כוונת מרמה בתביעות ביטוח

האם כוונת מרמה בתביעות ביטוח שללת תגמולי ביטוח מהמבוטח ? הכלל הבסיסי לעניין נטל ההוכחה בתביעות ביטוח מורה כי נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח, מוטל על המבוטח, בעוד שעל המבטח, הטוען לפטור מאחריות, הנטל להוכיח קיומו של סייג לאחריות. מהאמור עולה כי המבוטח יוצא ידי חובתו בהוכחת עצם קרות מקרה הביטוח, ואם סבורה חברת הביטוח כי תביעת המבוטח נגועה במרמה, כי אז מוטל עליה נטל ההוכחה. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי אם הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו. בית המשפט פסק כי על אף שאירוע הפריצה בבית התובעת היה אמיתי, לא נעקרה בפריצה זו הכספת ממקומה, וממילא תכולתה לא נגנבה. משכך, זכאית חברת הביטוח להנות מהפטור המוענק לה מכֹח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, באשר אין מנוס מהמסקנה המצערת כי התובעת מסרה לנתבעת עובדות כוזבות, בכוונת מרמה ומתוך מטרה להנות מתגמולי ביטוח עבור תכולה שכלל לא נגנבה, ומשכך נדחית בזאת התובענה. להלן פסק דין בנושא כוונת מרמה בתביעות ביטוח: פסק דין 1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי התובעת כנגד הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח") וכנגד הסוכן. העובדות הצריכות לעניין 2. התובעת רכשה מחברת הביטוח באמצעות הסוכן פוליסה לביטוח דירת מגורים (להלן: "הפוליסה") אשר כללה, בין היתר, כיסוי בגין תכשיטים בסכום של 96,000 ₪ בהתאם לדו"ח סוקר מיום 1/10/03. התובעת טוענת כי לאחר שקיבלה את הפוליסה לידיה, פנתה לסוכן והתלוננה בפניו כי הפרמיה שהיא משלמת, גבוהה מהמקובל, והסוכן "הבטיח" (סע' 6 לכתב התביעה) כי יפעל בחברת הביטוח להקטנת הפרמיה, ולהחזר חלקי של הפרמיה ששולמה "וזאת ללא פגיעה בכיסויים הביטוחיים שנרכשו" (שם), ואכן, ביום 9/5/04 הוצאה תוספת לפוליסה על פיה הופחת סכום הפרמיה שעל התובעת לשלם, והיא אף קיבלה החזר בסך 349 ₪. התובעת מצאה לנכון להדגיש בכתב התביעה כי עם קבלת התוספת לפוליסה, הוסבר לה על ידי הסוכן כי "הוא הותיר את הכיסויים הביטוחיים על כנם, ואולם ביצע בפוליסה "שינויים צורניים" בלבד... מה שהביאו ליכולת להקטנת הפרמיה הגבוהה שנגבתה מלכתחילה" (סע' 7 לכתב התביעה). ביום 6/6/04 נפרצה דירת התובעת בשעה שהיא לא היתה בביתה "תוך שאלמונים עקרו ממקומה את הכספת שנמצאה בדירת התובעת, על תכולתה..." (סע' 8 לכתב התביעה). התובעת הגישה תלונה למשטרת ישראל בגין הפריצה, ואף הודיעה לסוכן על הפריצה. חברת הביטוח שלחה חוקר לבדיקת האירוע ונסיבותיו, והתובעת "שיתפה עימו פעולה באופן מלא, ותוך שהיא מסייעת ועושה כל שנדרש, ואף מעבר למקובל (??) לבירור חבות נתבעת 1 (חברת הביטוח - ד.ג.) והיקפה" (סע' 10 לכתב התביעה). התובעת חוזרת וטוענת כי "על אף שהכספת היתה ממוקמת בחדר הבטחון בדירת התובעת, במקום בלתי גלוי, הרי שנעקרה היא ממקומה ונגנבה מהדירה על תכולתה" (סע' 12 לכתב התביעה). משכך עותרת התובעת לפיצוי בגין נזקיה הכוללים את הכספת ותכולתה, נזק לשמשות "אומניות" (סע' 13 לכתב התביעה) ו-2 זוגות משקפי שמש. בהמשך מוצאת התובעת לנכון לציין בפעם השלישית כי עמדה בכל תנאי הפוליסה, וכן היא מבהירה כי תכשיטיה היו מאופסנים בכספת וכי "הפורצים עקרו את הכספת ממקומה וזו נגנבה על מלוא תכולתה" (סע' 16 לכתב התביעה). התובעת מלינה על כי חברת הביטוח לא נהגה על פי חובתה בהתאם לסע' 23(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") ולמרות ששיתפה פעולה עם חברת הביטוח וחוקריה, לא השיבה לה חברת הביטוח, לא נענתה לדרישותיה, ולא נימקה את שתיקתה, שתיקה שהופרה רק כעבור כ-3 חודשים מאז אירוע הפריצה, ובעקבות משלוח מכתבה של התובעת לחברת הביטוח, וגם לאחר מכן לא קיבלה התובעת תשובה עניינית ומנומקת. התובעת טוענת כי רק בחלוף למעלה מחמישה חודשים נדרשה במפתיע על ידי חברת הביטוח, להמציא מסמכים שונים להוכחת תביעתה, ובסופו של דבר, נאלצה להגיש את התובענה דנן. הנתבעים אינם כופרים בקיומו של אירוע הפריצה, אולם כופרים בחבותה של חברת הביטוח לפצות את התובעת בהתאם לפוליסה שכן לטענתם, התובעת לא רק שלא הוכיחה את גניבת התכשיטים כנטען בכתב התביעה, אלא ש"התובעת מסרה בכוונת מרמה, לחוקר מטעם הנתבעת עובדות כוזבות, והעלימה ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח הנטען ובנוגע לחבותה של הנתבעת" (סע' 17ד' לכתב ההגנה), ומשכך, עותרים הנתבעים לדחיית התובענה. נטל ההוכחה 3. הכלל הבסיסי לעניין נטל ההוכחה בתביעות ביטוח מורה כי נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח, מוטל על המבוטח, בעוד שעל המבטח, הטוען לפטור מאחריות, הנטל להוכיח קיומו של סייג לאחריות. מהאמור עולה כי המבוטח יוצא ידי חובתו בהוכחת עצם קרות מקרה הביטוח, ואם סבור המבטח כי תביעת המבוטח נגועה במרמה, כי אז מוטל עליו נטל ההוכחה. סע' 25 לחוק הביטוח קובע: "25. מרמה בתביעת תגמולים הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". דיון 4. בבודקי את עובדות המקרה אשר בפניי, דומני כי אין מנוס מהמסקנה כי התובעת-המבוטחת מסרה למבטח עובדות כוזבות. זה המקום לציין כי עדותה של התובעת היתה שזורה שתי וערב באי דיוקים וסתירות, ועל פי התרשמותי לא דיברה התובעת אמת, ותביעה זו לא באה לעולם אלא כדי לנצל את אירוע הפריצה בביתה, על מנת לקבל מהנתבעת תגמולי ביטוח אשר היא אינה זכאית להם, ואפרט: ראש וראשונה יש לקבוע כי ביום 6/6/04 ארעה פריצה בדירת התובעת. מדברי התובעת עולה כי התובעת הינה תכשיטנית, ועוסקת בתיקון, ייצור ומכירת תכשיטים. התובעת טענה כי התכשיטים המבוטחים היו בכספת בזמן הפריצה, וכי כספת זו נעקרה מהקיר ונגנבה יחד עם התכשיטים והכסף שבתוכה, אלא מאי? התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת מקרה הביטוח לכל פרטיו לרבות גניבת הכספת, ובסופו של יום הגעתי למסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת גניבת הכספת, ומכל מקום, ועל פי מבחן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי, ההסתברות שהכספת לא נגנבה עולה לאין שיעור על ההסתברות שהכספת נגנבה. בכתב התביעה הבהירה התובעת כי "הכספת היתה ממוקמת בחדר הבטחון בדירת התובעת, במקום בלתי גלוי... נעקרה ממקומה ונגנבה מהדירה על תכולתה" (סע' 12 לכתב התביעה). התובעת הבהירה בכתב התביעה כי מיד עם גילוי הפריצה לדירתה היא הודיעה על כך למשטרת ישראל, ואכן מנ/3 שהוא תיק המשטרה - מדו"ח הפעולה מיום 6/6/04 עולה כי השוטרת שהגיעה לדירתה - סמ"ש קצב הילה כתבה כי "הדירה נפרצה, כרגע נגנב תכשיטים, יהלומים, כ-2000 דולר ו-30,000 יורו, ולערך 3000 - 4000 ₪...". דיווח זה בדו"ח הפעולה נרשם על סמך הודעתה של התובעת מאותו יום, ודוק: אין בהודעה כל זכר לקיומה של כספת ו/או לעקירתה וגניבתה על תכולתה. בחקירת התובעת בדיון בבית המשפט ביום 4/9/05 טענה התובעת כי "אני לא יודעת אם בדו"ח המשטרתי ציינו שהכספת נעקרה מהקיר" (עמ' 2 שורה 20) ולא ברור מי היה צריך לציין, והלא התובעת היא זו שמסרה את האינפורמציה הרלבנטית לחוקרי המשטרה, ועובדה היא, שהיא לא מצאה לנכון למסור למשטרה אינפורמציה כה רלבנטית ומרכזית, כגון עקירת הכספת מהקיר וגניבתה על תכולתה. בחקירתה של התובעת בדיון מיום 19/2/06 היא טענה כי "אני אמרתי (לשוטרים - ד.ג.) שהיתה כספת ושנגנבו לי כל התכשיטים מתוך הכספת..." (עמ' 2 שורות 7-6) וראה זה פלא, באמירות אלו לבית המשפט, אין זכר לעקירת הכספת מהקיר, אלא לטענת התובעת - תכשיטיה נגנבו מתוך הכספת, משמע - הקורא את עדותה מבין כי אין מדובר בעקירת הכספת מהקיר, אלא בגניבת תכשיטים מתוך הכספת. ודוק: בתצהירה טענה התובעת "בכניסתי לדירה, מיד הבחנתי כי בדירה שרר אי סדר רב וכי הדירה הפוכה על תכולתה. מיד ניגשתי לחדר הבטחון כדי לבדוק אם הכספת, אשר היתה מקובעת לקיר הבטחון ומוסתרת, נפרצה, לתדהמתי גיליתי שהכספת לא נפרצה כי אם נעקרה כליל וכי התכשיטים אשר היו בתוכה נגנבו עימה" (סע' 17 לתצהיר) ושוב עולה תמיהה, אם "מיד" עם כניסתה לדירה נחפזה התובעת לחדר הבטחון לבדוק מה קורה עם הכספת, הכיצד לא מסרה לשוטרים שהגיעו מיד, על עקירת הכספת?? כאמור, אין זאת אלא שהכספת כלל לא נעקרה, וממילא התכשיטים שהיו בה לא נגנבו. גם עדת התביעה הגב' גלית גולדברג אשר היתה עם התובעת במועד כניסתה לדירה, מסרה תצהיר והבהירה כי "התובעת ניגשה מיד לחדר הבטחון בדירה, היתה נסערת ובוכיה ואמרה לנו כי הכספת נגנבה וכי היו לה בפנים תכשיטים רבים..." (סע' 10 לתצהיר), ועדות זו בתצהיר אך מחזקת את חוסר אמינותה של התובעת, שכן, אם היתה "נסערת ובוכיה" משום שהכספת נעקרה מהקיר על תכולתה, הכיצד לא סיפרה זאת לשוטרים שהגיעו לביתה?? בהמשך התברר כי התובעת נחקרה על ידי החוקר מר פנחס שטייאר אשר תמליל שיחתו עם התובעת צורף וסומן נ/5. מנ/5 עולה כי החוקר שאל את התובעת האם דיווחה לחוקרי המשטרה על גניבת הכספת, ותשובתה היתה "לא זוכרת" וכאשר נשאלה מדוע לא דיווחה לחוקרי המשטרה על גניבת הכספת, ענתה התובעת "אני אמרתי לשוטרים שגנבו לי את כל מה שהיה בכספת", אלא שאמירות לכאוריות אלו אינן מוצאות ביטויין לא בדו"ח הפעולה של החוקרת המשטרתית, ולא בהודעתה של התובעת, ולמען האמת - המילה "כספת" כלל לא הוזכרה על ידי התובעת בהודעתה למשטרה, והמסקנה הבלתי נמנעת היא, שהכספת בביתה של התובעת - אם אכן היתה במקום כספת - לא נעקרה מהקיר, וממילא לא נגנבה על תכולתה, והודעתה של התובעת באשר לפירוט התכשיטים שנגנבו לכאורה, הינה שקרית. דוגמא להתנהלותה השקרית של התובעת הינה דיווחיה לגבי גניבת שעון מסוג קרטייה. בהודעתה למשטרה, התלוננה התובעת על גניבת תכשיטים, יהלומים וכסף מזומן, אולם לא הזכירה את עניין השעון, עובדה מפתיעה לכשעצמה שכן שעון אינו "תכשיט", והדעת נותנת כי אדם אשר נגנב לו שעון קרטייה, יאמר מיד כי השעון נגנב, ממש כפי שהעיד השמאי רובי לוי באומרו "אני כבר בדקתי אלפי פריצות, וכשאני בא לפריצה, דבר ראשון אומרים לי תמיד את הדברים הגדולים, המשמעותיים, ובמקרה זה המבוטחת לא עשתה את זה" (עמ' 9 שורות 28-27) אכן, התנהגות מעוררת תמיהה, ומחשידה. בחקירתה על ידי חוקר הנתבעת - מר פנחס שטייאר - ביום 22/7/04 נשאלה התובעת מתי רכשה את שעון הקרטייה, ותשובתה היתה "לא רכשתי, קיבלתי את השעון הזה מאח שלי..." אלא מאי? בחקירה קודמת של אותו חוקר מיום 7/6/04 טענה התובעת כי "הקרטייה שהיה בכספת נרכש בשנה האחרונה ממישהו שמתעסק בתכשיטים ששמו אבי או אלי, ואני אשיג לך קבלה ממנו, שילמתי בעדו בסביבות 7000 דולר. השעון נרכש מאדם פרטי ואני אמסור לך את פרטיו". כאשר אימת החוקר את התובעת עם תשובתה בחקירה האחרת, ניסתה התובעת להסדיר את הסתירה באומרה "כן, הסתדרתי בינינו, ביני לאח שלי על כסף שהיה מגיע לו", והנה כי כן, מקור רכישת שעון הקרטייה נותר עלום, אלא שבכך לא סיימה התובעת לספר את שלל גירסאותיה באשר לרכישת שעון הקרטייה, ובחקירתה בבית המשפט ביום 4/9/05 מסרה התובעת גירסה שלישית באשר למקורו של שעון הקרטייה באומרה "הוא (השעון - ד.ג.) התקבל ממישהו שהייתי איתו בקשר. שמו לא רלבנטי ואני לא מעוניינת לומר את שמו. אישיות מוכרת, ואני מעדיפה לשמור על סודיות" (עמ' 1 שורות 18-16). התובעת הוסיפה וטענה כי "כשדיווחתי על הגניבה אמרתי שהשעון התקבל במתנה" (שם, שורה 19), אלא שהתובעת לא פרטה לאילו מהדיווחים היא מכוונת, שכן בכל "דיווח" נמסרה אינפורמציה שונה שאינה עולה בקנה אחד עם האינפורמציה האחרת שניתנה באותו עניין. בהמשך העידה התובעת "אני יודעת שהשעון נרכש דרך מישהו שרצה למכור, ולכן אני לא יודעת אם יש למי שקנה את השעון עבורי קבלה" (עמ' 2 שורות 5-4) וזאת בניגוד גמור ומוחלט להצהרתה כי היא עצמה רכשה את השעון בסכום של 7000 $ וביכולתה להמציא קבלה על הרכישה. בחקירתה מיום 19/2/06 טענה התובעת בפעם הראשונה ובמפתיע כי "שעון הקרטייה שנגנב נרכש מאדם פרטי כשעון משומש" (עמ' 2 שורה 15) ולא היה בפיה הסבר מדוע היותו של השעון משומש, הועלה לראשונה במסגרת חקירתה בבית המשפט. בהמשך, ומשעלה חשד כי התובעת ממשיכה ועונדת שעון קרטייה גם לאחר ניסיון הגניבה, טענה התובעת כי מדובר בשעון מזוייף, ולא היה בפיה הסבר מניח את הדעת מדוע סרבה להראות לחוקר חברת הביטוח את השעון המזוייף. באשר ליהלומים - התובעת הודיעה לשוטרים שהגיעו לדירתה כי נגנבו "יהלומים". בחקירתה על ידי חוקר חברת הביטוח ביום 7/6/04 הבהירה התובעת כי "אני עונדת באופן קבוע עגילים, אחד משובץ יהלום" וכן "אני עונדת באופן קבוע שרשרת... עם יהלום", משכך נשאלת השאלה אילו "יהלומים" נגנבו, או אז הבהירה התובעת לחוקר חברת הביטוח כי ברשותה טבעת זהב משובצת יהלום, ומדבריה עולה כי זהו היהלום היחיד שנגנב. בחקירת חוקר הביטוח מיום 22/7/04 נחקרה התובעת פעם נוספת לגבי "היהלומים" שנגנבו, או אז ענתה התובעת במפתיע כי "נגנב לי יהלום של לקוח בלבד, אחד. אין לי יהלומים ואני לא מחזיקה יהלומים" וכאשר נשאלה למה התכוונה כאשר דיווחה לשוטרים על גניבת "יהלומים", ענתה באופן מתחמק "תכשיטים שלי ותכשיט של הלקוח שלי ותכשיטים" ולא נותר אלא להרים גבה בפליאה אל מול לוליינותה הלשונית של התובעת, בנסותה לטעון כי נגנבו "יהלומים" אשר לדבריה לאחר מכן, כלל לא היו ברשותה. בהמשך, בחקירתה בבית המשפט ביום 4/9/05 טענה התובעת במפתיע כי "היו לי עגילי יהלומים" (עמ' 1 שורה 13), אולם בחקירתה בבית המשפט ביום 19/2/06 טענה "אני לא זוכרת אם ענדתי בזמן הפריצה עגיל עם יהלום" (עמ' 3 שורה 26), ובסופו של דבר, לא השתכנעתי כי נגנבו מהתובעת "יהלומים" או אפילו יהלום בודד. בהמשך המשיכה התובעת והסתבכה במתן תשובות סותרות או בלתי מתקבלות על הדעת, והותירה על בית המשפט רושם גרוע ביותר, וניכר היה כי איננה דוברת אמת, אולם מפאת כבודה לא אמשיך ואפרט את הסתירות הרבות. 5. מהאמור עולה כי על אף שארוע הפריצה בבית התובעת היה אמיתי, לא נעקרה בפריצה זו הכספת ממקומה, וממילא תכולתה לא נגנבה. משכך, זכאית הנתבעת להנות מהפטור המוענק לה מכֹח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, באשר אין מנוס מהמסקנה המצערת כי התובעת מסרה לנתבעת עובדות כוזבות, בכוונת מרמה ומתוך מטרה להנות מתגמולי ביטוח עבור תכולה שכלל לא נגנבה, ומשכך נדחית בזאת התובענה. התובעת תשלם לנתבעים ביחד ולחוד שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.אי גילוי / הסתרת מידע / כוונת מרמה (ביטוח)פוליסהמרמהתביעת ביטוח