האם צ'ק פתוח מהווה שטר ?

התובעת קיבלה את השיק של הנתבע כאשר פרטי הנתבע בו אינם מלאים (צ'ק פתוח). התובעת היא שמילאה את שמה כנפרעת בשיק. את שמה הוסיפה התובעת עובר להפקדת השיק בבנק. בית המשפט פסק כי שמו של הנפרע הוא פרט "חיוני" בשיק. מחזיק בשטר רשאי להשלים, לפי סעיף 19 לפקודת השטרות, פרטים חיוניים בשטר. יחד עם זאת, כל זמן שמסמך אינו מקיים את התנאים הקבועים בסעיף 3(א) לפקודת השטרות (ובכלל זה, כאשר שמו של נפרע נותר ריק), אין מדובר בשטר. זהו ההבדל שבין פרט חיוני לבין פרט מהותי. להלן פסק דין בנושא האם שיק פתוח מהווה שטר: פסק דין כללי 1. לפני תובענה שטרית. במרכז התובענה - שיק נושא תאריך 19.3.03, על סך 126,800 ₪, אשר נמשך על ידי הנתבע וחולל בעקבות הוראה לביטולו ("השיק" או "השיק של הנתבע"). התובעת, חברה העוסקת בנכיון שיקים, רשומה על פני השיק כנפרעת. 2. התובעת והנתבע לא נפגשו ולא הכירו קודם לחילולו של השיק ולהתגלעותה של המחלוקת. התובעת קיבלה את השיק מאת שני מלכין ("מלכין"), שאחזה אז ברשיון עריכת דין. מלכין ניכתה אצל התובעת את השיק של הנתבע. מלכין הסתלקה מהארץ ביחד עם בן זוגה, רונן רשל ("רשל"), והותירה אחריה חובות ונושים. 3. חלק ניכר מהעובדות אינו שנוי למעשה במחלוקת של ממש. כמו כן, לפי שהצדדים לא נפגשו קודם לביטולו של השטר, קיימת - לגבי פרקים רבים בהתרחשויות העובדתיות - גרסה ישירה של צד אחד בלבד (מבלי שהצד האחר נכח באותן התרחשויות בפועל). רקע עובדתי רלוונטי 4. במסגרת עבודתו כעורך דין, נטל הנתבע על עצמו ייצוג של אחד, טורק, אשר קודם לכן היה מיוצג על ידי מלכין. טורק נאשם בפלילים והנתבע הפך לסניגורו. שכר טרחתו של הנתבע נקבע לסך של 634,000 ₪. את שכרו אמור היה הנתבע לקבל מתוך כספים של הלקוח שהיו אותה עת אצל מלכין. לפי סיכום שבין הנתבע למלכין, מלכין עצמה אמורה היתה לקבל 20% משכר הטרחה, היינו - סך של 126,800 ₪. 5. בהמשך להסכמות האמורות, בסוף ינואר 2003 או בסמוך לכך קיבל הנתבע מאת מלכין שיק לפקודתו, על מלוא סכום שכר הטרחה (634,000 ₪) ("שיק שכר הטרחה") ומסר שיק על חלקה של מלכין בשכר הטרחה (הוא השיק שבבסיס תובענה זו). שיק שכר הטרחה נשא את התאריך 16.3.03 והשיק של הנתבע עותד ליום 19.3.03. לשיטת הנתבע, מלכין אמורה היתה לקבל את חלקה בשכר הטרחה לאחר שיתקבלו אצל הנתבע כספיו של הלקוח, ובכפוף לקבלתם. 6. השיק של הנתבע כולל שרטוט מודפס ובו המלים "למוטב בלבד". כמו כן, המלה "לפקודת" אינה נזכרת בשיק (אלא המלים "שלמו ל....."). יחד עם זאת, לבקשתו של רשל, המקום לפרטיו של הנפרע, נותר ריק. 7. מלכין ורשל נמלטו מהארץ במחצית חודש מרץ 2003, קודם למועד פרעונו של שיק שכר הטרחה. משהוברר הדבר, וכי מלכין רוקנה את חשבונות הבנק (ואפסו הסיכויים לפרעונו של שיק שכר הטרחה שניתן לנתבע, שהיה כזכור על סך 634,000 ₪), ביטל הנתבע את השיק שהעביר למלכין. סמוך לאחר מכן אכן חולל שיק שכר הטרחה בשל העדר כיסוי מספיק. 8. בדיעבד התברר כי עוד בחודש פברואר 2003, מלכין ניכתה את השיק של הנתבע, ושיקים אחרים, אצל התובעת. כנגד השיק מסרה התובעת למלכין שיקים מעותדים. השיק של הנתבע נמסר לתובעת כשהמקום שנועד לשמו של הנפרע, ריק. התובעת היא שמילאה את פרטיה שלה כנפרעת בשיק. הגנה שטרית בין צדדים קרובים כללי 9. הנתבע מתגונן מפני מימושו של השיק. כדי שיעלה בידו לעשות כן, עליו להראות תחילה כי קיימת לו, כלפי צד קרוב לשטר, הגנה טובה מפני מימושו. אם אין לנתבע הגנה טובה כלפי צד קרוב מפני מימושו של השטר, די באמור כדי לקבל את התביעה כנגדו. אם יש לנתבע הגנה טובה מפני צד קרוב, יש מקום לבחון את מעמדה של התובעת כלפי הנתבע, והשלכת מעמד זה על זכויותיה כלפיו. התנאת מימוש השיק 10. טענתו המרכזית של הנתבע היא שמימוש השיק היה כפוף לתנאי (והוא - פרעונו של שיק שכר הטרחה שהתקבל מאת מלכין או למצער, קבלתו של שכר הטרחה בדרך אחרת) וכי תנאי זה לא התקיים. הנטל להוכחת האמור, מוטל על הנתבע (ע"א 421/74 שגן נ. מדר, פ"ד כט (1) 445; ע"א 358/80 קדש נפתלי מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ. מושב שאר ישוב, פ"ד לז (3) 830; ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח נ. מגדל חברה לביטוח, פ"ד מג (4) 680). 11. עדותו של הנתבע בענין התנאת מימוש השיק בתנאי האמור, היתה ברורה וחד משמעית (עמ' 11 ש' 13-15 לפרוטוקול 16.6.04). העדות לא נסתרה, והגיונה של הגירסה ברור - התשלום לעורכת דין שהעבירה לנתבע יצוגו של לקוח, אמור היה להתבצע מתוך סכום שיתקבל בפועל כשכר טרחה של הלקוח. על ידי השיק על סך 634,000 ₪ אמור היה הנתבע לקבל את שכר טרחתו עבור היצוג. טענת הנתבע גם נתמכת בעובדה שהשיק של הנתבע עותד לתאריך המאוחר בימים ספורים למועד אליו עותד השיק של מלכין. 12. הנתבע נשאל מדוע לא בוצעה ההתחשבנות בדרך של קיזוז, במקום על ידי שני שיקים נפרדים. הסברו של הנתבע בענין הנהלת החשבונות ושקיפות מלאה בביצוע (עמ' 3 לפרוטוקול 14.9.03 ועמ' 11 ש' 4-9 לפרוטוקול 16.6.04), מקובל עלי. הנתבע הוסיף וטען כי אם יתקבל סכום השיק של מלכין, היינו - שכר טרחתו, מאת טורק בדרך אחרת, הוא נכון להעביר לתובעת את סכום השיק. טענה זו מדגישה את עיקרו של התנאי בבסיס השיק, הוא קבלת התשלום בפועל. 13. התובעת טוענת בסיכומיה כי מעת שסוכם בין הנתבע, מלכין והלקוח כי הנתבע יקבל מהלקוח את שכר הטרחה, קמה חובה בלתי מותנית של הנתבע כלפי מלכין (והתובעת) לפרוע את השיק של הנתבע. טענה זו אינה נתמכת בראיות שהובאו לפני ואיני מקבלת אותה. אני מוצאת כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הזכות לממש את השיק היתה מותנית בתנאי והוא פרעונו של שיק שכר הטרחה ולמצער קבלת שכר הטרחה בדרך אחרת. 14. הנתבע הרים גם את הנטל להוכיח כי לא התקיים התנאי בו הותנתה הזכות למימוש השיק. אין מחלוקת כי שיק שכר הטרחה חולל וכי הנתבע לא קיבל (עד למועד הרלוונטי לפסק דין זה) את שכר הטרחה מאת טורק. 15. סיכומה של נקודה זו - בכל הנוגע ליחסים בין הנתבע לבין צד קרוב לשטר, קמה לנתבע הגנה טובה מפני מימושו של השיק, נוכח התנאת מימוש השיק ואי התקיימות התנאי. עוד ליחס בין צדדים קרובים 16. הנתבע העלה מספר טענות הגנה נוספות למול צד קרוב. במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר שהוגשה על ידו (סע' 10), טען הנתבע כי בעת העברת השיק (ללא פרטי הנפרע), היתה הנחה שמלכין תמלא את שמה על השיק. עוד נטען כי השיק הועבר למלכין בנאמנות ואסור היה לה לסחר אותו קודם לפרעון שיק שכר הטרחה (עמ' 4 לפרוטוקול 14.9.03). טענות אלו נזנחו למעשה במהלך הדיונים, ומטעם טוב, שכן הראיות אינן תומכות בהן. לפי העדויות שבאו לפני, השיק נמסר פיזית על ידי פקידה של הנתבע (רוית), לידיו של רשל, בן זוגה של מלכין (עמ' 5, 14, 15 לפרוטוקול 16.6.04). פרטי הנפרע לא מולאו, וזאת לבקשתו של רשל. רוית בדקה את הבקשה עם הנתבע והוא אישר לה לעשות כן (עמ' 14, 16, ו- 6 לפרו'). הוצאת שיק ללא פרטי הנפרע היא דבר חריג במשרדו של הנתבע (עמ' 5, 6, 16 לפרו'). פעולה כזו מאפשרת למקבל שיק משורטט ועליו הגבלת סחירות, למלא בו פרטים של אדם אחר ולהשתמש בשיק כאמצעי תשלום. זו למעשה סיבה מרכזית להותרת פרטי נפרע בשיק מסוג זה "פתוחים" (לא נטענה כל סיבה אחרת). הדבר התבקש במפורש והותר על ידי הנתבע. אין כל ראייה כי מסירת השיק נעשתה תוך התנאה בדבר זהות פרטי הנפרע. משהוצא השיק באופן כזה, ניתן היה למלא בו שם של נפרע לפי הוראת סעיף 19 לפקודת השטרות (סעיף החל הן על השלמת פרט "חיוני" והן על השלמת פרט "מהותי", ע"א 339/72 חרס קרמית בע"מ נ' קולטון, פ"ד כח (1) 452). לאור האמור אינני מקבלת את טענתו של הנתבע בדבר הנחה של השלמת שמה של מלכין עצמה בשיק, העברתו בנאמנות ואיסור סיחורו. סיכום ביניים 17. לנתבע קיימת הגנה כלפי צד קרוב לשטר מפני מימושו. אכן, המחלוקת בין הצדדים התמקדה בעיקר במעמדה המשפטי של התובעת כלפי הנתבע בענין השטר, ובהשלכות המתחייבות ממעמד זה. בפרט התייחסו הצדדים לשאלות הבאות: האם התובעת היא אוחזת כשורה והאם היא זכאית לסכום השיק לפי "הלכת גויסקי". התובעת - צד רחוק 18. התובעת רשומה על פני השטר כנפרעת. הנתבע רשום כמושך. למרות האמור, מדובר בצדדים רחוקים. "...הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על פי צורת השטר, אלא על פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי. המבחן אינו צורני (ראו א' ברק, מהותו של שטר 59). על כן, עשויים המושך (או העושה) והנפרע להיות רחוקים זה מזה (ראו ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז (3) 830, 833). המקרה שלפנינו הוא דוגמא יפה לכך. בין המושך... לבין הנפרע... אין כל קשר משפטי (פרט לקשר השטרי). הקשר המשפטי הוא בין המושך ... לבין צד שלישי..., ובין אותו צד שלישי... לבין הנפרע. במצב דברים זה, המושך והנפרע הם צדדים רחוקים. אם "ננקה" את המקרה ממחלצותיו הפורמליות, עניין לנו ביחס משפטי בין מושך לבין צד שלישי שהועבר לנפרע. הנפרע הוא צד רחוק." ע"א 1886/97 יהודה זאב נ' זלמה פנינה, פ"ד נג (1) 132, 136-137 (בקשה לדיון נוסף נדחתה, דנ"א 915/99 פנינה זלמה נ' יהודה זאב, דינים עליון נו 122). אין מחלוקת למעשה כי מדובר בצדדים רחוקים. המחלוקת הינה האם מגיעה התובעת כדי מעמד של אוחז כשורה או מעמד אחר המקנה לה זכות לממש את השטר חרף כשלון התנאי ואף שצד קרוב לא יכול להפרע מהנתבע. אחיזה כשורה 19. בפתח הדיון בשאלת מעמדה של התובעת כאוחזת כשורה, ראוי להזכיר את לשונו של סעיף 28(א) לפקודת השטרות: "28(א). אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל; (2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה." נפרע יכול להיות אוחז כשורה - הלכת יהודה זאב 20. בפסק הדין בענין יהודה זאב, הנזכר לעיל, נקבע כי נפרע יכול להיות אוחז כשורה. במסגרת הדיון התייחס כב' הנשיא ברק ללשון פקודת השטרות המתייחסת ל"סיחור" לאוחז כשורה (סעיף 28(א)(2) לפקודה), ולכך שבשטר לפקודה, סיחור הוא "בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה" (סעיף 30(ג) לפקודה). לכאורה, כאשר מדובר בנפרע, לא קיים סיחור כאמור ועולה קושי לראות את הנפרע כאוחז כשורה. בית המשפט פסק כי למרות האמור, נפרע יכול להיות אוחז כשורה: "אכן, הרכבה טכנית של הוראת סעיף 30(ג) לפקודה על הוראת סעיף 28(א)(2) לפקודה מובילה למסקנה כי הנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה. מסקנה זו הינה אפשרית. אין היא הכרחית. ההוראה בסעיף 28(א)(2) לפקודה, הדנה בסיחור, מתייחסת לאותו מקרה שהשטר אכן סוחר לאוחז. הדרישה המהותית הינה שהאוחז "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך". "נטילה" אינה דורשת סיחור. ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, כי אז יש לומר כי הסיחור בו עסקינן הוא זה הקבוע בסעיף 30(א) לפקודה, המגדיר סיחור מהו. על פי הגדרה זו - העברה "מאדם לאדם בדרך העושה את הנעבר לאוחז השטר" - העברת השטר מהמושך (או העושה) או מצד שלישי לנפרע היא "סיחור". ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, וכי הסיחור הנדרש הוא זה הקבוע בסעיף 30(ג) לפקודה - הדן בסיחור של שטר לפקודה - כי אז נאמר, כי הסיחור שבסעיף 28(א)(2) לפקודה אינו מפנה להגדרה שבסעיף 30(ג) לפקודה. .... "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק - הוא ולא אחר - בא לשרת" (השופט זוסמן בבג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513). מטרה זו מחייבת...לאפשר אחיזה כשורה בכל אותם מקרים שבהם הנפרע הוא צד רחוק והוא מקיים את הדרישות האחרות הקבועות בסעיף 28(א) לפקודה." ע"א 1886/97 יהודה זאב נ' זלמה פנינה, פ"ד נג (1) 132, 138-139. 21. הנתבע טוען בסיכומיו כי בשאלת הסיחור יש לאבחן בין המקרה שנדון בפסק הדין בענין יהודה זאב לבין המקרה שלפנינו. זאת, משום שבאותו מקרה מילא הצד הקרוב את פרטי הנפרע בשטר, ומסר אותו לצד הרחוק. מנגד, במקרה שלפנינו, התובעת היא שמילאה את פרטיה כנפרעת בשיק. לאור האמור בפסק הדין בענין יהודה זאב, יש לומר כי גם אם הצד הרחוק "נטל" את השטר ללא סיחור, הוא יכול להחשב כאוחז כשורה, אם מתקיימות הדרישות האחרות הקבועות בסעיף 28(א) לפקודת השטרות. העובדה שהתובעת היא אשר מילאה את פרטיה, תבחן בהקשר התקיימות דרישות אחרות אלו. אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו 22. התובעת קיבלה את השיק של הנתבע כאשר פרטי הנתבע בו אינם מלאים. התובעת היא שמילאה את שמה כנפרעת בשיק. את שמה הוסיפה התובעת עובר להפקדת השיק בבנק, וזאת לאחר שידעה כי מלכין ברחה מהארץ (עמ' 28 לפרו'). 23. שמו של הנפרע הוא פרט "חיוני" בשיק. מחזיק בשטר רשאי להשלים, לפי סעיף 19 לפקודת השטרות, פרטים חיוניים בשטר (ועל כך עמדנו לעיל). יחד עם זאת, כל זמן שמסמך אינו מקיים את התנאים הקבועים בסעיף 3(א) לפקודת השטרות (ובכלל זה, כאשר שמו של נפרע נותר ריק), אין מדובר בשטר. זהו ההבדל שבין פרט חיוני לבין פרט מהותי (ע"א 339/72 הנ"ל, ש' לרנר, דיני שטרות, מה' שניה, עמ' 198, 202, ע"א 84/50 הטרוסט הכללי הארץ ישראלי בע"מ חברה למימון נ' בראודה, פ"ד ו 1147, 1158-1159; ע"א 80/65 דוידוביץ נ' טרטנר, פ"ד יט (2) 302; ע"א 640/73 גלבנק נ' עזבון המנוח גילאי, פ"ד כט (2) 701). 24. מן האמור עולה כי עת הגיע השיק של הנתבע לידיה של התובעת, לא היה בידיה שטר. קל וחומר לא היה בידי התובעת אותה עת, שטר שהוא "שלם ותקין לפי מראהו" כלשונה של הוראת סעיף 28 לפקודת השטרות. 25. התובעת רשאית היתה להשלים בשטר את שמה כנפרעת והיא אוחזת בו בדין, אך אין היא אוחזת כשורה (ע"א 377/68 מטע, בית חרושת לצרכי מזון בע"מ נ' שאול פרל, פ"ד כג (1) 98, 100). "גם אדם הנוטל תורף של שטר לא-שלם וממלא בו את החסר, פועל אמנם לכאורה על יסוד רשות הנתונה בידו לפי סעיף 19 לפקודה, אך אין הוא עצמו אוחז כשורה, כי במו ידיו השלים את השטר, ומשנטל אותו, לא היה שלם." י' זוסמן, דיני שטרות, מה' ששית, בעמ' 266. בענין זה הוסבר: "היסודות המנויים בסעיף 28(א) לפקודה, אשר על פיהם יכול אדם לזכות למעמד של אוחז כשורה, נוגעים מקצתם למצב השטר עצמו והם אובייקטיביים, ומקצתם להתנהגותו של אדם והם סובייקטיביים. התנאים האובייקטיביים באים להרתיע אדם מליטול שטר אשר צורתו החיצונית או דבר הקשור במסמך עצמו, מוצאים את המסמך ממסגרת המסמכים הראויים במחזור ולעבור לסוחר." י' זוסמן, דיני שטרות, מה' ששית, בעמ' 265. בספרו של פרופ' לרנר מוצאים את הדברים הבאים: "נטילתו של שטר כזה היא, במובן מסוים, חוסר תום לב. כך, למשל, בנוסח הקוד המסחרי האחיד שלפני 1990 נאמר, כי אם השטר אינו שלם או אינו תקין, יחשב הרוכש כמי שיודע על הגנה או תביעת זכות כלפיו. עם זאת, גורמים אלו זכו בפקודה למעמד עצמאי, וגם אם האוחז הוא תם לב, הוא לא ירכוש אחיזה כשורה בשטר לא שלם או לא תקין. הנסב לא יהיה אוחז כשורה, ולא יתגבר על טענות הגנה שונות מצד מושך השטר, אף אם אינן קשורות לאי תקינותו של המסמך או למה שחסר בו." ש' לרנר, דיני שטרות, מה' שניה, עמ' 275. 26. ר' גם ע"א 364/83 מזרחי נ' יעקובי, פ"ד מא (3) 402, 408. ניתן להעיר כי בענין מזרחי ניתן היה להכיר באחיזה כשורה בשל קביעה שבעובדה, בה לא מצא בית המשפט העליון להתערב, לגבי מצג בהתנהגות של המושכת, ישירות כלפי הצד השלישי, בענין תקינותו של השטר, בגינו היתה המושכת מושתקת ומנועה מהעלאת טענות כנגד הצד השלישי. מצג דומה כלפי הצד השלישי אינו קיים במקרה שלפנינו (עוד ר' למשל, כב' השופט שנלר, ת.א. (פ"ת) 4413/97 מיקיגל בע"מ נ' פרידריך שרה, דינים שלום טו 981. כן ר' ש' לרנר, דיני שטרות, מה' שניה, עמ' 203-204). 27. בע"א 84/50 הנ"ל (הטרוסט הכללי הארץ ישראלי בע"מ חברה למימון נ' בראודה, פ"ד ו 1147) נקבע כי במקרה בו חתם המושך חתימת היסב בגב השיק כי אז, גם אם נשאר מקום הנפרע ריק, הפך הפגם לפגם פורמלי שכן הוספה חתימת היסב של המושך עצמו. הסבה זו העידה כי המושך התכוון לכך שהשטר יהא נועד לתשלום לאותו איש אשר לו נמסר השטר או למי שבא במקומו כמחזיק. הוספת הסבתו של החותם על גבי השטר יש בה כדי להקנות לו אופי של מסמך עובר לסוחר (עמ' 1162). במקרה שלפנינו, אין חתימת היסב כזו. בגב השיק יש ערבות של מלכין לשיק. ערבות מסוג זה יכולה להנתן, ותכופות ניתנת, על ידי מי שאינו צד לשטר (סע' 57 לפקודת השטרות). גם אם היינו רוצים לראות בחתימת הערבות של מלכין רמז לכך שהיא צד לשטר ומעין חתימת היסב, לא יועיל הדבר לתובעת, שכן השיק אינו ניתן לסיחור על ידי הנפרע לצד שלישי (נוכח ההגבלות על פניו). 28. לאור כל האמור יש לומר כי התובעת, אשר קיבלה לידיה מסמך שאינו כולל את שם הנפרע, איננה אוחזת כשורה. דרישת תום הלב 29. הצדדים דנו ארוכות בשאלת תום לבה של התובעת והאם נפל בו פגם השולל ממנה מעמד של אחיזה כשורה. נוכח המסקנה אליה הגענו לעיל, התובעת אינה אוחזת כשורה, עוד קודם לבחינת יסוד תום הלב (לקשר בין הדברים, ר' לעיל). למעלה מהצורך אתייחס להלן למספר נסיבות עובדתיות שהוצגו. אין צורך בהכרעה האם נסיבות המקרה גורעות מתום לבה של התובעת, אך אלו יוצבו כדי להביא את התמונה באופן מלא יותר. 30. התובעת קיבלה את השיק של הנתבע מידי מלכין, אשר ניכתה באמצעות התובעת כמה וכמה שיקים. מלכין היתה אותה עת עורכת דין אשר לה לקוחות רבים ומכובדים, ובהם בנקים וחברות ביטוח (עמ' 21 ש' 17-18 לפרו'). מושך השיק הוא עורך דין בעצמו. מר רונן ישראל ("רונן") שנטל את השיק ממלכין, לא ידע מי הוא הנתבע (עמ' 24 ש' 11-12 לפרו') אבל מר שלמה ישראל (המכונה "יוסי") אשר אחראי בתובעת על הנהלת החשבונות (עמ' 24 ו- 26 לפרו'), הכיר את שמו של הנתבע וראה בו "מותג" (עמ' 34 ש' 7 לפרו'). התנהלותה הכללית של מלכין לא עוררה חשד בקרב לקוחותיה ושאר האנשים עימם באה במגע. העיד לפני עו"ד רייף אשר שכר מאת מלכין משרד. גם שיקים של רייף (בגין דמי שכירות) נוכו על ידי מלכין אצל התובעת (ורייף הגיע עם התובעת להסדר). רייף אף הלווה למלכין ורשל, שעות קודם לבריחתם מהארץ, סך של כ- 25,000 $ (עמ' 20 ש' 10-26 לפרו'). הוא נתן במלכין ורשל אמון עד הרגע האחרון (עמ' 21 ש' 16- עמ' 22 ש' 6 לפרו'). אין כל עובדה ספציפית המלמדת על כך שהתובעת ידעה על כוונתה של מלכין לעזוב את הארץ (עדותו של הנתבע, עמ' 9 ש' 13 לפרו'). עד כאן כל הנתונים אינם מצביעים על קושי בתום לבה והתנהלותה של התובעת שניכתה את השיק. 31. במקביל, הוברר כי מלכין לא היתה לקוחה ותיקה של התובעת. למעשה, הקשרים בין התובעת למלכין בענין ניכוי שיקים החלו כשלושה או ארבעה חודשים קודם להעלמותה של מלכין מהארץ (עמ' 23 ש' 5-6 לפרו'). היא נחשבה "לקוחה יחסית חדשה" (עמ' 32 ש' 11 לפרו'). משכך, התובעת מצאה לנכון לבדוק מדוע זקוקה מלכין למזומנים בדרך של ניכוי שיקים. רונן העיד כי הלך עם מלכין לבניין, אשר לטענתה עסקה בשיפוצו ושיפוצים אלו גרמו לבעיית תזרים מזומנים (עמ' 23 ש' 20-22 לפרו'). 32. השיק של הנתבע היה השיק בעל הסכום הגבוה ביותר מבין השיקים שמסרה מלכין, שאר השיקים היו קטנים בהרבה (עמ' 24 ש' 9, עמ' 31 ש' 20-24, לפרו'). התובעת נוהגת לבצע בירור במקרים של שיקים בסכומים גבוהים (עמ' 24 ש' 14-15, 22 לפרו'). כיום התובעת בודקת שיקים של 5000 ₪ ומעלה, תלוי מי הלקוח (עמ' 30, ש' 14 לפרו'). בתקופה הרלוונטית ולגבי מלכין, לא ביצעה התובעת בירורים לגבי שיקים של עד 10,000 ₪ (עמ' 30, ש' 17 לפרו'). השיק של הנתבע היה גבוה עשרות מונים מערך כאמור. 33. בהתאמה, התובעת מצאה לנכון לבצע בדיקה עם הנתבע. אין מחלוקת לגבי שיחה טלפונית שיזם רונן, ביום 13.2.03, למשרדו של הנתבע כדי לבצע בירור בדבר כשירותו של השיק. הפקידה אשר ענתה לשיחה (יונית) אינה עוסקת בשיקים והפנתה את רונן אל רוית, פקידה אחרת העוסקת בכך. יונית רשמה את פרטי המתקשר בספר ההודעות של המשרד. רונן טען בתצהירו (סע' 18) ובחקירתו (עמ' 25 לפרו') כי אכן שב והתקשר אל משרדו של הנתבע ושוחח עם רוית. בתצהירה (סע' 15), הכחישה רוית קיומה של שיחה כאמור. רוית לא נחקרה כלל בענין זה, לקיומה של שיחה בין רונן לרוית אין רמז בספר ההודעות של הנתבע ולא הובאה לקיומה כל ראיה אחרת (כמו תדפיס שיחות יוצאות מהטלפון ממנו התקשר רונן לכאורה). אני מעדיפה את גרסת ההגנה בענין זה וקובעת כי לא התקיימה שיחה בין רוית לבין רונן. כפי שציין יוסי בעדותו, רונן "התחיל ליצור מגע" עם משרדו של הנתבע (עמ' 34 ש' 13 לפרו'). התחיל, ולא סיים. זאת, אף שהשיחה בין רונן ליונית, לא סיפקה את הצורך לברר, שכן לא נתקבל מידע (עמ' 25 ש' 3-4 לפרו'). 34. היבט נוסף העולה מחומר הראיות, נוגע למועד והיקף הערך שניתן על ידי התובעת למלכין כנגד השיק של הנתבע. מלכין מסרה את השיק של הנתבע לתובעת ככל הנראה ביום 13.2.03 (בו התקשר רונן למשרדו של הנתבע) או בסמוך לכך. התובעת, מנגד, מסרה למלכין שיקים. שיקים אלו, שנמסרו על ידי התובעת, לא היו לפרעון מיידי. השיקים היו מעותדים ליום 11.3.03 (והופקדו על ידי מלכין ביום 10.3.03). השיק של הנתבע, נזכיר, עותד ליום 19.3.03. במועד זה, אם כל הדברים היו מתנהלים למישרין, אמורה היתה מלכין לממש זכות לקבלת סכום השיק - 126,800 ₪. חלף זאת, היא בחרה לנכות את השיק ולקבל סכום נמוך באופן ניכר - סך של 116,650 ₪ (צרוף סכומם של שיקים מס' 1379 ו- 1380, עמ' 32 ש' 1-2 לפרו'). סכום זה לא קיבלה מלכין מיידית, אלא רק ביום 11.3.03, ימים ספורים קודם למועד בו אמורה היתה לקבל את מלוא סכום השיק. בחישוב גס, התובעת "הקדימה" למלכין תשלום בשמונה ימים וגבתה עבור הקדמה זו כ- 8%. רונן ציין בחקירתו כי הסכומים והאחוזים שהוצגו לו אינם הגיוניים (עמ' 28 ש' 3 לפרו'). יוסי העיד כי עמלת הניכיון עומדת בדר"כ על 1.5% - 3%. יצויין כי בשלב מסוים בחקירה טען יוסי כי ההתחשבנות עם מלכין היתה כללית אולם במקום אחר אישר למעשה כי שיקים ספציפיים הם שניתנו כנגד השיק של הנתבע (עמ' 32 ש' 1-2 לפרו'). לטעמי לא הובררה סוגייה זו עד לליבונה והנושא נשאר בגדר סימן שאלה. 35. בפני התובעת עמדו אפוא מספר סימני אזהרה ובכללם סכום השיק וחריגותו על רקע סכומי השיקים האחרים שנוכו על ידי מלכין, לקוחה חדשה, ונכונותה של מלכין לשלם לכאורה עמלה גבוהה תמורת הקדמת תשלום של ימים ספורים. זאת, בנוסף לעובדה הבסיסית שלפני התובעת עמד שטר הנושא על פניו הגבלות סחירות והוא נטול יסוד חיוני - שמו של הנפרע. התובעת עצמה סברה כי יש במאפיינים של השיק כדי להצדיק בדיקה למול המושך. היא החלה בבצוע בדיקה כזו, אך לא השלימה אותה. 36. במאמר מוסגר נזכיר כי נוכח הוראת סעיף 91 לפקודת השטרות, נקבע בהלכה הפסוקה כי בדיני שטרות המבחן לקיומו של תום לב הוא סובייקטיבי (להבדיל מדרישת תום לב בדינים והקשרים אחרים). תום הלב "בא לתאר מצב נפשי, תהא מידת ההגינות האוביקטיבית של ההתנהגות אשר תהא" (ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל, דינים עליון 164 ור' גם ע"א 842/79 נס נ' גולדה, פ"ד לו (1) 204, 212-213; ע"א 120/64 חשמונאי טבת נ' לוי, פ"ד יט (2) 253, 255). כן נעיר כי פרופ' לרנר סבור כי ניתן לשלב בדיני שטרות אלמנט אובייקטיבי של תום הלב. לשיטתו, ניתן לכלול אלמנט זה בביטוי (שבסעיף 28(א) לפקודה) - "לא היתה לו כל ידיעה שזכותו של המסחר פגומה" (ש' לרנר, דיני שטרות, מה' שנייה, עמ' 271). באופן המתיישב עם גישתו הכוללת של פרופ' לרנר, נפסק כי דרישת תום הלב הסובייקטיבי במסגרת דיני שטרות, אינה פוטרת את העושה שימוש בזכות שטרית מחובה של תום לב במישור האובייקטיבי (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג (4) 804, 811-812). מכל מקום, לאור העובדה שהתובעת נטלה מסמך שאינו שלם ותקין על פי מראהו, אין צורך כאמור להכריע האם עולה מכלול הנסיבות במקרה שלפני לכדי חוסר תום לב לענין סעיף 28 לפקודת השטרות (ובשאלה האם חל רף מיוחד על גופים העוסקים בנכיון שטרות). המחוקק עצמו קבע כי מקרה כזה אינו מאפשר אחיזה כשורה ואפשר כי בכך מצא שנשלל מלכתחילה תום ליבו של נוטל המסמך. אחיזה כשורה - סיכום 37. לאור האמור לעיל, התובעת אינה אוחזת כשורה. השלב הבא אותו יש לבחון הוא האם יש לתובעת מעמד אחר המקנה לה זכות למימושו של שטר, למרות קיומה של הגנה כנגד צד קרוב. אחיזת גויסקי 38. התובעת טענה כי גם אם יקבע שאין היא תמת לב לצורך אחיזה כשורה, עדיין היא זכאית למלוא סכום השיק לאור ההלכה הידועה כ"הלכת גויסקי" (ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז (1) 595). הלכה זו מעמידה במוקד את שאלת מועד סיחור השטר ומתן הערך - קודם לכשלון התמורה או לאחריו. לפי הלכת גויסקי, אוחז שאינו אוחז כשורה מתגבר על כשלון תמורה מאוחר "שקפץ" על השטר, ובלבד שנתן ערך בעד השטר לפני כשלון התמורה. 39. על הלכת גויסקי נמתחה ביקורת רבה וכבר בשנת 1994 השאיר אותה בית המשפט העליון "בצריך עיון, תוך הצבת "הערה אזהרה" לגביה" (ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(4) 498, 526). בשנת 2001 שב הנשיא ברק וציין כי "הלכת גויסקי קשה היא, ומן הדין לשקול את ביטולה" (ע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ, פ"ד נה (4) 83, 85), וכב' השופט אנגלרד ציין - "גם לטעמי יש לשוב ולעיין בהלכת גויסקי תוך מגמה לבטלה" (שם, בעמ' 88). 40. הלכת גויסקי טרם בוטלה אולם אני סבורה כי היא אינה מסייעת לתובעת. הטעם לכך הוא שהלכת גויסקי מתייחסת לסיחורו ולמצער, מועד נטילתו של שטר. ברם, במועד הרלוונטי, לא היה שטר בידי התובעת, אלא מסמך שאינו בגדר שטר. נתון זה שומט הנחה שביסוד אותה הלכה: "כאשר מסר פלוני הקונה לאלמוני המוכר סכום כסף בתור דמי-קדימה בקשר להזמנת סחורה, כסף זה כספו הוא ואיש לא יטיל ספק בכך כי הרשות בידו לעשות בו כטוב בעיניו, גם אם עדיין לא מסר את הנמכר. והוא הדין במסמך סחיר שהוא שווה-כסף; באין תניה האוסרת על סיחורו של המסמך או מתנה לו תנאים, רשאי המוכר לסחר את המסמך, ואם סיחרו, לא הפר חובה כלפי הקונה. ... ...כאשר הוא, הנעבר התובע, נטל את השטר מידי המוכר, ופגם נולד לאחר מכן, אין מייחסים את הפגימה למפרע, כי הרי המועד בו נטל התובע-האוחז את השטר קובע ובאותו זמן - כאשר החוזה היה עוד "פתוח" לביצוע וזמן ביצועו לא הגיע - לא היתה מניעה לסיחור השטר ולנטילתו." ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז (1) 595, 598 (ההדגשות שלי - ת.א.). לאור האמור ולפי שאין מקום להרחיב את פרשנותה של הלכת גויסקי מעבר להכרח, בשים לב ל"הערת האזהרה" שהוצבה לגביה, אין בהלכה זו כדי לסייע לתובעת. סיכום 41. מן המקובץ עולה כי התובעת אינה אוחזת כשורה וגם אינה "אוחזת גויסקי". התובעת היא צד רחוק לשטר, ללא מעמד מיוחד. משכך, כל טענה שניתן להעלות נגד צד קרוב, ניתן להעלות כנגד התובעת. בראשית הדברים ראינו שלנתבע יש טענה טובה כנגד צד קרוב. טענתו כשרה אפוא כנגד התובעת, ודינה של התביעה, שעילתה שטרית בלבד, להדחות. דרך הילוכו של הנתבע הפן המהותי 42. אני מוצאת לנכון לציין כי בראייה הכוללת של נסיבות המקרה שלפני, התשתית הראייתית מצביעה על קושי בדרך הילוכו של הנתבע, מושך השיק. הותרת שם הנפרע "פתוח", כך שניתן למלאו על ידי כל גורם, עמדה בבסיס הכשל. מהלך כזה מאפשר הפיכת שיק עליו מצויינת הגבלת סחירות, למסמך סחיר. מן העדויות היה ברור כי מדובר במהלך חריג במשרדו של הנתבע. מהלך כזה צופן בחובו סיכונים שניתן לקחת אותם בחשבון (ור' עמ' 34, ש' 21-22 לפרו'). בנוסף, הנתבע יכול היה לכאורה, משלא קיבל את שכר הטרחה במועד שהובטח לו, להמנע מייצוגו של טורק. אם לא היה הנתבע מייצג את טורק, נמנעת היתה הטרחה עבורה אמור להשתלם השכר. הנתבע בחר שלא לפעול כן (הנתבע העלה השערה כי בית המשפט לא היה משחררו, אך בכל מקרה לא הוגשה בקשה לשחרור מיצוג). הנתבע עמד במקום הטוב ביותר למנוע את הקושי, ולא יישם את יתרון העמדה בה נמצא. התובעת, להבדיל מהנתבע, הוציאה כספים "מכיסה" ומסרה אותם למלכין עבור נכיונו של השיק. הנתבע עצמו לא הוציא מכלל אפשרות שהתובעת רומתה על ידי מלכין כפי שהוא עצמו רומה (ר' עדותו, סיפא עמ' 5 לפרוטוקול 14.9.03, עמ' 8 ש' 21-22 לפרו' 16.6.04). עם זאת, בתביעה שלפני נדונה עילה שטרית בלבד (השווה: רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג (4) 804, 812-813; ע"א 377/68 מטע, בית חרושת לצרכי מזון בע"מ נ' שאול פרל, פ"ד כג (1) 98, 101). הפן הדיוני 43. בקד"מ מיום 15.1.04 נקבע התיק לשמיעת ראיות ולסיום ליום 13.4.04. כן נקבע כי הצדדים יהיו מוכנים לסכם את טיעוניהם בעל פה לאחר שמיעת העדים. ישיבת ההוכחות נדחתה פעמיים, נוכח בקשות מוסכמות, מטעמים הקשורים לנתבע. לבסוף התקיים הדיון ביום 16.6.04. בסופה של ישיבת ההוכחות ביקשו הצדדים, בשל שעת סיום הדיון (21:07) לסכם את טענותיהם בכתב. מפאת השעה ונוכח בקשת הצדדים, התקבלה הבקשה. מועד הגשת הסיכומים נקבע בתאום עם הצדדים ובאופן מרווח. באופן חריג גם צוין בגוף ההחלטה כי המועד שנקבע לסיכומי הנתבע (1.9.04) "כבר כולל את כל הארכות שינתנו". המועד לסיכומי התובעת נקבעו ליום 1.11.04 ומועד העיון נקבע ליום 2.11.04. כאשר הגיע מועד העיון הסתבר כי בתיק אין דבר, בין סיכומים ובין בקשה או הודעה מטעם מי מהצדדים. בהחלטה מיום 4.11.04 התבקשו הצדדים להבהיר את הדבר. רק אז הוגשו הודעות לפיהן הנתבע לא הגיש סיכומים בשל עומס עבודה במשרדו והתובעת נעתרה לבקשתו לארכה להגשת הסיכומים. במסגרת הודעת הנתבע מיום 7.11.04 התבקש בית המשפט ליתן ארכה להגשת סיכומי הנתבע עד ליום 11.11.04. הנתבע התעלם אפוא מהחלטת בית המשפט בסוף ישיבת ההוכחות, לא טרח להגיש בקשה להארכת מועד קודם למועד שנקצב להגשת סיכומיו (מועד שאמור היה לכלול את כל הארכות וממילא היה מקום להנמקה מיוחדת בענין העיכוב), ואף לא לאחר מכן. רק לאחר שפנה בית המשפט מפורשות אל הצדדים בענין זה, התייחס הנתבע להחלטה. יש לתמוה על דרך התנהלות זו. סוף דבר 44. התביעה נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.שאלות משפטיותשיקיםשטר