להלן פסק דין בנושא ערעור חוב פרמיות ביטוח: פסק דין לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א יפו (כב' השופט דלוגין יאיר) מיום 12.8.2007 במסגרתו נתקבלה תביעתה של המשיבה - למעט סכום מסויים - שהוגשה כנגד המערער, לתשלום חוב בגין פרמיות ביטוח שהונפקו אך לא שולמו (ת.א. 730144/06). רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא 1. המערער הזמין מהמשיבה מספר פוליסות ביטוח ואלה הונפקו בעבורו. המערער חתם על הוראות קבע לתשלום הפרמיות. לימים הבנק לא כיבד את הוראות החיוב, ולמערער נוצרה יתרת חוב אצל המשיבה. בגין חובות אלה הגישה המשיבה תביעה על סך של 16,174 ₪ בסדר דין מקוצר לבית המשפט קמא. התביעה נסמכה על תדפיסים המפרטים את התנועות שנעשו בחשבון (התדפיסים צורפו כנספחים לתצהירה של הגב' פרימו ; להלן - הנספחים). 2. המערער ביקש להתגונן בטענה כי התחייב לשלם סך של 11,000 ₪ חלף סך של 17,000 ₪ כך שכעת חובו עומד על 6,000 ₪ בגין הפרמיות. עוד טען המערער כי המשיבה חבה לו כספים בסך של 35,000 ₪ בגין פסק דין שניתן לטובתו (10.11.2005), לאחר שנחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן - הסכם הפשרה) (ת.א. 38530/04). זאת, לאחר שהעבירה את כספי הזכייה לבא-כוחו דאז, עו"ד קורנבאלו (להלן - עוה"ד), שנעלם עם הכסף, חרף הוראותיו כי את התשלום יש לבצע ישירות לידיו. בנוסף, המערער טען כי ביקש מהמשיבה כי תקזז מסכום פסק הדין כל חוב שקיים, בטרם ביצוע התשלום, וזו לא עשתה כן, ואין לה להלין אלא על עצמה. עוד טען המערער כי המשיבה חבה לו סך של 1,500 ₪ + מע"מ בגין ההוצאות שנפסקו לטובתו במסגרת החלטה בבקשה שנדונה באותה התביעה (להלן - ההוצאות שנפסקו). 3. בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבה ברובה. בגין פוליסת אחריות מקצועית מס' 3483196 קבע בית המשפט קמא, על פי נספח ג', יתרת חוב בסך 1,578$ השווים ל- 7,435 ₪ (שער של 4.712). בגין פוליסת עבודות קבלניות מס' 50241325 קבע בית המשפט קמא, על פי נספח ג1, כי אין כל יתרת חוב. בגין פוליסת עבודות קבלניות מס' 4929085, על פי נספח ג2, יתרת חוב בסך 5,029 ₪.סך כל החוב על פי קביעת בית המשפט הינו 12,464 ₪, קרן. 4. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער כי התחייב לשלם רק סך של 11,000 ₪, מאחר שטענתה זו לא נתמכה בכל ראיה מלבד עדותו של המערער. 5. נספחים ג-ג2 נערכו על ידי מי מטעם המשיבה, בשם עליזה גבע אילוז, והוגשו באמצעות הגב' פרימו. נספחים אלו מכילים רשומה ממוחשבת של פירוט התנועות הכספיות שנעשו בפוליסות. המערער טען כי יש לדחות ראיות אלו שכן הן בגדר עדות מפי השמועה. המשיבה טענה כי המדובר ברשומה מוסדית, והמערער טען שלא הוכח כן. עוד טענה המשיבה כי המערער לא התנגד להגשת המסמכים במועד בו היה עליו לעשות כן. בית-משפט קמא קבע כי יש לדחות טענה זו, הואיל והמערער מנוע בשלב שמיעת ההוכחות להעלות את ההתנגדות. כבר במהלך קדם המשפט ראה המערער את תצהירה של פרימו ואת הנספחים המדוברים, וחרף זאת לא נשמעה כל התנגדות להגשתם. בהתאם לתקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין) דחה בית המשפט קמא את טענת המערער, בשל העובדה כי יכול היה להעלותה קודם לכן במהלך קדם המשפט. בנוסף, יש לציין כי המערער לא התנגד להצגת הנספחים כ"רשומות מוסדיות" בעת שהוצגו לפניו, ומכאן כי ישנה הנחה כי המערער מסכים כי הרשומה המוסדית עומדת בתנאים שנקבעו לכך. 6. בהתייחס לטעת הקיזוז, קבע בית המשפט קמא כי המשיבה לא התרשלה. במסגרת הסכם הפשרה נקבע כי הכספים ישולמו "לתובע באמצעות בא כוחו". ביום 10.11.2005, המועד בו בית המשפט נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, שלח המערער מכתב לעו"ד מילס, נציגת המשיבה, בדרישה כי ההמחאה תוצא לפקודתו, ותשלח לכתובתו (נ/4 לפני בית המשפט קמא). הגם שבמכתב לא צויין מדוע יש לנהוג כך. בית המשפט קמא הדגיש כי במועד זה, המערער ואשתו כבר ידעו, על פי השמועה, כי עו"ד קורנבלאו מועל בכספי לקוחותיו. בתגובה למכתב, שלחה עו"ד מילס מכתב תשובה ביום 13.11.2005. במסגרת המכתב הודיעה למערער, כי היא מסרבת לדרישתו לאור האמור בהסכם הפשרה. המערער טען, לפני בית המשפט קמא, כי שלח מכתב נוסף ביום 18.11.2005 במסגרתו חזר על דרישתו כמקודם, בתוספת הנימוק, כי ישנו חשש שעו"ד קורנבלאו ייקח את הכספים לעצמו. המערער טען כי המכתב נשלח בפקס, אך לא הוצג אישור שליחתו ולאחר שעו"ד מילס הצהירה בתצהירה כי מכתב זה לא נתקבל. המערער ויתר על חקירתה של עו"ד מילס. עוד הצהירה עו"ד מילס כי ביום 21.11.2005 שוחחה עמה אשתו של המערער, שביקשה לדעת האם הכספים הועברו לעו"ד קורנבלאו אם לאו. עו"ד מילס שלחה מייל למשיבה בעניין, ונענתה כי ההמחאה נשלחה ישירות לידי עו"ד קורנבלאו (המייל הנטען לא צורף לתצהיר). עוד הצהירה עו"ד מילס כי ביום 26.12.2005 התקשר המערער וביקש להגיע בכדי לצלם את הסכם הפשרה ופסק הדין. המערער ציין כי אינו מצליח לתפוס את עו"ד קורנבלאו, שאמר לו כי הכספים טרם הגיעו. לאחר השיחה הגיעו המערער ואשתו למשרדה. עו"ד מילס מסרה להם העתק מהסכם הפשרה ומפסק הדין, ובהמשך העבירה בפקס את צילום השיק שנרשם לפקודת עו"ד קורנבלאו. המערער העיד כי הביע לפני עו"ד מילס את חששו מעו"ד קורנבלאו, הן בפגישות עמה והן בשיחות, ובתגובה לדבריו הבטיחה עו"ד מילס כי השיק יהיה לפקודתו ויישלח לעו"ד קורנבלאו. עו"ד מילס הכחישה בתצהירה גם גרסה זו. לטענתה, מעולם לא ביקש המערער כי ההמחאה תרשם על שמו, וממילא לא הוסכם כי כך תעשה. כן היו רק שתי פגישות בינה לבין המערער. בית המשפט קמא ביכר את גרסתה של עו"ד מילס על זו של המערער ומהסיבות הבאות: גרסת המערער סותרת את האמור במכתבה של עו"ד מילס; אין כל סיבה מדוע תשנה עו"ד מילס את עמדתה ותבטיח את אשר נטען; עו"ד מילס הכחישה מפורשת את גרסת המערער; יש לזקוף לרעת המערער את העובדה כי ויתר על חקירתה של עו"ד מילס. עוד קבע בית המשפט קמא, כי לא הוכח כי עו"ד מילס קיבלה את מכתבו השני של המערער מיום 18.11.2005. המערער לא צרף את אישור הפקס כראיה לשליחת המכתב. עו"ד מילס הכחישה את קבלת המכתב, וכאמור, לא נחקרה על גרסתה זו. כן, קבע בית המשפט כי אין סביר בעיניו כי עו"ד מילס קיבלה את המכתב והתעלמה ממנו, על אף שלמכתב הראשון הגיבה מיידית. 7. בהתייחס לפרשנות המשפט "סכום הפשרה ישולם לתובע באמצעות בא כוחו", דחה בית המשפט קמא את פירוש המערער, לפיו הכוונה כי יירשם שיק לפקודתו והוא יימסר לבא-כוחו. בית המשפט קמא דחה את הגרסה מכמה סיבות: ראשית, אין בכך היגיון. לגישת המערער מדוע שלא תשלח ההמחאה ישירות לידיו? שנית, קיים נוהג כי הסכום מועבר לידי בא-הכוח על מנת שיוכל לנכות את שכר טרחתו, ולאחר מכן להעביר את היתרה ללקוח. 8. בהתייחס לדרישת המערער מיום 10.11.2005, מאחר שהמערער לא פרט את הסיבה לדרישתו, וכן לאור לשון הסכם הפשרה, קבע בית המשפט קמא כי עו"ד מילס פעלה באופן סביר. זאת בניגוד למערער, אשר לפי בית המשפט קמא התרשל. רשלנותו באה לידי ביטוי בכך, שמרגע שהשמועות על עו"ד קורנבלאו הגיעו לאזניו, היה עליו ליידע מיידית את עו"ד מילס, ואת המשיבה. כן היה המערער יכול ליזום פניה לבית המשפט שנתן את פסק הדין, בכדי לעצור את העברת הכספים עד לבירור טיב השמועות. 9. בהתייחס לדרישת המערער לקיזוז ההוצאות שנפסקו, בית-משפט קמא קבע כי הסכם הפשרה הינו כולל וסופי ומוציא את סכום ההוצאות אשר לא נכללו בו, ועל-כן אין כל מקום לקזז לסכום זה. 10. עוד קבע בית-משפט קמא, כי טענת המערער כי ביקש מהמשיבה כי תקזז מסכום פסק הדין כל סכום שהוא חב בו, נטענה בצורה סתמית וכללית, ומבלי שתוכח. מפאת כן יש לדחות גם טענה זו. 11. סוף דבר קיבל בית-משפט קמא את רובה של התביעה, והורה למערער לשלם למשיבה סך של 12,464 ₪ קרן. טענות הצדדים 12. המערער טוען כי שגה בית-משפט קמא משקיבל את הנספחים, שצורפו לתצהירה של הגב' פרימו, על אף שאלה לא נערכו על ידה, ומהווים עדות שמועה. טרם החקירה הודיעו באי-כוח הצדדים כי הם מתנגדים לכל עדות שמועה או עדות בלתי קבילה, וכי אם יחקרו על מסמכים שכאלו, לא ייחשב הדבר כאילו הסכימו לקבלם, והם יוכלו לטעון לעניין זה בסיכומים. רק במהלך החקירה התברר כי הנספחים לא נערכו על ידה, והיא אך מניחה כי מה שהוקלד במסמכים נכון הוא, ממילא לא היה מקום להתנגד לקבילות המסמכים קודם לכן. בית המשפט קמא קבע כי ניתן היה לידע קודם לכן מי ערך את המסמך, ומתוך הסתכלות בו, שכן בראש העמוד מצויינת הגב' אילוז כ"גובה". טוען המערער, כי אין הדבר כך, מפני שקודם להודאתה של הגב' פרימו, לא ניתן היה לדעת מה משמעות ציון שמה של גב' אילוז. מעבר לזאת, טוען המערער כי המועד הנכון להעלאת ההתנגדות לנספחים הינה במהלך חקירת העד המגיש אותם. רק במועד זה, למעשה מוגש המסמך, לאחר שהעד המגיש נחקר עליו. בהתייחס לדברי בא-כוח המשיבה אשר ציין במהלך קדם המשפט כי הנספחים הינם רשומה מוסדית, טוען המערער, כי הואיל והנספחים הוגשו באמצעות מצהיר ולא כרשומה מוסדית, אין זה משנה מה טען בא כוח המשיבה. כל עוד לא הוכח כי אלו עומדים בתנאי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), הם אינם בגדר רשומות מוסדיות. 13. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט בקביעתו כי אין לבצע קיזוז. עו"ד מילס הודתה בתצהירה כי רעייתו שוחחה עמה ביום 21.11.2005 (שישה ימים לפני הדפסת השיק). לטענת המערער מטרת הפגישה הייתה לבקש כי השיק יועבר אליהם, ולהתריע מפני שליחת השיק לעו"ד קורנבלאו, שאם לא נאמר כן מדוע נקבעה פגישה בין הצדדים. עוד טוען המערער כי עו"ד מילס הודתה כי ביקשה ביום 21.12.2005 מחברת כלל כי השיק יועבר "למשרדנו". הסיבה בגינה ביקשה עו"ד מילס כי השיק יגיע למשרדה, ולא ישלח לעו"ד קורנבלאו, הינה בשל בקשתם של המערער ורעייתו, אך בשלב זה הם כבר אחרו את המועד. 14. המשיבה תומכת יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט קמא. המשיבה טוענת כי צירפה את הנספחים לכתב התביעה ולתצהירה של גב' פרימו. המערער ראה כבר באותה העת כי המסמכים המצורפים נחזים להיות רשומה מוסדית. לפיכך המועד להתנגד לקבילותם של הנספחים היה כבר בעת הגשת בקשת הרשות להתגונן. המערער לא התנגד במסגרת הבקשה, לא עם קבלת תצהירה של גב' פרימו, ולא בישיבה המקדמית, שנערכה ביום 30.5.2007, על אף דברי ב"כ המשיבה כי "יש דפי חשבון של כלל שמהווים רשומה מוסדית לכל דבר". הדין קובע כי מי שלא התנגד להגשת ראיה נחשב כמי שהסכים לקבלתה. המשיבה מחזקת טענתה זו בקביעתו של בית המשפט קמא, כי זו המסקנה המתבקשת גם מתקנה 149 (ב) לתקנות סדר הדין. יתירה מזו, המערער לא הביא כל טעם מדוע לא התנגד במועד, ונראה כי נהג כך במכוון מתוך כוונה לחקור את גב' פרימו על תכנם. המשיבה טוענת כי יש לדחות את טענת המערער, כי לא יכול היה לדעת קודם לחקירת הגב' פרימו כי לא היא ערכה את הנספחים. המערער יכול היה לעמוד על כך מסעיף 2 לתצהירה, בו נאמר, כי התצהיר ניתן מתוך עיון במסמכים ומתוקף תפקידה בחברת כלל. כאמור, המערער יכול היה להסיק זאת גם מציון שם "גובה" שונה. לא זו אף זו, נראה מחקירתו את הגב' פרימו כי ידע כי היא לא ערכה את הנספחים. המשיבה טוענת כי המערער איננו יכול להסתמך על האמירה הכללית כי הצדדים מתנגדים לכל עדות שמיעה וכו'. אמירה זו נאמרה לאחר הישיבה המקדמית ובראשית דיון ההוכחות, כאמירה צופה פני עתיד. בנוסף, טוענת המשיבה כי הוכח מדברי העדה בחקירתה שהנספחים הינם רשומה מוסדית, ואשר על כן הוגשו כדין בהתאם להוראת סעיף 36 לפקודת הראיות. 15. בהתייחס לטענת הקיזוז טוענת המשיבה כי המערער לא הצליח להוכיח כי מכתבו מיום 18.11.2005 הגיעה לידי עו"ד מילס. כן לא הצליח המערער להוכיח כי הוא ורעייתו פנו באמצעות הטלפון, ובפגישה פנים אל פנים אל עו"ד מילס בכדי לבקש כי תרשום את ההמחאה לפקודתם. המשיבה טוענת כי עדותה של עו"ד מילס, שאיננה צד לעניין, אמינה ומשקפת היטב את המציאות. המערער בחר שלא לחקור אותה על תצהירה, ועניין זה נזקף לרעתו. כן מציינת המשיבה כי המערער בחר להביא רק ציטוט חלקי מתצהירה של עו"ד מילס, ולקמן הציטוט המלא: "11. ביום 21/11/05, או בסמוך לכך, שוחחה עמי, אשתו של חי, הגב' אביבה ישעיהו, וביקשה לדעת האם כבר העברנו את סכום הפשרה לידי עו"ד קורנבלאו. הגב' ישעיהו ציינה כי הם במצב כלכלי קשה והם זקוקים מאוד לכסף. מסרתי לה כי ההמחאה עוד לא הועברה אלינו ושלאור דבריה אני אפנה לחברת הביטוח ואבקש שיזרזו את העניין. 12. ביום 21/12/05 שלחתי מייל לכלל ובו ביקשתי כי יעבירו למשרדנו את ההמחאה ע"ס 35,000 ₪ משוכה לפקודת עו"ד קורנבלאו כאמור במכתבנו מיום 10/11/05 ונעניתי על ידי כלל כי ההמחאה נשלחה ישירות לעו"ד קורנבלאו". לטענתה, אם נבחן את הציטוט בכללו, נראה כי עו"ד מילס מציינת במפורש כי רעיית המערער דיברה עמה רק בעניין מצבם הכלכלי, אך לא ביקשה כי ההמחאה תופקד על שמם. עוד מציינת עו"ד מילס כי אמנם השיק אמור היה להשלח למשרדה, אך הוא היה אמור להיות משוך על שמו של עו"ד קורנבלאו. דיון והכרעה 16. שני נושאים מרכזיים נצרכים להכרעה. האחד, האם אכן הוכיחה המשיבה את תביעתה ואת הסכומים שנדרשו על ידהּ. נושא זה עניינוֹ בשאלת קבילות המסמכים. השני, האם היה מקום לקזז את סכום השיק שנשלח לעוה"ד כולו או חלקו. קבילות הנספחים 17. המערער טוען כי שגה בית-משפט קמא משקיבל את הנספחים כראיה לנכונות החוב, באשר הם לא הוגשו על ידי עורכם, והינם בגדר עדות שמועה בלבד. בית-משפט קמא דחה טענה זו מפאת העובדה כי המערער לא העלה טענה זו במהלך קדם המשפט, ועל-כן על פי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין לא היה רשאי להעלות התנגדות זאת בשלב מאוחר יותר. בנוסף לכך, העדר התנגדות להגשת של רשומה מוסדית תחשב כהסכמה לכך שנתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודה. לטעמי, דין טענות המערער, בעניין זה, להידחות אך מטעם אחר ולא מטעמיו של בית-משפט קמא. בהתייחס לתקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין, אין מקום לפרשנותה כאילו היה על המערער להגיש את התנגדותו לנספחים כבר בשלב של קדם המשפט. יש צדק רב בדברי המערער כי הנספחים מוגשים הלכה למעשה רק עם מתן העדות של העד המגיש אותם. כב' השופט מ' גל ביטא היטב את ההתלבטות הקיימת בעניין במסגרת בר"ע (מחוזי יר') 3324/01 יונה אברך בע"מ נ' סייג (לא פורסם 27.11.2001): "הפסיקה טרם נתנה מענה ברור לשאלה, מהו המועד הנכון להעלאת התנגדות לפרטים בלתי קבילים בתצהירים או במוצגים הנלווים אליהם. ניתן להעלות על הדעת, כי המועד הראוי לכך הנו בשלב קדם המשפט, בכפיפות לכך שלאחר הגשת התצהירים לתיק בית המשפט מתקיים קדם משפט. מנגד לכך, לא מן הנמנע לטעון שהמועד הראוי לכך הנו דווקא בשלב ההוכחות, שכן עד לשמיעת העדים רשאי מגיש התצהיר לחזור בו מהצגתו, או-אז דינו כאילו לא הוגש מלכתחילה. ודוק: 'מסירת התצהירים לפי הוראת בית המשפט עדיין אינה הופכת אותם לחלק מן הראיות, אלא היא תנאי מוקדם 'להגשתם' בשלב הבאת הראיות... לפיכך, אם הגיש התובע (שהתחיל בהבאת הראיות) את תצהירי עדיו בגדר ראיותיו, וראיות התביעה נסתיימו, רשאי עדיין הנתבע להודיע שאין הוא מביא עדים, ובמקרה כזה אין תצהירי עדיו שנמסרו לתיק בית המשפט משמשים כחומר ראיה'. (רע"א 6283/93 דני הנ"ל, בעמ' 643 מול ג'ד') עוד ייתכן, כי המצהיר לא יתייצב כלל לחקירה ועל-כן תצהירו לא ישמש כראיה. הנה-כי-כן, לדבר פנים לכאן ולכאן. בשל אי הבהירות האמורה, רצוי כי כל אימת שבית המשפט מכוון לכך שאת ההתנגדויות יהא צורך להעלות כבר בשלב קדם המשפט, יקבע זאת במפורש בהחלטה המורה על הגשת התצהירים וכמובן ייקבע גם ישיבת קדם משפט בהתאם. מכל מקום, התנגדות לקבלת מוצג כראיה קבילה אין פירושה הגשת בקשה, אלא הבעת התנגדות בלבד לקראת אקט ההגשה, שבאופן פורמלי נעשה בשלב ההוכחות.... " (ההדגשות שלי - י.ש.) בענייננו, נראה כי לא היה מקום לחסום את דרכו של המערער מלהתנגד להצגת נספחים אך בשל העובדה כי לא הביע את התנגדותו כבר בשלב של קדם המשפט. יתר על כן, סביר להניח כי התנגדות בשלב כה מוקדם תידחה. הפסיקה עוברת מכללים של פסילת ראיות לכללים של קבילות ראיות. היינו בית המשפט ייטה שלא לפסול ראיות, אלא לקבלן ולקבוע את משקלן בהתאם. בעניין חברת החשמל, הוגשו תצהירי עדים אשר כללו אמירות שונות ומסמכים שונים, שנראה היה כי תוכנם הִנו בגדר עדות שמועה (ת.א (חי') 751/06 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' אי.ג'י.איי.אס. בע"מ (לא פורסם, 22.10.08). הנתבעת הגישה בקשה למחוק ולהסיר את אותם מסמכים ואמירות. בית-המשפט דחה את הבקשה תוך שהוא מנמק כי לפי מגמת הפסיקה כיום יש להורות על קבילותן, תוך כדי שימת לב למשקל אותו יש ליתן, בסופו של יום. כך גם אודות הקושי שייגרם אם יימחקו סעיפים או יוצאו מסמכים מעת שבתי המשפט עושים שימוש תדיר בהוראה על הגשת תצהיר עדות ראשית. מכל מקום, לכאורה, לא היה מקום לחסום דרכו של המערער להתנגדות כפי שהובעה בפתיחת הליך ההוכחות, הכל אך ורק בגין תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין. עם זאת, יש לבחון את טענת המערער, הן לגופא והן בדרך התנהלותו. 18. סעיף 36 לפקודת הראיות קובע כדלקמן: "36. קבילות רשומה מוסדית (א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה - (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. (ב) היתה הרשומה פלט, יראו לענין סעיף קטן (א)(1) את מועד עריכת הנתונים המהווים יסוד לפלט, כמועד עריכתה של הרשומה". הנספחים הינם פלט מחשב של חברת ביטוח המסכמים את פירוט התנועות שנעשו בפוליסות השונות. על פניו, אין חולק כי חברת ביטוח באה בגדרו של "מוסד" כהגדרתו בסעיף 35 לפקודה. הנספחים נחזים כמקיימים אף את יתר תנאיו של הסעיף. בתי המשפט בערכאות השונות קבעו לא אחת, בהתייחס למסמכים הדומים במהותם לנספחים דנן ומופקים על ידי חברות הביטוח, כי הינם בגדר רשומות מוסדיות (ראו למשל: עב 2368/07 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נ.ש.פ. ניהול ותכנון שירות ובינוי פרויקטים בע"מ (לא פורסם 13.10.009) ; ת"א (ת"א) 196243/02 אריה בע"מ חברה לביטוח נ' פרי ירוחם חברה לרכב בע"מ (לא פורסם 2.8.2005)). המערער, מלבד טענתו כי התחייב לשלם סך של 11,000 ₪ בלבד בגין הפוליסות, ובהיותו בגדר "מודה במקצת", לא המציא כל מסמך, ולא הביא כל ראיה אשר תתמוך בטענתו זו. המשיבה צרפה לטענתה את הנספחים הנ"ל, והעידה את הגב' פרימו העובדת כפקידת גבייה משפטית. עוד העידה גב' פרימו על דרך הפעולה של חברות הביטוח בעניין זה: "ת. יש סניפים לכלל, הסוכן עובד עם סניפים, התובעת היא המטה. בסניף שהסוכן עובד איתו יש מי שמקליד את הנתונים כגון בנספח ג', אני עובדת בגבייה המשפטית שזה במטה". לאמור יש להוסיף את דרך התנהלותו הדיונית של המערער. ראשית, הנספחים צורפו לכתב התביעה. המערער בבקשת הרשות להתגונן טען לעניין חתימתו או אי חתימתו, ולא ציין כי אין הנספחים משקפים את תנועות החשבון הנכונות לשיטת המשיבה. שנית, ב"כ המשיבה, ציין מפורשות בקדם המשפט כי מדובר ברשומה מוסדית. אכן דברי עוה"ד אינם יכולים למלא את הנדרש להצגת המסמכים כדין. אולם, למצער היה על המערער לטעון כבר בעת ציון דברים אלו, כי לדעתו אין הדבר כך, לרבות לאור עיקרון תום הלב, ואף בכל הקשור להתנהלות הדיונית. תירוצו כי לא יכול היה לדעת על כך, נדחה ובצדק ע"י בית משפט קמא. אם נצרף את אשר ניתן להסיק מדברי העדה להתנהלות המערער, דומה כי אין מקום להתערב בהסתמכות בית משפט קמא על אותם הנספחים. טענת הקיזוז 19. אין חולק שבהסכם הפשרה צויין כי הכספים יועברו למערער באמצעות בא-כוחו. אכן דרך זאת היא שגרתית ונועדה לשניים. ראשית, טכנית, המצאה לעו"ד פשוטה יותר ומתועדת. שנית, יכול ולעתים ישנם הסדרים כספיים בין עוה"ד ולקוחו, ושעל-כן הוסכם האמור. אולם, בין כך ובין כך, הכספים שאמור נתבע לשלם לתובע, הינם כספים אותם אמור התובע לקבל, בעוד שההוראה בדבר אופן העברת הכספים הינה הוראה טכנית, ואין בה לשנות זהות הזכאי, קרי, התובע. המקרה דנן, דומה למקרה ובו אמור פלוני לקבל כסף מאלמוני, והוא ממנה שלוח אשר יקבל את הכספים עבורו. כך גם כאן, המערער במסגרת הסכם הפשרה מינה את עוה"ד כשלוחו אף לקבלת הכספים בהתאם להסכם הפשרה. אולם, בסמוך לכריתת ההסכם ומינוי השלוח, הודיע המערער לב"כ המשיבה דאז, על ביטול השליחות. ודוק, שליחות מסתיימת, בין השאר, עם הודעת השולח על ביטול השליחות (סעיף 14 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965). אכן, יכול והשליחות אינה ניתנת לביטול, אך זאת רק במקרה וחלות הוראות סעיף 15 לחוק השליחות, קרי: זכויות צד שלישי, לרבות השלוח עצמו, תלויות בביצוע השליחות. משכך, לכאורה מעת שעוה"ד מילס קיבלה את מכתבו של המערער, אודות ביטול השליחות, היה עליה לבחון, אם רשאי היה המערער לבטל את השליחות אם לאו. למצער, לכאורה, היה על עו"ד מילס לפנות לעוה"ד - השלוח, ולהודיע על פניית המערער - השולח, ולקבל עמדתו. כך גם אם היתה מתעוררת מחלוקת בין המערער לעוה"ד ניתן היה לפנות בטען ביניים. משום כך, דומה כי מכתבה של עו"ד מילס מיום 13.11.05 ואף אם נשלח העתק ממנו לעוה"ד, לא די בו. 20. לא התעלמתי מהנטען אודות המקובל בביצוע סילוק תשלומים, בהעברת הכספים לעו"ד המייצג את הזכאי לכספים. אולם, בסופו של יום, אין בכוחו של הנוהג לגבור על הוראת הזכאי לכספים, אלא אם הוברר שמבחינת הדין, מנוע הזכאי לשנות הוראה שניתנה במסגרת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. 21. אולם בכך לא סגי, ועלינו לפנות ולברר מה אירע לאחר מכן. כאמור, עוה"ד מילס הודיעה למערער ובכתב כי היא מתכוונת לפעול לפי ההוראות שבהסכם שקיבל תוקף של פסק דין. משכך, היה על המערער להתייחס לפנייתה זאת, ואכן לטענתו עשה כן במכתבו מיום 18.11.05. דומה, כי אם אכן לא היתה קיימת מחלוקת כי מכתב זה אכן הגיע לתעודתו, גם עו"ד מילס היתה מאשרת כי היה עליה להימנע ממשלוח השיק לעוה"ד, או למצער, כך היה עליה לנקוט. אולם, כבר בישיבת קדם המשפט (בפני כב' השופט רחמים כהן) בעמ' 3 לפרוטוקול מיום 30.5.07 התעוררה שאלת קבלת המכתב האמור והמערער מציין: "אין לי אישור פקס לגבי המכתב של ה- 18/11 שנשלח. אנסה להשיג את אישור הפקס מבזק. היו הרבה שיחות טלפוניות עם עו"ד מילס... וגם אני דיברתי איתה". חרף האמור, לא הומצאו אסמכתאות להוכחת דבריו, ובמיוחד נוכח הכחשת כל הנטען ע"י עו"ד מילס. 22. מנגד, הצהירה עו"ד מילס מפורשות, כי ביום 21.11.05 ביקשה אשתו של המערער לזרז את העברת הכספים לעוה"ד (סעיף 11 לתצהירה). דהיינו, שלכאורה, יכולה היתה עו"ד מילס להסיק שהמערער אינו עומד על אשר ציין במכתבו הראשון וזאת נוכח תשובתה לו. 23. דומה, כי נפלה שגגה, אם לא למעלה מכך, בעת שהמערער ויתר על חקירתה הנגדית של עו"ד מילס. אם הייתה עו"ד מילס נחקרת, יכול היה בית המשפט להתרשם מעדותה מול עדות המערער ורעייתו, ולהסיק את הממצאים העובדתיים. אולם, משהדבר לא נעשה, הכיצד יכול היה בית המשפט לקבוע כי עו"ד מילס אינה אמינה. ודוק, ההסבר כי עו"ד מילס העידה כבר בקדם המשפט או שהיתה עומדת על גרסתה, אינו תירוץ ראוי, ובמיוחד משלא צויינה הסתייגות בדבר משמעות אי חקירתה, אשר גם אז, ספק אם היתה מועילה. 24. ושוב יש לחזור ולהדגיש, כי המערער לא מצא לנכון לפרט במכתבו הראשון, את הסיבה בגינה ביקש לשנות מהוראות ההסכם, סיבה שאם אכן היתה מגולה, הייתה מטילה על המשיבה אחריות רבה יותר ומחייבת זהירות יתר. 25. מכל מקום, השאלה הנשאלת האם בגין אותה שיחת טלפון עם אשת המערער ונוכח האמור במכתב התשובה של עו"ד מילס, ניתן היה להתעלם כליל מביטולה של השליחות כאמור לעיל, או למצער, יש מקום להטיל אחריות כלשהי גם על המשיבה. 26. סבורני כי אין מקום, ואף בנסיבות דנן, לשחרר כליל את המשיבה בפועלה לפי האמור בהסכם, תוך התעלמות מפניית המערער. כאמור, מעת שניתנת הוראה כהוראה שניתנה ע"י המערער, לא די במענה המתעלם מהפניה בטענה כי על המשיבה לפעול לפי פסק הדין. מנגד, וכאמור, אין להתעלם מהתנהלות המערער ורעייתו, לאחר מכן, וכמפורט לעיל. 27. בנסיבות דנן, מצאתי לנכון להטיל על המשיבה אחריות בשיעור 20% מהנזק הנטען, קרי: מהכספים שהועברו לעוה"ד כשהם משוערכים. סיכומם של דברים 28. הנה כי כן, בכל הקשור לשאלת החוב שקבע בית משפט קמא, שהמערער חב למשיבה - דין הערעור להידחות. כך גם בנושא קיזוז הוצאות המשפט שנפסקו. 29. אולם, בכל הקשור לטענת הקיזוז בגין הכספים ששולמו לעוה"ד, יש לקבל את הערעור באופן חלקי. 30. הואיל והמערער שילם למשיבה את אשר נפסק, בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא, אני מחייב את המשיבה לשלם למערער 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.11.05 ועד התשלום בפועל, אך לא יותר מאשר שילם המערער (תוך שערוך), בהתאם לפסק-דין קמא (לא כולל תשלומים בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד). 31. בהתחשב בתוצאה - אין צו להוצאות. פרמיהערעורחוב