מפורשות לגבי עמיחי, חבר של בעלה, אמרה כי יתכן שצלצלה אליו (עמוד 8, שורות 7-18). מעדותה לפני החוקר עולה כי אכן צלצלה לעמיחי. * בעדותה העידה כי ביום הפריצה לא ענדה שום תכשיטים (עמוד 9, שורות 6-9). בתשובות לשאלון (סעיף 13) השיבה כי ענדה עגילים, שרשרת, שעון וצמיד. יש לציין כי זהו פרט שהייתי מצפה שיזכר, שכן אם אכן התרחשה הפריצה ונגנבו כל תכשיטי התובעת, כנטען, התכשיטים שענדה היו אמורים להיות הפריטים היחידים שנותרו לתובעת. כאשר עומתה עם הסתירה, מסרה הסבר דחוק ולא מספק, לטעמי (עמוד 9, שורות 10-17). * התשובות המתייחסות לעברו הפלילי של הבעל ולמעצרו לא היו סדורות. חלק ניכר מה"גמגומים" סביר בעיני, שכן מדובר בנושא לא נעים, שמסיבות ברורות - לא נוח לתובעת להתייחס אליו, ויתכן שפרטים רבים בגדרו, הודחקו על ידה. עם זאת, היה רושם שחלק מהתשובות נמסרו בצורה חלקית באופן מכוון, כעולה מהערת ב"כ הנתבעת לתובעת, בחקירתה (עמוד 11, שורות 25-26). * התובעת שינתה את גרסתה לגבי הפרת מעצר הבית על ידי בעלה של התובעת, כדי ללכת לסוקר (עמוד 11, שורה 24 עד עמוד 12, שורה 5). * היו מספר תשובות כגון "לא יודעת מה לענות לך", "לא יודעת למה כתבתי ככה בתצהיר", "לא זוכרת", היסוסים וחזרה על שאלות ב"כ הנתבעת במקום מענה (או כדי "למשוך זמן") (עמוד 12, שורה 16; עמוד 13, שורות 11-12; עמוד 13, שורות 16-19; עמוד 14, שורות 12-13; עמוד 14, שורות 21-24; עמוד 15, שורות 5-13;עמוד 16, שורות 3-20; עמוד 17, שורות 12-13, שורות 16-17 ושורות 23-27; עמוד 19, שורה 28 עד עמוד 20, שורה 3; עמוד 20, שורה 26 עד עמוד 21, שורה 4). העדות המהוססת חזרה גם בדיון מיום 9.12.07 בנוגע לבקשה להוספת עדות הבעל (עמוד 9, שורות 16-27 וכן עמוד 10, שורות 1-4). * כשנשאלה התובעת מדוע בעלה לא הגיע לעדות, תשובתה היתה "כי הוא לא בא". בדיעבד, מתברר שאותה עת לא היה בארץ (עקב המלטותו לחו"ל מאימת הדין, כפי שפורט כבר קודם), אך התובעת לא הזכירה במילה כי אינו בארץ. בהמשך השיבה תשובות לקוניות, כי הוא כבר לא בכלא "מזה הרבה זמן. שנה ו-..." (עמוד 16, שורה 29 עד עמוד 17, שורה 4). כשעומתה עם תשובותיה הללו בדיון מיום 9.12.07, במסגרת הבקשה להוספת עדות הבעל, ענתה תשובות מתחמקות ולא נכונות (עמוד 10, שורה 27 עד עמוד 11, שורה 12). סיכומו של דבר, גם אלמלא היתה עדות התובעת עדות יחידה של בעל דין, אלא אחת מיני עדויות נוספות, הייתי נמנעת מלייחס לה משקל רב, וספק אם הייתי מתבססת עליה כדי להשתית ממצאים כלשהם. לא כל שכן במגבלות סעיף 54(2) לפקודת הראיות. התוצאה היא, שמצד התובעת, הראיות שהובאו לא די בהן להרים את הנטל כי אירע מקרה הביטוח. 18. טענות התובעת בהתייחס לראיות הנתבעת: לאור האמור עד כה, לא בכדי התרכזה ב"כ התובעת בנסיון לקעקע את ראיות הנתבעת, במקום בהבאת עדות התובעת והראיות מטעמה, כבסיס לטענותיה. עלי לציין, כי אף שהתרשמתי שהנתבעת לא טרחה יתר על המידה במקרה דנן, והיו לה אי אלו מחדלים בניהול התיק, עליהם הערתי לה הן בדיונים והן בהחלטות (למשל בנושא אי צירוף תצהיר שרון אלפי-טל ותמלילי שיחות הטלפון במועד, למשל טעויות בתמלילים, אליהן התייחסתי לעיל ואליהן התייחסה ב"כ התובעת בסיכומיה ובבקשתה השניה להוסיף ראיה), הרי שלא מצאתי בסיס לטענות התובעת בדבר עדות שקר של החוקר, העלמת ראיות ועוד. אם התובעת מצאה בקלטות דברים שחסרו בתמלילים, היה עליה לפרט מהם אותם דברים. הטענה לגבי קיומם של מסמכים וקלטות נוספות (שעלתה גם בבקשה השניה של התובעת להציג מסמכים וקלטות נוספות) נטענת בעלמא. בסעיף 37 לסיכומי התשובה מתייחסת התובעת ל"תמונות ועדויות משמעותיות" שלא גולו. אינני יודעת למה הכוונה. לא מצאתי בסיס לטענה זו בעדות החוקר, כנטען, אך מעבר לכך: התובעת לא שיכנעה אותי כי אותם מסמכים חסרים (אם יש כאלה) רלוונטיים למקרה שלפני. התובעת מצביעה, למשל, על כך שהחוקר טען שבעלה של התובעת נחקר כחשוד בתיק על ידי המשטרה. אני מקבלת את דבריה שהדבר אינו נכון. אין בכך כדי להעלות או להוריד במקרה דנן. וכי אילו חשדה המשטרה בבעלה של התובעת כחשוד בארגון הפריצה, היה בכך כדי להוות ראיה למעורבותו? ודאי שלא. התובעת מלינה על כך שהנתבעת לא צירפה חקירות, המלמדות שלבעלה של התובעת היו ביטוחים קודמים, בחברות אחרות, ולא היו בעבר תביעות נזק. לא הבנתי את הטענה. החוקר התייחס לענין זה בדוח שלו (סעיף 7.4), והסכים שכך פני הדברים. איזה חקירות ציפתה התובעת לראות ומה היה מניב צירופן, מקום שאין מחלוקת לגבי העובדות? אותם הדברים אמורים לגבי חקירות השכנים. התובעת בעצמה מתבססת על האמור בדוח החוקר ובעדות החוקר בבית המשפט, בנוגע לחקירת השכנים. אם סברה שמי מהשכנים הינו עד חיוני ויכול להועיל לה, מעבר לדברים האמורים בדוח החוקר, יכלה לזמנו לעדות. מבחינת הנתבעת, השכנים אמרו מה שאמרו, כעולה מדוח החוקר: חלקם שמעו דפיקות ורעשים ביום הארוע, וסברו שמישהו משפץ. אחת מהן ראתה נער לא מוכר בחדר המדרגות. גם כאן, אינני מוצאת שיש משמעות רבה לדברים. גם על פי דוח הפעולה של המשטרה נ/1, נגנבה כספת שהיתה טמונה בקיר. בלא קשר לשאלה אם מדובר בפריצה שבוצעה על ידי אלמונים (כטענת התובעת) או במעשה שיד התובעת, בעלה או מי מטעמם בו (כטענת הנתבעת), הרי שהדבר יכול להסביר את הרעשים ששמעו השכנים. אם סברה התובעת שהיא יכולה בעזרת מי מהשכנים לבסס את טענתה, יכלה - כאמור - לזמן אותו שכן לעדות. גם כאן לא ברור לי על מה מלינה התובעת. גם הסיפור על קשר אישי שכביכול היה לעובדת הנתבעת עם בעלה של התובעת אין לו משמעות בעיני. עצם הסיפור עולה בדוח החוקר ולא הוסתר דבר החשד שהיה לנתבעת, לא הוסתר דבר הבדיקה ולא הוסתרה העובדה שבבדיקת הפוליגרף שנערכה לעובדת לא אובחנו תשובות מחשידות לאמירת שקר. מה היה הטעם בהבאת הבדיקה או תוכן החקירה, משהתברר לנתבעת שאין ממש בחשד? האם התובעת היתה מנסה להראות ההיפך? סיכומה של נקודה זו, אינני סבורה שהתובעת יכולה להבנות ממחדלים נטענים של הנתבעת, אפילו היו מספר מחדלים כאלה. הם אינם מהווים תחליף לראיות של ממש מטעם התובעת. 19. אי הבאת עדים רלוונטיים: מצד התובעת, לעומת זאת, חסרו עדים רלוונטיים, שניתן היה להביאם לעדות ולא הובאו. להעדר עדות הסוקר בועז טימור התייחסתי כבר לעיל. בנוסף, בלטה בהעדרה אחותה של התובעת, אשר, על פי הנטען, היתה עם התובעת הן במהלך יום העצמאות, כשנעדרה מביתה, והן ברגע גילוי הפריצה. לטענת התובעת, אחותה היתה איתה כשחזרו הביתה "וגם היא ראתה את כל מה שאני מציינת. אין לי בעיה להביא גם את אחותי לעדות" (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 8, שורות 4-7 וכן בתמליל הקלטת התובעת שצורף לתצהיר החוקר, עמוד 52, שורות 5-10). במקרה כגון זה, בו מעלה הנתבעת ספק אם המקרה אירע ואם אירע כנטען, עדה שהיתה עם התובעת ברגע גילוי הארוע הנה עדה משמעותית מאד, וכאשר התובעת מעידה שלא היה כל קושי בהבאתה, לא ברור מדוע לא הובאה. כפי שכבר ציינתי לעיל, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה האחות לעדות, עדותה היתה פועלת לרעת התובעת, שנמנעה מהבאתה, ועל כן, ההימנעות תומכת בראיות הנתבעת. יצויין, כי האחות יכלה אולי לסייע גם במילוי החוליה החסרה של הוכחת עצם קיומם של התכשיטים אצל התובעת. אף אם התובעת לא מצאה צילומים או קבלות, יתכן שאחותה יכלה להעיד איזה תכשיטים ראתה אצל אחותה, או אילו פריטים קיבלה אחותה במתנה מבעלה. 20. עדות בעלה של התובעת: כפי שציינתי בתחילת פסק הדין, דחיתי את בקשת התובעת לזמן את בעלה של התובעת לעדות. טעמי פורטו בהרחבה בהחלטתי, אך אוסיף עוד זאת: בדיון בו העיד בעלה של התובעת, במסגרת הבקשה להוספת הראיה, לא התרשמתי לחיוב מעדותו. הוא עשה רושם לא אמין ועדותו, אף שהיתה קצרה יחסית ובנושאים ממוקדים, התאפיינה בסתירות. למשל, הענין המרכזי עליו נדרש להעיד היה שאלת יציאתו מהארץ. בתצהירו נכתב כי נמלט מהארץ בתחילת 2005 (סעיף 15 לתצהיר). בעדותו אמר: "בגדול - אני לא יכול לנקוב במדויק - זה יכול להיות חודש 11 או חודש 12 בשנת 2004" (פרוטוקול מיום 9.12.07, עמוד 6, שורות 20-21). כאשר עומת עם כך שבתצהירו אמר תחילת 2005, אמר: "אני אסביר לך - זה יכול להיות גם בינואר. זה שלושה חודשים שאני לא יכול להגיד בדיוק" (שורות 22-23). דוגמא נוספת: בתצהירו, בסעיף 4, נאמר כי ביקש מאשתו לבטח את תכולת הדירה לרבות התכשיטים. כפי שכבר ציינתי לעיל, כל הראיות מצביעות על כך שמי שטיפל בקבלת הביטוח הוא בעלה של התובעת עצמו, כפי שהעידה מפורשות התובעת (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 17, שורות 27-28 ועמוד 18, שורות 27-28). גם העובדה שמדובר במי שבעצמו הינו בעל ענין כלכלי רב בתביעה (כפי שפירטתי בהחלטתי מיום 11.12.07) היתה צריכה להלקח בחשבון בהערכת עדותו. העובדה כי מדובר בעבריין, שהורשע במעשי זיוף ומרמה, רלוונטית אף היא להערכת מהימנותו. יצויין שגם האופן בו התייחס בעדותו לפני לנסיבות בריחתו, לא פעל לזכותו: "היה דיון ואני עוד הייתי בארץ, ולא הגעתי אליו. עוה"ד שלי ... הגיש לכב' השופטת כוחן אישור שאני מאושפז בבי"ח בילינסון במחלקת לב, וקיבלתי שם דחיה לעוד חודש וחצי, וזה נתן לי את הרווח לעזוב את הארץ" (פרוטוקול מיום 9.12.07, עמוד 8, שורות 7-9). האופן שבו נאמרו הדברים עורר רושם שאותו אשפוז לא היה אלא תירוץ לייצר הזדמנות בריחה. סיכומו של דבר, אפילו נעתרתי לבקשת התובעת לשמוע גם את עדותו של בעלה של התובעת, ספק רב בעיני אם הייתי משתיתה ממצאים כלשהם על עדותו. 21. מצב כלכלי: נושא נוסף שעלה מחקירת התובעת ומעדותה, הינו נושא המצב הכלכלי בו היתה נתונה שעה שהחליטו לעשות את הביטוח. עולה, כי באותה עת לא היה לה כל מקור הכנסה. בעלה של התובעת היה במעצר בית, כזכור, והיא עצמה לא עבדה. היתה לבני הזוג מסעדה, אותה סגרו חודשים לפני הזמנת הביטוח. לנוכח זאת, ולנוכח דברי התובעת כי היה לה "מינוס בבנק" וכי חיה מחסכונות (עדות התובעת, פרוטוקול דיון מיום 15.12.05, עמוד 18, שורה 14 עד עמוד 19, שורה 9, הודעתה שנרשמה על ידי החוקר, עמוד 2, שורות 10-18 וכן תמליל חקירתה, מעמוד 32, שורה 11 עד עמוד 33, שורה 22), תמוהה מעט הבחירה לערוך ביטוח, שהפרמיה בגינו היתה כ-2,750 ₪ (לפי נספח א לכתב התביעה) דווקא אז. יצויין, שחרף האמור - התובעת חזרה והדגישה שלא היתה במצב כלכלי קשה. מכל מקום, ענין זה אינו בעל משקל רב בעיני, למעט בכך שנדרש, לאור זאת, הסבר ברור מדוע דווקא אז נזעקו התובעת ובעלה לעשות ביטוח (שאלה שכבר נשאלה לעיל ולא נענתה לטעמי, כמפורט בפיסקה על "הדחיפות עשיית הביטוח"). 22. בדיקת הפוליגרף: לאור מסקנותי עד כה, אינני מוצאת צורך להתייחס לטענות הנתבעת לפיהן סירבה התובעת להבדק בפוליגרף, למרות שחתמה על הסכם פוליגרף. 23. בסיכומו של דבר, ולאור כל האמור עד כה, אשוב ואזכיר את שנקבע בענין המגן: "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. אני קובעת, כי במקרה דנן, לאור התמיהות הרבות שעלו מהראיות, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח שמקרה הביטוח, על כל משמעויותיו, אכן התרחש. סיכום 24. לאור כל האמור, התביעה נדחית. לאחר שנתתי דעתי לטרחה שנגרמה לצדדים בקשר לניהול ההליך, ובכלל זה לבקשות השונות שהוגשו (מטעם שני הצדדים) ולדיונים שהיו, להתנהלות שני הצדדים במהלך בירור התובענה, וכן לכך שהנתבעת השקיעה עבודה בשיעור פחות מהמתחייב לדעתי, בנסיבות המקרה, לרבות בשלב הסיכומים, הגעתי למסקנה כי יש להפחית את סכום ההוצאות שאשית על התובעת, יחסית לסכום שהייתי משיתה עליה אלמלא האמור. לפיכך, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט, ובכלל זה שכר טרחת עו"ד, בסך של 20,000 ₪, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ביטוח רכושהונאה