כשמדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, שבה לא הכיר המל"ל (ביטוח לאומי), לקופת חולים זכות תביעה להשבה בגין הטיפולים הרפואיים שניתנו לניזוק בעקבות התאונה, על פי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי נמסרה לקופת החולים הפרורוגטיבה לפנות למזיק או למבטחו בתביעת שיבוב ובמסגרת חובת תום הלב, מוטלת עליה החובה להפנות את הניזוק (חבר הקופה) להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. כך גם מוטלת החובה על הקופה לנסות לגבות ראשית מהמל"ל. אולם כל אימת שהמל"ל מתכחש לחבותו כי אז יכולה היא לפנות לחברת הביטוח. אין להטיל על קופת חולים את העול הכרוך בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי בין היתר משום שאין היא יכולה, מכח החוק להתנות את שיתוף הפעולה של הניזוק על דרך שלילת שירותיה ממנו. סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מתיר פניה בתביעה להטבת הנזק אל המזיק או מבטחו, לכן זכאית קופת חולים לפנות לחברת הביטוח שביטחה את הניזוק כנגד הנזקים שבגינם זכה לטיפול מהמוסד הרפואי. להלן פסק דין בנושא זכות ההשבה של קופת חולים: פסק דין חלקי מבוא בפני 100 תביעות שהדיון בהן אוחד בשל כך שכרוכה בכולן שאלה דומה של משפט - זכותה של קופת חולים, להיפרע הטבת נזק מחברת הביטוח, שחבה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מקום שהמוסד לביטוח לאומי לא הכיר בתאונה כתאונת עבודה. שאלת החבות נבחנה לאור הוראת סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. הצדדים הסכימו להפריד את המחלוקת לחבות ונזק, באופן שבשלב ראשון תידון שאלת זכות התובעת, להשבת הכספים במקרים של תאונות המהוות תאונות עבודה שלא הוכרו ככאלו על ידי המוסד לביטוח לאומי. ההכרעה במחלוקת שנפלה בין הצדדים, תיגזר מהתשובה לשאלה: האם יש לחייב את חברת ביטוח, שמוטלת עליה חבות לפצות בנזקי גוף נפגעי תאונת דרכים שהם גם חברים בתובעת, להשיב לתובעת - קופת חולים, דמים שהוציאה לטיפולים, כשתאונת הדרכים לא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בנוסף חלוקים הצדדים בשאלה: על מי מהם מוטל הנטל להתמודד עם המוסד לביטוח לאומי מקום שהאחרון מתכחש לכך שהתאונה, בגינה נתנה התובעת שירותי בריאות לניזוק, היא תאונת עבודה. הצדדים וטיעוניהם הצדדים התובעת, מכבי שירותי בריאות (להלן: "התובעת"), הינה קופת- חולים כהגדרתה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד 1994 (להלן: "החוק" או "חוק ביטוח בריאות ממלכתי"). הנתבעת, אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), היתה בכל המועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, המבטחת של כלי רכב (להלן: "הרכב") בפוליסת ביטוח (להלן: "פוליסת הביטוח") על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח משולב], תש"ל - 1970 (להלן: "פקודת הביטוח"). טענות התובעת 3. במועדים הרלוונטיים, לכל אחת מהתביעות שהדיון בהם אוחד, ארעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה"), כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים התשל"ה - 1975. 4. כתוצאה מהתאונה, נגרמו לכל אחד מהנפגעים, שהם גם חברים בתובעת, נזקי גוף בגינם נדרש כל אחד מהם לטיפולים רפואיים. התובעת, סיפקה לכל אחד מהנפגעים את הטיפולים הרפואיים הנדרשים או נשאה בעלותם. 5. התובעת טוענת שבהתאם לסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, זכאית היא להשבת הכספים מהנתבעת בגין הטיפול הרפואי שנתנה לנפגעים. על פי הנטען, חבות הנתבעת קמה בשל היותה מבטחת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל פי פקודת ביטוח רכב מנועי. לשיטת התובעת, הנתבעת חבה בין אם התאונה הוכרה כתאונת עבודה ועל אחת כמה וכמה במקרים בהם המוסד לביטוח לאומי לא הכיר בתאונה כתאונת עבודה. 6. חוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע מערכת יחסים ברורה בין קופת החולים- המיטיבה, לבין חברת הביטוח- המזיקים, ומקנה לקופת החולים את זכות ההשבה מהמזיקים, בגין הוצאות כספיות שהוצאו עקב מתן טיפולים רפואיים, או תשלום בעבור טיפולים רפואיים שניתנו למבוטח - הניזוק, במסגרת מקרה ביטוחי. במקרים נשואי תובענות מאוחדות אלה המדובר בתאונות דרכים. 7. מלשון החוק עולה בבירור, כי התובעת, אשר נתנה שירותי בריאות, למי שנפגע בכלל, ולמי שנפגע בתאונת דרכים בפרט, זכאית להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר. בידי התובעת נמצאת הבחירה, לתבוע השבה מהמזיק, ממבטחו, או מכל אדם אחר. 8. זאת ועוד, מלשון החוק, שאינה משתמעת לשתי פנים, לא מוטלת על התובעת חובה לפנות דווקא למוסד לביטוח לאומי, ומנגד קמה על הנתבעת חבות להשיב לתובעת את כל הכספים שניתנו על ידה. 9. מכאן לטענת התובעת, יש לפרש את הוראת החוק המקנה לתובעת את זכות הבחירה לפנות לאותו גורם מזיק ו/או מבטחו ולדרוש את השבת הכספים בגין הטיפולים הרפואיים, והיא בחרה במקרה זה לתבוע השבה מהמבטחת - הנתבעת. 10. עוד טוענת התובעת שגם אם היה ממש בפרשנות של הנתבעת ועל התובעת היה לפנות אך ורק למוסד לביטוח לאומי כאשר עסקינן בתאונות שהינן תאונות עבודה. כי אז לא צריכה להיות מחלוקת כי במקרים כדוגמת המקרים נשואי התביעות המאוחדות דנן, שבהן התאונות לא הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונות עבודה, חייבת הנתבעת להשיב לתובעת את הכספים בגין הטיפולים הרפואיים. 11. לטענת התובעת, הנתבעת הכירה בחבותה העקרונית להשיב לתובעת את ההוצאות הרפואיות ששולמו על ידה ו/או שסופקו לנפגע, אך דחתה את ביצוע התשלום מאחר ועל פי המידע שברשותה, התאונה הינה תאונת עבודה. מבירור שערכה התובעת לגבי כל אחד מהמקרים, עולה, כי המוסד לביטוח לאומי לא הכיר בתאונה, כתאונת עבודה. 12. לפיכך, טוענת התובעת כי על הנתבעת הנטל להוכיח כי התאונה הינה תאונת עבודה, ומקום שטרם נקבע כי עסקינן בתאונת עבודה, על הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא החוב בגין הטיפולים הרפואיים. 13. עוד מוסיפה התובעת וטוענת בכתב התביעה כי הנתבעת חייבת בהשבת הכספים ששולמו על ידה ו/או בתשלום בגין הטיפולים שסופקו לכל אחד מהנפגעים וזאת מכח כל דין אחר בנוסף לרבות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשנ"ד 1964, לרבות חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט- 1979 ולרבות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל - 1970. 14. לחלופין, טענה התובעת כי הנתבעת חייבת בהשבת הכספים ששולמו על ידה ו/או בתשלום בגין הטיפולים שסופקו לכל אחד מהנפגעים מכח ההתחייבות החוזית שקיבלה על עצמה הנתבעת ו/או מכח הנוהג הקיים בין הצדדים. כמו כן, הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבעת נוהגת בחוסר תום לב כאשר היא מחזיקה שלא כדין בכסף שעליה לשלם לתובעת. טיעוני הנתבעת 15. הנתבעת טענה כי המדובר בתאונות דרכים שהינן בבחינת תאונת עבודה (להלן: "התאונה") כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). את טענתה זו, מבססת הנתבעת על הצהרת כל אחד מהנפגעים, בפני נותן השירות מטעם התובעת (חדר מיון, רופא המרפאה וכד'). לאור הצהרה זו, סווגה התאונה כתאונת דרכים בעבודה. לפיכך טוענת הנתבעת, מאחר ועסקינן בתאונת דרכים שהינה בבחינת תאונת עבודה, החובה לשאת בתשלום ההוצאות הרפואיות אינה מוטלת על הנתבעת, כי אם על המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") . מאחר והמל"ל הוא הנושא בתשלום הוצאות ריפוי לנפגעי תאונות עבודה מכוח חוק הביטוח הלאומי, על התובעת לפנות למל"ל לצורך השבת ההוצאות הרפואיות שהוציאה במקרה דנן. 16. עוד טוענת הנתבעת כי כל אחד מהנפגעים הגיע להסכם פשרה עם הנתבעת במסגרתו חתם על כתב ויתור, לפיו מתחייב הניזוק לפצות ו/או לשפות את הנתבעת על כל דרישה או תביעה שתוגשנה נגדה, הכרוכות או הנובעות במישרין או בעקיפין מן התאונה. בנוסף לכך הוסכם בכתב הויתור, כי סכום פיצוי ששולם לכל אחד מהנפגעים, כולל בחובו פיצוי עבור תביעות מיטיבים כדוגמת התובעת דכאן. הנפקות המשפטית, לשיטת הנתבעת היא: כי התובעת, אשר באה מכוחם של חבריה הניזוקים, מנועה מלהגיש את התביעה דנן. לחילופין טענה הנתבעת כי מי שחבים כלפי התובעת הינם כל אחד מהנפגעים ולא הנתבעת. דיון 17. ההכרעה במחלוקת שנפלה בין הצדדים תיגזר בעיקרה מפרשנות סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ומסיווג זכותה של התובעת. דהיינו, האם עסקינן בזכות שיפוי עצמאית כטענת התובעת, או שמא בזכות תחלוף (סוברוגציה) כטענת הנתבעת. פרשנות סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי 18. חוק יש לפרש על-פי תכליתו. נקודת המוצא הפרשנית היא הלשון שנקט המחוקק. (ר' ב"ש 67/84 חדד נ' פז ואח', פ"ד לט' (1) 667), אלא אם כן המשמעות המעוגנת בלשון החוק מביאה לאבסורד. בהעדר "אבסורד", חייבת המשמעות ה"נכונה" להיות אחת מהאפשרויות המעוגנות בלשונה של ההוראה. הלשון היא, אפוא, נקודת המוצא, אך היא אינה נקודת הסיום, לעולם יש לפתוח בלשון החוק, אך לעולם אין לסיים בה (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, ירושלים, תשנ"ג, עמ' 85; ע"א 674/85 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' ליאון ז'ק, פ"ד מג (1) 356, 364; בג"ץ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים ואח', פ"ד לט (1) 169; ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט (2) 70, 74). 19. הדרך הפרשנית הנכונה היא לבחור, מבין מגוון האפשרויות הלשוניות, את המשמעות אשר תגשים את מטרת החוק (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו (3)701, 715). על תכלית החוק ניתן ללמוד, כמובן, מלשון החוק עצמו. זה מקור ראשון אך לא יחיד. על תכלית החקיקה יש ללמוד ממקומה של ההוראה בחוק. ממבנהו הכללי של החוק וממקומו במערך החקיקה הכללי, אך מעבר לכך, ניתן ללמוד על מטרת החקיקה ממקורות שמחוץ לחקיקה עצמה. (ר' ע"א 9657/03 מגן דוד אדום בישראל נ' הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר [פדאור (לא פורסם) 04 (7) 882], עמוד 5). על פי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי: "קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק, זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי הבריאות למי שנפגע או שחלה כאמור". 20. אליבא דתובעת, מלשון החוק עולה בבירור, כי מאחר שנתנה שירותי בריאות, למי שנפגע בתאונת דרכים, זכאית להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר. לטעמה, מלשון החוק עולה, כי בידה הבחירה האם לתבוע השבה מהמזיק, ממבטחו, או כל אדם אחר. התובעת תומכת טיעונה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד פ"ד נא (2), 724 (להלן: " הלכת אלחדד" או "סהר נגד אלחדד") שבו נקבע: "בצד זכותו של החבר בקופת חולים לקבל את שירותי הבריאות כאמור, קמה לקופת החולים, מספקת השירות, זכות להיפרע מהמזיק וממבטחו את סכום ההוצאות אשר הוציאה בפועל למתן שירותים לניזוק" (שם, עמ' 746) 21. לשיטת התובעת, מלשון החוק עולה כי לא מוטלת עליה חובה לפנות למוסד לביטוח לאומי, ומנגד על הנתבעת הוטלה החבות להשיב לתובעת את סכום ההוצאות אשר הוציאו על ידה בפועל למתן שירותים לניזוק. מכאן טוענת התובעת כי יש לפרש את הוראת סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי באופן שמקנה לה את זכות הבחירה לפנות למזיק או למבטחו, במקרה זה - הנתבעת, ולדרוש את השבת הכספים בגין הטיפולים הרפואיים, שהעניקה לחבר הקופה בגין תאונת דרכים בה היה מעורב. זכות זו עומדת לתובעת גם באותם המקרים שתאונת הדרכים היא גם תאונה בעבודה. 22. הנתבעת טוענת כי ס' 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, קובע שזכותה של התובעת להשבת הטבת הנזק, ממזיק או ממבטח נובעת: "מחבות לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח". לפיכך, מאחר שזכותה של התובעת קמה מכח חוק הפיצויים, וככזו תלויה בקיומה ובהיקפה של חבות הנתבעת כלפי הניזוקים מכח חוק הפיצויים. מכאן נובע, לטענת הנתבעת, כי כאשר נפגע אדם בתאונת דרכים שהינה בבחינת תאונת עבודה, כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי, זכאי הוא לקבל מהמל"ל, גמלאות בעין, לרבות שירותי ריפוי ושיקום ולרבות הענקת מכשירים רפואיים (להלן: "גמלאות"), מכח ס' 86(א) לחוק הביטוח הלאומי הקובע, כדלקמן: "פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי, בהתאם להוראות סימן זה". 23. מילין אחרות: לשיטת הנתבעת, מאחר שעסקינן בתאונות עבודה, כמשמען בס' 86 לחוק הביטוח הלאומי, אשר אינן מקנות לניזוקים זכות למתן פיצוי בגין הוצאות רפואיות, כלפי הנתבעת, כי אז ממילא לא קמה לתובעת, הבאה בנעלי הניזוקים, הזכות כלפי הנתבעת להשבת התשלומים. הקרקע מטענה זו נשמטת מקום שהמוסד לביטוח לאומי לא הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שאז לא עומדת לניזוק הזכות מכח סעיף 86(א) לחוק הביטוח הלאומי, לפנות בתביעה כאמור. מכאן שגם לשיטת הנתבעת חובה עליה להשיב לתובעת את התשלומים בגין הטיפולים הרפואיים. הצורך בסיווג הזכות ככלי עזר פרשני - הצגת הבעיה 24. לשיטת הנתבעת מאחר שזכות השיפוי העומדת לתובעת מכח ס' 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הינה זכות תחלוף הנגזרת ותלויה בזכותם של הניזוקים לקבלת פיצוי בגין נזקיהם. כי אז התובעת באה בנעליהם של הניזוקים, וככזו לא קמה לה, הזכות להשבת הטבת הנזק, וזאת משני טעמים: האחד- לניזוקים לא קמה הזכות מלכתחילה לקבלת פיצוי, שכן המדובר בתאונות עבודה כאמור לעיל. השני- זכויותיהם של הניזוקים מוצו בהסכמי פשרה שנערכו בינם לבין הנתבעת, כך שאף אם בשלב מסוים עמדה לתובעת זכות שיפוי, דבר המוכחש לכשעצמו, הרי שברגע בו ויתרו הניזוקים על תביעותיהם כנגד הנתבעת, לא עומדת עוד לתובעת זכות זו, כפי שיוסבר להלן. 25. לעניין זה טוענת התובעת כי זכותה בהתאם לסעיף 22 לחוק הינה זכות שיפוי עצמאית שאינה נובעת מזכותו של הניזוק. שכן, מטרת החוק היתה ליצור מערכת המאפשרת מצד אחד לניזוק לקבל שירות רפואי חינם ללא כל תנאי, ומצד שני לאפשר לקופת החולים נותנת השירות, זכות על פי חוק לתבוע מהמזיק השבה של אותם כספים ששולמו בגין הטיפולים הרפואיים. 26. למצער טוענת התובעת, גם אם הזכות הנובעת מס' 22 לחוק הינה זכות סוברוגטיבית ולא זכות שיפוי עצמאית, עדיין לא מדובר בזכות תחלוף קלאסית טהורה אלא בזכות סוברוגטיבית בעלת מאפיינים מיוחדים, הנובעים מאופי והיקף חובותיה של קופת חולים כלפי המבוטח הניזוק, ולפיכך בנסיבות העניין מעניקה לקופת חולים זכות תביעה להשבה בגין הטיפולים הרפואיים שניתנו לניזוק בעקבות התאונה. 27. הנה כי כן, לצורך פרשנות סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי יש להיזקק לשאלת סיווגה של הזכות - "זכות תחלוף טהורה" או נקיה כטענת הנתבעת, או שמא "זכות שיפוי עצמאית" כטענת התובעת, או אולי זכות אחרת המכונה "זכות סוברוגטיבית בעלת מאפיינים מיוחדים" כטענתה החלופית של התובעת. סיווג הזכות על פי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי 28. מלשונו של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ניתן ללמוד כי התובעת זכאית לשיפוי רק על הוצאות שהוציאה בפועל על מתן שירותים רפואיים. הזכות זהה מבחינה זו לזכות המוקנית למיטיב על-פי חוק הטבת נזקי גוף. הזכות מכח סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שונה מהזכות הסוברוגטיבית המוענקת למוסד לביטוח לאומי על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי וזאת בשל העובדה שהמל"ל זכאי לשיפוי לא רק על תגמולים שנתן בפועל בעבר, אלא גם על הסכום המהוון של הגמלאות שהוא צפוי ליתן למבוטח בעתיד (ר' סהר נגד אלחדד בע' 740). 29. על פי הלכת סהר נגד אלחדד, מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי עומדת לניזוק, התובע מהמזיק את נזקיו בגין תאונה שאירעה לו, הזכות כלפי קופת החולים שבה הוא חבר, לקבל את מלוא השירותים הרפואיים המוענקים לפי חוק הבריאות, שלהם הוא נזקק בגין התאונה. 30. בצד זכותו של החבר בקופת חולים לקבל את שירותי הבריאות כאמור, קמה לקופת החולים, מספקת השירות, זכות להיפרע מהמזיק וממבטחו את סכום ההוצאות אשר הוציאה בפועל למתן שירותים לניזוק. 31. הרציונאל העומד בבסיס הלכת סהר נגד אלחדד הוא שניכוי הוצאות הטיפולים הרפואיים אשר הניזוק זכאי לקבל מקופת החולים שבה הוא חבר, באה כנגד הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופת חולים, לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה בעבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק. דהיינו העברת זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופת החולים. הזכות מכח סעיף 22 היא אמנם סוברוגטיבית אך, כפי שהוסבר לעיל, שונה מזכות הסוברוגציה הטהורה שניתנה למוסד לביטוח לאומי (סהר דוד אלחדד עמוד 752). 32. שאלת סיווג הזכות בסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי נדונה ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח ואח' נ' קופת חולים מכבי ואח', פ"ד נז(3), 49, עמ' 64-65, (להלן: "עניין אבנר"). בעניין אבנר נדונה השאלה: האם עומדת לקופ"ח זכות, מכוח סעיף 22 לחוק הבריאות הממלכתי, להיפרע ממזיק, בגין השירותים הרפואיים שסיפקה לניזוק, כאשר המזיק פיצה את הניזוק, על פי הסכם פשרה ביניהם, שנעשה בטרם נכנס החוק לתוקף. שם טענה המבטחת כי זכות קופ"ח נובעת מזכויות הניזוק, משמע, אם סעיף 22 סוברוגטיבי: כי אז משפקעה זכות הניזוק, לא נותרה זכות למי שבא בנעליו. לעומתה טענה המיטיבה (קופת החולים) כי זכותה עצמאית, ואיננה נובעת מזכויות הניזוק. לכן הניזוק לא יכול היה לוותר על זכותה של קופ"ח במסגרת הסכם הפשרה שערך עם המבטחת. 33. הנתבעת מסתמכת על קביעתה של כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין אבנר לפיה: "מאפיין המייחד את תביעתה של קופת חולים וקושר אותה לטבורה של זכות הניזוק הוא הדרישה לקיום חבות על-פי דין של המזיק או המבטחות. סעיף 22 קובע כי בידי קופת חולים זכות להיפרע את הטבת הנזק ממזיק או מבטח "בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח". זכות זו קמה בענייננו מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. זכותה של קופת חולים תלויה בקיומה של חבות זו ובהיקפה. זהו המאפיין הבולט והברור ביותר המעמיד את הזכות כזכות תחלוף" (שם 34. העמדה לפיה המדובר בזכות תחלוף היא דעת מיעוט של כב' השופטת שטרסברג כהן. עמדה שנדחתה במפורש על ידי רוב חברי ההרכב, אשר ראו להשאיר את ההכרעה בסוגיה לעת מצוא ובלשונם: "אבקש להשאיר בצריך עיון את קביעותיה של השופטת שטרסברג-כהן לעניין סיווגה המדויק של הזכות העומדת לקופת החולים מכוחו של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. מדובר בסיווג שהשלכותיו מרחיקות לכת לאור העובדה שפריט ההוצאות בטיפולים רפואיים הוא "פריט נזק שאליו נזקק בית-המשפט כמעט בכל תביעת נזיקין על נזקי גוף" (ע"א 5557/95, בעמ' 736). הקביעה כי זכותה של קופת חולים להיפרע מהמזיק מכוחו של סעיף 22 לחוק היא זכות תחלוף, אינה נקייה מספקות לאור המאטריה של ביטוח הבריאות הממלכתי השונה מדיני הביטוח הכלליים (מ' יפרח, ר' חרל"פ ששון - דיני ביטוח [45], בעמ' 64). להכרעה בשאלה אם לפנינו זכות תחלוף או זכות שיפוי בעלת סממנים עצמאיים, יכולה להיות השלכה על שורה של שאלות הנוגעות למערכת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב. בין אלה ניתן למנות את שאלת נפקותו של מעשה-בית-דין בין הצדדים, שאלת ההתיישנות ועוד (י' אליאס דיני ביטוח (כרך ב) [46], בעמ' 566-562). השלכות אלה הן בעלות תחולה כללית החורגת מתחומי המקרה הנדון, לכן נוכל להותיר את ההכרעה בהן לעת מצוא (ר' שם ע' 17). 35. שניים משופטי ההרכב (כב' הנשיא ברק והשופט טירקל) בחרו להשאיר בצריך עיון את שאלת סיווגה המדויק של הזכות העומדת לקופות החולים מכוח סעיף 22 לחוק. את הכרעתם בערעור בחרו לבסס אך ורק על שלילת תחולתה הרטרוספקטיבית של העילה באופן שתחול על מזיק שסילק את תביעת הניזוק בהסכם פשרה, קודם לתחילת תוקפו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 36. עולה מהמקובץ כי מאחר שבעניין אבנר לא נדרש בית המשפט העליון להכריע בשאלת סיווג הזכות - תיחלוף או שיפוי בעלת סממנים עצמאיים, העדיף לדחות את ההכרעה לעת מצוא (ר' דנ"א 4194/03 קופת חולים מכבי נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם). 37. שופטי הרוב לא ראו להצטרף לדעתה של כב' השופטת שטרסברג כהן, אשר סיווגה את הזכות כזכות תחלוף, וזאת לאור ההשלכה שיש לסיווג האמור על שורה של שאלות הנוגעות ליחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב, כדוגמת השאלות העולות בעניין דכאן. התוצאה היא שאין הנתבעת יכולה להסתמך על פסק הדין בעניין אבנר לתמיכה בעמדתה. אין לקבל אפוא את עמדתה של הנתבעת שמאחר שפס"ד אבנר מאוחר לפס"ד אלחדד, יש להסתמך על פס"ד אבנר לפיו זכותה של קופת החולים היא זכות תחלוף, וזאת מהטעם הפשוט שלא זו ההלכה שנקבעה בפס"ד אבנר. מאפייני החבות של קופת החולים 38. בהתאם לסעיף 1 ו 3 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הביטוח יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית. עקרונות היסוד של החוק הם שכל תושב זכאי לשירותי בריאות, המדינה אחראית למימון סל שירותי הבריאות וקופת חולים אחראית כלפי מי שרשום בה למתן מלוא שירותי הבריאות שלהם הוא זכאי במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים. מטרת החוק היתה אפוא ליצור מערכת, המאפשרת לחבר בקופה שניזוק בתאונה, לקבל שירות רפואי חינם ללא כל תנאי. החוק גם נתן זכות לקופת החולים נותנת השירות לתבוע מהמזיק השבה של אותם כספים ששולמו בגין הטיפולים הרפואיים. 39. קופת החולים מחויבת במתן טיפול רפואי בהתאם לסעיף 3 ו-21 לחוק בכל עת וללא קשר לשאלת סיבת הצורך בטיפול. כך גם, מחויבת קופת החולים לקבל לשירותיה כל תושב שבחר להירשם בה, ללא הגבלה או תנאי (סעיפים 4 ג' ו-5 לחוק). 40. זכות הניזוק לקבל טיפול רפואי מקופת חולים אינה מסויגת בזמן ואינה קשורה קשר כלשהו לאפשרות קופת החולים לתבוע שיפוי בגין ההוצאות וזאת במובחן, מזכות הניזוק לתבוע תשלום גמלאות מהמל"ל שכפופה על פי סעיף 296 לחוק הביטוח לאומי תשנ"ה-1995 למגבלות שיהוי והתיישנות. 41. הניזוק מחויב לשתף פעולה עם המל"ל בתביעת השיפוי - סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי ולמל"ל אף הזכות לשלול גמלה מניזוק המפר חובה זו. לקופת חולים אין זכות לדרוש מהניזוק שיתוף פעולה שכזה, ואין באפשרותה להתנות את מתן השירות בכל תנאי שהוא. בסעיף 21(ב) לחוק הבריאות נקבע, שאי-תשלום או פיגור בתשלום דמי ביטוח בריאות על-ידי המבוטח, אינם פוטרים את קופת החולים ממתן שירותי הבריאות לפי החוק. יוצא, שכל נפגע בתאונה, תושב הארץ, זכאי לטיפול רפואי מקופת חולים כלשהי - זו שבה הוא חבר ושבאמצעותה יקבל חינם את שירותי הבריאות שלפי החוק. 42. הנה כי כן, אחד מעקרונות היסוד של חוק הבריאות הוא הכוונה להחילו על כלל תושבי המדינה - כולם מבוטחים על-פיו, בהיותם חברים באחת מקופות החולים, וכולם זכאים לקבלת השירותים, על-פי סל השירותים שהוא קובע, מקופת החולים שבה הם חברים. 43. הנתבעת צרפה לסיכומיה (נספח א') טופס של קופת חולים שבסיפא שלו נכתב כהאי לישנא: "חשוב- תעודה זו מיועדת לצורך הגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי. אי הגשת תביעה עלולה למנוע המשך קבלת שירות רפואי מהקופה ותהיה על אחריותו הבלעדית של הנפגע". 44. ניתנה אמת להאמר, לא הובהר בפניי מה המקור החוקי להתליית השרות הרפואי בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי. למטה מהעניין נדמה כי התניית השרות במקרה של תאונת עבודה נעשית, אם בכלל, על ידי קופת החולים ללא בסיס ובניגוד לרציונאל העומד בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. מכל מקום אין הנתבעת יכולה להיבנות מהתעודה נספח א' הנ"ל. 45. הפרקטיקה שהתפתחה בין הצדדים היא: שכל אימת שהניזוק היה מדווח, בשעת קבלת הטיפול הרפואי כי המדובר בתאונת עבודה, נוהגת הייתה התובעת לפנות ראשית למוסד לביטוח לאומי, בהתאם לזכותה על פי סעיף 22 לחוק . 46. קופת החולים עושה ככל אשר לאל ידה, על מנת לברר את החבות ואת היכולת שלה לחזור על הביטוח הלאומי, כשהניזוק מקבל השירות הרפואי טוען שמדובר בתאונת עבודה. לצורך כך הכינה תעודה שאמורה לעודד את מבוטחיה להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי כל אימת שמדובר בתאונת עבודה תוך איום סרק שאם לא יעשה כן ישללו ממנו השרותים הרפואיים. דווקא התעודה הנ"ל מלמדת על תום לבה של קופת חולים אשר מנסה תחילה לגבש חבות של המוסד לביטוח לאומי ופונה למבטחת - הנתבעת דכאן, רק באותם המקרים שהמוסד לביטוח לאומי מתכחש לחבות. 47. המחלוקת בין הצדדים לתביעה דנן מתייחסת לאותם המקרים בהם נטען שהניזוק קיבל שירותים מקופת החולים, ברישומי קופת החולים נרשם כי המדובר בתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי התכחש לכך. ויודגש, בכל אותם המקרים בהם אין הכחשה של המוסד לביטוח לאומי, פונה התובעת ומקבלת מהמוסד לביטוח לאומי דמים (ר' סעיף 1א' לסיכומי התשובה של התובעת וסעיף 4 לסיכומי הנתבעת). יחסי הגומלין בין קופת החולים וחברת הביטוח לאור הרציונאל של חוק ביטוח בריאות 48. כב' השופט אור, עומד בעניין סהר נגד אלחדד, על יחסי הגומלין שבין קופות החולים וחברות הביטוח כי הפיצוי על טיפול רפואי מכוח סעיף 22 מעורר קשיים, המחייבים את המחוקק ליתן דעתו על כך: "המצב שנוצר עם חקיקת חוק הבריאות מצדיק, לדעתי, הסדר כולל בין קופות החולים לבין חברות הביטוח. חברות הביטוח עומדות בדרך כלל מאחורי המזיקים, הנתבעים בתביעות על נזקי גוף. הן שבדרך כלל נושאות בחיוב לשפות את קופות החולים בגין הוצאותיהן על טפולים במבוטחיהן אשר עומדת להן תביעת נזיקין כלפי המזיקים המבוטחים על ידי חברות הביטוח. .. אכן, יתכן ושתי ההערות עליהן עמדתי מצדיקות שהמחוקק יתן דעתו למצב שנוצר עם חקיקת חוק הבריאות, בכל הנוגע להתדיינויות בין קופות החולים והמזיקים ומבטחיהם" (שם, פיסקה 31 ב'). 49. גם בע"א 5690/98 - ד"ר מוניס אורנה ו-2 אח' נ' עאמר הודה . פ"ד נו(3), 562 (להלן: "עניין ד"ר מוניס") מבחין כבוד השופט א' ריבלין בין מעמדה של קופת החולים כנותנת שרות רפואי, לבין מעמד של חברת ביטוח: "אכן, האמרות עליהן סומכים המערערים, עוררו, בעבר, ספק בזכאותן של קופות חולים לתבוע כמיטיבות (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהד' 1997 ,4) בעמ' 1040); אלא שנראה כי ניתן להסירו. "החוק הקנה לקופות החולים, נותנות השרות הרפואי; מעמד משל עצמן, בבואן לתבוע את הוצאות השרות הזה מאת המזיקים" (ד' קציר, שם, שם). 50. יוצא, אפוא, כי מעמדה של קופת החולים, כמי שנושאת בעלות הטיפול הרפואי, בעקבות תאונת הדרכים, הוא בעיקרו מעמד של מי שהטיב נזקי גוף. מעמד זה שונה מדיני הביטוח הכללים. בהבדל ממיטיב רגיל, קופת חולים רשאית לתבוע רק בגין הוצאות שהוציאה בפועל, ולא בגין הוצאות עתידיות. כן אין להביא בחשבון ניכויים הנובעים מדיני הנזיקין, כתוצאה מהתנהגות הניזוק כלפי המזיק, כמו: אשם תורם, הסתכנות מרצון, או הקטנת הנזק. לפיכך, יש להבחין בין מקרה ביטוחי רגיל שהוא סוברוגטיבי, לבין תביעתה של קופת חולים, ששאלת הסוברוגטיביות שלה איננה נקייה מספקות. 51. לאור ההסדרים המיוחדים שנקבעו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, מן הראוי להתייחס באופן שונה לתביעת התחלוף של קופת החולים. ברור כי היא שונה מהזכות הנתונה למוסד לביטוח לאומי שהיא זכות סוברוגטיבית טהורה. תיקצוב שירותי בריאות לרבות נזקי תאונות דרכים 52. הנתבעת טוענת שדחיית התביעה ע"י ביהמ"ש לא תגרום לתובעת כל נזק. טענה זו מבוססת היא על הרציונאל העומד בבסיס חוק ביטוח בריאות ממלכתי. עיקר טענת הנתבעת בעניין זה היא שכיום לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות חייבת התובעת לספק לחבריה שירותי בריאות, הממומנים ע"י המדינה וע"י החברים באמצעות ביטוח בריאות שמשולם למל"ל. כלומר, המדובר בשירותים הניתנים בתמורה למימון שהתובעת מקבלת ולכן, לדחיית התביעה לא תהיה כל השפעה תקציבית על התובעת. 53. אין לקבל עמדה זו שמעקרת מתוכן את הזכות המסורה לקופת החולים מכח סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. אם כל הוצאותיה של קופת החולים מתוקצבות וממומנות בסל הבריאות כי אז אין מקום להעניק לקופת החולים את הזכות לחזור על המזיק או מבטחו כלל ועיקר. העובדה שניתנה זכות החזרה לקופת החולים, היא הנותנת שאין בטענה זו של הנתבעת ממש. נהפוך הוא, מעצם מתן זכות החזרה על המזיק או מבטחו, ניתן ללמוד כי נזקים כאלו אינם מתוקצבים במסגרת הסל ולכן שומה על קופת החולים להשלים את החסר על דרך שימוש בסעיף 22 לחוק. 54. לא זו אף זו, נדמה כי חששה של הנתבעת שתהיה חשופה לכפל פיצויי הוא חשש מדומה, מאחר שהניזוק מנוע מלתבוע את הוצאותיו הרפואיות ממנה, אם מאחר שלא נשא בהם, או אם מכוח הסכם הפשרה שבינו לבין הנתבעת. 55. ויודגש, בכל מקרה שבו אין המדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, אין מחלוקת כי החבות לפצות את התובעת מכח סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מוטלת על הנתבעת. אם מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, החבות מוטלת על המוסד לביטוח לאומי שזכאי לתבוע השבת הסכומים ששילם מהנתבעת מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. בכל מקרה בשני המקרים התוצאה הסופית היא שעל הנתבעת מוטל הנטל לשאת בהוצאות הטיפול הרפואי (בכפוף להסדרים שבין חברות הביטוח, כדוגמת הנתבעת דכאן, לבין המוסד לביטוח לאומי). אין לקבל אפוא את טענת הנתבעת לפיה דחיית התביעה לא תגרום לתובעת כל נזק. מהטעם שאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות חייבת התובעת לספק לחבריה שירותי בריאות הממומנים ע"י המדינה וע"י החברים באמצעות ביטוח בריאות שמשולם למל"ל. מיון זכות השיבוב של קופת החולים 56. עיון בפסיקת בתי המשפט בכל הערכאות מלמד כי סיווג זכות השיפוי של קופת החולים אינו אחיד ותלוי במהות המחלוקת המשפטית. בת"א (שלום ת"א) 025458/04 עירית תל אביב נגד מכבי נקבע (כב' השופטת טולקובסקי) כי זכות התביעה המוקנית לקופת החולים או לנותן שירותים, מכח סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הינה זכות סוברוגטיבית, בעלת מאפיינים מיוחדים ולפיכך מרוץ ההתיישנות , מתחיל במועד בו העובדות המהוות את עילת התובענה, הובאו לידיעת קופת החולים, מכח פניית הניזוק, לקבלת טיפול רפואי. 57. עמדה דומה באותה סוגיה של התיישנות ננקטה גם על ידי המלומד פרופ' יצחק אנגדלד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" (הוצאת יהלום ירושלים מהד' שלישית 2005) גם לדעתו המדובר בתביעת תחלוף עם מאפיינים יחודיים, ובלשונו : "לגבי תביעת השבה של קופות החולים ושל נותני שירותי בריאות אחרים טרם הוחלט סופית על סיווגה בתור תביעה עצמאית או תחלוף אך מאחר שאין במסגרתה אפשרות לתבוע על הוצאות עתידיות יתכן מאד שדין ההתישנות זהה שוב לזה של תביעה עצמאית." (שם בע' 544) 58. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט יוסף שפירא), דחה את הבקשה למחוק על הסף תביעה נגד יצרניות הסיגריות. המבקשות דשם טענו כי לא קמה לקופת חולים זכות תביעה בין היתר בשל כך שסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי הינו סוברוגטיבי והתרופה על פיו הינה בלעדית. המשיבה דשם טענה, כי שאלת הסוברגטיביות של סעיף 22 מוטלת בספק, בשל מחלוקת פוסקים בנדון. לאחר שבית המשפט סקר את כל הפסיקה הרלוונטית ולאור העובדה שהזכות איננה סוברגטיבת נקיה, הוחלט כי אין למחוק את התביעה על הסף (ראה בש"א (ירושלים) 1628/03 Philip Morris USA Inc נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח 2004 (1) 4435). מיון זכות השיבוב על פי דרגת העצמאות - השוואה בין דברי חקיקה 59. יש למיין אפוא את זכות השיבוב לפי מידת עצמאותה. הדעה המקובלת היא שזכות ההשבה לפי חוק הביטוח הלאומי ולפי החוק להטבת נזקי גוף מתבססת על תחלוף. באשר לזכות השיבוב של המל"ל, לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (ר' ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נגד עמית פ"ד נ"ז (4) 433 מפי כב' השופט ריבלין). 60. באשר לזכות מכוח החוק להטבת נזקי גוף קובעת כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין אבנר בע' 65: " הסדר אחר העשוי להשליך על ענייננו מצוי בחוק הטבת נזקי גוף. יש הרואים בהסדר זה הסדר תחלוף מלא, ויש הרואים בו הסדר תחלוף חלקי המכיל אלמנטים עצמאיים. בין כך ובין כך בהסדר זה גלומה השמירה על העיקרון הכללי הנקוט בידינו שלפיו אין הניזוק מפוצה מעבר לנזקו, ואין המזיק מפצה מעבר לנזק שגרם" 61. חוקי התגמולים של הצבא נותנים למדינה לפי הלכת ע"א 166/59 אפריאט נ היועץ המשפטי לממשלה פ"ד טו (2) 1134 (להלן: "הלכת אפריאט"), זכות שיבוב עצמאית. 62. זכות השיבוב לגבי תגמולים המשתלמים לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) נוסח משולב תש"ל 1970, נוסחה במונחים של סוברוגציה. 63. גם בחוקי ההשבה המבוססים על תחלוף, עולה בעיה הנגזרת מהבדלי ניסוח בעלי משמעות מעשית. כך, תביעת השיבוב של המל"ל מכח סעיף 328 היא זכות גם על הגמלה העתידית, אולם ההסדר שונה בתביעות השבה אחרות שלגביהן נקבע במפורש שאין לתבוע שיפוי אלא על הטבות ותשלומים שבוצעו בפועל. בסעיף 1 ו 2 לחוק להטבת נזקי גוף וכן בסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. מיון הזכות כזכות תחלוף בעלת מאפיינים יחודיים 64. כדי למנוע חוסר איזון בזכויות המיטיבים, הניזוקים והמזיקים והתעשרות של אחד הצדדים על חשבון משנהו. דהיינו, יצירת מצב שהניזוק לא יקבל יותר מנזקו, המזיק ישלם על פי הנזק שגרם והמטיב לא יסבול חסרון כיס עקב הטבתו, נולד הצורך ליצור סיווג ביניים של זכות "זכות תחלוף בעלת מאפיינים ייחודיים", במובחן מזכות התחלוף הטהורה. כך למשל לעניין התיישנות, הוצע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם הטיפול הרפואי הראשון או מתן ההטבה הראשונה של גורמי הבריאות או המיטיבים בהתאמה (ר' אנגלרד לעיל בע' 542, בת"א (שלום ת"א) 025458/04). כך גם הוצע, שבאשר לתביעות עתידיות של אותם גופים להם לא הוקנתה זכות תביעה עתידי, למרות סיווג זכותם כזכות תחלוף, יש לאפשר לעותר לקבל פסק דין הצהרתי בקשר להוצאות עתידיות. 65. מסקירת הפסיקה והמלומדים, עולה כי לא ניתן לגזור כלל אחד שיתן תשובה מעשית או פתרון אחיד לכל זכויות התחלוף שאינן נקיות או טהורות ויש לאפיין לכל סוג של מקרים זכות מיוחדת - "תחלוף בעל מאפיינים יחודיים". לאור הרציונאל המונח בבסיס החקיקה, נדמה כי הפרשנות הנכונה של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי הינה שהזכות היא זכות תחלוף סוברוגטיבית בעלת מאפיינים מיוחדים, הנובעים מאופי והיקף חובותיה של קופת חולים כלפי המבוטח - הניזוק. כשם שזכותה של קופת החולים לשלול שירותים רפואיים מחבר מוגבלת, כך גם זכות התחלוף שלה ממזיק או ממבטחו מאופיינת ברמת עצמאות בעלת מאפינים של זכות שיבוב עצמאית. על מי מוטל הנטל לפנות למל"ל. 66. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה על מי מהם מוטל הנטל להתמודד עם המוסד לביטוח לאומי, מקום שהאחרון מתכחש לכך שהתאונה בגינה נתנה התובעת שירותי בריאות לניזוק היא תאונת עבודה. 67. הטענה שמדובר בתאונת עבודה היא טענה שהועלתה על ידי הנתבעת. מלשונו של סעיף 22 לא עולה כל התניה. שכן קופת החולים יכולה לתבוע את הטבת הנזק מהמזיק ממבטחו או מכל אדם אחר בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח. מלשון סעיף 22 עולה כי התביעה כנגד המבטח יכולה להתקיים בשתי חלופות: האחת כאשר יש חבות על פי הדין או לחילופין כאשר יש חבות על פי חוזה ביטוח. עיקר טענתה של הנתבעת הוא כי אין היא חבה לשלם לתובעת מאחר שמדובר בתאונת עבודה והחבות על פי דין מוטלת על המוסד לביטוח לאומי מכח חוק הביטוח הלאומי. כפי שהובהר לעיל, הבסיס מטענה זו נשמט מקום בו לא הכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה כתאונת עבודה. 68. בעניין סהר נגד אלחדד נקבע כי הנטל להוכיח שאת השירותים הרפואיים הדרושים לניזוק יוכל לקבל מקופת החולים, מוטל על חברת הביטוח (ר' עניין סהר נגד אלחדד בע' 752 והשווה גם ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (לא פורסם) ; ופסק דינה של כב' סגנית הנשיאה השופטת אגי בת"א (שלום ת"א) 69694/00 ג'ברי נגד שילוח). לכן לאור העובדה שהמוסד לביטוח לאומי אינו מכיר בתאונות הדרכים כתאונות עבודה ונוכח טענת הנתבעת כי המדובר בתאונת עבודה, הנטל להוכיח כי המוסד לביטוח לאומי טועה וכי המדובר בתאונת עבודה מוטל על כתפי הנתבעת. סיכום ביניים בנסיבות העניין, כשמדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, שבה לא הכיר המל"ל, לקופת חולים זכות תביעה להשבה בגין הטיפולים הרפואיים שניתנו לניזוק בעקבות התאונה. על פי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי נמסרה לקופת החולים הפרורוגטיבה לפנות למזיק או למבטחו בתביעת שיבוב ובמסגרת חובת תום הלב, מוטלת עליה החובה להפנות את הניזוק (חבר הקופה) להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. כך גם מוטלת החובה על הקופה לנסות לגבות ראשית מהמל"ל. אולם כל אימת שהמל"ל מתכחש לחבותו כי אז יכולה היא לפנות למבטח. אין להטיל על התובעת את העול הכרוך בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי בין היתר משום שאין היא יכולה, מכח החוק להתנות את שיתוף הפעולה של הניזוק על דרך שלילת שירותיה ממנו. הסכמי הפשרה בין הנתבעת לבין הניזוק 69. ברובן המכריע של התביעות הגיעה הנתבעת להסכמי פשרה מול הניזוקים. הסכמי הפשרה על פי תכליתם ולשונם נועדו לסלק את תביעותיהם של הניזוקים ולשחרר את הנתבעת מכל חבות בגין התאונות. במסגרת הסכמי הפשרה חתמו הניזוקים על כתבי ויתור בהם הוסכם מפורשות, כי נועדו הם: "לסילוק סופי גמור ומלא של כל תביעותיי ודרישותיי מכל מין וסוג שהוא בעבר ובהווה ובעתיד הנובעות מן התאונה". לכך התווסף ויתורו של כל ניזוק במסגרתו הוא: "מוותר בזה לחלוטין ומוחל באופן סופי ומוחלט על זכויותיי, דרישותיי ותביעותיי". בנוסף לכך הוסכם, כי: "הסכום ששולם לניזוקים כולל פיצוי עבור תביעות מטיבים, במידה וקיימים". 70. בהקשר לכך טוענת הנתבעת כי מאחר שהתובעת הינה מיטיבה, שזכות השיפוי שלה קשורה בעילתם של הניזוקים, הרי שמעצם ויתור הניזוקים על זכויותיהם, הנובעות מהתאונות, מוצתה זכותה של התובעת להשבת התשלומים והנתבעת שוחררה מכל חבות הנובעת מהתאונות. 71. התובעת טוענת שדין הטענה להידחות שכן אין בכוחו של הסכם פשרה בין המבטחת לניזוק להפקיע זכותו של צד שלישי, קרי קופת חולים - התובעת, שלא הייתה צד להסכם. מדובר לטעמה בזכות לשיפוי הקבועה בדין וקמה חזקה שהצדדים להסכם הפשרה יודעים עליה ולפיכך לא יכולים להתפשר עליה. מדובר על זכות של קופת חולים ואין הניזוק יכול לוותר על זכות שאינה שלו. 72. הסכם פשרה ומכתב ויתור מסוג זה, אשר נעשה לפני כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, נדון בעניין אבנר שאוזכר לעיל. בעניין אבנר בשתי הערכאות הראשונות התקבלה תביעת קופ"ח מכבי - המיטיבה, ונפסק כי זכותה לתבוע הוצאותיה מהמבטחות היא עצמאית, ואיננה זכות תחלוף, הזכות אינה נובעת מזכותו של הניזוק, ולכן הניזוק לא יכול היה לוותר עליה במסגרת פשרה.בערכאה השלישית בבית המשפט העליון נקבע: "ככלל, אין הסכם בין שני צדדים יכול לחייב צד שלישי, וזכויותיו של זה אינן נגרעות ואינן משתנות כתוצאה ממנו. לא כך הוא כאשר הצד השלישי (קופת החולים) בא בנעליו של הצד המתפשר (הניזוק), שאז אין בידיו יותר ממה שיש בידי הניזוק. זכויותיה של קופת החולים במקרה דנן נגזרות מזכות הניזוק, והיא באה בנעליו מכוח סעיף 22 לחוק. הסכם הפשרה נחתם קודם לחקיקת החוק, ובכך נסתם הגולל על זכויות הצדדים לפי המשטר המשפטי שהיה קיים קודם לחקיקת החוק (עניין אבנר 59ז - 60א, 61ז - 62ב). 73. הנה כי כן, בית המשפט העליון הגיע בעניין אבנר להכרעה, בשל כך שהסכם הפשרה נעשה קודם לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, במובחן מהעניין דנן, שבו הסכם הפשרה נחתם לאחר חקיקת החוק. בעניין אבנר קובעת השופטת שטרסברג כי: "הוא הדין הוצאות קופת חולים מאז כניסת חוק ביטוח בריאות לגבי תביעות של ניזוקים שטרם הסתיימו ולגבי אירועים שאירעו לאחר כניסת החוק לתוקף. על אלה אין ניזוק ומזיק יכולים להתפשר על תגמולי המל"ל, כל זאת, משום שהזכות מלכתחילה נמצאת בידי המל"ל ובידי קופ"ח" (שם עניין אבנר ע' 65). כלומר כל חברי ההרכב בעניין אבנר תמימי דעים כי תוצאת פסק הדין הייתה הפוכה אם הסכם הפשרה היה נעשה לאחר כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כב' הנשיא ברק שהצטרף בעניין זה לדברי השופטת שטרסברג כהן כותב : "את התוצאה שהגעתי אליה שלפיה יש לקבל את הערעור, אני מבסס על שאלת התחולה בזמן של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות, עלינו לפרש את החוק ולשאול אם הוא חל על מקרה מהסוג שלפנינו, שבו הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת ההתדיינות המשפטית ביניהם לפני כניסתו של החוק לתוקף." (שם עניין אבנר ע' 71). כב' הנשיא ברק לא מיחס לחוק ביטוח בריאות ממלכתי תחולה רטרוספקטיבית מאחר שאינו רוצה לפגוע בזכויות שקנתה חברת הביטוח מכח אותם הסכמי פשרה שנחתמו עובר לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ובלשונו: "לא נראה לי כי תחולתו של החוק על המקרה שלפנינו היא תחולה רטרוספקטיבית. קופת החולים מבקשת לקבל שיפוי על הכספים שהיא מוציאה מאז שנכנס החוק לתוקף בגין הטיפולים שהיא מעניקה, ותעניק, לניזוק. אין היא מבקשת לקבל שיפוי על כספים שהוציאה מכוחו של סעיף 22 לחוק לפני שזה נכנס לתוקפו, עם זאת האפשרות של קופת החולים לתבוע את המזיק ולפתוח מחדש את מערך ההבנות שגיבשו המזיק והניזוק בהסכם הפשרה ביניהם, שנערך לפני כניסתו לתוקף של סעיף 22 לחוק, פוגעת בזכויותיהם. חזקה כי החוק לא התכוון לחול באופן שיפגע בזכויות אלה" (עניין אבנר בע' 71). באופן פרדוקסלי הנתבעת תומכת יתדותיה בדעת המיעוט, שהובעה על ידי כב' השופטת שטרסברג כהן, בעניין אבנר, לעניין סיווג הזכות, שאלה שהושארה שם ב"צריך עיון". ברם, בשאלת תוקפו של הסכם הפשרה, שבין חברת הביטוח לניזוק - חבר הקופה, כל חברי ההרכב בעניין אבנר, תמימי דעים שאין בכוחו של הסכם פשרה, שנחתם לאחר כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לפגוע בזכות שהוקנתה לקופת חולים בדין. עולה מהמקובץ שאם בחרה חברת הביטוח לכרות הסכם פשרה לאחר חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אשר העניק זכויות לקופת החולים, אין הניזוק יכול להתפשר על זכות שאיננה מצויה בידו. הניזוק לא שילם תמורה בגין שירותי הבריאות שקיבל מקופת החולים ואינו מוסמך אפוא להתפשר עליהם (ר' לעיל דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין אבנר). הסכמי השיפוי שבין הנתבעת לבין הניזוקים 74. מצד אחד החתימה הנתבעת את הנזוקים על הסכמים שבהם הם מוותרים על זכויותיהם. מכח אותם הסכמים טוענת היא עתה כי לתובעת אין זכויות כלל ועיקר מאחר שהניזוקים ויתרו עליהם. מצד שני, שימרה הנתבעת בידה את האופציה לתבוע את הניזוק לשפויה, מקום שטענה זו לא תתקבל וחברת הביטוח תחויב לשלם לתובעת בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק. 75. הנתבעת טוענת כי האפשרות העומדת בפניה לתבוע מהניזוקים שיפוי מכח כתבי הויתור אינה פשוטה כלל ועיקר. תביעת שיפוי כאמור, תביא לטענת הנתבעת לערעור מוסד הפשרה ועקרון סופיות הדיון, שכן באם ידעו הניזוקים שיכולים הם להיתבע ע"י הנתבעת לאחר סיום הסכסוך ביניהם בפשרה, יחששו הם מעריכת הסכמי פשרה בעתיד. כתוצאה מכך תוצף מערכת בתי המשפט בתביעות רבות- תביעות ע"פ חוק הפיצויים שינוהלו בביהמ"ש במקום במו"מ עם הנתבעת, ותביעות שיפוי של הנתבעת כנגד הניזוקים. לדעת הנתבעת יהיה זה לא אחראי מצדה לנהוג כך. 76. אין לקבל טיעון מערכתי זה. שנכון לגבי כל הסכם פשרה שבצידו הסכם שיפוי. אם סבורה הנתבעת כי יש לה זכות תביעה עליה לממש זאת ואין היא מופקדת על העומסים בבתי המשפט. אינני סבור, עם כל הכבוד, שהגשת תביעת שיפוי כנגד המבוטחים מכח הסכמי הפשרה יהיה בה לערער את מוסד הפשרה. יחד עם זאת העובדה שהנתבעת שיירה לעצמה זכות שיפוי ויכולה לחזור על הניזוק מלמד כי אם תחויב לא תסבול מכך חסרון כיס. 77. לא זו אף זו, כפי שהובהר לעיל אין בידי התובעת סמכות לאכוף על הניזוק לפנות למוסד לביטוח לאומי. דווקא הנתבעת יכולה מכח אותם הסכמי פשרה, לאלץ את הניזוק לפנות למוסד לביטוח לאומי, שאם לא יעשה כן, כשמדובר בתאונת עבודה, תפעיל את סעיף השיפוי שבהסכם הפשרה שבינה לבינו. הנה כי כן גם מטעם זה יש להעדיף את עמדת התובעת על פני עמדת הנתבעת. אשר על כן, מאחר שהסכמי הפשרה נחתמו לאחר כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי אין בכוחם לשלול מהתובעת זכות שבדין. מכח אותם הסכמים יכולה הנתבעת לאכוף את הניזוק לפנות למל"ל להגשת תביעה. סמכות שאינה מסורה בידי התובעת. זכות התובעת להשבה בגין שרותים שניתנו בבית חולים - סעיף 28 לפק' ביטוח רכב מנועי 78. התובעת טוענת מאחר שבעניין דנן החלק הארי של התביעות שהדיון בהן אוחד, כולל תשלום ששילמה לבית החולים בגין טיפול ראשוני בחדר מיון כאשר התובעת בהתאם לחוק משלמת את הדרישה ואין באפשרותה לערער עליה. כי אז יש להחיל על העניין את הוראת סעיף 28 לפקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) נוסח חדש תש"ל-1970 שעניינו חובה לשלם הוצאות בית-חולים ולפיו: מקום שחבות טעונת-ביטוח מכוסה על-ידי ביטוח - בין שהמבוטח היה חייב באותו ביטוח ובין שהיה פטור ממנו לפי סעיפים 4, 5 או 6, בין שאותה חבות היתה טעונה כיסוי ובין שהיתה פטורה ממנו לפי הסיפה לסעיף 3 - והאדם שמת או שנחבל קיבל - לפי ידיעת המבטח - טיפול בבית-חולים בשל החבלה שנגרמה לו, ישלם המבטח לבית החולים את ההוצאות שהוציא באופן סביר במתן הטיפול, בתנאי שהסכום שעל המבטח לשלמו לא יעלה על ההוצאות שהוציא בית החולים בשל הטיפול בו כחולה-פנים במשך 180 יום או כחולה-חוץ במשך שנה. בית חולים הוגדר בסעיף הנ"ל לפקודת ביטוח רכב מנועי: מוסד בישראל המטפל טיפול רפואי או ניתוחי בחולי-פנים ואינו מתנהל לשם רווחים; הוצאות סבירות הוגדרו: באדם שטיפלו בו כחולה-פנים, לכל יום של אשפוזו בבית החולים - סכום שהוא הממוצע של ההוצאה היומית על כל חולה-פנים להחזקת בית החולים וחבר-עובדיו ולהחזקת החולים שבו ולטיפול בהם; (2) באדם שטיפלו בו כחולה-חוץ - הוצאות הסבירות שהוציא בית החולים למעשה. 79. כאשר מקבל הניזוק טיפול בבית חולים של קופת החולים כי אז האחריות על המזיק או על מבטחו הינה אחריות מוחלטת שאינה תלויה בחבות המזיק כלפי הניזוק עצמו ובחבות המבטח כלפי הניזוק. הדבר נכון גם במקרים שהמבוטח קרי הניזוק הפר את תנאי הפוליסה ואין לו זכות לפיצוי מחברת הביטוח, זכאי בית החולים לתבוע את הוצאות האשפוז מחברת הביטוח. חברת הביטוח חייבת בתשלום ההוצאות הרפואיות מבלי שיש לה זכות לערער על התשלום. לכן במקרים שמדובר בהוצאות טיפול בבית חולים, כמשמעות היגד זה בפקודת ביטוח רכב מנועי, כשמדובר בבית חולים שבבעלות התובעת יש לראות את תביעתה כתביעת בית חולים. 80. התובעת טוענת שגם באותם המקרים שהשירותים ניתנים בבית החולים שאינו בית חולים של הקופה, ללא ערעור, כי אז הזכות הזו משפיעה על היחסים שבינה לבין חברת הביטוח באופן שעל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים ששולמו על ידי התובעת לבית החולים ואין לה כל אפשרות לערער על זכות זו. הנימוק של התובעת הוא שבאותה מידה, בית החולים יכול היה להפנות באופן ישיר לחברת הביטוח דרישה, וזו האחרונה היתה חייבת בתשלום הכסף ישירות לבית החולים. לכן המצב המשפטי לא צריך להיות שונה מקום שהתביעה הוגשה ראשית לתובעת גם כשאין המדובר בבית חולים שבבעלות הקופה. 81. הנתבעת טוענת בסיכומי התשובה לסיכומי התשובה של התובעת (אותם הגישה ללא קבלת היתר), כי הסעיף מדבר על בית חולים וקיים שוני בין בית חולים לבין קופת חולים. קופת חולים לא יכולה עוד לבוא בגדר בית חולים ואין עומדת לה עוד הזכות לתבוע מהנתבע שיפוי בגין טיפול ראשוני בחדר מיון מכח סעיף 28 לפקודה. 82. על פי סעיף 28 (ב) 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל 1970 במידה שמבטח שילם לפי סעיף זה, יהיה פטור מלשלם בעד אותו טיפול על פי חבות אחרת כדין, ובמידה ששילם בעד אותו טיפול לפי חבות אחרת, יהיה פטור מלשלם לפי סעיף זה; יתר על כן, על פי ס"ק (3) במידה שהמבטח שילם לבית-חולים לפי סעיף זה, יהיה פטור מלשלם בעד אותו טיפול לאדם אחר, ובמידה ששילם לאדם אחר הזכאי לאותו תשלום, יהיה פטור מלשלם לפי סעיף זה. 83. אכן, אם בית החולים היה בוחר להפנות את תביעתו לנתבעת הייתה היא חייבת לשלם לבית החולים מכוח סעיף 28 (א) לפקודת ביטוח רכב מנועי ולכן מאחר שהחבות על פי סעיף 28 הנ"ל היא חבות מוחלטת, אין כל הגיון להיטיב את מצבה של הנתבעת לעומת מצב שבו בחר בית החולים לפנות ראשית לתובעת. מה עוד שתשלום כזה בהתאם להוראת סעיף 28 (ב) (2) ו (3) הנ"ל פוטר את המשלם מכל חבות עתידית לתשלום. לסיכום נקודה זו לגבי שירותים שניתנו בבית החולים שבבעלות התובעת, יש לראות את הפניה כאילו נעשתה על ידי בית החולים והנתבעת חייבת להשיב לתובעת מכוחו של סעיף 28 הנ"ל. לגבי תשלומים ששולמו לבית חולים שאינו בבעלות התובעת הזכות שלה להשבת הסכום ששילמה לבית החולים (שאינו בבעלותה), תיגזר מהתשובה לשאלה החבות הכללית של הנתבעת להשיב לתובעת בגין הוצאות שהוציאה לריפוי מבוטח, חבר הקופה בתאונת דרכים שלא הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. זכות השיפוי מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד 1964. 84. הנתבעת טוענת כי זכות השיפוי מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד 1964 (להלן: "החוק להטבת נזקי גוף") . היא זכות סוברוגטיבית. מעצם סיווגה של הזכות כסוברגטיבית בלבד, קיומה תלוי בזכותו של הניזוק (ראה: ע"א 3622/96 אברהם חכם ו-2 אח' נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב (2) 638; פס"ד אלחדד ופס"ד אבנר), לפיכך, אף מכח החוק הנ"ל לא קמה לתובעת הזכות להשבת התשלומים. 85. בעניין ד"ר מוניס, דן כב' השופט ריבלין ביחסי הגומלין שבין מיטיב ניזוק ומזיק בדיני הנזיקין ולאור חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הרציונאל המונח בבסיס יחסי גומלין אלה הוא שהניזוק אינו מפוצה על-ידי המזיק על שירות רפואי שקיבל בלא תשלום בקופת החולים. הניזוק מקבל את ההטבה בלי לשלם עבורה ולפיכך אינו זכאי להיפרע למעלה מנזקו. המיטיב, מצדו, זכאי לקבל את התמורה מאת המזיק, אך זה האחרון אינו נושא בפיצוי העולה על הנזק. 86. סימטריה זו נשמרה גם בעת שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד ‎1994. גם על-פיו, הניזוק המקבל שירותים רפואיים בלא תשלום בקופות החולים מכוח אותו חוק, אינו זכאי לתבוע מן המזיק פיצויים בגין טיפולים רפואיים אלה, ואילו המיטיבה, קופת החולים, נותנת השירותים הרפואיים, זכאית לחזור על המזיק בגין אותו טיפול רפואי (עניין ד"ר מוניס ע' 566ו - 567ב, ד - ה). הוראת סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המקנה לנותן השירותים הרפואיים את זכות החזרה על המזיק, משמרת את ההסדר שנקבע בסעיף ‎4 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) ואת הסימטריה הנובעת ממנו. טענת השיהוי 87. באשר לטענת השיהוי לה טוענת הנתבעת. בין שנה וחצי לשש שנים ממועד התאונות, ובכך לטענת הנתבעת מנעה התובעת ממנה האפשרות לערוך ברור ראוי וענייני ב"זמן אמת", לגבי נסיבות התאונות ושאלת חבותה כלפי התובעת. התובעת טוענת כי, בכל התביעות נשלחו לנתבעת, בסמוך למתן הטיפולים הרפואיים, מכתבי דרישה מפורטים כולל חשבון טיפולים, כאשר כל הדרישות נדחו במכתב סתמי המציין כי עסקינן בתאונות עבודה. גם כאשר פנו לנתבעת במכתב בו נאמר שהמל"ל לא הכיר בתאונה כתאונת עבודה סירבה הנתבעת לשלם עבור הטיפולים הרפואיים. רק לאחר שהתובעת הבינה כי הנתבעת "מתחמקת" מתשלום החליטה בחוסר ברירה להגיש את התביעות לבית המשפט. 88. ההלכה היא שכדי להצליח בטענת שיהוי צריך הטוען לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: להראות שבנסיבות העניין התובע זנח את זכות התביעה , שבמשך הזמן שינה הנתבע מצבו לרעה ושהשיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של התובע. הנתבעת לא עמדה בטיעוניה באף לא אחת מהדרישות הנ"ל (ר' לעניין זה ע"א 6805/99 תלמוד תורה נגד הועדה המקומית פ"ד נ"ז (5) 433 ). אשר על כן לא ראיתי להיזקק לטענת השיהוי. סיכום כשמדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, שבה לא הכיר המל"ל, לקופת חולים זכות תביעה להשבה בגין הטיפולים הרפואיים שניתנו לניזוק בעקבות התאונה. על פי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי נמסרה לקופת החולים הפרורוגטיבה לפנות למזיק או למבטחו בתביעת שיבוב ובמסגרת חובת תום הלב, מוטלת עליה החובה להפנות את הניזוק (חבר הקופה) להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. כך גם מוטלת החובה על הקופה לנסות לגבות ראשית מהמל"ל. אולם כל אימת שהמל"ל מתכחש לחבותו כי אז יכולה היא לפנות למבטח. אין להטיל על התובעת את העול הכרוך בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי בין היתר משום שאין היא יכולה, מכח החוק להתנות את שיתוף הפעולה של הניזוק על דרך שלילת שירותיה ממנו. סעיף 22 מתיר פניה בתביעה להטבת הנזק אל המזיק או מבטחו, לכן זכאית התובעת לפנות לנתבעת שביטחה את הניזוק כנגד הנזקים שבגינם זכה לטיפול מהמוסד הרפואי, פרשנות אחרת מאיינת למעשה את הסכם הביטוח שבין חברת הביטוח לניזוק, שכן חברת הביטוח אמורה לשאת בעלות הטיפול הרפואי לו זכאי הניזוק תמורת הפרמיה בה נשא הניזוק. במידה שחברת הביטוח לא תחויב כי אז, עשויה היא למצוא עצמה נהנית מהטיפול הרפואי לו זכה ניזוק ללא כל תמורה מצידה, תוצאה לא סבירה בעליל. אם סבורה חברת הביטוח כי המדובר בתאונת עבודה כי אז עליה לפנות למוסד לביטוח לאומי ולדרוש השתתפותו מכח סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי. בכוחה של הנתבעת לאכוף את הניזוק לעשות כן מכח הסכם הפשרה שלה איתו. התוצאה היא שהנתבעת חייבת לשלם לתובעת דמים שהוציאה כהוצאות רפואיות בגין כל אחד מהתיקים שאוחדו. שיעור ההוצאות בכל אחד מהתיקים יקבע בהמשך. הנתבעת תשלם הוצאות פסק דין חלקי זה בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. רפואהחובת השבה / זכות השבהקופת חולים