להלן פסק דין בנושא פסק דין בנושא ביטוח פריצה לדירה: פסק דין לתובע ואשתו דירת מגורים באור יהודה . עבור הדירה ותכולתה הנפיקה הנתבעת ,פוליסת ביטוח מסוג "הכל -בה " פוליסה לביטוח דירה. הביטוח על פי הפוליסה מכסה כל נזק שעלול להיגרם למבנה הדירה (לא כולל רעידת אדמה ) , ותכולתה וכולל גם ביטוח למקרה פריצה וגניבה מהדירה,. הכיסוי בגין נזקי פריצה וגניבה מותנה בקיום האמצעים המפורטים ברשימה לביטוח , קרי שבדירה מותקנת כספת מבוטנת אשר בתוכה מאוחסנים התכשיטים בהעדר אדם מבוגר בבית . התובע טוען בכתב התביעה כי בשבת 28/6/03 אחר הצהריים אירעה פריצה בדירתו הנ"ל כאשר באותה עת שהו בדירה הוא עצמו , אשתו אמו וידידים בקומת הקרקע של הדירה ובחצר הצמודה לקומת הקרקע . בשעה 21:45 עלה התובע במדרגות הדירה לקומה העליונה וגילה כי בפריצה זו נגנבו תכשיטים , כסף מזומן ואקדח . התובע דיווח למשטרה על הפריצה וגניבת הרכוש הנ"ל , והודיע גם לסוכן הביטוח באמצעותו הוצאה הפוליסה, עד התביעה מר אדי גבריאלוב. שהודיע לנתבעת. בעקבות ההודעה , שלחה הנתבעת את השמאי שלה יעקב ליברמן . השמאי ערך רשימה של החפצים שנגנבו ( התובע טוען כי השמאי אישר כי אלו נגנבו, הנתבעת טוענת כי השמאי רק רשם את מה שהתובע טען כי נגנב -על כך להלן ) , והתובע טוען כי מדירתו נגנבו תכשיטים בשווי של 121950 ₪ , בנוסף לכסף מזומן בסכום של 3300 ₪ ו4000 $ . התובע כאמור פנה אל הנתבעת בתביעה כי תפצה אותו על הנזקים שנגרמו לו בעקבות הפריצה והגניבה, וזו דחתה את תביעתו . מכאן התביעה שבפני . בכתב ההגנה שהנתבעת הגישה , הכחישה את כל טענותיו של התובע , כולל את טענתו של התובע בסעיף 3 כי הוא ביטח את דירתו אצלה ( אם כי הוצגה פוליסה ורשימה ) , וכן את הטענה של התובע כי הוא עשה את הביטוח דרך הסוכן אדי גבריאלוב בסעיף 4 לתביעתו .( בהמשך חזרה בה הנבעת משתי הכחשות הנ"ל ) . טענותיה המהותיות של הנתבעת בהכחשת זכאותו של התובע להיפרע פיצויים על פי הפוליסה ( אשר בסעיף 4ג' לכתב ההגנה חזרה והודתה כי קיים כיסוי ביטוחי אך זה כפוף לתנאי הפוליסה והוראותיה ) . כי : א- חקירת נסיבות האירוע העלתה חשד כי התובע ניפח את תביעתו וכלל בה פריטים רבים יותר שכלל לא נגנבו בניסיון להוציא במרמה תמלוגי ביטוח ממנה . ב- התובע הכשיל את בירור חבותה של הנתבעת במטרה לקבל במרמה תמלוגי ביטוח. וכי לאור הנטען בשני סעיפים אלו פטורה היא מחבותה על פי הפוליסה . ג- התובע החמיר את הסיכון שעמד בפניה בנסיבות האירוע , ולכן היא פטורה ד- לחילופין התובע לא עמד בתנאי המיגון ( בלי לפרט בכתב ההגנה מה הם אמצעי המיגון שהיה על התובע להתקין ולא עשה כן ). ה- התובע לא קיים את התנאי של החזקת התכשיטים בכספת שעה שאין בדירה אדם מבוגר כדרישת הפוליסה . ו- לחילופין , לא התגלו סימני אלימות או פריצה לבית ולכן עולה ספק בדבר אמיתות האירוע , וכן עולה ספק בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי שכן מדובר בגניבה ולא בפריצה . בהקשר לטענה אחרונה זו אקדים ואומר שכל אשר ניתן לומר עליה שהיא תמוהה. טענה בדבר הכחשת אירוע מקרה הביטוח כלל , וביומו של המקרה ע"י המבוטח, הנה טענה קרדינלית ויסודית אותה מן הסתם אומר השכל הישר כי יש להעלות על ראש סדר הטענות של הנתבעת. , לאחר שהנתבעת באופן עקיף למעשה מודה באירועו של מקרה ביטוח ( פריצה וגניבה ) , לבוא ולטעון על דרך החילופין כי למשעה לא היה מקרה ביטוח , הוא דבר שאינו עולה בקנה אחד עם ההגיון. התובע פנה אל הנתבעת כאמור בדרישה לפצותו על נזקיו שנגרמו בגניבה. הנתבעת השיבה לתובע במכתב המסומן באות ט' בתיק המוצגים מטעם התובע כי : " על פי ממצאי הבדיקות שבידינו עולה כי בנסיבות האירוע הנטענות, היקף התביעה ומהות מרכיביה , הגיעו החוקר והשמאי המטפלים למסקנה כי יש בהן אי דיוקים והיות וכי לא הורם נטל הראיה בכל הנוגע להיקף התביעה הנתבע על ידך. בנוסף נציין כי לא דווח במשטרה בגין כל הנטען כי נגנב ממך. לאור האמור לעיל אין באפשרותנו להכיר בתביעתך . אין בנ"ל משום וויתור על טענות כלשהן .." במכתב תשובה זה לדרישת התובע לפיצוי אין זכר לטענה בדבר הכחשת עצם אירוע מקרה הביטוח, רק יש התייחסות וטענות בדבר הגזמה בהיקף הסכומים והתכשיטים שנגנבו . זאת ועוד . בסיכומי הנתבעת, אין למעשה הכחשה מפורשת וברורה לעצם אירוע הפריצה והגניבה, ועיקר הטענות , מופנות כלפי אמינות התובע ואשתו באשר להיקף הגניבה או למקומות בהם היו מונחים תכשיטים שנגנבו . לכך יש להוסיף את העובדה כי התובע בתצהיר עדות הראשית שלו אומר (סעיף 7 ) כי בתאריך האירוע עלה לקומה העליונה בדירתו ומצא כי היא נפרצה . בחקירתו הנגדית בפני, התובע לא נחקר על טענה זו בדבר עצם אירוע הפריצה , ועל סימני אלימות שהיו או לא היו במקומות בהם נטען כי הבית נפרץ . טיעוני הנתבעת בסיכומים הנם הרחבת חזית בדבר טענות שזכרן לא בא כאמור לא במכתב התשובה שנשלח ע"י הנתבעת לתובע , ולא בחקירתו הנגדית של התובע . הנתבעת לא הגישה לי דו"ח שמאי או בודק או סוקר שלפיו אכן נעשתה בדיקה בדירת התובע ולא נמצא כל אישור לאירוע פריצה לדירה , ואין ספק כי אילו הנתבעת היתה לכתחילה טוענת ש"לא היו דברים מעולם " אין ספק שהיתה מגישה את ממצאי החקירה של השמאי או החוקר בענין . גם בתצהיר העדות הראשית של עד ההגנה ליאור אייזינגר , אין טענה בדבר ביום פריצה או הכחשה של עצם אירועה . הערה נוספת במקום זה . הנתבעת טוענת בסיכומיה כי המדובר אולי בגניבה אך ללא פריצה , וללא סימני אלימות. ואולם עיון בתנאי אשר ברשימה של פוליסת הביטוח מצויין שם בפירוש כי הביטוח מכסה פריצה וגניבה , ולא צוין כי הכיסוי הנו למקרה של גניבה אגב פריצה . כך שגם מקרה של גניבה ללא פריצה מכוסה למעשה ע"י הפוליסה . כללו של דבר , הטענה בדבר אי אירוע הפריצה נטענה כלאחר יד והנתבעת עצמה אינה עומדת עליה , ולכן פסק דיני זה יוצא מתוך הנחה כי אכן בדירתו של התובע היתה פריצה וגניבה של תכשיטים . על כן השאלות שנשארו במחלוקת בין הצדדים , על פי סיכומי הנתבעת הן אלו א- האם התובע הוכיח את תביעתו בקשר להיקף הנזק. ב- האם יש בהתנהגות התובע ואשתו משום מרמה המשחררת את הנתבעת מעול הכיסוי הביטוחי . ג- גובה הזנק עקרון יסודי בדיני ראיות הוא " המוציא מחברו עליו הראיה" \ ואכן נטל ההוכחה כי מביתו של התובע נגנב מה שהוא טוען כי נגנב מוטל על שכמו . התובע תשלום תמלוגי ביטוח על פי פוליסת ביטוח , חייב לעמוד בתנאים אלו א- להוכיח כי הסיכון אשר התממש הוא אכן סיכון המכוסה על פי הפוליסה עליה הוא מבסס את תביעתו . ב- כי הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים ע"י פוליסה . ג- כ קיים קשר סיבתי בין התממשות הסיכון והנזק . ראה בענין זה רע"א 3577/93 - הפניקס הישראלי חברה נ' אהרון מוריאנו . פ"ד מח(4), 70 ,עמ' 78-79. נובע מכאן כי על המבוטח רובץ הנטל להראות שלושה אלו - ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה: שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה. שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה. הוכחת שלושת האלמנטים הללו מוטלים על כתפי המבוטח, הניזוק, לצורך הוכחת עצם האחריות החוזית מכוח חוזה הביטוח. מובן, כי לאחר קביעת החבות החוזית טרם נשלמה מלאכתו של הניזוק. הניזוק מבקש שיפוי עבור נזק. עליו להוכיח בראיות את שיעור הנזק. בהיעדר ראיות באשר לשיעור הנזק, עלול הניזוק לצאת וידיו על ראשו. השלב הראשון הינו קביעת האחריות. השלב השני הינו קביעת שיעור הנזק. רק עמידה בשני השלבים תקנה את השיפוי הביטוחי. עמד המבוטח בשלושת התנאים של השלב הראשון , יהיה עליו מכאן ואילך להוכיח את שיעור הנזק. בשלב הדיון בשלושת התנאים הראשונים , רשאי המבטח , להוכיח כי למרות זאת , ובגלל החרגות וסייגים כי חרף הוכחת האירוע הנזק והקשר ביניהם, אין המבוטח זכאי לשיפוי בגלל אותם החרגות וסייגים . "ההלכה לגבי נטל הראיה בתביעות לתגמולי ביטוח עקב נזקי רכוש הוא כי על המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. בכך עובר הנטל אל כתפי המבטח. עליו להראות כי מתקיים אחד הסייגים לפטור מהחבות החוזית המוטלת עליו מכוח הפוליסה (ע"א 497/85, אשר אשל ואח' נ. ריט, חתם לוידס ואח', פד"י מ"ב(94 ,89 ,(1; ע"א 678/86, חניפס נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ"ג(184 ,177 ,(4; ע"א 1845/90, סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ - טרם פורסם). " רע"א 3577/93 - הנ"ל באור עקרונות אלו , יש לנתח את הראיות מטעם הצדדים , ולבדוק האם עמד התובע בנטל הראיה בדבר : א- התממשות הסיכון ב- כי הסיכון הוא מסוג הסיכונים המכוסים ע"י הפוליסה ג- כי הנזק שנגרם מכוסה ע"י הפוליסה ד- כי הנזק נגרם עקב התממשות הסיכון . אמרתי כבר לעיל כי באשר להתממשות הסיכון , קרי פריצה לדירתו של התובע וגניבת תכשיטים וכסף, למעשה אין הנתבעת מכחישה קטגורית את טענותיו של התובע , ואת כל יהבה היא משליכה על ניפוח הדרישה מצדו ואי קיום מיגונים , והחזקת התכשיטים , כדרישת הפוליסה בכספת שעה שאין אדם מבוגר בדירה . בשאלה אם הסיכון, קרי , פריצה לדירתו של התובע וגניבת התכשיטים, הנה סיכון המכוסה ע"י פוליסה , יש לחזור אל הפוליסה , כולל הרשימה בה מצוינים התנאים המיוחדים של הביטוח . למעשה הנתבעת אינה חולקת כי לתובע קיים כיסוי בפוליסה כנגד פריצה וגניבה . שכן בפרק 2 " ביטוח תכולת דירה " סעיף 2ו' , הפוליסה מכסה בין היתר " גניבה , שוד, פריצה או נסייו לביצועם" , ולסעיף זה יש החרגות שאינן מעניננו . לעומת זאת ברשימה הכוללת את הנאים המיוחדים, צוין. " הכיסוי בגין נזקי פריצה וגניבה מותנה בקיום האמצעים המפורטים להלן : בדירה מותקנת כספת מבוטנת אשר בתוכה מאוחסנים התכשיטים בהעדר אדם מבוגר בדירה " אם כן על פי פוליסת הביטוח הרלוונטית, תנאי לתחולת הכיסוי הביטוחי על התכשיטים שיהיו מוחזקים בתוך כספת מבוטנת שעה שאין אדם מבוגר בדירה . ויש לשים לב , אין מדובר בהחרגת נזק מכסוי ביטוח , אלא באי קיומו של כיסוי כזה , על תכשיטי שאינם מוחזקים בכספת המבוטנת בכל זמן שאין אדם מבוגר בדירה . לשון אחר אם יתרחש מקרה של פריצה או גניבה ויגנבו במהלכו תכשיטים , , תכשיטים אלו יהיו מכוסים רק אם : א- בזמן שאין אדם מבוגר בדירה, הם יהיו בתוך הכספת . ב- הפן השני של תנאי זה היא כי יש כיסוי לתכשיטים שנגנבו , גם אם אין הם בתוך הכספת בתנאי שבזמן הגניבה , היה אדם מבוגר בבית. פוליסה זו נוסחה , ותנאיה נקבעו ע"י הנתבעת, ואין היא פרי מו"מ חופשי בין הצדדים , בה כל צד מציג את עמדתו ומציע את ניסוחו . בכגון דא חל הכלל : "מכאן לכלל פרשני מנחה שיסייע לנו בהבנת תחולתו ותחומו של חוזה הביטוח: כלל הפרשנות נגד המנסח הוא כלל פרשנות מושרש היטב בדיני החוזים הישראליים (ג. שלו, דיני חוזים (ירושלים, תש"ן), 320). הכלל ישים בנסיבות בהן טקסט מסויים נתון לשני פירושים סבירים. במקרה כאמור יועדף אותו הפירוש מבין השניים הפועל לרעת האינטרס של המנסח. הכלל האמור קנה לעצמו אחיזה איתנה בפרשנות חוזי הביטוח. כפי שמעירה פרופ' שלו - "בפירוש מסמכים אלה חוברים יחד כמה גורמים הפועלים כולם לטובת המבוטח: העובדה שמדובר בחוזה אחיד; העובדה שמדובר בפטור מאחריות; והעובדה שחברת הביטוח היא המנסחת". רע"א 3577/93 הנ"ל לאחר שקבעתי כי אכן התממש הסיכון המכוסה ע"י הפוליסה , קרי גניבת תכשיטים ,מביתו של התובע , יש לבדוק עתה מה היה היקף הגניבה . הנתבעת , לאחר שקבלה את דרישתו של המבוטח, שלחה שמאי מטעמה כדי לבדוק את המקרה . השמאי יעקב ליברמן , הגיע לבית התובע , ועל אשר התרחש באותה פגישה , מעיד התובע בחקירתו הנגדית : ש- האם אתה יודע להגיד לנו איזה תכשיטים נגנבו . ת- יש רשימה . לפי רשימה ניתן לראות , כי יש כל מיני סימנים , אני לא יכול לומר זה שיך לזה . אני לא מבין את הסימנים שפת הסימנים . הם באו לבד , הבאתי להם הכל הם שקלו ראו. כאשר אני אומר להם , זה השמאי אני לא יודע מי סימן את המינוס וה V ש- אני מפנה אותך לנספח א' לתיק המוצגים שלך ובו רשימה של פריטים מסוימים , מי סימן סימנים בעמודות השונות במסמך? ת- אני לא יודע מי סימן את הסימנים האלה . אולי שמאי בא . אולי הוא סימן אני חתמתי אני לא סימנתי החתימה היא שלי " אותו נספח א' בתיק המוצגים הוא רשימה של תכשיטים שונים על נייר הנושא כותרת " קובי ליברמן - הערכות וסקרים " . מר ליברמן הוא השמאי אותו שלחה הנתבעת לצורך הערכת הנזק .במסמך זה ישנן מספר רשימות לגבי הערכות נזק שונות , אחת מהן מתייחסת לתכשיטים . ברשימה מצוינים מספר תכשיטים . בצד שמאל של "מחיר הערכה לפריט " ישנם שני סימנים . לגבי חלק מהתכשיטים סומן V ולגבי חלק מהם סומן - ( סימן מינוס - ) . מעיון במסמך זה ניתן לראות כי הסימן V צוין ליד כל פריט אשר נרשם מימינו " נשאר " , ללמדך כי כל פריט אשר לגבי צוין (-) נגנב. עיון במסמך זה מביא למסקנה כי השמאי מטעם הנתבעת , לא ערך רשימה לגבי כל התכשיטים שנטען כי נגנבו , אלא לקח את רשימת התכשיטים המבוטחים , אשר ככל הנראה נערכה ע"י הסוקר מטעם הנתבעת שעה שנתקבלה הצעת הביטוח מצד התובע לצורך עריכת הביטוח, ועל פני אותו טופס ביחד עם התובע סימן את התכשיטים שנגנבו , ואלה שנשארו . הנתבעת טוענת כי הרשימה נעשתה ע"י השמאי מטעמה , לא בתור אישור של השמאי כי התכשיטים אכן נגנבו, אלא הוא סימן את הפריטים שנגנבו " לטענת התובע ". התובע אמר בחקירתו הנגדית " הבאתי להם, הכל הם שקלו ראו ..." אין ספק כי כאשר התובע אומר הם ראו , הוא מתכוון מצד אחד לשמאי מטעם הנתבעת, ומצד שני לתכשיטים שהוא הציג בפני השמאי . וזה מוביל אל המסקנה כי אותם פריטים שלידם צוין "נשאר " הם אותם פריטים שהוצגו ע"י התובע לשמאי , השמאי ראה אותם וסימן " נשאר " . חלק התכשיטים שלא נגנבו , הוצגו בפני השמאי , והוא סימן באותם ברשימה כאלה שנשארו. לגבי התכשיטים שנגנבו, השמאי סימן (-) , אכן לדברי התובע אשר לא הציג בפני השמאי את יתר התכשיטים שלטענו נגנבו . השמאי מר קובי ליברמן לא הגיש תצהיר מטעם הנתבעת, ולא בא להעיד על מעשהו בביתו של התובע , ועל משמעותו של המסמך אותו ערך , או לפחות ביצע סימונים. התובע טוען כי תכשיטיו נגנבו, ואת אשר מצא , הציג בפני השמאי . הנתבעת טוענת כי מה שנרשם כאילו נעלם , או נרשם לפי טענת התובע ולא אישור של השמאי כי אכן נגנב. על מחלוקת זו בדבר משמעות הרשימה ומשמעות הסימונים, אמור להעיד מי שרשם את כל הסימונים ,קרי השמאי מר קובי ליברמן . הדעת נותנת כי מהות עבודתו של שמאי נזק כולל שני אלמנטים : א- האם אכן נגרם הנזק . ב- מה הוא שוויו של הנזק . לא יעלה על הדעת ששמאי נזקי רכוש לרכב למשל, יערוך חוות דעת על סמך סיפור של בעל הרכב , ללא בדיקת הרכב וצילומו . עם כל ההבדלים אשר בין נזק לרכב המוצג בפני השמאי , ומקרה של גניבת רכוש, הרי אותו קובי ליברמן הוא הוא היחיד שהיה אמור להעיד , האם הוא אכן מאשר לאור הבדיקות שהוא עשה כי אכן התכשיטים המסומנים ( -) נגנבו או , "נגנבו לטענת התובע " על פי סעיף 8 לכתב התביעה ,השמאי ביקר בבית התובע למחרת ההודעה על מקרה הגניבה , עד ההגנה ליאור אייזיגנר, ביקר בביתו של התובע ביום 27/7/03 חודש בדיוק אחרי מועד הגניבה. כך שברור כי מי שעשה את הסימונים על הרשימה הוא קובי ליברמן , שכאמור לא בא להעיד . בחקירתו הנגדית נשאל התובע ע"י באת כוח הנתבעת: "ש- הפריצה היתה בסוף חודש יוני 2003 , הרשימה הזו נערכה בחודש אוקטובר 2003 . ח- כן . כי לקח לכם כמה חודשים הטיפול... ..... השמאי היה במקום וביקש להעביר לו תביעה . הוא היה בדירה סמוך לאחר האירוע , השמאי לא ביקש מיד את הרשימה " כאמור העדר עדות מצד השמאי על המשמעות של הרישומים שהוא עשה בטופס בו פורטו התכשיטים, הדבר מהווה חיזוק לגרסת התובע כי התכשיטים המפורטים בנספח א' לתיק המוצגים, אכן נגנבו . הנתבעת מלינה על התובע שכאשר הוא נשאל , אם הוא יכול לפרט את התכשיטים שנגנבו , הוא לא ידע לענות, והפנה את בא כוחה לרשימה , ומאן מסיקה היא כי התובע למעשה לא הוכיח אי אילו תכשיטים נגנבו , ומה ערכם . התובע השיב בחקירה הנגדית . " הבאתי להם . הכל הם שקלו ראו ..." מצד אחד אין מחלוקת כי בזמן עריכת הביטוח ברשותו ובבעלותו של התובע היו התכשיטים הרשומים ברשימה , שכן זוהי רשימת תכשיטים שנערכה ע"י סוקר מטעם הנתבעת. התובע אומר כי הוא הביא לשמאי את התכשיטים שנשארו אחרי הגניבה . ברשימה האמורה יש שורה של פריטים, ואם מפחיתים מהם את הפריטים שנשארו משמעות הדבר שכל היתר נגנב. אין לתפוס את התובע על כך שלא ידע לפרט אחד לאחד את פרטי התכשיטים שנגנבו , ואין בעובדה זו בלבד כדי להעיד על כך שהתובע משקר באשר למהות ומספר הפריטים שנגנבו . מקבל אני את גרסת בא כוח התובע כי להימנעות הנתבעת מהבאת השמאי מטעמה למתן עדות, והימנעות מחשיפת הרשימות והדו"ח שהוא ערך, יש משום ראיה על כך כי אין בדברי השמאי ובמסמכים שהוא ערך כדי לתמוך בטענות הנתבעת, אדרבא, יש לפרש זאת כנגדה . בע"א 240/77 (כרמל נ' פרפורי, פד"י ל"ד (305 ,301 (1) אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת כי "אי הזמנה להעיד (של עדים רלוונטיים - ח.י.) יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה" (ההדגשה לא במקור). וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית משפט זה בע"פ 112/52 (פד"י ז', 251) בעמ' 254 מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז) ובע"א 373/54 (פד"י ז', 1121) גם הוא מפי השופט זוסמן". וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 (אבו נ' מדינת ישראל פד"י ל"ז (98-97 ,85 (2) כי: "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה." עיין גם בע"א 465/88 - הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' . פ"ד מה(4), 651 ,עמ' 658-659. ער אני לכך כי נטל הראיה להוכיח את התביעה רובץ על שכמו של התובע , ואין הנתבעת נדרשת להביא עדים מטעמה להוכחת טענות , שהן מטבען טענות של התובע . ואולם השמאי הוא אדם שנשלח ע"י הנתבעת ובהרשאה והסמכה ממנה לבדוק את הנזק. מן הסתם השמאי ערך עבור שולחתו הנתבעת חוות דעת וערך מסמכים ורשימות נוספים. מרגע שהתובע הגיש כראיה מטעמו את הרשימה של הפריטים שנגנבו , ואומר כי סימונים על הפריטים שנגנבו ואלה שלא נגנבו נעשה ע"י השמאי , שומה על הנתבעת היה , אם טענתה בדבר ניפוח והגזמה רצינית היא, להביא את השמאי כדי שיחשוף בפני בית המשט את הדין והחשבון שלו ויוכיח כי הרשום במוצג א' נעשה לפי דברי התובע , וכי הוא לא מאשר את הדברים . כאמור אי הבאת השמאי תומכת בגרסת התובע . מאידך גם הנתבעת מסתמכת למעשה על אותה הלכה בדבר הימנעות מהבאת עד אותה יש לפרש כנגד אותו צד שהיה אמור לביא עד ונמנע מלעשות כך . הנתבעת מכוונת לאותם אנשים - קרובי משפחה של התובע שהיו בדירתו בקומת הקרקע ובגינה בשעת הגניבה. וגם הימנעות מהבאת עדותה של אמו של התובע . בת 92 ,ששכבה על הספה בסלון . אכן התובע לא הסביר בתצהירו ולא במהלך חקירתו הנגדית , מדוע לא הביא את אותם עדים להעיד. הוא נשאל רק לגבי הסבתא . ש- " האם תוכל להסביר לי מדוע לא סיפרת לחוקר שהסבתא שכבה בסלון ביום שבו היתה פריצה ? ח- הוא לא שאל אותי , לא התענין עליה ." התובע לא נשאל מדוע לא הביא את אמו לעדות ולא את יתר קרובי המשפחה ששהו בביתו באותו יום, ולא ניתנה לו ההזדמנות להסביר זאת. לאור מכלול הראיות שהיו בפני , אינני סבור כי מי מאותם אורחים יכול להעיד על דבר , לא בקשר לגניבה ולא בקשר לכמות התכשיטים שנגנבו, אולי היה ניתן ע"י עדות של אחד או יותר מהם לאמת את טענת התובע כי ברוב שעות היום באותו יום הם שהו בקומת הקרקע . לגבי הסבתא, בת ה-92 קשה לומר שהיא יכלה לשפוך אור על מחלוקת כל שהיא שבין הצדדים. אכן היה מצופה מהתובע ,כדי לחזק - את טענתו ואמינותו - שיביא אחד מבני המשפחה שיאשר כי הוא היה ביחד עם התובע ואשתו רוב שעות היום בקומת הקרקע וגבינה , אך אין בחסרון זה בראיות של התובע- הוא לבד - כדי לפגום באמינותו לגבי התביעה כולה . שמעתי את התובע ואת אשתו, התרשמתי לחיוב מדבריהם , עשו עלי רושם של אנשים אמינים , ולא מצאתי בדברים סתירות או תמיהות כה יסודיות שירדו לשורשה של התביעה . בהקשר זה , אזכיר את סעיף 54 לפקודת הראיות בדבר עדות יחידה של בעל דין מעונין בתוצאות המשפט . אכן התובע ואשתו הם בעלי דין מעונינים, ובית המשפט חייב להזהיר את עצמו לפני שיתן פסק דין על סמך עדות יחידה של בעל דין , אך במקרה שלפני מדובר בעדותם של שני בני זוג אשר לא נמצאו סתירות מהותיות בין הדברים שלהם ( על כך להלן ) ומצד שני עדותם נתמכת במסמך אותו ערך השמאי מטעם הנתבעת , והוא לא הובא להעיד, וכל זאת בנוסף לקביעתי בתחילת פסק דין זה , בדבר אי עמידתה של הנתבעת על הכחשת עצם אירוע הפריצה והגניבה, אם כי הטענה הועלתה בכתב ההגנה באופן רפה מאד. הנתבעת בסיכומיה מעלה שורה ארוכה של מה שנראה לה סתירות בדברי התובע בינם לבין עצמם ובינם לבין דברי עדת תביעה . עברתי על כל "הסתירות" אליהן מתייחסת הנתבעת בסיכומיה, ומצאתי כי חלקן אינן סתירות כלל ועיקר, חלקן אי דיוקים הנובעים לא מאמירת שקר של התובע או אשתו אלא שינויי נוסח וניואנסים קטנים מהסוג הנוסכים אמינות בדברי העדים ולא להפך. טבעי הוא ושכאשר שני בני אדם נחשפים לאירוע מסוים, ולכל הדעות גילוי פריצה בדירה כשהכל הפוך ופרוש על הרצפה , הנו אירוע טראומטי , שכל אחד מהם יספר על אותה עובדה שראו שניהם ביחד בצורה שונה במקצת מזו של חברו. אין לקבוע כלל כי בכל מקום שיש סתירה בין דברי שני עדים,ולו הקלה ביותר, אז אחד מהם או כולם דוברי שקר המה. לעתים סתירות ואי דיוקים ואי חפיפות בין דברי העדים נובעים מכך שכאמור מדובר בבני אדם הקולטים את האירועים בחושים שלהם, והחושים שלהם אינם "שטנץ" המעביר לכל אחד מהם את אותו הרושם על האירוע . אי דיוקים וחוסר חפיפה לעתים, מצביע על מהימנות , ולא על חוסר אמינות. כמו שההיפך הוא נכון . רבים המקרים בהם דיוק מירבי או כמעט זהות בין תשובות העדים לשאלות שנשאלים ומסירת גרסה חופפת לגרסתו של עד אחר מצביעה על תיאום , ועל יצירת עובדות משותפת במקום שלא היו . כל מקרה לגופו , וכל אירוע ונסיבותיו . בשאלה אם התכשיטים היו בחדר האמבטיה וגם בארגז המצעים אי דיוק בדברי התובע ואשתו באמת איננו מצביע על ביום ושקר. השאלה מדוע האישה החזיקה את התכשיטים בארגז המצעים ולא החזירה אותם לכספת, שייכת לשאלה אם קיים כיסוי ביטוחי במקרה זה שעה שאמו הזקנה בת ה92 של התובע נמצאת בבית אם לאו . השאלה אם האישה הוציאה את התכשיטים מהכספת או התובע, אינה אירוע מרכזי בפרשיה אשר כל אחד מבני הזוג חייב לזכור , אחרת יפסיד התובע את תביעתו , נקודה נוספת אותה מעלה הנתבעת בסיכומיה , היא שאלת החזקת המפתח של הכספת בידי צבי בנו של התובע הנמצא בקליניקה שלו, בטוח אני כי אילו החוקר העלה בלבו חשד של ביום גניבה וכי סבר שכל התכשיטים או חלק מאלה שהתובע טוען כי נגנבו נמצאים בכספת, היה עומד על דעתו שיש להביא ת המפתח ,עוד בנוכחותו , ומורה לתובע לפתוח את הכספת כדי שיווכח בעצמו במה שיש בתוכה. הרי זה תפקידו וזו חובתו . החוקר נכח במקום , ונאמר לו כי המפתח אצל צבי . בא כוח התובע מלין על כך שהחוקר לא טלפן לצבי ולא ביקש את המפתח. לכאורה הטיעון תמוה כי התובע בעצמו הוא אשר צריך לדאוג להבאת המפתח ופתיחת הכספת , . אך תמיהה זו מדוע התובע אינו מזמין את בנו עם המפתח , היתה צריכה להוות אור אדום בפני החוקר, שמא מסתירים ממנו דבר , והיה חייב לעמוד על דעתו שיש להביא את המפתח כשהוא עדיין שם . הוא לא עשה את זה . מה אמר התובע לאשתו בבוכרית משפט אחד היה בעל חשיבות בעיני הנתבעת , אותו אמר התובע לאשתו שעה שהחוקר בא אליהם כדי לבדוק מה יש בכספת . והנתבעת תוהה בסיכומיה " ועדין נשאלת השאלה מדוע בחרו התובע ואשתו לאחר שיחה ארוכה שניהלו עם החוקר בשפה העברית לפתע לשוחח בשפה הבוכירת ? ומסיקה מכך: די היה כנראה בשנוי השפה לשפה ששניהם (התובע ואשתו) מבינים כ"סימן פנימי " בכדי שאשתו תשיב תשובה הנוחה להם , כגון , שהמפתח לכספת אינו בידיהם " השאלה של הנתבעת במקומה , המסקנה מרחיקת לכם מאד. טענות הנתבעת כי בין התובע לאשתו היה הסכם על שפת סימנים , שאם הוא עובר לבוכרית עליה להתחיל לשקר, אינו סביר ואין עליו כל אינדיקציה בחומר הראיות. אך מדוע הזוג דיברו בוכרית? ראשית היתה מחלוקת בין הצדדים מה אמר התובע לאשתו בבוכרית . לענין הזה הובאה מתרגמת מיוחדת כדי לתרגם משפט אחד . לפני העדתה של המתרגמת הגב' כהן אלנה , הושמעה הקלטה של הקריאה אותה קרא התובע לאשתו, ונשמע קול רם של אדם הקורא לאחר ממרחק . נשמע בקלטת כי התובע קורא ממרחק לאשתו שלא עמדה לידו , ואמר משפט מסוים בבוכרית. המתרגמת, אמרה כי התובע אמר שני משפטים , אחד ברוסית שמשמעו " איפה השכן שלנו " ובהשמעה שנייה חזרה המתרגמת ואמרה שהוא אומר " איפה השכן שלנו " באת כוח הנתבעת בקשה לציין בפרוטוקול כי התובע עצמו שמע את ההקלטה ואמר שהוא אמר " איפה הכספת שלנו " המתרגמת אמרה כי המשפט השני שהתובע אמר לאשתו הוא בבוכרית ומשמעו בעברית: " מבקש שיביאו שיפתחו את זה " ראשית , התרגום " איפה השכן שלנו , אינו יכול להיות נכון , שכן אף אחד לא חיפש אז את השכן. מנגד האמירה " איפה הכסת שלנו " סביר יותר . המשך דבריו של התובע " מבקש שיביאו , שיפתחו את זה " הוא דבר נורמלי ונכון כי החוקר ביקש לפתוח את הכסת כדי שיראה מה בתוכה . בכל מקרה החשד אותו העלתה הנתבעת כי התובע אמר לאשתו " תגידי שאין לך מפתח " לא התאמת , ויתכן כי משפט זה תפס מקום חשוב בשיקולי הנתבעת לדחות את תביעת התובע לכתחילה . באשר לשימוש בשפה הבוכרית, זוהי שפת אמם של התובע ואשתו, וידועה התופעה שכאשר אדם אומר דברים ספונטאניים , הוא מדבר בשפת אמו, לא התרשמתי כי התובע התכוון ע"י שימוש בשפת אמו כשהוא קורא לאשתו ממרחק, לרמות את הנתבעת או לבקש מאשתו שתגיש דבר שקרי בקשר לחקירת נסיבות הגניבה. האם קוימו תנאי המיגון על מנת שלרכוש המבוטח יהי כיסוי ביטוחי חובה שיהיה מוחזק בתוך כספת מבוטנת שעה שאין אדם מבוגר בדירה . הנתבעת טוענת בפרק 8 לסיכומיה כי מנסיבות המקרה עולה כי בני ביתו של התובע שהו בחצר הבית ומחוצה לו בעת שאירעה הגניבה . התובע בתצהירו (סעיף 7) כי ביום האירוע שהו הוא ואשתו בביתם וכי בשעה 14:00 לערך הגיעו לביתם בן דודו ואשתו , וכן חברה של אשתו , וכי הם ישבו יחד עם האורחים בסלון ובחצר הבית הצמודה לסלון - חצר מרוצפת הצמודה לסלון . השאלה האם הימצאות התובע ואשתו בסלון ובחצר המרוצפת הצמודה לו, עונה על דרישת הימצאות אדם מבוגר בבית , שעה שהתכשיטים אינם מצויים בכספת ? מתיאור הבית כפי שעולה מחומר הראיות מדובר בדירה בת שתי קומות ובה שלושה מפלסים, והסלון בקומת הקרקע שכן בהמשך שלו יש גינה מרוצפת . לשון הפוליסה אינה מגדירה בדיוק מה המשמעות של "הימצאות מבוגר בדירה " כתנאי לתחולת הכיסוי הביטוחי , ועל פי לשונו הפשוטה של הטקסט, די בהימצאות אדם מבוגר בבית , כדי לקים את התנאי . גם אליבא דהנתבעת, בהסבירה מדוע הותנה התנאי, אומרת היא כי הימצאות של אדם מבוגר בבית, מרתיעה את הגנב הפוטנציאלי . נקבע כבר כי פריצה וגניבה היו . השאלה היא האם הימצאות התובע ואורחיו בסלון בבית בן שתי קומות עם שלושה מפלסים עונה על דרישת הפוליסה בדבר הימצאות אדם מבוגר בבית. בית במובנו הרחב , כולל גם את המבנה שבתוכו מתאכסנת המשפחה במהלך חייה, וכל חלק המסופח לו , כגון מרפסת , גינה , וכל הרכוש הפרטי המחובר ,וצמוד לבית . כאשר אדם נשאל היכן היה בשעה מסוימת, ועונה " הייתי בבית, אין משמעות הדבר שהוא היה בחדר מסוים בתוך הבית, או באופן דווקני בתוך הבית פנימה . גם הימצאות במרפסת או בחצר מרוצפת המהווה המשך של הסלון, או אף הגינה הצמודה לבית .הנה חלק מ"הבית " כך שע"י פרשנות חופשית של המונח " בית " בפוליסה, נראה לי כי הימצאות התובע, אשתו ואורחיה בסלון וחלקם בחצר המרוצפת, הם היו בבית . אלא היכן מקבל אדם את אורחיו ? אילו רצתה הנתבעת להתנות את תחולת הכיסוי על תכשיטים שעה שאינם בכספת בכך שיהיו בהישג יד, או השגחה, או במקום מאויש (כפי שהדבר פורש אגב תביעות לגבי רכב שהתנאי לתחולת הכיסוי הביטוח על גניבתו שיהיה מאויש ( ATTENDEDׂ) , כך היה על הנתבעת לנסח כך את תנאי תחולת הכיסוי . מנוסח הפוליסה המונח בפני, אין ליחס לתנאי , בדר הימצאות אדם מבוגר בדירה , משמעות של איוש המקום בו נמצא התכשיט , אלא הימצאות אדם מבוגר בדירה במובן הכללי של המילה . דבר נוסף בענין זה הוא הימצאות אמו של התובע בסלון . אין חולקים כי סלון הוא חלק מהבית . גם הנתבעת אינה חולקת על כך שעה שהיא טוענת כנגד התובע מדוע לא גילה לחוקר כי אמו היתה בסלון . בעמוד 6 לפרוטוקול , נשאל התובע : " האם תוכל להסביר לי מדוע לא סיפרת לחוקר שהסבתא שכבה בסלון ביום שבו היתה הפריצה ?" והוא עונה "הוא לא שאל אותי לא התענין עליה " משמעות השאלה של באת כוח הנתבעת , היא כי היא אכן מכירה בכך כי הימצאות הסבתא בסלון , עונה על התנאי . תשובתו זו של התובע הגיונית וסבירה היא . הרי עצם התנאת הכיסוי בהימצאות אדם מבוגר בדירה , צריכה להיות ידועה לחוקר , ואחת השאלות שהוא צריך לחקור , כדי לברר אם יש כיסוי למקרה אם לאו . זו היא אחת השאלות המרכזיות שעל החוקר לשאול, כגון שהוא שואל על נעילת הרב בריח, או ביטחונית או הפעלת מיגון אחר ברכב שנגנב, ובדרך כלל זו היא השאלה הראשונה שבעל רכב נשאל . התובע אינו נדרש מיוזמתו למסור לחוקר שגם הסבתא היתה בסלון , כי מבחינתו אין הוא מיחס את אותה החשיבות לעובדה זו כמו שהחוקר חייב לעשות. שוב , הסבתא , אמו של התובע הנה אדם מבוגר, והיא היתה בסלון הבית. פרשנות דווקנית של ההתנאה אשר בפוליסה, מביאה למסקנה כי אכן התנאי בדבר הימצאות אדם מבוגר בבית נתקיים . לפיכך אני קובע כי התובע עמד בתנאי ששעה שהתכשיטים אינם בכספת, חייב להיות אדם מבוגר בבית כתנאי לתחולת הכיסוי הביטוחי . הפרטים שנגנבו , והאם התובע ציין דבר שנגנב בכוונת מרמה טוענת הנתבעת כי די שיוכח כי התובע כלל ברשמית הפריטים שהוא טוען כי נגנבו פריט אחד מתוך כוונה לזכות בכסף שאינו מגיע לו כדי לדחות את תביעתו כולה . הנתבעת מצטטת פסק דין מפי כב' השופטת מני גור מבית המשפט השלום בהרצליה , תיק אזרחי 3849/99 , ומסיקה מיד את המסקנה כי :" " יוצא אפוא כי אף אם דיווח המבוטח על פריט אחד שנגנב , על אף שבפעול פריט זה לא נגנב כלל , די בכך בכדי לדחות את תביעת מבוטח מאחר שיש בה כדי ניסיון לקבל תגמולי ביטוח גבוהים ממה שהמבוטח זכאי להם " האומנם די בהכללת פריט אחד בתביעה , שלא נגנב כדי להכשיל את התביעה כולה . ראשית אין המקרה הנדון בתיק הנ"ל דומה לתיק שבפני . שנית במקרה שנדון בע.א. 230/98 הפניקס הישראלי נגד נסרה,אותו מצטטת כב' השופטת מני גור, היה מדובר ברכוש שחלקו אכן נגנב וחלקו הועבר ע"י התובע למקום אחר בכוונת מרמה, וגם היחס בין הרכוש שצורף לרשימת הגניבוה היה בשווי של 10000 ₪ מתוך רשימה של 30000 ₪ . שלישית בית המשפט המחוזי בע.א. 1487/96 קר מזג בע"מ נגד הפניקס קבע בפסק דינו כי "והסנקציה כנגד התנהגותו של המבוטח היא הפטרו המוחלט של המבטח מהחבות. הסעיף האמור יפורש אמנם על דרך הצמצום, אלא שהפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשמה נחקק הסעיף. כלומר: להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים באותו סעיף בכוונת מרמה. " ע"א (תל-אביב-יפו) 1487/96 - קר מזג בע"מ נ' הפניקס .תק-מח 99(1), 4315 ,עמ' 4316. אם כן יש לפרש את הסעיף הפוטר את המבטח מחובתו , במקרה של ניסיון מרמה על דרך הצמצום , ואותו פסק דין קבע מתי אכן יופטר המבטח מחובתו , לאמור : "סעיף 25 איננו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה", וההלכה הפסוקה קבעה שלושה יסודות המצביעים על קיומה של כוונה זו: (א) מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; (ב) מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; (ג) כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה, דינים עליון נ"ד 259). דעתנו היא כי הממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה מורים על קיומה של כוונת מרמה מצידה של המערערת במתן עובדות כוזבות למבטחת, בידיעת הכזב שבהן, כדי לקבל תגמולי ביטוח שלא הגיעו לה. מנהל המערערת רקח מסכת של ראיות כוזבות, כפי שהוכח בפני הערכאה הראשונה, כדי להגדיל את היקף הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפריצה; ומצב דברים זה מצדיק, בנסיבותיו של עניין זה, לפטור את המבטחת מחבותה. " על כן , אין לקבל את גרסת הנתבעת כי די בכך שהתובע כלל ברשימת הפריטים שנגנבו פריט אחד שלא נגנב כדי לשחרר את המבטחת מעול הפיצוי על פי הפוליסה שלושה תנאים חייבם להתקיים . א- מסירת עובדה כוזבת. ב- בידיעה שהיא כוזבת ג- מתוך כוונת מרמה . והשאלה היא אם במקרה שלפני התקיימו תנאים אלו . אחזור לפגישה שהתקיימה בביתו של התובע עם השמאי . השמאי ביקר בבית התובע למחרת, "כדי להתרשם " . בידי השמאי היתה הזדמנות להעריך את הנזק עוד באותו יום, אלא שהוא בקש מהתובע להגיש רשימה מפורטת . לאחר מכן השמאי ישב עם התובע , וסימן על פי רשימת הרכוש המבוטח את הפריטים שלא נגנבו וסימן אותם ב V , ואת אלה שנגנבו סימן ב (-) . את הפריטים שלא נגנבו , השמאי קיבל לידיו וראה במו עיניו , ואת אלה שנגנבו , הוא סימן לידם סימן . בלי להתייחס לשאלה אם שעון הקרטייה נגנב או לא נגנב נוכח תהיותיה של הנתבעת בדבר הימצאות שני שעונים על ידו של התובע, אני קובע כבר בשלב זה , כי אין אני מתרשם כי אם יתברר כי השעון לא נגנב והוא נכלל ברשימת התכשיטים גנובים , הדבר נעשה ע"י התובעים ביודעין טבכוונת מרמה . על כן אני דוחה את טענת הנתבעת כי די בכך כי יוכח כי פריט אחת נכלל ברשימה המוגשת למבטח , ויתברר כי לא נגנב, כי להכשיל את תביעתו . יש לקיים את שלושת התנאים אשר בספק הדין בענין קר מזג בע"מ הנ: . שאלת הנזק. התובע טוען לגנביתם של כל הפרטים המופעים במוצג ' , למעט אותם פריטים אשר לידם יש סימן V . לפיכך למעשה התובע אינו תובע פיצוי על רכוש מפורט שנגנב , תוך ציון כל פריט ופריט , לא הוא נוקט בשיטה כדלקמן . " עם עריכת חוזה הביטוח , הצגתי בפני הסוקר רשימה של פריטי תכשיטים . הרשימה המודפסת נמסרה למבטחת הנתבעת. אחרי הגניבה, הצגתי בפני השמאי מטעם הנתבעת את כל הפריטים שמצאתי אחרי הגנבים, השמאי סימן את מה שנשאר, ואת היתר ,גנוב. זאת לענין הפריטים שנטען כי נגנבו. באשר לערכיהם , התובע תובע את שווי הפריטים כפי שהוערכו נכון ליום רישום הסוקר את הפרטים לצורך רכישת הביטוח . התובע לא הציג חוות דעת לגבי שווי הרכוש שנגנב נכון ליום הגשת התביעה או סמוך למועד שמיעת הוכחות. לענין הפריטים שנגנבו , ושווים, מסתמך התובע אם כן על רשימותו של הסוקר מטעם הנתבעת , ודין וחשבון של השמאי שלה אחרי גניבה. הנתבעת גם היא לא הביאה חוות דעת לגבי שווי הרכוש נכון ליום גניבתו, או במועד שמיעת ההוכחות. יאמר מיד כי לענין שווי הרכוש ליום עריכת הביטוח, מנועה הנתבעת מלהתנגד להערכת השווי , שכן ברור כי השווי נקבע ע"י השמאי או הסוקר מטעמה, זו היא הרשימה שהוגשה לה, ועל סמך אותה רשימה שכללה אותם ערכים, נעשה הביטוח . בהעדר ראיה אחרת מצד התובע או מצד הנתבעת, חזקה היא כי מאחר והרכוש בוטח בסכום מסוים , זכאי התובע לשיפוי לפי אותו נזק. אכן נכן כי מבחינת דיני הביטוח , זכאי ניזוק לנזקו כפי שוויו ביום אירוע הנזק ולא במועד מוקדם או מאוחר יותר, ומכאן ההלכה כי יש לשום את הנזק נכון ליום הגשת התביעה או לכל המאוחר נכון ליום פסק הדין . במקרה של חוזה ביטוח , כאשר הצדדים קבעו כל לצורך הביטוח שווים של הפריטים נקבע לסכום מסוים, אזי כך גם לענין השיפוי אלא אם תוגש מטעם המבטח חוות דעת על שווי יותר נמוך. הנתבעת גבת דמי ביטוח על פי ערך מסוים של הרכוש המבוטח, ובבוא יום הדין עליה לשלם את הפיצוי על פי הערכים שבגינם גבתה את דמי הביטוח . שונה הדבר מפוליסה תקנית לביטוח רכב פרטי, בה אין עוד מציינות חברות הביטוח את השווי המבוטח של הרכב אלא קוד דגם, אשר ערכו נקבע ביום קרות הנזק, ובכל מקרה התובע פיצוי על אובדן או הזיק לרכב , חייב לקבוע את שוויו נכון ליום אירוע הנזק, שכן בפוליסה לא נקבע שווי . לפיכך ומאחר והסכומים הקבועים ברשימה מוצג א' נקבעו ע": השמאי הסורק מטעם הנתבעת , והיווי בסיס לעריכת הביטוח, אזי השווי לצורך פיצוי , ובהעדר ראיה אחרת, יהיה אותו שווי . לענין כמות הפריטים שנגנבו , כבר ציינתי כי בהעדר העדה של השמאי שאשר את הרשימה מוצג א' , יש לקבל את דברי התובע בדבר כמות הפריטים שנגנבו . לענין השעון הנתבעת טוענת כי שעון הקרטייה בשווי של 7000 ₪ הכלול ברשימה כנגנב, למעשה לא נגנב, . הנתבעת מתבססת בטענה זו על כך שסוכן הביטוח בחקירה שחקר אותו חוקר מטעמה , טען כי לתובע היה שעון רולקס בשווי של עשרת אלפי דולר, וכי סוכן הביטוח אמר לחוקר כי החברה סירבה לבטחו,וכי אותו שעון היה ענוד על ידו של התובע . מכאן שולם -תוהה הנתבעת, האם יתכן כי התובע ענד שני שעונים על ידו. למה ענד שני שעונים ? הנתבעת בשאלתה יוצאת מתוך הנחה כי אם לתובע היה שעון רולקס על היד, מדוע הוא יוציא את השעון קרטייה . ומיד מגיע אל המסקנה כי הוא הוציא אותו מהכספת וגם ענד אותו , ואם ענד אותו , הא כיצד היא שואלת שהוא ענד שני שעונים . יש כאן מדרג של אבסורד , לא בטענת התובע , אלא בשאלות הנתבעת. ראשית היא מבססת את דבריה על חקירה שהחוקר שלה ביצע עם סוכן הביטוח . ועל דברי סוכן הביטוח שהחברה סירבה לבטח של שעון הרולקס, ומכאן המסקנה שאם שעון הרולקס לא בוטח, הרי כדי לשמר עליו היה צורך לענוד אותו כל הזמן, ואם כך , לשם מה הוציא התובע את שעון הקרטיה מהכספת אם לא לצורך ענידתו , ואז מגיעה למסקנת המחץ , כי התובע טוען למעשה כי הוא ענד שני שעונים . ניתוח זה אינו תוצאה הגיונית מסתברת יחידה של העובדות. ואיני שותף לתמיהתה של הנתבעת . הרי הוכח כי תכשיטים או חלקם היו בכספת והוצאו לצורך ניקיון . אין זה בלתי סביר שגם השעון הוצא מהכספת או בכלל לא היה בה , שהרי כל הזמן יש אגם מבוגר בבית. הנתבעת לא הצליחה להטיל ספק בעובדה כי גם שעון הקרטיה נגנב. וכך למעשה נשמטות הקרקע מתחת לטענתה הקודמת כי די בכך שהתובע "ייתפס " כמי שכלל פריט אחד ברשימה של הרכוש הגנוב , שלא נגנב, כדי שתביעתו תיכשל . כסף מזומן התובע לא התלונן במשטרה על גניבת דולרים. במוצג א' מוסיף השמאי מטעם הנתבעת בכתב ידו 4000$ . כסף זה לא היה מאוזכר ברשימת הרכוש המבוטח שנסקר ע"י הסוקר,ולכן ההערה לגבי הוספה בכתב יד . אין בפני ראיה כי התובע הזכיר את הסכום של 4000 דולר והסכום של 3300 ₪ בידיעה שהדבר אינו נכון מתוך כוונת מרמה . בענין הדולרים. אכן כטענת הנתבעת הדולרים לא נכללו בביטוח בהתאם לרשימת הסוקר , וגם אל בתלונה שהתובע הגיש במשטרה. יחד עם זאת ואם יש להתייחס לדולרים כאל כסף מזומן, הרי בפרק 2 סעיף קטן י"ד פסקה 9 נקבע כי הסכום המזומן הכולל בביטוח הנו 0.5 % מהסכום המבוטח. על כן בפרק זה של מזומנים, יש לפסוק לתובע רק את הסכום של 2675 ₪ האקדח בסיכומיו מודה בא כוח התובע , שאין לפסוק פיצוי על האקדח אשר למעשה לא היה מבוטח . שווי התכשיטים שנגנבו . על פי רשימת הסורק , שווי רכוש מבוטח , נכון ליום עריכת הביטוח136350 ₪ . הרכוש שנשאר אחרי הגניבה הוא: א- תליון זרקוניה 2200 ₪ ב- ר"ת לגבר 800 ₪ ג- ר"ת לגבר 1800 ₪ ד- טבעת 800 ₪ ה- טבעת 900 ₪ ו- טבעת 900 ₪ ז- טבעת 7000 ₪ סך הכל נשאר 14400 ₪ בניכוי הסכום הנ"ל מסך כל ערך הרכוש המבוטח , יתרה 121950 ₪ המסקנה מכל האמור לעיל היא כי אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים שלהלן א- סכום ש 2675 ₪ כסף מזומן שנגנב ב- בקשר לתכשיטים שנגנבו 121950 ₪ באשר לתוספת הפרשי הצמדה וריבית,כאמור התובע לא הוכיח מה היה השווי האמיתי של הרכוש ביום הגשת התביעה , והוא בחר להגיש כראיה מטעמו לענין שוויו של הרכוש, את דו"ח הסורק שנעשה בסמוך למועד ערכית הביטוח . הלכה היא כי יש להוכיח את הנזק בערכו נכון ליום הגשת התביעה ובית המשפט יפסוק ריבית והצמדה אם ימצא לנכון על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה 1961 , מיום הגשת התביעה ועד תשלום המלא בפועל. בהעדר חוות דעת לגבי שווי הרכוש ליום הגשת התביעה יש לראות את דו"ח הסוקר שהוגש כשוויו של הרכוש נכון ליום הגשת התביעה . לפי כך יש לחייב את הנתבעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 24/5/04 כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסכום של 15000 ₪ ומע"מ כדין . ביטוח פריצה / גניבהפריצהמקרקעין