בית המשפט פסק כי רף הציפיות מגוף מקצועי כמו בנק גבוה ואין צורך להזכיר שכשמדובר בחובות הנאמנות והזהירות המוטלות על בנק - מדובר בחובות מוגברות - ברף הציפיות הזה בנק דיסקונט לא עמד. להלן פסק דין בנושא העברה בנקאית ע''י מתחזה: פסק - דין מחשבונו של התובע, בסניף נווה שאנן, חיפה, של הבנק הנתבע 1, הועבר סכום של 158,300$, לחשבון שנפתח על שם התובע בסניף בת-ים של הבנק הנתבע 2. כעבור מספר ימים, נמשך במזומן מלוא הסכום האמור מהחשבון החדש, בניכוי עמלת גביה. הפעולות הללו בוצעו בדצמבר 1998 והתגלו זמן קצר לאחר מכן - מי שנתן את הוראת ההעברה וביצע את המשיכה הוא מתחזה "ששאל" את זהותו של התובע - אך תובענה זו הוגשה רק בדצמבר 2004, והתובע מבקש לחייב את הבנקים בהשבת הסכום האמור בצירוף ריבית בשיעור של 11% לשנה החל מיום 10.12.98. הנתבע 1 (להלן: גם "בנק דיסקונט") טוען שהתביעה נגדו נגועה בשיהוי קיצוני ודינה להידחות בראש ובראשונה בשל כך, אך גם לגופה ואלה טעמיו: התובע מייחס לנתבע 1 התנהלות רשלנית בשל מעשים שלא נפל בהם כל דופי; אין קשר סיבתי בין נזקו הנטען של התובע לפעולות של הבנק; גרסת התובע מעלה תמיהות רבות, ואם אין לפנינו מעשה של מרמה שהתובע עצמו שותף לו - כי אז לכל פחות מדובר ב"רשלן תהומי" שאשמו התורם עולה כדי 100% מנזקו. כן טוען הנתבע 1 שהניסיון להטיל עליו אחריות מוחלטת לאובדן כספו של התובע, בהיותו שומר שכר - דינו להיכשל. הנתבע 2 (להלן: "גם בנק לאומי") טוען שיש לדחות את התביעה נגדו בהעדר ראיה כלשהי להתרשלות מצדו, ובאין קשר סיבתי בין פעולות הבנק לנזקו הנטען של התובע. 3. ואלה העובדות, ככל שהתבררו. התובע, עלה לישראל מרוסיה במרץ 1997 בהיותו כבן 20 שנה; למד באולפן ליד שדרות ועבר להתגורר בחיפה, שם למד בטכניון. הוריו עלו לארץ שנתיים לאחר מכן. ב-1.1.1998, פתח התובע בסניף נווה שאנן, חיפה, של בנק דיסקונט חשבון עו"ש כסטודנט. זמן קצר לאחר מכן, הוזרמו לחשבון כספים במט"ח, ואלה הוחזקו בפיקדונות דולריים ושקליים. עד ספטמבר 1998 הועבר לחשבון השקלי סכום של 1,526,000 ₪ ובחשבון הדולרי נצבר סכום של 334,778$. הכספים מקורם באבי התובע - לאחרון היה עסק של סוכנות ביטוח; הוא גם שימש בתפקיד בכיר באחד הבנקים, והכספים שימשו בין היתר לרכישת דירה עבור המשפחה, בקרית מוצקין - אך החשבון נפתח כאמור על שם התובע שבאותה עת חי בארץ לבדו. מספר חודשים לאחר שנפתח החשבון, ביקר האב יוסף בלינדר בארץ; השניים התייצבו בסניף נווה שאנן, והתובע חתם לטובת אביו על הרשאה לפעול בחשבון. ב-9.12.1998, טס התובע לביקור משפחתי ברוסיה. מספר שעות קודם שיצאה הטיסה, הגיעה לסניף נווה שאנן של בנק דיסקונט הודעת פקס מודפסת בשפה האנגלית, ובה התבקש הסניף להעביר לזכות חשבון התובע בבנק לאומי, סניף בת-ים, סכום של 158,300$. התובע לא חתם על בקשה לביצוע פעולות בחשבונו באמצעות פקסימיליה, והסניף מאן לבצע את ההעברה על יסוד אותה הודעה. למחרת היום, הופיע בסניף הראשי של בנק דיסקונט בחיפה אדם שהזדהה כגרגורי בלינדר התובע; חתם על המסמכים הדרושים לביצוע ההעברה לחשבון בבנק לאומי, לרבות על טופס שבירת פיקדון דולרי, והפעם ההעברה בוצעה. כפי שהתברר, מספר ימים קודם לכן, ב-4.12.1998, נפתח בסניף בת-ים של בנק לאומי, על ידי אותו מתחזה, חשבון הנושא את שמו של התובע. בתרשומת שערך בעת פתיחת החשבון הפקיד, מר טמם, הוא ציין: "העברת כ-200,000$ מבנק דיסקונט. קונה דירה בבת-ים. ישנה כתובת בקרוב". החשבון זוכה בסכום שהועבר מסניף נווה שאנן, וב-14.12.1998, נמשך על ידי המתחזה במזומן, בניכוי העמלה שנגבתה. ב-21.12.1998 התקשר התובע ממקום הימצאו ברוסיה לסניף נווה שאנן שבו נוהל חשבונו על מנת לברר את מצב החשבון, ומשטען שהיתרה במט"ח נמוכה מדי, הזכיר לו פקיד ההשקעות בסניף, מר רומנו, את דבר ההעברה שבוצעה כ-10 ימים קודם לכן. תגובת התובע הייתה שהוא לא נתן שום הוראת העברה. מר רומנו דיווח על כך מיד למנהל הסניף, מר זיתוני. מאוחר יותר באותו יום, התקשר התובע שנית אל מר רומנו והלה הציג לו מספר שאלות שעליהן השיב התובע: הוא מדבר מרוסיה; תעודת הזהות שלו נמצאת עמו; יש לו חשבון בבנק לאומי בבאר שבע; הוא מתגורר בארץ בגפו. מר רומנו ערך לעצמו תרשומת מהאירועים ואותה מסר למשטרה בעת שמסר שם את הודעתו. בינתיים, פנה מנהל הסניף, מר זיתוני, שעודכן על ידי מר רומנו, לסניף בת-ים של בנק לאומי, והתבשר שהכספים כבר נמשכו מהחשבון. בהמשך קיבל מבנק לאומי צילום של תעודת הזהות ששימשה את המתחזה בעת פתיחת החשבון שם. ב-23.12.1998, יומיים לאחר השיחה עם התובע, התייצבו בתחנת המשטרה, מר זיתוני, מר רומנו והגב' גרציה כהן שביצעה בפועל את ההעברה, ומסרו שם את הודעותיהם. באותו יום שב התובע לארץ, ומיד למחרתו התייצב בסניף נווה שאנן. שם חזר על טענתו שהוא לא משך כל כספים מהחשבון, ומר זיתוני ביקשו להתלוות אליו לתחנת המשטרה על מנת למסור שם את עדותו, וכך נעשה. ב-25.12.1998 פנה התובע לעו"ד בשם שטיינלאוף על מנת שיטפל בתביעה נגד הבנקים הנתבעים; הלה קיבל תשלום על חשבון שכר טרחתו ביוני 1999; החתים את התובע על תצהיר בנובמבר 2001, ואף ערך כתב תביעה, אך מסתבר שהתביעה לא הוגשה. ב- 13.3.2000, למעלה משנה לאחר שהתובע מסר את עדותו במשטרה, הוא נחקר במשטרה שנית, והפעם תחת אזהרה: "בחשד של מרמה, זיוף ושימוש במסמך מזוייף, ובהודעה כוזבת. בכך שאתה יחד עם אחר זייפתם מסמכים ואתה מסרת לו את ספח התעודת הזהות שלך ופרטים על חשבון הבנק שלך במטרה שהוא יוציא כסף מהחשבון שלך במרמה בעת שהותך ברוסיה". החקירה רובה ככולה נסבה על קשריו של התובע עם אדם בשם גאורגי שעליו הצביע התובע בעדותו הראשונה כמי שחשוד בעיניו בביצוע העברת הכסף ומשיכתו. מר זיתוני, אגב, אומר בתצהירו שהבנק הגיש בזמנו תלונה במשטרה, אך האישור על הגשתה לא הוצג בהליך כאן, ואין אנו יודעים אם התלונה כוונה נגד התובע, אם לאו. מכל מקום, החקירה הסתיימה ונראה שהתיק נסגר משום שלא נטען אחרת, ותיק החקירה הועמד לעיונם של באי כוח הצדדים. ומכאן לעדויות שהובאו ביחס להשתלשלות הדברים בבנקים הנתבעים. 4. בשל הסכומים הגבוהים שהועברו לחשבון התובע במחצית השנה שלאחר פתיחתו, הועבר החשבון לטיפולו של מר יורם רומנו אשר משמש יועץ השקעות בסניף נווה שאנן, אך הודעת הפקס שהגיעה לסניף ב-9.12.1998, הופנתה אליו ואל פקיד בשם אריה, שטיפל קודם לכן בחשבון. מר רומנו אומר בעדותו ששולח הפקס התקשר עמו טלפונית פעמיים באותו יום. בפעם הראשונה היה זה לאחר שהתחוור לו שהוראת ההעברה לא בוצעה, ובאותה שיחה אמר לו המתקשר שהוא זקוק לכסף בדחיפות "לצורך ביצוע עסקת נדל"ן" (סעיף 10 לתצהירו) - מה שלדברי מר רומנו התאים למידע שהוא קיבל מהתובע בסמוך לאותו זמן. וכאן ראוי להתייחס לאופן שבו מוצג התובע בתצהירו של מר רומנו, ולהדגשה שלה זוכה עניין המשיכות במזומן. וכך הוא אומר: "צעיר כבן 21, עולה חדש, פתח חשבון בבד"ל, פעל להעברת סכומים בסדרי גודל של מיליוני שקלים לחשבון, וביצע מעת לעת משיכות חלק במזומן, בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים". התיאור הזה מופיע לאחר שמר רומנו מספר על העברות של סכומים גבוהים ביותר מחו"ל בתוך תקופה קצרה לאחר פתיחת החשבון, כשבמקביל מתבצעות לפי תצהירו משיכות במזומן של סכומים משמעותיים מהחשבון. כך ב-22.11.1998 שאז משך התובע מהחשבון סכום של 100,596 ₪, וכך ב-4.12.1998, שאז נמשך סכום של 377,112 ₪. מר רומנו אומר אומנם בהמשך תצהירו, שסמוך לדצמבר 1998 אמר לו התובע שהוא עומד לרכוש דירה, אבל הוא אינו משייך את "המשיכות" הנזכרות לעניין זה, אלא "מסתפק" בהקשר זה בתיאור כללי: "לצורך זה מימש התובע כספים מחשבון הפקדון, ומשך את חלקם במזומן", ולא קשה לנחש מדוע. מאחר שהמתחזה ביצע את המשיכה במזומן, גם הוא לצורך עסקת נדל"ן, נוח לו לקשר זאת עם המשיכות ב"מזומן" שכביכול בוצעו על ידי התובע. ועד כדי כך הדבר נוח, שכשהוא מעומת עם העובדה שביחס לתובע מדובר ברכישות של שיקים בנקאיים לפקודת מוכר הדירה - הוא ממאן לאשר שיש הבדל בין משיכה במזומן "סתם", לשיקים בנקאיים: "מבחינתי זה אותו דבר" (פרוטוקול מ-13.2.2007, עמ' 67 וכן בעמ' 74,75). התובע אגב ביצע את כל התשלומים עבור רכישת הדירה בשיקים בנקאיים וכך גם ביצע את התשלום עבור המכונית שרכש ללא מסים. מר רומנו טוען אומנם שהוא לא ידע שמדובר בשיקים בנקאיים, למרות מה שעולה מדפי החשבון של התובע, אבל בהמשך אישר, אולי מבלי משים, שהוא ידע גם ידע שמדובר בשיקים בנקאיים (פרוטוקול מ-13.2.2007, עמ' 78). מכל מקום, למנהל הסניף מר זיתוני, ברור שמשיכה במזומן לחוד, ומשיכה בשיק בנקאי לחוד, ושלצד החיוב בדפי החשבון לא יופיע רישום: "משיכה במזומן" (פרוטוקול מ- 15.5.2007 עמ' 102) - אלא שהוא ניזון מהמידע שמסר לו מר רומנו: "... אני כותב מה שרומנו אמר לי. אני לא מעורב בזה כהוא זה. אתה שואל אותי שאלה כאילו אני הייתה מעורה בכל העסק הזה" (שם, בעמ' 102). 5. ואם נחזור לאירועי יום ה-9.12.1998 - מר רומנו אומר שהוא ביקש מהאדם שהתקשר אליו לאחר שנוכח לדעת שהוראת ההעברה טרם בוצעה, לגשת לסניף על מנת לחתום על המסמכים הדרושים לביצוע ההוראה בפני פקיד הבנק, אך מאחר שהלה השיבו שהוא נמצא בבת-ים, הציע לו מר רומנו לגשת לסניף הבנק בבת-ים ולבצע את הפעולות שם. המתקשר עשה לכאורה כעצתו, אך לדברי מר רומנו, הוא הודיע לו בשיחה טלפונית נוספת שבסניף בת-ים יש תורים ארוכים. או אז הציע לו מר רומנו לפנות למחלקת אח"מ באותו סניף וליצור קשר משם, אך להצעה הזו, המתקשר כבר לא שעה. למחרת היום, התקשר שוב אותו אדם למר רומנו בסניף נוה שאנן, והפעם הודיעו שהוא נמצא בחיפה בעיר התחתית, ומכיוון שהוא ממהר, בכוונתו לבצע את ההעברה מהסניף הראשי של הבנק בחיפה. מר רומנו טוען בתצהירו שהוא הציע לאותו אדם לקחת מונית אפילו על חשבון הבנק ולהגיע לסניף נווה שאנן - עניין המונית לא נזכר בתרשומת שהוא ערך לאחר שהתברר לו שהתובע מתכחש להוראת ההעברה - אך הלה סרב, וביקש תחת זאת ממר רומנו לדבר עם הפקיד בסניף הראשי על מנת שיבצע עבורו את ההעברה. מספר דקות לאחר מכן, קיבל מר רומנו שיחת טלפון מפקידת מט"ח בסניף הראשי, הגב' גרציה כהן, שנשמעה כעוסה על כך שמסניף נווה שאנן שולחים אליה לקוח על מנת לבצע העברת כספים מחשבון שמתנהל בסניף נווה שאנן. מר רומנו אומר בתצהירו שהוא הסביר לגב' כהן שהלקוח טוען שהוא ממהר, וביקש ממנה לזהות את הלקוח ולהחתים אותו על המסמכים הדרושים. כעבור זמן קצר התקשר אליו "הלקוח" שנית וטען בפניו שהשירות איטי מדי. מר רומנו הבטיח לנסות לעזור לו, ופנה למנהל הסניף מר זיתוני וביקשו לטפל בעניין. לשיחה שהלה ניהל עם הגב' כהן, אם אכן נוהלה שיחה כזו, הוא לא היה עד. מר רומנו אישר בחקירתו שהוא מעולם לא שוחח עם התובע בטלפון, עד לשיחה הגורלית שבה התגלתה התרמית, אך הוא חוזר ומדגיש בתצהירו שלא התעורר בליבו כל חשש "כי המתקשר אתו דברתי אינו התובע בכבודו ובעצמו". 6. לאחר שמר רומנו קיבל בפקס מהגב' גרציה כהן בסניף הראשי, את המסמכים שנחתמו על ידי המתחזה, הוא בדק את היתרה בחשבון התובע, ואת החתימות על המסמכים - אלה נראו לו לדבריו תואמות את דוגמת החתימה של התובע - ועם המסמכים החתומים הוא פנה שנית למנהל הסניף מר זיתוני, לקבל את אישורו לביצוע ההעברה. עלי לציין: החתימה על המסמכים, כמו גם על הוראת ההעברה שנשלחה בפקס יום קודם לכן, אכן מזכירה את החתימה של התובע, אך קשה לומר שהיא באמת תואמת אותה. החתימה של התובע מורכבת משתי האותיות הראשונות של שמו ומקו מעט גלי בהמשך שמסתיים בלולאה, ונוטה במובהק כלפי מעלה. חלק זה, בחתימות המחקות את חתימת התובע, יותר גלי ו"שומר" על קן אופקי לחלוטין. מבט בוחן היה מגלה שגם שתי האותיות הראשונות של השם מ"שורטטות" באופן שונה. מסתבר שהשוני בחתימות צד גם את עינו של החוקר המשטרתי שגבה את העדויות ב-23 וב-24 לדצמבר 1998, משום שמר רומנו נשאל על ידו: "כאשר קיבלת את המסמכים לא שמת לב שהחתימה קצת שונה?" ועל כך השיב: "חתימה בלועזית ולפי דעתי דומה !" בנק דיסקונט, מכל מקום יצא כנראה מהנחה שהחתימות הללו אכן אינן החתימות של התובע, והחליט להסתפק בכך שמר רומנו סבר שהן דומות (ראה דברי ב"כ הבנק, בפרוטוקול הדיון מיום 6.2.2007 עמ' 59). עוד עולה מהראיות, שהאדם שהופיע בסניף המרכזי של בנק דיסקונט בחיפה, זוהה על פי תעודת הזהות שהוצגה מספר ימים קודם לכן, בבנק לאומי סניף בת-ים, בעת פתיחת החשבון שם. דוגמת החתימה, אגב, במסמכי פתיחת החשבון בבנק לאומי, שונה מהחתימות על המסמכים ששימשו לביצוע ההעברה. פרטי תעודת הזהות שעותק מצולם ממנה נותר ברשות בנק לאומי, זהים לאלה שמופיעים בתעודת הזהות של התובע, אך התמונה אינה תמונתו של התובע. בזה נוכח גם מנהל הסניף מר זיתוני, כפי שעולה מהודעתו במשטרה. הוא פנה כזכור לסניף בת-ים של בנק לאומי כדי לברר אם הכספים עודם נמצאים בחשבון שם, וכששמע שכל הכסף נמשך, ביקש מהפקיד "שיפקסס לי את ת.ז. צילום שלה לראות אם זה אותו אדם כי יש חשש להונאה. שלח לי וראיתי שכל הפרטים זהים חוץ מהתמונה. הבנתי שהיה פה מרמה...". הגב' כהן, אמרה בהודעתה במשטרה שתעודת הזהות שהוצגה לפניה "היתה מתאימה למראהו החיצוני ולכן לא נראה לי שום דבר חשוד ולאחר חתימה על הטפסים, קיבלתי אישור מיורם בפקס שלחתי אליו את חתימתו של גריגורי בלינדר עם פרטי העברה והוא אישר לי...". ההנחה הסבירה אפוא היא שאילו העביר הסניף המרכזי לסניף נווה שאנן, לא רק את המסמכים שנחתמו על ידי המתחזה אלא גם צילום של תעודת הזהות שעל פיה הוא זוהה כתובע או להפך - אילו הועבר צילום תעודת הזהות אשר מוחזק בסניף נווה שאנן שאצלו נוהל החשבון, לגב' כהן שהתבקשה על ידי מר רומנו לשרת את האיש כי הוא ממהר - כי אז התרמית הייתה מתגלה וביצוע ההעברה היה נמנע. 7. הגב' כהן תיארה את הנוהל לביצוע הוראת העברה: "לבדוק את התעודות הזהות ודוגמת החתימה. אם הוא לקוח שלי אני צריכה לאתר לבדוק, לשוחח איתו מתי הוא פתח חשבון". וכשמגיע לקוח מסניף אחר: "אני מבקשת ת.ז. מזהה אותו, מרימה טלפון בעצמי לסעיף ואומרת שיש לי לקוח בעל ת.ז. כזאת ואז אומרים לי כן, מזהים את קולו בדרך כלל. אם הוא מבקש לבצע את העברה אנחנו ממלאים טופס העברה והוא חותם על טופס העברה מעבירה בפקס, מזהים את החתימה, מעבירים בפקס את אישור החתימה של מנהל הסניף ואת אישור העברה. ברגע שהמנהל חותם ומעביר לי את הפקס צריך לבצע את העברה. החתימה שלו זה אומר שהוא בדק את החתימה". לפי התיאור הזה, הנהלים של הבנק לא מחייבים את הפקידים לאמת את תעודות הזהות שמוצגת בפניהם עם צילום התעודה שמוחזק בסניף בו מתנהל החשבון - מה שיכול היה כאמור למנוע את ביצוע ההעברה במקרה הזה, אבל הפקיד בסניף שבו מתנהל חשבון הלקוח, צריך לפחות לדבר עם הלקוח שנמצא בסניף האחר; לזהות את קולו וככל הנראה גם להציג לו אי אלה שאלות. מכל מקום, זה מה שהגב' גרציה נדרשת לעשות כאשר מדובר בלקוח מהסניף שלה, והדעת נותנת שכאשר מדובר בלקוח של סניף אחר, הפקיד בסניף האחר צריך לעשות זאת. נראה שהדבר לא נעשה במקרה זה למרות שהתקיימו מספר שיחות טלפון עם המתחזה, וחרף העובדה, שאיש מהפקידים בסניף לא שוחח עם תובע בטלפון קודם לכן. 8. ואם נחזור למר רומנו - בהודעתו במשטרה מציין מר רומנו, ומר זיתוני "שחי מפיו" חוזר על כך, שכשהתובע התקשר מרוסיה בפעם השנייה, הוא נשאל על ידי מר רומנו מתי הוא יצא את הארץ והלה השיב שהוא יצא ב-13.12.1998. הפרט הזה אינו מופיע בתרשומת שמר רומנו ערך לאחר השיחות עם התובע מרוסיה ב-21.12.1998, כשם שגם הצעתו למתחזה לקחת מונית על חשבון הבנק ולהגיע לסניף נווה שאנן - אינה מופיעה שם. מכיוון שאין חולק על כך שהתובע יצא את הארץ ב-9.12.1998, האפשרות שמר רומנו למד מפי התובע שהוא יצא מהארץ רק ב-13.12.1998, כפי שהעיד במשטרה - לכאורה לאחר שהכסף כבר הועבר מבנק דיסקונט - אפסית, ולא בכדי אין הוא חוזר על הפרט הזה בתצהירו. לעומת זאת מחקירתו למדנו פרטים נוספים שלא בא זכרם בתצהיר. 9. לאחר האירועים נשוא התובענה, הוזמנה הביקורת הפנימית של בנק דיסקונט לחקור את המקרה וליתן דו"ח. מר זיתוני נשאל "הייתה ועדת ביקורת שבדקה את הספור, השתתפת בועדה הזאת כנותן עדות?" והשיב על כך בחיוב, ועל השאלה: "רומנו השתתף גם כנותן עדות?" הייתה תשובתו: "בהחלט" (פרוטוקול מ-15.5.2007, עמ' 96). גם הגב' גרציה כהן נשאלה: "אחרי המקרה, אחרי שהיית במשטרה, עשו ביקורת בבנק מה קרה, נכון?" והגב' כהן השיבה: "כן", וגם על השאלה: "הזמינו אותך לביקורת הזאת" הייתה תשובתה "כן". אבל דווקא אל מי שהיה ציר מרכזי מבחינת הבנק בפרשה הזו - מר רומנו - הביקורת לכאורה לא הגיעה. הוא, לדבריו, בכלל לא ידע שהייתה ביקורת ושנערך דו"ח ביקורת. מר רומנו נשאל בעניין זה פעמיים. בפעם הראשונה נשאל אם זומן לועדת ביקרת של הבנק ועל כך השיב: "לא נשאלתי שאלות על ידי מבקר הבנק על הפעולות שהתרחשו. לא הודיעו לי לשנות את נהלי הבנק. מנהל הבנק לא נתן לי הוראות אחר המקרה זה" (פרוטוקול מ-13.2.2007, עמ' 82). בפעם השנייה נשאל: "גב' גרציה אמרה שהיה דוח ביקורת והיא נשאלה שאלות, עליך ויתרו?" ועל כך השיב: "כן", ועל השאלה "האם אתה יודע האם בכלל היה הליך ביקורת שבוצע על ידי מבקרי הבנק?" הייתה תשובתו: "לא יודע". הוא נחשף שוב "לסיפור הזה" "אחרי זמן מאוד ממושך לפני התיישנות. 7 שנים עברו מהגשת התביעה לאירוע. אף אחד עד אז לא פנה אלי". שניים אם כן נשאלו על ידי המבקרים הפנימיים, ומר זיתוני המנהל אמר במפורש שמר רומנו העיד בפני המבקרים, ואין ספק שגרסתו מסתברת יותר מזו של מר רומנו. 10. עוד העיד מר רומנו ש-5 ימים לאחר שהתובע שב לארץ הוא קיבל טלפון בשעות הערב "טלפון מאוד מוזר בקול רוסי ושואלים אם אפשר לדבר עם יורם רומנו זה היה לי מאוד מוזר ומפחיד אז אמרתי לו לא הדירה הזאת מושכרת, אין כאן יורם רומנו". על השאלה מדוע לא סיפר על כך בתצהירו השיב: "תביעה כאן אזרחית זה לא היה נותן לי כלום", ומשנשאל: "למה בכל אופן חשבת להגיד את זה עכשיו?" הייתה תשובתו: "כדי לחזק את כל הדברים שלי על החשדות שלי" (שם, בעמ' 86). אני תוהה אם גם לב"כ הבנק הוא לא דיווח על הטלפון הזה, משום שהתובע לא נשאל על כך דבר בחקירה נגדית. נראה לי שלא יהיה זה מרחיק לכך לומר שמר רומנו מסר עדות מגמתית ומוטה. אין ספק שמר רומנו טרח לספק "חיזוקים" משלו לחשדות שלו; הוא אינו מסתיר זאת, ועוד בתחילת חקירתו, כשנשאל מדוע הוא מציג בתצהירו את התובע כפי שהציג השיב: "זה חשוב להראות שהתובע בעיני אינו אמין ויש כאן לדעתי תרגיל עוקץ" (פרוטוקול מ-13.2.2007, עמ' 65) אלא ש"בדרך" הוא גם אמר דברים שאינם אמת. הקו הזה של מר רומנו אומץ במלואו על ידי הבנק בכתב הגנתו, אך נראה שהבנק אינו אוחז בו עוד באותה עוצמה, משום שמרכז הכובד של הטיעון בסיכומים הינו שיהוי ורשלנות. 11. אשר לגרסה של התובע. קודם כל צריך לציין: שני הבנקים מבקשים להיבנות מדברים שלכאורה נאמרו על ידי התובע בהודעה ובחקירה במשטרה, ולא נאמרו כפי שהם מציגים. כך למשל, כבר בכתב ההגנה ואחר כך בסיכומים אומר הנתבע 1 שהתובע הודיע למשטרה שגאורגי עזב את הארץ ומסיק מכך שהוא ביקש לרפות את ידיה למען לא תחקור בעניין (סעיף 56 לסיכומיו). גם בנק לאומי טוען בסיכומיו שכך אמר התובע במשטרה כשנשאל היכן גאורגי (סעיף 21 א. לסיכומיו). אלא שלא זה מה שהתובע אמר. הוא נשאל אם הוא דיבר אם גאורגי לאחר שובו לארץ, ועל כך השיב: "לא דברתי אתו אבל אני יודע שגאורגי צריך לעזוב את הארץ לתמיד לרוסיה", וזה אחרי שהתובע מסר שם את הפרטים המזהים שהיו ידועים לו ביחס לגאורגי: מספר הטלפון הסלולארי שלו, והעובדה שהדירה בה הוא עצמו התגורר הייתה מושכרת לפני כן לאותו גאורגי. התובע הסביר בחקירה כאן, שהתשובה שלו נועדה להאיץ במשטרה למצוא את גאורגי ולא להיפך, ואומנם זה מה שעולה מתשובתו. יש להניח שניתן היה לאתר את גאורגי באמצעות הפרטים הללו, ומכל מקום לא נטען וממילא לא הוכח שהפרטים הללו נבדקו ונמצאו בלתי נכונים. עוד נאמר על ידי בנק דיסקונט כי לפי גרסת התובע העברת הכספים מחשבונו בוצעה על ידי ידידו, גיאורגי (סעיף 53 לסיכומיו). אבל זה לא מה שהתובע אמר. הוא כן אמר במשטרה שהוא חושד בבחור בשם גאורגי שגר בדירה השכורה לפניו, וגם זה נאמר בתשובה לשאלת החוקר אם יש מישהו שהוא חושד בו. בנק לאומי, אומנם מציין בסיכומיו שהתובע אמר שהוא חושד בגאורגי, אבל טוען שהתובע גם טען תחילה במשטרה שעד לאירוע משיכת הכספים הוא כלל לא הכיר את גאורגי, ואחר כך שינה את גרסתו, וטען שהוא הכיר אותו לראשונה כשזה הגיע לדירתו כדי לבדוק מונים. גם הקביעות הללו, לא ברור מאין ועל מה הן נסמכות, כשם שלא ברור על סמך מה נאמר שהתובע הודה בחקירה כאן, שהגרסה בעניין המונים אינה נכונה. הנכון הוא שהתובע הסביר שמה שעניין את אותו גאורגי הן לא קריאות המונה בעת הביקור, כי אם הרישומים ביחס למונים בחוזה השכירות של התובע. 12. ל"גופו של עניין" - התובע אומר שאותו גאורגי התגורר לפניו בדירה שהוא שכר וכך הכיר אותו. בהודעתו במשטרה ציין שהוא לא החליף את מנעול הדירה ששכר. מספר חודשים לאחר מכן, הוא פגש את גאורגי ברחוב, באקראי ובאחד הימים הופיע גאורגי בדירתו כדי לברר את קריאת המונים. הם קבעו להיפגש וגם נפגשו למשחק סנוקר, וביום שהוא טס לרוסיה הוא לקח אותו כטרמפיסט לתל-אביב, משום שגאורגי ביקש, והסביר שהוא צריך למסור כסף לקרובים באזור המרכז. הם עצרו לכמחצית השעה באיזור שאז לא זוהה על ידי התובע - לאחר כל מה שאירע הוא סבור שמדובר בבת-ים; גאורגי הלך לענייניו ולאחר שחזר הם עוד עצרו בקניון לשתות קפה או לאכול ואחר כך נסעו לשדה התעופה ואז גאורגי נפרד ממנו. גאורגי יש להניח היה מעוניין להיות בטוח שהתובע אכן יוצא את הארץ. הבנקים הנתבעים סבורים שהסיפור מופרך וטוענים, בין היתר, שלוח הזמנים שמסתמן מתוך עדותו של התובע מצביע בהכרח על כך שהתובע שיתף פעולה עם אותו גאורגי, משום שגאורגי פתח את החשבון בבנק לאומי עוד ב-4.12.1998, ואילו על הפרטים הכמוסים הנוגעים לחשבונו של התובע, לרכישת הדירה ובכלל למצבו הכספי, למד גאורגי רק יומיים לפני הנסיעה לשדה התעופה. ושוב, לא ברור לי על מה נסמך לוח הזמנים "ההדוק" שלו טוענים הנתבעים. מהחקירה השנייה במשטרה שאז נחקר התובע ביחס לקשריו עם גאורגי ביתר פירוט - הדבר לא עולה, ובחקירה כאן, התובע חזר והדגיש מספר פעמים שהוא אינו זוכר במדויק את לוח הזמנים של כל פגישותיו עם אותו גאורגי, מה שלא בלתי מובן. גם הטענה שהתובע שאל את רומנו בשיחה הטלפונית מרוסיה רק על החשבון הדולרי לכאורה - מה שמצביע על כך שהוא ידע על המשיכה - זכתה להסברים מניחים את הדעת מפי התובע. כל זה לא בא לומר שהסיפור של התובע חף מכל תמיהות, והוא לבטח לא שגרתי. אבל כשמביאים בחשבון את העובדה, שהתובע היה אז כבן 21; עולה חדש שחי בגפו ללא משפחה קרובה בארץ - מה שללא ספק עשה אותו "טרף קל" - כי אז עצם הנכונות שלו להתיידד עם אדם זר שדובר את שפתו, לחבור אליו למשחק ואף לקשור איתו שיחה "אינטימית" - אינה כה בלתי מובנת. ההפך מכך. 13. התובע אמר שיתכן שגאורגי ראה את החתימה שלו כשהוא עצר בתחנת דלק כשהגיע לאזור המרכז, והנתבעים הראו שלפי הרישומים בכרטיס האשראי שלו הוא תדלק יום קודם לכן, כך שלא היה לו כל צורך לחזור ולמלא דלק. יתכן שכך, אבל זו הייתה ממילא רק השערה של התובע. עניין נוסף ששני הבנקים מייחסים לו חשיבות רבה מתייחס לספח של תעודת הזהות של התובע. במהלך החקירה השנייה במשטרה הציג בפניו החוקר את הספח של תעודת הזהות שלו ונשאל אם הוא היה אצלו "כאשר היית ברוסיה". התובע השיב בחיוב, ועל השאלה "כיצד אתה מסביר שכאשר היית ברוסיה, חשוד הציג את הספח הזה בבנק בבת-ים?" תשובתו הייתה: "אין לי מושג, יכול להיות שהציגו ספח מזוייף". אז אמר לו החוקר: "אני מציג בפניך צילום תעודת הזהות המסומן א/7 11/8/99 שהוצג בבנק בת ים וניתן לראות שזה אותו הספח שתפסתי ממך לאחר שחזרת מרוסיה, ולא ספח מזוייף. אז כיצד אתה מסביר שהציגו את הספח המקורי בבנק בעוד שאתה טוען שהוא היה אצלך ברוסיה". התובע השיב על כך: "אין לי תשובה על זה". 14. אלא שהספח שהוצג בבנק לאומי אינו מה שהוא נראה, והתובע צדק בתשובתו הראשונה לחוקר. השוואה בין צילום הספח שנמצא ברשות בנק דיסקונט ואשר לגביו אין ספק שהוא צילום של הספח המקורי (מוצג נ/4), לצילום הספח שנמצא בבנק לאומי והוצג לתובע בחקירה במשטרה (כלול בין המסמכים ב-בש"א 166385/05), מעלה את הממצאים המפתיעים הבאים: השורה הראשונה בספח, עניינה הכתובת החדשה של התובע ולפיה מספר הבית הוא 66/4. אלא שהספרה "6" הראשונה בכל אחד מהספחים כתובה באופן שונה. ואם את הדבר הזה עוד אפשר היה, לייחס לכך שמדובר בשני המקרים בצילום ולא במסמך מקורי, אף שאיני סבורה כך - לבטח אי אפשר לומר זאת ביחס למיקום שמו של התובע בכל אחד מהספחים. בצילום של הספח המקורי, מתחת לכתובת החדשה, מופיע התאריך שבו נרשם השינוי והוא נראה בברור, ומתחתיו מוטבע שמו של התובע באותיות דפוס. בספח שצילום ממנו נמצא ברשות בנק לאומי, המיקום של הפרטים הללו שונה - מתחת לכתובת בצמוד אליה, מופיע שמו של התובע כשהוא מוטבע בחלקו על התאריך באופן שרק השנה (1998), נראית בבירור. ואם לא די באלה - המיקום של המספר: 79168 שבשולי הספח מצד שמאל - שונה בכל אחד מהספחים, והמספר הנוסף שמופיע מעליו בספח המקורי - אינו נראה כלל בספח שנמצא ברשות בנק לאומי. המסקנה המתבקשת אם כן היא שהספח שהוצג בפני התובע על ידי החוקר כספח מקורי - אינו כזה. אין אפוא פלא בכך שהתובע, לאחר שהעלה את האפשרות שהספח מזויף, השיב לבסוף לחוקר כפי שהשיב, כשזה הציג בפניו כספח מקורי - ספח שהוא לאמיתו של דבר מזויף. כאמור, שני הבנקים הנתבעים נתפשים לעניין הספח ולשאלות-קביעות של החוקר המשטרתי, ומגדיל לעשות בעניין זה דווקא בנק לאומי (ראה: סעיף 22 לסיכומיו). אשר לתעודת הזהות עצמה - שני הבנקים הנתבעים, טוענים בסיכומיהם משום מה, שזו שהוצגה בבנק לאומי אינה מזויפת, או לא הוכח שהיא מזויפת, וזה למרות שהתמונה שם אינה תמונתו של התובע. כאילו זה אינו מספיק. אבל אם יש צורך בסימן נוסף - בנקל ניתן להבחין בכך שבזו שהוצגה בבנק לאומי קני המנורה גולשים אל מתחת לגבול התחתון של התמונה, מה שאין כן בצילום של התעודה המקורית שברשות בנק דיסקונט. לא הובאה על ידי הבנקים הנתבעים כל ראיה פוזיטיבית לכך שהתובע נטל חלק במעשה המרמה; תמיהות וההשגות אינן תחליף ראיה - בוודאי כך כשמדובר במרמה; החקירה המשטרתית לא הניבה שום תוצאות בשטח נגד התובע; "ראיה" מרכזית כמו הספח של תעודת הזהות אינה אלא משענת קנה רצוץ; עדותו של התובע הותירה בי רושם חיובי, ואני סבורה שהבנקים הנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח שהתובע שיתף פעולה עם אדם אחר כלשהו במשיכת הכסף מחשבונו. ומכאן, לשאלת האחריות של הבנקים הנתבעים, ותחילה לעניין השיהוי הנטען. 15. מעבר לעובדה שהתובע פנה לעורך דין כבר ב-25.12.1998; חתם על הסכם שכר טרחה; העביר לעורך הדין חלק משכרו, ולבסוף פנה ללשכת עורכי הדין באמצעות בא כוחו הנוכחי בתלונה על חוסר המעש של אותו עורך דין - הבנק ידע שמתנהלת חקירה, הרי הוא עצמו התניע את גלגליה; ברי שחשד שהתובע לכל הפחות מעורב במעשה המרמה, והוא יכול היה להניח שכל עוד לא הסתיימה החקירה ימנע התובע מלהגיש תביעה. זאת ועוד, תנאי לקיצור תקופת ההתיישנות על יסוד טענת שהוי הוא שיוכח, שבשל השיהוי שונה מצבו של הנתבע לרעה. אלא שלבנק בוודאי לא נגרם נזק ראיתי, הרי כל המסמכים הרלבנטיים מצאו את דרכם לתיק החקירה במשטרה. ואשר לטענתו שהוא יכול היה לפעול נגד אותו גאורגי אילו הוגשה התביעה תוך זמן סביר - הטענה הזו נראית לי תמוהה. הבנק אומר שיתכן שגאורגי עזב את הארץ רק במחצית 1999 ואולי אפילו בסופה - לא ברור על סמך מה הדבר נטען, אבל האם צריך להבין מזה שאילו הוגשה התביעה "רק" בתחילת שנת 2000, כשנה לאחר האירועים נשוא התובענה, יכול היה הבנק גם אז להיתלות בטענת שיהוי? ואשר למצג שהתובע לכאורה עשה בכך שלא דרש מהבנק להשיב את כספו - גם את הטענה הזו אין בידי לקבל. ב"כ התובע ביקש שאורה לבנק להעמיד לעיונו את דו"ח הביקורת שערך בעקבות האירועים נשוא תובענה הזו, אך הבנק התנגד לכך נמרצות בטענה ש"המטרה הדומיננטית להכנת הדו"ח הייתה לגבש עמדה ביחס לטענות אשר הועלו ע"י המבקש בנוגע לאירוע נושא התובענה וזאת לנוכח הצפי שהיה לבנק בדבר התפתחות הליכים משפטיים ביחס לאירוע זה ...אמור מעתה, דו"ח הביקורת הפנימית הנוגע לתביעה דנן הוכן ונערך לקראת משפט, ולפיכך מדובר במסמך שעליו חל חיסיון" (סעיפים 6 ו-9 לתגובת בנק דיסקונט ב-בש"א 163009/07). עוד מצהיר שם מר זיתוני, שהביקורת הפנימית הוזמנה לחקור את האירוע "לנוכח החשד שהיה לבנק כי מדובר בפעולת נוכלות אשר בה מעורב התובע, ולנוכח הצפי שהיה לבנק כי סירובו לשלם לתובע את הסכום נשוא המחלוקת יוביל להליכים משפטיים...". הבנק לא יכול היה לסרב לשלם לתובע אם הוא כלל לא דרש את כספו. התובע דרש, ומשלא נענה פנה מיד לעורך דין. 16. ולעיצומה של שאלת האחריות - ב"כ התובע טוען שאחריותו של בנק היא כשל שומר שכר, ואין ספק שבנק דיסקונט כשל בחובתו לשמור על כספי התובע שהופקדו אצלו. משכך לטענתו, הנטל הוא על הבנק להוכיח שנזקו של התובע נגרם עקב נסיבות שלא היה על הבנק לצפות מראש, ולא היה ביכולתו למנוע את תוצאותיהן. מובן שהטענה הזו מתייחסת רק לבנק דיסקונט והוא משיב על כך: חוק השומרים, תשכ"ז-1967 אינו רלבנטי לענייננו משום שיחסי בנק-לקוח בהקשר של פיקדון כספי הם יחסי לווה-מלווה והבנק אינו בגדר שומר שכר. אכן כך, זוהי ההלכה מימים רבים, ולא מצאתי שהמתכונת הזו של יחסי לווה-מלווה, הוגבלה בפסיקה למקרים או למצבים ספציפיים מסוג זה או אחר, כמו למשל למקרה שחשבון הלקוח נמצא ביתרת חובה, כפי שטוען ב"כ התובע. אבל דווקא משום שזוהי ההגדרה המשפטית שאומצה על ידי הפסיקה - מתבקשת ממנה המסקנה שכשם שעצם התשלום לאדם אחר, אינו מפטיר את החייב מחבותו כלפי נושהו, כך גם אין הבנק מופטר כלפי בעל הפיקדון כשהכספים המגיעים לו, שולמו על ידי הבנק לאחר זולתו, ואין זה מעלה או מוריד שלא הייתה כל התרשלות מצד הבנק. אומר על כך ריקרדו בן-אוליאל בספרו דיני בנקאות, חלק כללי, תשנ"ו-1996, 153: "אם נביא בחשבון את ההגדרה הכללית של יחסי לקוח-בנק כיחסי מלווה-לווה ונחיל על הפעולה הנדונה את דין ההלוואה, יהיה הפתרון המעשי אחר, כלומר, הנזק יוטל על הבנק. זאת בשל הנוקשות המאפיינת את חוזה ההלוואה, הגורמת לכך, כי יהיו אשר יהיו הנסיבות, חובתו של הלווה היא להחזיר למלווה את נשוא ההלוואה". אם כך, לשאלה אם הוכחה רשלנות מצד הבנק, ואם רשלנותו מתבטאת במעשה שבגינו יוחסה לו רשלנות, או שמא במעשה אחר - אין לכאורה נפקות, משום שהסיכון של אובדן הכסף ממילא מוטל עליו. אבל גם כאשר בוחנים את עובדות המקרה באספקלריה של דיני רשלנות בנזיקין - נראה לי שהמסקנה לא תהיה שונה, במיוחד לנוכח העובדה שרף הציפיות מגוף מקצועי כמו תאגיד בנקאי גבוה בהכרח. ואין צורך להזכיר כאן, שכשמדובר בחובות הנאמנות והזהירות המוטלות על בנק - מדובר בחובות מוגברות. ברף הציפיות הזה בנק דיסקונט לא עמד. כאן חברו מספר גורמים שכל אחד מהם, ולא כל שכן שכולם במצטבר היו צריכים להעמיד את אנשי הבנק על המשמר ולהניע אותם לוודא במשנה קפדנות וזהירות את זהות האדם שביקש לבצע את ההעברה. 17. מדובר בסכום לא מבוטל של 158,300$; התובע מעולם לא ביצע העברה מחשבונו בסניף נווה שאנן לחשבון אחר שלו, הוא מעולם לא דיבר בטלפון עם אנשי הסניף ומעולם לא שלח הוראות ביצוע בפקס, והוא דיבר עם אנשי הסניף עברית בעוד שהודעת הפקס הייתה כתובה באנגלית. סכומים גדולים שהתובע משך למימון הרכישות שלו: דירה ומכונית, נמשכו תמיד בשיקים בנקאיים והעיקר - האדם שבצע את התרמית עשה הכל כדי להימנע מלהתייצב בסניף שבו התנהל החשבון. הוא דחק במר רומנו ב-9.12.1998 בטענה שהוא זקוק לכסף בדחיפות לשם ביצוע עסקה, אך הוא נרתע מתורים, ובה בעת נמנע מלפנות למחלקת אח"מ בסניף הבנק בבת-ים כדי להשיג את מבוקשו בדרך המקוצרת שהוצעה לו; למחרת כבר היה צריך להיות ברור שהדחיפות שהוא דיבר עליה יום קודם, סובלת דיחוי, ואף על פי כן הוא התעקש שוב להתייצב בסניף הראשי במקום להגיע לסניף נווה שאנן - מרחק של 15 דקות נסיעה. הימנעות עקשנית כזו מלהתייצב בסניף לצורך ביצוע העברה של סכום כה גבוה - כבר לא הייתה צריכה רק להדליק נורות אזהרה. מדובר בצופר ממש, אבל די גם בנורות מהבהבות. 18. טענת בנק דיסקונט שבסך הכל מדובר בהעברה מכיס לכיס משום שהסכום שנמשך מחשבון התובע אצלו, יועד לחשבונו שלו בבנק אחר - לאו טענה היא, ומקרה זה יוכיח. הרי ברור שההעברה נעשתה על מנת למשוך את הכסף מהחשבון בבת-ים, וכך גם הובן הדבר על ידי מר רומנו, ולבנק דיסקונט אין כמובן כל שליטה, אף לא ידיעה, על הנעשה בחשבון בבנק אחר. עובדה היא שהבנק התווה "נהלים ברורים", כפי שהתבטא מר רומנו, למקרים של העברות בסכומים גדולים לבנק אחר, ואלה חלים ללא הבחנה בזהות המוטב - הן על העברות לחשבון הלקוח בבנק אחר, והן על העברות לחשבונו של מוטב אחר (פרוטוקול מ-13.2.2007, עמ' 77,78). גם אין לקבל את הטענה ששחרור הכסף על ידי בנק לאומי, ניתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות של בנק דיסקונט, לנזקו של התובע. אין כל ספק בכך שהסיבה העיקרית להצלחה שנחל המתחזה, גם אם לא היחידה, היא העובדה שההעברה מבנק דיסקונט בוצעה "בתנאים שלו", ודי בכך. נכון שב"כ התובע רואה את עיקר ההתרשלות דווקא בזה שהוראת ההעברה בוצעה על סמך מסמכים שהועברו מהסניף הראשי לסניף נווה שאנן בפקס, וכטענת הבנק מדובר בתקשורת פנימית בתוככי הבנק, ולא למקרה כזה מכוונים הנהלים אשר דורשים הסכמה מפורשת של בעל החשבון לביצוע פעולות בפקס. גם העובדה שהגב' גרציה כהן לא דיברה בעצמה עם מר רומנו, והסתפקה בכך שהייתה בטוחה שמר רומנו שוחח טלפונית עם מתחזה - שולית במקרה זה. אבל כל זה לא אומר שלא הייתה רשלנות ושיתר הטענות בנושא הרשלנות נזנחו. להיפך, כפי שעולה מסיכומי התובע (סעיפים 57, 47), ואין ספק שרשלנותו של נתבע 1 עולה במפגיע מחומר הראיות. אני סבורה אפוא שבנק דיסקונט נושא באחריות מלאה לנזקו של התובע. 19. אשר לבנק לאומי - התובע מייחס לנתבע זה רשלנות בכך שפתח עבור המתחזה חשבון בנק על סמך מסמכים מזויפים והשלים בזה את התנאים שאפשרו לו לשים את ידו על כספו של התובע. מה שמטריד הוא, שלתובע היה חשבון בבנק לאומי, סניף באר שבע, ואפשר שעם הצלבת מידע ניתן היה לעלות על כך שהחשבון נפתח על סמך מסמכים מזויפים. אלא שהטענה הזו לא עלתה וממילא לא נבחנה, ולא הובהר באיזה דרך אחרת, אם בכלל, יכול היה הפקיד טמם שפתח את החשבון, לעמוד על הזיוף אז או מאוחר יותר - בעת שבוצעה המשיכה מהחשבון. גם נראה שאילו נעשה ניסיון לבדוק עם בנק דיסקונט את ההעברה, שעל פניה בודאי נראתה תקינה - סיכוי קלוש שבקלושים הוא, שהתרמית הייתה מתגלה. הרי מר רומנו, בין היתר, היה "מורגל" למשיכות במזומן על ידי התובע. 20. ולבסוף בעניין אשמו התורם של התובע - מובן שהטענה הזו יכולה להישמע אם אין מחילים על המקרה את "דין ההלוואה" אלא את תנאי הרשלנות הנזיקית, אך גם כך דין הטענה להידחות. שומר הסף הוא הבנק, ובידו הכוח והיכולת לזהות כראוי את לקוחו. לשם כך הוא מצויד בפרטיו המזהים של הלקוח, והאחרון רשאי לסמוך על כך, גם כשהוא מוצא לנכון לחשוף פרטים מוצנעים ביחס לחשבונו בפני אדם אחר - ולא שיש ראיה לכך שפרטים כאלה ממש, אומנם נמסרו על ידי התובע. כך או אחרת, לומר שבמקרה כזה משתחרר הבנקאי מחובתו לבצע פעולות בחשבון לקוחו אך על פי הוראותיו - מרחיק לכת ואינו מתקבל על הדעת. רשלנות הלקוח צריכה להיות קשורה בטבורה לפעולה שביצע הבנק, וכפי שאומר השופט לנדוי בפרשת שטאובר, אליה מפנה בנק דיסקונט בסיכומיו: "רשלנות הלקוח צריכה להתייחס לעצם העיסקה בינו ובין הבנק" (ע"א 550/66, א' שטאובר בע"מ, נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד כב' (1), 240, בעמ' 247). 21. התוצאה המתבקשת מכל האמור היא, שיש לחייב את הנתבע 1, בנק דיסקונט, לשאת במלוא סכום התביעה. מאחר שעל ריבית בשיעור של 11% מזמן אבד הכלח (ראה: תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג - 2003), הנני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע את הסכום של 158,300$ בצירוף ריבית לפי סעיף 4 לתקנות הנ"ל, אך זאת ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן הנני מחייבת את בנק דיסקונט לשלם לתובע הוצאות משפט (אגרה) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. התביעה נגד בנק לאומי, נדחית, ללא צו להוצאות.בנקהתחזות