אילו מקרים מצדיקים שלילת פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ? בית המשפט ציין לגבי נפגע שמנסה לרמות חברת ביטוח כי אדם המוסר פרטים כוזבים באשר למקרה ביטוח בנוגע לתאונת דרכים אינו נפסל מקבלת פיצוי. להלן פסק דין בנושא שלילת פיצויים לנפגעי תאונות דרכים: פסק דין 1. על פי הטענה נפגעו התובעים 1 ו-2, בתאונת דרכים ביום 23.5.04 כאשר התנגש רכבם ברכב אחר. הם הגישו תביעה לפיצויים בגין הטבת נזקי גוף. הנתבעת הינה המבטחת של הרכב בו נסעו התובעים. לטענתה, אין היא חייבת לפצותם היות וניסו להונות אותה. 2. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת מעורבותו של תובע 2 בתאונה וההשלכות של נסיון שני התובעים להונות את חברת הביטוח באשר לזהות המעורבים בתאונה. עמדת התובעים 3. נטען כי אין מחלוקת באשר להתרחשות התאונה וקיום ביטוח בר-תוקף לרכב, ולעומת זאת קיימת מחלוקת בשאלה האם שני התובעים היו מעורבים בתאונה. בא כוח התובעים תקף את עמדת הנתבעת אשר הכחישה את המצאות שני התובעים ברכב. נטען באשר לנסיבות התאונה כי הובאו שלושה עדי תביעה אשר טענו לגבי הנוכחים ברכב במועד התאונה, שני התובעים וחברם בשם אבראהים סאבא, כאשר רק שני הראשונים טענו לפגיעה. נטען כי שלושת העדים מסרו גרסה זהה - לפיה התאונה ארעה באיזור מערת אליהו כאשר חזרו מבילוי משותף בשעת לילה מאוחרת, שם פגע ברכבם רכב צד ג' תוך כדי נסיעה. הוחלפו פרטים עם נהג הרכב האחר ושניים מהם, התובע 1 ואבראהים סאבא, פנו לטיפול רפואי מיד, בעוד שהתובע 2 פנה מאוחר יותר. הנוסע סאבא לא דרש פיצוי מחברת הביטוח ולא הגיש תביעה כיוון שלדבריו לא נפגע. 4. נטען כי משהביאו התובעים ראיות למעורבותם בתאונה עבר הנטל אל הנתבעת להוכיח את נכונות עמדתה. נטען כי הנתבעת לא הציגה ראיה הסותרת את גרסת התובעים. נטען כי הגרסה הנגדית שהובאה על ידי נהג הרכב האחר (וצויין כי העדות נדחתה תקופה ארוכה היות והוא היה אסיר לאחר הרשעה בפלילים) אינה סותרת את גרסת התובעים ביחס לנסיבות התאונה: כי היתה זו שעת לילה מאוחרת, כי ארעה תאונה, כי הצדדים החליפו פרטים על גג הרכב השייך לו, כאשר הרכב של התובעים עמד מאחוריו וכי ישנה אפשרות כי הרכב של התובעים עמד בחושך. נטען כי אין להסתמך על עדותו של העד לפיה ניגש לרכב התובעים היות ורכבם נפגע בחלקו הקדמי בלבד ועל כן לא היתה לו סיבה לגשת לשם. נטען עוד כי ייתכן שהנהג השני נסע יחד עם אנשים נוספים, אולם הנתבעת נמנעה מהבאתם לעדות. בסיכומו של דבר, נטען כי מדובר בעדות אחת, מפוקפקת, מול שלוש עדויות מהימנות. נטען עוד כי אין הגיון בצירוף נוסע נוסף באופן פיקטיבי בנסיבות האירוע כאשר אחד מהנוסעים בחר שלא להגיש תביעה וכי אין ספק כי היו לפחות שני נוסעים ברכב. 5. בא כוח התובעים טען עוד כי הטענה לפיה דיווח שקר אודות מספר נוסעי הרכב עלול לשלול זכאות לביטוח מהווה הרחבת חזית אסורה. נטען כי גם אם היה נסיון לשקר בנוגע למספר הנוסעים ברכב, אין השקר רלוונטי בנסיבות כאשר מספר הנפגעים אינו במחלוקת ועל כן לא הוגדלה חבותה הפוטנציאלית של המבטחת. נטען כי בכל מקרה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים חל על המקרה וכי זכאותם לפיצוי של נהג ונוסע מעוגנת בפקודת ביטוח רכב מנועי בהתאם לפוליסת הביטוח. מכאן נטען כי גם אם נמסר דיווח כוזב על מספר הנוסעים ברכב, אין בכך משום פגיעה בזכאותם של הנפגעים בתאונה לקבל פיצוי מחברת הביטוח. נטען כי בעניין זה לא קיים ולו פסק דין אחד השולל פיצוי ממי שהיה מעורב בתאונת דרכים, למעט פסק דין בודד המוגבל למקרה בו מנסה מבוטח להוציא במרמה כספים מחברת הביטוח. 6. ביחס לנזקים צויין כי התובעים לא טענו לנכות וכי ראשי הנזק מוגבלים לכאב וסבל, עגמת נפש, הפסדי השתכרות לתקופה קצרה שלאחר התאונה והוצאות צנועות כאשר התובע 1 ביקש פיצוי בסך כולל של 17,318 ₪ ותובע 2 ביקש פיצוי בסך 19,050 ₪. עמדת הנתבעת 7. הנתבעת טענה כי כבר בכתב הגנתה הכחישה את מעורבות התובעים, או אחד מהם, בתאונה. נטען כי מהעדויות שנשמעו עלה כי לכל הפחות, תובע 2 לא נכח ברכב בעת התאונה. 8. נטען כי יש לקבוע כי התובעים מסרו פרטים כוזבים לגבי מספר האנשים ברכב וכתוצאה חל סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הפוטר את הנתבעת מחבותה על פי הפוליסה כלפי שני התובעים, כולל זה שישב ברכב במועד האירוע אך מסר גרסה שקרית בנוגע למספר הנוסעים וזהותם (אוזכר ת.א. (עפ') 1742/04 סמירה מנאסרה ואח' נ' כלל ואח' (נבו) מיום 22.10.06). 9. ביחס לעדויות נטען כי גרסת התובע 1, לפיה רק הוא ירד מהרכב לדבר עם הנהג השני סתרה את עדותו של תובע 2 שטען כי גם הוא ירד מהרכב וגם עדות הנוסע השלישי שטען שירד מהרכב לאחר התאונה. בנוסף, טען התובע כי הוא והנוסע השלישי הגיעו יחד לבית החולים והתקבלו יחד בחדר מיון, אולם לא ידע להסביר הפרש זמן של כמחצית השעה הרשום בשעת הקבלה שלו לעומת הנוסע השלישי. התובע 2 פנה לבית החולים רק לאחר כמעט יומיים, בשעות הערב ביום 24.5.04 בעוד התאונה אירעה לפיה הטענה ב- 01:00 ביום 23.5.04. נטען כי לא ברור כלל מדוע תובע 2 פנה לבית החולים מאוחר יותר כאשר לא היתה כל מניעה שיצטרף לחבריו. כמו כן, תובע 1 מסר בבית החולים כי התאונה ארעה במוצאי שבת בעוד שהתובע 2 מסר כי היא אירעה בערב שישי. נטען כי בזה לא תמה מסירת פרטים כוזבים על ידי תובע 1 שמסר כי בעת התאונה הוא עבד בעוד שהיה מובטל וקיבל דמי אבטלה. עוד נטען כי הוא לא דייק בתצהיר בריאותו כאשר טען שהיה מעורב בתאונה נוספת בודדת בעוד שמהחומר הרפואי עלה כי היה מעורב בתאונות רבות נוספות. כמו כן, סיפר התובע 1 כי כל אחד מהמעורבים בתאונה הלך בנפרד לדווח במשטרה, אותה גרסה שסיפר הנוסע השלישי. לעומת זאת, סיפר התובע 2 כי שלושתם הלכו יחד למשטרה. 10. הנתבעת הסתמכה בעיקר על עדותו של הנהג של הרכב השני שציין במפורש כי ירדו שני אנשים בלבד מרכב התובעים וכי לא היו בו אנשים נוספים. הודגש כי הגרסה שנמסרה בבית המשפט היתה זהה לגרסה מוקדמת שנמסרה לחוקר מטעם חברת הביטוח. נטען כי מדובר בעד חסר אינטרס בתוצאות המשפט וכי יש ליתן אמון בעדותו. צויין עוד כי אין זה מצבו של הנוסע השלישי אשר לא היה מוכן להתחייב כי אין בכוונתו לתבוע בעתיד פיצויים על התאונה. 11. בסיכומו של עניין, נטען כי הגרסאות הסותרות שנמסרו על ידי התובעים שוללות את האפשרות לאמץ את התשתית העובדתית ביחס לתאונה ואת זכאותם לפיצוי. למען הזהירות נטען עוד כי לשני התובעים לא נגרם הפסד כספי או אף פגיעת גוף המצדיקה פיצוי. ממצאים ודיון 12. על בסיס הראיות - המסמכים והתרשמותי מהעדים בחקירתם - הנני קובע את הממצאים הבאים: אירעה התנגשות בין שני כלי רכב - תאונת דרכים כהגדרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ביום 23.5.04 בשעת בוקר מוקדמת. ברכב שבוטח על ידי הנתבעת נכחו שני אנשים: התובע 1 ונוסע נוסף, אבראהים סאבא, שלא הגיש לאחר מכן תביעה לפיצוי נזק גוף. תובע 2 לא נסע ברכב ומן הסתם לא היה מעורב בתאונה. ברכב השני נהג העד שהעיד מטעם חברת הביטוח. 13. ממצאים אלו עולים בצורה ברורה ביותר מהעדויות ובין היתר מכך כי התובעים לא היו מסוגלים למסור גרסה אחידה ביחס לפרטים פשוטים כגון מי יצא מהרכב לאחר התאונה. התובע 1 מסר שיצא לבדו מהרכב בעוד תובע 2 ונוסע השלישי התעקשו שגם הם ירדו מהרכב (עמ' 6,9 לפרוטוקול הדיון). 14. לא סופק הסבר משכנע מדוע תובע 2 לא נסע יחד עם התובע 1 והנוסע השלישי לבית החולים ובחר לגשת להיבדק רק כיומיים לאחר מכן. כמו כן, בעדותו התובע 2 לא היה מסוגל לזכור את המועד הנכון של התאונה בטופס שהוא מילא בחדר המיון (נ'8). 15. יותר מכל, הנני מציין כי מצאתי את עדותו של עד ההגנה, אמיר עומרי, מהימנה. הוא מסר גרסה ברורה וחד-משמעית ושוכנעתי כי זכר את האירוע ופרטיו בצורה טובה. עברו הפלילי, שהודגש על ידי בא כוח התובעים אינו רלוונטי בעניין. יתר על כן, הנני מעדיף את גרסתו על עדויותיהם של התובעים היות ומדובר באדם שנעדר אינטרס בתוצאות המשפט. הוא העיד כי: "ת. החלפנו פרטים הסתכלתי על האוטו. ש. האם ניגשת לאוטו שהיה מאחוריך. ת. כן. ש. במושב של האוטו שהיה מאחוריך מה היה בו? ת. היה ריק. ש. ניגשת לאוטו מאחוריך והסתכלת דרך השמשה באוטו? ת. כן, בטוח. ש. אתה שוחחת עם חוקר מטעם חב' הביטוח על תאונה זו. ת. כן, שוחחנו בטלפון. שאל אותי כמה נוסעים היו באוטו השני אמרתי לו 2. זה מה שאמרתי לי [הטעות במקור]. ש. אתה בטוח. ת. צלצל אלי מישהו מחב' הביטוח שאל אותי כמה נוסעים היו באוטו שפגעתי בו אמרתי לו סך הכל 2 נוסעים." (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.09). 16. בנוסף אציין כי התובע 1 לא דייק, בלשון המעטה גם באשר לנושאים אחרים בעדותו. הוא מסר פרטים בלתי נכונים בנוגע לעיסוקיו בעת התאונה ובתשובות לתצהיר הבריאות (מראי מקום). מסירת פרטים לא נכונים בתחומים אלו פוגעת במהימנותו ומשפיעה על מידת האמון שארכוש לגרסתו ביחס לתאונה. 17. למען הסדר אציין כי לא מצאתי הגיון רב בחלק מטענות התובעים שגרסו כי החבות הפוטנציאלית הכוללת של הנתבעת לא הוגדלה כיוון שמוסכם על הכל כי נסעו לפחות שנים ברכב שבוטח על ידי הנתבעת. החבות שיש לבחון אינה פוטנציאלית בהתאם לקבוצת נוסעים בלתי-מוגדרת, אלא ספציפית בהתאם לפרטי המקרה וזהות הנוסעים. 18. באשר להרחבת חזית, נכון הוא שכתב ההגנה נוסח באופן כללי, אולם הוכחשה מעורבות חלק מהתובעים בתאונה. השלכות ההכחשה שייכות לשלבים המאוחרים של ההליך ולא נמנעה מהתובעים כל זכות דיונית, כאשר הנושאים שבמחלוקת, לרבות הטענה על דיווח כוזב על ידי מי שהיה מעורב בתאונה התבררו באופן ממצה. 19. מסקנתי מהממצאים העובדתיים לעיל הינה כי הגשת התביעה על ידי תובע 2 היוותה נסיון בוטה להונות את חברת הביטוח כאשר התובע 1 תמך והשתתף באופן פעיל בנסיון זה. המקרה דנן מציב שאלה ביחס לחובותיו של תובע, שהיה מעורב בתאונת דרכים, למסור גרסת אמת ביחס לתאונה וההשלכות של השתתפות בנסיון להונות חברת ביטוח. 20. המסגרת הנורמטיבית התוחמת תביעת פיצויים להטבת נזק גוף מתאונת דרכים כוללת שני חוקים: חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, הקובע את הכללים למתן פיצוי ובין היתר את הגבלת זכאותם של נפגעים; פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 משלים את המסגרת החקיקתית ויוצר את הבסיס לחבות הביטוחית לצורך מימוש תביעות. 21. סעיף 3(א) לפקודה קובע: (א) פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את - (1) בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לענין זה, "נזק גוף" ו"שימוש ברכב מנועי" - כמשמעותם בחוק; (2) בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו - מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונות דרכים כמשמעותם בחוק. סעיף 12 לפקודה קובע כי: "המוציא פוליסה לפי סעיף 3 יהא חב, על אף האמור בכל דין ..., לשפות את המבוטחים הנקובים בה בשל חבות שהפוליסה אמורה לכסותה וכן לפצות את המבוטח הנוהג ברכב או את הנוהג בהיתר ממנו על נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותם בחוק." 22. עד כמה שהדבר מפתיע, בתביעות לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין תחולה לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הפוטר מבטח מחבות במקרה של מסירת עובדות כוזבות בכוונת מרמה. מסקנה זו עולה בצורה ברורה מסעיף 73 לחוק העוסק בשמירת דינים והקובע כי, "הוראות חוק זה יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, או בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון." 23. עינינו הרואות כי קיימות הוראות מיוחדות בנדון. ראשית, החבות הביטוחית בענייני תאונות דרכים והיחסים החוזיים הנובעים ממנה נקבעים מכוח מההסדר המפורש הקבוע בסעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נ-ח), תש"ל-1970 "[ש]הוראותיה עדיפות מהוראות חוק חוזה הביטוח, אם לפי עקרונות כלליים ואם לפי ההוראות המפורשות שבסעיף 73 לחוק זה." (א' ידין, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ד, 159). יתר על כן, ההסדר המיוחד קיבל ביטוי נוסף כאשר קובע סעיף 7 לחוק הפיצויים רשימה ממצה של נפגעים אשר אינם זכאים לפיצויים: (1) מי שגרם לתאונה במתכוון; (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור; (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפגע מחמת אי תשלום אגרה; (4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע. (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; (6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו. 24. נפגע שמנסה לרמות חברת ביטוח אינו כלול בחריגים שברשימה. התוצאה הינה כי אדם המוסר פרטים כוזבים באשר למקרה ביטוח בנוגע לתאונת דרכים אינו נפסל מקבלת פיצוי, משתי סיבות: לאור העדיפות הניתנת לפקודת ביטוח רכב מנועי על חוק חוזה הביטוח בתביעות להטבת נזקי גוף מתאונות דרכים ובפרט העדר תחולה של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ומפאת אי-הכללת מקרה כאמור בסעיף 7 לחוק הפיצויים. מכיוון שהמחוקק בחר בנושא זה לחרוג מהכלל הידוע של fraus omnia corrumpit (המרמה מבטלת הכל), אין גם מקום להחיל את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. 25. אין זה אומר כי אין כלל נפקות לאי-אמירת אמת המגיע לכדי נסיון לרמות באשר לפרטים מהותיים של תאונת דרכים. נסיון כאמור משפיע על מידת המהימנות שיש ליחס לטענות הנשמעות מהטוען אותן ומביא לכך שיש ליחס להן מהימנות מועטה, אם בכלל. במקרה דנן, לא טען התובע לנכות צמיתה. ביחס לתקופת אי הכושר, התברר כי במועד התאונה הוא היה מובטל וקיבל דמי אבטלה ועל כן לא נגרם לו הפסד השתכרות. ביחס להוצאות, לא הוכחו הוצאות בפועל. על רקע המהימנות הנמוכה מאוד שהנני מייחס לדבריו וטענותיו, אין מקום לקבוע כי סבל נזק גוף בר פיצוי כתוצאה מהתאונה, לרבות כאב וסבל. 26. אשר על כן, תובענת התובעים נדחית. בנסיבות, הנני מטיל על כל אחד מן התובעים שכ"ט עו"ד בסך 13% בתוספת מע"מ מסכום הפיצוי שדרשו בסיכומיהם. מובהר כי לאור אופן ניהול ההליך על ידי התובעים יוטלו עליהם יחד ולחוד הוצאות לדוגמא ולמען הסדר על הנתבעת להגיש פסיקתה המפרטת את הוצאותיה בפועל. כמו כן, על התובעים לשלם יחד את יתרת האגרה. זכות ערעור תוך 45 יום. פיצוייםתאונת דרכים