בית המשפט קמא קבע, כי הבנק הפר את הוראות בנק ישראל המופיעות בסעיף 8 לחוזר המפקח על הבנקים מספר 1494/06, לפיהן היה על הבנק לידע את המערערים בדבר קיום הערבות וסכום החבות אחת לשנה להלן פסק דין בנושא ערעור בעניין הפרת הוראות בנק ישראל: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיא א' גורן) מיום 24.12.07 בתיק א' 2027/00, בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המשיב (להלן הבנק) להחזר כספי חוב. רקע והליכים ב. בראשית שנות ה-90' היו המערערים 3-1 (להלן המערערים) שותפים ומנהלים במערערת 4, שותפות לייצור ושיווק מוצרי ניילון, פלסטיק ונייר (להלן השותפות). ביום 21.6.90 התקשרה השותפות עם הבנק בהסכם לפתיחת חשבון, ובהסכם "תנאי עסק כלליים". באותו מועד, חתמו המערערים על כתב ערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בסכום, להבטחת כל חוב של השותפות כלפי הבנק (להלן הערבות), כך שהפכו ערבים לחובות השותפות. בין היתר, חתמו המערערים לצדו של סעיף 3(א) לכתב הערבות, המציין כי: "הסכום הכולל שאנו נהיה חייבים לשלם על פי ערבות זו הינו בלתי מוגבל בסכום", והמשך הסעיף המתיחס לערבות "מוגבלת בסכום" נמחק. הבנק הקצה לשותפות מסגרת אשראי כנגד כספים עתידיים שהיתה אמורה לקבל, באופן הבא: אחת לחודש העבירה השותפות לבנק דף ריכוזי קניות, המפרט את התחזית לקבלת כספים מרשתות השיווק להן סיפקה סחורה (להלן דפי ריכוז). כן חתמה השותפות על המחאות זכות לטובת הבנק לכספים אלה, ההמחאות שועבדו לטובת הבנק, השעבוד נרשם אצל רשם המשכונות, והסכומים נרשמו בבנק כבטוחות. בחודש אוקטובר 1997 קרסה השותפות כלכלית, ומונתה לה כונסת נכסים זמנית. ביום 15.10.97 עמדה יתרת החוב בחשבון השותפות על סך 6,889,781 ₪, והבנק פעל לגבייתו באמצעות מימוש הביטחונות ששועבדו לטובתו, אולם לא עלה בידו לגבות את מלוא סכום החוב. ביום 2.6.99 נחתם בין הבנק לבין המערער 1 (להלן אברהם) הסכם "שיתוף פעולה" העוסק בבירור חובה של רשת הריבוע הכחול לשותפות, במטרה שכספי החוב ישולמו לבנק על חשבון יתרת חובה של השותפות (להלן הסכם שיתוף הפעולה). הבנק שכר את שירותיו של רו"ח גולדמן, אשר שימש כחשב השותפות, לצורך איתור מסמכים שיעזרו לו בתביעתו הנפרדת אל מול רשת הריבוע הכחול, אך זה העלה חרס בידו. בהמשך, תבע הבנק בהליך מקביל את רשת הריבוע הכחול להחזר קיזוזים שגויים שביצעה מחובה לשותפות (ת"א (תל-אביב-יפו) 17853/03 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ריבוע-כחול ישראל בע"מ (לא פורסם), להלן ההליך המקביל), וזכה בתביעתו באופן חלקי, כך שנפסקו לטובתו סכומי הקיזוזים, אך ללא מרכיב הריבית. ההליך ופסק דינו של בית המשפט קמא ג. ביום 15.6.00 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר כנגד השותפות והמערערים לתשלום יתרת החוב בחשבון בסך 2,799,124 ₪ בתוספת ריבית חריגה בשיעור 20.3% מיום 1.6.00 ועד ליום התשלום. לאחר דיון, נתן בית המשפט למערערים רשות להתגונן בחמש טענות. התיק נדון בפני סגנית הנשיא סירוטה ז"ל, אשר פרשה לגמלאות בטרם היה סיפק בידה לכתוב את פסק הדין, וכך, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קיבל על עצמו הנשיא גורן את כתיבת פסק הדין על פי החומר המצוי בתיק. כמפורט להלן, בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה; הוטל על המערערים לשלם את חוב השותפות לבנק, תוך הפחתת הסכום שנפסק לטובת הבנק בתביעתו בהליך המקביל נגד הריבוע הכחול, וכן הריבית החריגה. כן נפסקו הוצאות ושכר טרחת עו"ד בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה. ד. במסגרת פסק דינו, התייחס בית המשפט אחת לאחת לטענות ההגנה של המערערים. טענתם הראשונה היתה, כי בהתאם להסכם "שיתוף הפעולה" (משנת 1999) התחייב הבנק לפטור את המערערים מערבותם. נקבע, כי המערערים עמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם "שיתוף הפעולה", גם אם לא כלשונן, וכי ממילא תביעת הבנק כנגד הריבוע הכחול צלחה. עם זאת נקבע (בלי לפרט את הטעמים לכך), כי התחייבות הבנק בהסכם "שיתוף הפעולה" היתה רק לפטור את המערערים מרכיב הריבית החריגה על יתרת החוב שהצטברה, ואכן היה על הבנק להעניק פטור זה, אך לא פטור כולל מהערבות במלואה. ה. טענתם השניה של המערערים היתה, כי נוכח סעיף 5(ד) לחוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992 (ס"ח תשנ"ב, 144) הערבות הבלתי מוגבלת שנתנו בטלה. בית המשפט קמא קבע, כי סעיף 5(ד) דן ב"ערב יחיד" ותכלית חקיקתו היא צרכנית, במטרה להגן על "הערב התם, חסר האינטרס הכלכלי"; ועל כן, המערערים - שהיו שותפים ומנהלים בשותפות - אינם עונים להגדת "ערב יחיד" ולא חל עליהם הסעיף. ו. טענה שלישית בפי המערערים היתה, כי הבנק התרשל בגביית החוב, בכך שלא מימש את הבטוחות באופן מיידי, והעביר לרשתות השיווק דרישה לתשלום ללא ציון סכום. הטענה נדחתה, ונקבע כי הבנק פעל באופן סביר ועשה כל שלאל ידו כדי לגבות את החוב. מבחינת ציון הסכומים בדרישת התשלום נאמר, כי דפי הריכוז שהעבירה השותפות לבנק התגלו כבלתי מדויקים בכל הנוגע לסכומים שחייבות רשתות השיווק, ועל כן לא ידע הבנק לנקוב בסכומים מדויקים. בהקשר זה נקבע, כי בגירסתו של גולדמן, חשב השותפות, נתגלו סתירות שונות. ז. טענה רביעית היתה, כי הבנק לא הסב את תשומת לב המערערים במועד החתימה על כתב הערבות, לכך שמדובר בערבות ללא הגבלת סכום, וזאת בניגוד לחוזר המפקח על הבנקים בנושא. נקבע, כי אכן היתה מוטלת על הבנק החובה לציין את הדבר בפני המערערים, אולם, המערערים חתמו על כתב הערבות, ומשכך הם מוחזקים כמי שידעו את תוכנו. מכל מקום נקבע, כי המערערים לא הרימו את הנטל לסתור חזקה זו, ואברהם אף הודה כי ידע בדיוק למה הוא ערב. הוסף, כי המערערים חתמו לצד הסעיף שציין כי מדובר בערבות בלתי מוגבלת, וכי מדובר באנשים שחיו את חיי המסחר. ח. לבסוף, טענו המערערים כי בניגוד להוראות בנק ישראל, לא דאג הבנק במשך כעשר שנים לשלוח להם הודעות בדבר תוקף הערבות או סכום החבות הכולל. בהעדר ראיות לביסוס טענת הבנק, כי שלח תזכורות שנתיות למערערים, נקבע כי הבנק אכן הפר את ההוראות; עם זאת נאמר, כי אין די בכך כדי להביא לפטור מהערבות. נקבע, כי יש לבחון את אחריות הבנק בכל מקרה לגופו, במיוחד מקום בו ישנן ראיות לכך שהערב ידע אודות מצב החובות ממקור אחר. נאמר, כי בענייננו ידעו או צריכים היו לדעת המערערים - כשותפים ומנהלים בשותפות, היא החייבת העיקרית - את מצב החשבון. הוסף, כי העובדה שאברהם היה מגיע לבנק מעת לעת, וכי חתם על הסכם "שיתוף הפעולה" מעידה על מודעות לחוב. ט. יצויין, כי בעת שהתנהלו ההליכים בבית המשפט קמא, הגישו המערערים תביעה נפרדת כנגד הבנק בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1956/05) אשר עודנה תלויה ועומדת. ועוד, על פסק הדין בהליך המקביל הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 3882/07, ע"א 3875/07) אשר נדחו בהסכמה (פסק דין מיום 24.5.09). הערעור י. בערעור מתבקש ביטול חיוב המערערים לבנק. נטען בשלוש: ראשית, נטען כי היה מקום לפרש את הסכם "שיתוף הפעולה" כגורר פטור מלא מן הערבות, ולא רק מן הריבית החריגה, בפרט בהתייחס לאופן חישוב החוב, לכך שהחוב רובו מבוסס על ריביות חריגות, והעובדה שרובו הוחזר. שנית, נאמר כי משנקבע שהבנק הפר את הוראות בנק ישראל באשר למתן הודעות שנתיות לערבים בדבר החוב, היה מקום לפסוק פטור מתשלום החוב, שכן, כנטען, לא ידעו המערערים בזמן על התרשלות הבנק בגביית הכספים שיכול היה לגבות, ובשל כך לא נגבה חוב השותפות במלואו. יא. שלישית, נטען באריכות כי הבנק התרשל במעשיו, בין מועד התפרקות השותפות לבין מועד הגשת התביעה, כשלוש שנים לאחר מכן. לעניין זה נאמר, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לחלק מן הראיות שהובאו לביסוס טענת ההתרשלות. כך נטען, כי מדו"ח החשבון של השותפות מיום 15.10.97 עולה שהאובליגו עמד על סך 6,899,781 ₪, אך כי באותו מועד היו בידי הבנק בטחונות בסך 7,266,497 ₪. נטען, כי דו"ח זה משקף נכוחה את סכומי התקבולים שיכול היה הבנק לגבות, ומשלא עשה כן - התרשל. הוסף, כי בעדויות העדים מטעם הבנק אושרה נכונות הדו"ח, ומעדות אברהם עולה כי הבנק ערך מעת לעת ביקורות של מצבת הבטחונות. עוד נטען, כי נותרו חובות של שלוש רשתות שיווק (קלאב מרקט, שופרסל, הריבוע הכחול), שגבייתם היתה מאיינת את חוב השותפות, אך הבנק בחר לתבוע רק אחת מהן, ובכך התרשל. הוסף, כי בפסק הדין בהליך המקביל (נגד הריבוע הכחול), נקבע כי הבנק התרשל בכך שהמתין כשנתיים מהמועד בו נודע לו על הקיזוזים השגויים שביצע הריבוע הכחול ועד הגשת התביעה נגדו, ובשל זאת "נענש" הבנק בכך שלא נפסקה לו ריבית; נטען, כי קביעה זו הקימה השתק פלוגתא בעניין הרשלנות, וכי היה מקום לקזז את הריבית החסרה מחובם של המערערים, שכן הדבר נבע מרשלנות הבנק. בעניין אחר נטען, כי בית המשפט קמא התעלם ממסמך סיכום ישיבה מטעם הבנק מיום 11.8.99 (מוצג ו') ממנו עולה, כי הבנק שגה והתבלבל בחישוב והבנת החובות השונים שעמדו לרשתות השיווק השונות, ועל כן התרשל בגביית החובות כנדרש. הוסף, כי מחקירת חשב רשת שופרסל עלה, כי הרשת ביצעה קיזוזים שלא כדין, וכי היה על הבנק לדרוש את כרטסת העסקאות של הרשת, ולתבוע את החזר הקיזוזים. נטען, כי אף בנוגע לרשת קלאב מרקט התרשל הבנק כאשר לא בדק את חובה כנדרש. הוסף, כי הבנק התרשל ברישומן של המחאות הזכות והמשכון ובניסוחן, ובכך שלא ביקש מינוי כונס ספציפי מכוחן. בעניין אחר נטען, כי בפועל גבה הבנק כ-93% מהחוב הנטען על ידו. לבסוף נאמר, כי הבנק התנהל בחוסר סבירות, חוסר מקצועיות, ותוך הפרת חובת הזהירות כלפי המערערים. יב. בתגובת הבנק נאמר, כי הערעור רצוף טענות עובדתיות שגויות וכן כולל הרחבת חזית אסורה, מעבר לטענות עליהן ניתנה למערערים רשות להתגונן. נטען, כי בפועל נגבו כ-80% מהחוב, או אף פחות מכך, ואין בסיס לטענת המערערים בעניין. נאמר, כי מהסכם "שיתוף הפעולה" עולה כי המערערים הכירו בהמשך בערבותם לבנק. הוסף, כי בית המשפט התייחס לדו"ח האובליגו, אך קבע כי הבטחונות המפורטים בו אינם מדויקים, שכן הסתמכו על דפי הריכוז שהעבירה השותפות לבנק, אשר היו בהם אי דיוקים ניכרים. על כן נאמר, כי לא יכול היה הבנק לגבות את כל הסכומים שכביכול עמדו לרשותו. לעניין פסק הדין בהליך המקביל נאמר, כי הטענות בעניין מהוות הרחבת חזית, וכי אין ההליך המקביל יכול ליצור השתק פלוגתא, באשר המערערים לא היו צד לו. נאמר, כי המערערים לא ביססו בהוכחות את טענתם כי קיימים חובות נוספים שלא נגבו על ידי הבנק. נטען, כי המערערים לא הצליחו להוכיח קיומו של חוב נוסף מצד רשת שופרסל, וכי אין הדבר עולה מהמסמך שבמוצג ו'. הוסף, כי כפי שנפסק הבנק עשה מאמצים משמעותיים לקבל את ספרי הנהלת החשבונות של השותפות, כדי לברר לאשורם את החובות השונים, אך הדבר לא עלה בידיו. נאמר, כי על פי הסכם "שיתוף הפעולה", שהמערערים היו צד לו, הוסכם כי החוב - ללא הריבית החריגה - עומד על סך 1,908,000 ₪ נכון למועד ההסכם, וכי אין נובע מן ההסכם כי ייתן פטור למערערים מן הערבות לחוב כולו, אלא רק ממרכיב הריבית החריגה, וכך ניתן בפועל. הוסף, כי צדק בית המשפט קמא משקבע, כי אף אם לא ניתנו למערערים הודעות בדבר הערבות, אין בכך כדי לפטרם ממנה, באשר היו חלק מהשותפות, ידעו על מצב החשבון, והרבו לבקר בבנק בעניין זה. לבסוף נאמר, כי הבנק לא התרשל, ופעל ככל יכולתו למימוש הביטחונות. יג. בדיון בפנינו, חזרו הצדדים על טענותיהם. הבנק דחה את הצעתנו להשאיר לשיקול דעת בית המשפט את ההכרעה על דרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 בגדרי רצפה ותקרה שהוזכרו (בהודעתו מיום 14.5.10). דיון והכרעה יד. לאחר העיון, איני רואה מקום להיעתר לערעור, בכפוף לאמור בפסקה כ"ה להלן לענין חישוב החוב. הערעור ברובו המכריע הוא על ממצאים שבעובדה, שנדונו על ידי בית המשפט קמא. עם זאת, בשל חילופי השופטים, לא שמע הנשיא גורן, שכתב את פסק הדין, את העדים בעצמו והסתמך על החומר שבתיק. "הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות של עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים השונים... להלכה זו נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב... שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)]" (ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 22, השופט דנציגר). אשר על כן, בחנתי בפירוט את הראיות ופרוטוקול הדיונים בהליך קמא, אולם לא מצאתי להתערב במסקנות בית המשפט קמא, שנכנס לפרטי הדברים בהרחבה. נפקויות הסכם "שיתוף הפעולה" טו. כאמור, בית המשפט קמא לא נימק במפורט את קביעתו, כי בהתאם להסכם "שיתוף הפעולה" מיום 2.6.99, מילוי התחייבות המערערים יביא אך לפטור מרכיב הריבית החריגה, ולא לפטור מכלל הערבות. עם זאת, כפי שאבהיר, מסכים אני עם מסקנתו של בית המשפט. כאמור נקבע, ודומה כי אין חולק, כי המערערים עשו מאמצים מסוימים כדי לספק מסמכים לבנק לשם תביעה נגד הריבוע הכחול, וכי התביעה הצליחה בחלקה, ומכל מקום, אי ההצלחה המלאה אינה נוגעת לאיכות המסמכים שסופקו ואין לנו ידיעה באשר להתנהלותם של המערערים. על כן, בנסיבות הראייתיות ניתן, ככל שהשגתנו מגעת ואולי אינה מגעת עד תום, לראות את המערערים כמי שעמדו בהתחייבויותיהם על פי הסכם "שיתוף הפעולה", והשאלה הנותרת היא מה נפקות הדבר. טז. כך מורים, בין היתר, סעיפי ההסכם לעניין תוצאות תביעת הבנק נגד הריבוע הכחול (ההסכם מנוסח כמכתב ממר אברהם פרוסט אל הבנק, ועוסק בריבוע הכחול - שבא בנעלי קודמתו קואופ דן השרון - בלבד): "8. באם יפרע כל החוב (של הריבוע הכחול - א"ר)... אתם תשחררו אותי, אחי ואבי... מהערבויות האישיות שלנו בגין יתרת החוב שתשאר, אם תשאר, בחשבון השותפות... 9. גם אם לא תצליחו בתביעתכם לפרעון כל החוב... תשחררו את משפחת פרוסט מהערבויות האישיות שלהם, בגין מרכיב הריבית החריגה... (נכון ל-31.1.99 יתרת חוב השותפות ללא מרכיב ריבית חריגה היה כ-1,908,000 ₪). 11. מובהר כי אם לא יפרע כל החוב... או חלקו; לא תראו בהסכמתי להסדר נשוא מסמך זה, משום הודאה בתקפו של החוב... 14. בכפוף לאמור לעיל, לא תהיינה לי כל תביעות ו/או טענות כנגד הבנק..." (ההדגשות הוספו). דומה שחובו של הריבוע הכחול - שנתגבש בשנת 1997 לערך ונתבע מסיבות שונות רק בשנת 2003 - כולל בחובו את הריבית עליו, וכך אף נתבע על ידי הבנק. לשון ההסכם מובילה למסקנה שבמקרה בו נפרע החוב במלואו, יינתן פטור מהערבות כולה (סעיף 8), אך אם נפרע רק חלק מן החוב, כפי שאירע - אמנם חלק הארי - ישוחררו המערערים מערבותם רק ככל שהיא נוגעת לרכיב הריבית החריגה (סעיף 9). כאמור, המערערים טענו באופן כללי ביותר, וללא פירוט, כי היה מקום לפטור אותם מהערבות כולה, אך הדבר אינו מתיישב עם לשון ההסכם ונסיבות העניין, ולא הוצגו נימוקים או ראיות לנסיבות חיצוניות שיביאו לעיגונו של פירוש שונה לאמור בחוזה (ראו דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 11 לדברי המשנה לנשיאה ריבלין). יז. ממשיכים המערערים וטוענים, כי החוב כולו הורכב מריבית חריגה, ועל כן פטור מריבית זו אמור היה לאיינו. לא מצאתי בראיות ביסוס אף לטענה זו, ודומה שלא הרימו המערערים את הנטל להוכיחה. בהסכם נכלל גובה החוב ללא מרכיב הריבית החריגה (כ-1.9 מיליון ₪), קרי, כי קיים היה (למצער לצורך ההסכם) חוב מעבר לסכומי הריבית החריגה. אין סעיף 11 להסכם מונע הסתמכות על החוב האמור, מקום בו אכן נפרע אך "חלקו" של החוב, כאמור בסעיף. אשר על כן איני רואה להיעתר לטענת המערערים בעניין הסכם "שיתוף הפעולה". הפרת הוראות בנק ישראל יח. כאמור, בית המשפט קמא קבע, כי הבנק הפר את הוראות בנק ישראל המופיעות בסעיף 8 לחוזר המפקח על הבנקים מספר 1494/06, לפיהן היה על הבנק לידע את המערערים בדבר קיום הערבות וסכום החבות אחת לשנה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנפקויותיה של הפרה זו. דומה, כי תכלית הוראת בנק ישראל הנדונה היא להגן על הערב מפני ערבות שלא-מדעת. יש לחזור ולהזכיר, כי "הבנק נושא כלפי ערבים... בחובות מיוחדות, החלות עליו מכוח סעיף 17א ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, וזאת בנוסף לחובות הכלליות החלות עליו מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין (ראו: ע"א 1548/96 הנ"ל; ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל (טרם פורסם)). מתוקף חובות אלה, מחויב הבנק שלא להטעות את מקבל השירות - לקוח או ערב; לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו (ראו: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369); ליתן השירות בנאמנות ובזהירות ראויה ולנהוג בדרך מקובלת ובתום לב-בעת מילוי תפקידיו (ראו: ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309; ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573)" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 150, השופטת חיות). בהקשר זה נזדמן לי לומר זה מכבר, כי "חובתם של בתי המשפט היא לעמוד לימינם של ערבים תמימים, כדי שלא יעמדו בפני שוקת שבורה ביום שבו לא יעמוד החייב בהתחייבויותיו... ועם זאת, על כל מקרה להיבחן לגופו ולעובדותיו" (ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם), פסקה ד(11)). בשורת פסקי דין העוסקים בבנקים שהפרו את הוראות בנק ישראל הנוגעות להגנה על הערב או הלווה נפסק, כי להפרת ההוראות נפקות ביחסים שבין הבנק לבין הערב, והדבר יכול אף לעלות כדי ביטול הערבות במלואה (השוו ע"א 4580/90 בנק ירושלים לפיתוח נ' פיניאן (לא פורסם)); אולם הוסף, כי יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו, כדי לקבוע, בין היתר, "עד כמה הפרתה של הוראה זו פגעה ביכולתו של הערב להבין ולעמוד על תנאי הערבות, ועד כמה פגע הדבר ברצונו החופשי להסכים לערוב" (ע"א 4415/03 אהרנשטם נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ, פ"ד נט(1) 799, 814; ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח נ' שפוך, פ"ד מז(1) 593, 610). כשהוראת בנק ישראל המופרת עוסקת בראש וראשונה, כבענייננו, ביידוע הערב על פרטי ערבותו, יש ליחס משקל - גם אם לא תמיד מכריע - לידיעתו של הערב על פרטי הערבות ממקור אחר (פרשת גבאי, פסקה ד(10); עניין אהרנשטם, שם; ע"א 645/04 בן שושן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (לא פורסם) פסקה 40). הדבר מתיישב עם השכל הישר, שכן אם היה הערב מעורה בפרטי הערבות הודות למקור חיצוני, לא פגעה בו ההפרה מצד הבנק למעשה, ועל כן במצב זה ראוי לדון בהפרה במישור היחסים שבין הבנק לבין בנק ישראל, ולא בין הבנק לבין הערב או הלקוח (פרשת בנק עצמאות, שם). סבורני, כי בנסיבות המקרה דנא, כפי שיפורט מיד, אין ההפרה שהפר הבנק את הוראות בנק ישראל צריכה לגרור פטור של המערערים מערבותם; זאת, הן נוכח ידיעתם העצמאית על פרטי החוב, והן כיון שלא הוכח כי ההפרה גרמה לנזק. יט. כנטען, בענייננו תוצאת אי היידוע מצד הבנק היתה שהמערערים לא ידעו על מצב החוב, ועל כן לא פעלו במועד לבירור החובות השונים ולגבייתם. ואולם, ממכלול הראיות ניתן להסיק, בדומה למסקנת בית המשפט קמא, כי עד לקריסת השותפות ידעו המערערים על מצב החוב, בהיותם חברי השותפות ומנהליה, ומתוך כך שהגיעו לעיתים תכופות לבנק בעניין השותפות (השוו פרשת בן שושן). מהסכם "שיתוף הפעולה" עולה, כי גם במועד עריכתו (מאי 1999) היו המערערים מודעים לקיום החוב והערבות, כאמור. נותרה חוסר בהירות לעניין ידיעתם על סכום החוב בתקופה שבין קריסת השותפות (אוקטובר 1997) לבין החתימה על ההסכם (מאי 1999). כנזכר, על פי הוראות בנק ישראל, היה על הבנק ליידע את המערערים בדבר הערבות והחוב אחת לשנה, והשאלה העובדתית לגבי ידיעת המערערים מצטמצמת לאמיתו של דבר לתקופה של כשנה וחצי, ובכך אף מצטמצמת משמעותית חומרת ההפרה. זאת ועוד, נראה כי בפועל לא ניזוקו המערערים מאי-הידיעה על הערבות, ככל שאכן לא ידעו עליה, מה שקשה להלום. טענת המערערים נוגעת לחובות מאת רשתות השיווק שופרסל וקלאב-מרקט, ונטען כי אילו ידעו עליהם, היו מסייעים לגבייתם. אולם, בית המשפט קמא קבע, על סמך עדותו של אברהם, כי בפועל לא היו חובות מהרשתות האחרות מלבד הריבוע הכחול (עמ' 14-13 לפסק הדין), ולא ראיתי להתערב במסקנה זו. מאחר שכך, ההשבה הרלבנטית היחידה היתה זו מאת הריבוע הכחול, והשבה זו נתבעה ונתקבלה על ידי הבנק. אשר על כן, גם את הטענה כי יש לפטור את המערערים מן הערבות בשל הפרתן של הוראות בנק ישראל על-ידי הבנק, אין להלום. ועם זאת, אי אפשר שלא לציין, כי את הוראות בנק ישראל על בנק לקיים, בלא שיהא צורך לפשפש בכל תיק בשאלות עובדתיות של ידיעה או חוסר ידיעה מצד הלקוח. רשלנות הבנק כ. בין הטענות עליהן ניתנה למערערים רשות להתגונן, נכללה אף טענת רשלנות מצד הבנק. אולם, בהחלטה בדבר רשות להתגונן (מיום 9.12.02) הוגדרה הטענה אך ורק כרשלנות במובנים מסוימים: בכך שהבנק לא גבה באופן מיידי את הבטוחות שעמדו לרשותו, ובכך שלא נתן הודעות למערערים על ערבותם, בהתאם להוראות בנק ישראל (נושא שנדון מעלה). בערעור דנא, הוסיפו המערערים מעבר להיבטים אלה טענות רשלנות נוספות, כגון רשלנות ברישומן ובניסוחן של המחאות הזכות והמשכון, וברי כי אין להלום זאת. כא. בית המשפט קמא התמודד עם שאלת הרשלנות בנושא מימוש הבטוחות, וקבע כי הבנק פעל באופן סביר ועשה כל שלאל ידו לגבות את הבטוחות. כך מימש הבנק את הבטוחות שבפק"מ, ניירות ערך ומשאית משועבדת, וכן גבה סכומים מרשת שופרסל ומרשת קואופ צפון, וכל זאת בתוך כחמישה חודשים מיום קריסת השותפות. בנוסף, פנה הבנק לכונסת הנכסים שמונתה לשותפות, ואף פתח בהליכים בבית המשפט, לקבלת כספים שונים שחייבים גורמים שלישיים לשותפות. בנוגע לרשת הריבוע הכחול, לאחר שזו סירבה לבקשת התשלום, החל הבנק בניסיונות לאסוף מסמכים כדי לבסס תביעה נגדה, אך נתקל בקשיים רבים בכך: כעולה מן העדויות, הוא התקשה ביצירת קשר עם המערערים ועם רו"ח גולדמן, חשב השותפות; בהמשך שכר את שירותיו של רו"ח גולדמן אך זה העלה חרס בידו, בטענה שהמסמכים הוזזו ונמצאו מפוזרים במחסן מוצף, וכן הלאה. בנוסף נקבע, ודומה שאין על כך חולק, כי דפי הריכוז שהעבירה השותפות לבנק היו בלתי מדויקים, שכן כללו סכומי חבות ברוטו, ללא התחשבות בתשלומי בונוסים וקיזוזים שונים שהוסכם עליהם מול רשתות השיווק. משגילה זאת הבנק, ומשלא עלה בידו להשיג את מסמכי השותפות המקוריים, התקשה לפנות בדרישות כספיות מדויקות לחייבים ולממש את הבטוחות. כב. המערערים מבקשים להסתמך על מוצג ו', סיכום ישיבה פנימית של הבנק מיום 11.8.99. כנטען, ממסמך זה עולות טעויותיו של הבנק בנוגע לחישוב החובות והבטוחות. אולם, המסמך הנדון הוא מסמך פנימי, שאינו מהוה סיכום עמדת הבנק בנוגע לבטוחות. זאת ועוד, במסגרת המסמך עצמו נרשם כי אברהם, נציג המערערים, הוזמן לישיבה אך לא הגיע אליה. ניתן לומר, אם בכלל, כי מסמך זה מעיד על הקושי שעמד בפני הבנק לממש את בטוחותיו כנדרש, ואת העובדה שהמערערים - אף אם היה הדבר בתום לב - לא הקלו עליו את המשימה. כג. לביסוס טענת הרשלנות, מפנים המערערים לפסק הדין בהליך המקביל, אשר נטען כי נקבעה בו רשלנות הבנק. אולם, מעיון בפסק הדין עולה, כי לא נקבעה רשלנות כהאי לישנא, ורק צויין, בתמצית הקיצור, כי חלפו למעלה משנתיים מיום שנודע לבנק על הקיזוזים שערכה רשת הריבוע הכחול ועד ליום התביעה, וכי בשל כך לא נפסק לטובת הבנק רכיב הריבית עד ליום הגשת התביעה (פסקה 17) (כאמור בפסקה ט' מעלה, על פסק דין זה אף הוגשו ערעורים, אשר נמחקו בהסכמה). נוכח האמור, ואף מבלי להידרש לשאלת זהות הצדדים בשני ההליכים, דומה כי לא נקבעה בהליך המקביל קביעת רשלנות שניתן להיבנות ממנה. המערערים מוסיפים וטוענים, כי את הריבית שלא זכה בה הבנק יש לקזז מחובם של המערערים לבנק. כאמור, סכום הריבית האמור נגרע נוכח התמהמהות הבנק בהגשת התביעה. אולם, לא הוברר על כתפי מי מוטלת האחריות לאותו שיהוי שעד להגשת התביעה. כמפורט מעלה, הבנק פעל להשגת מסמכים לביסוס התביעה נגד הריבוע הכחול, ובמסגרת מאמציו חתם על הסכם "שיתוף הפעולה" עם המערערים ביום 2.6.99. זאת ועוד, כעולה מן הנספחים לתצהירו של מר שכטר מטעם הבנק בהליך הקודם (מג'-מה'), פנה הבנק ביום 25.10.99 לבית המשפט של פירוק (המחוזי תל אביב, בש"א 60197/99 במסגרת תיק פש"ר 592/97) בבקשה למתן הוראות לתשלום חובה של רשת הריבוע הכחול לזכות הבנק. כעולה מן המסמכים, החלטת בית המשפט בבקשה ניתנה רק ביום 5.3.02, ולפיה היה על הבקשה להתברר בהליך אזרחי נפרד. נוכח זאת, אין בידי לקבוע - משלא הובאו ראיות בקשר לכך - כי הבנק השתהה באופן העולה כדי "רשלנות משפטית", אף כי בעוצמתו ובמשאביו אולי יכול היה לנקוט יתר זריזות; אין בידי מכל מקום לומר, אם וכיצד צריך היה הבנק לפעול בתקופה שבה היתה הבקשה בפני בית המשפט של פירוק, ואין בפנינו ראיות לאשר התרחש בתקופה זו. כד. אטעים לעניין זה: כנודע, "הסתמכות קהל הלקוחות על בנק, האמון שרוחש הציבור לבנק כסמכות מקצועית, המידע האקסקלוסיבי המצוי בידיו, הכלים המקצועיים העומדים לרשותו והיותו מונע הנזק הזול, מטילים על הבנק חובת זהירות כלפי הלקוחות המשתמשים בשירותיו וכלפי צדדים נוספים המושפעים משירותים אלה" (ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצ'בסקי (לא פורסם) פסקה 9, וההפניות דשם). מקובלת עלי עמדת בית המשפט קמא, כי הוכח שהבנק עשה מאמצים להשבת החובות, ומכל מקום פעל כלפי הריבוע הכחול בסופו של יום; ובנסיבות אין לומר שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והתרשל משפטית. אף אם היו - ולא הוכח שהיו - חובות אחרים שיכול היה הבנק לגבות, דומה כי הבסיס לגביה בלתי מלאה היה דפי הריכוז הבלתי מדויקים שסיפקה השותפות. בהקשר זה גם אין ללמוד מדו"ח האובליגו מיום 15.10.97 כי היו לבנק בטוחות שלא מומשו, שכן דו"ח זה התבסס על המידע שהועבר בדפי הריכוז, וגם טענת המערערים כי הבנק ערך ביקורות על מצבת הבטחונות בנוכחות המערערים או רו"ח גולדמן התבררה כבלתי מדויקת (עמ' 13 לפסק הדין קמא). כאמור, הבנק ביצע פעולות רבות למימוש הבטוחות, ולא הורם הנטל להוכיח כי ישנן פעולות שהיה מצופה באופן סביר בנסיבות שיעשה ולא עשה. נזכיר, כי גם לא נטען שהבנק היה חסר תום לב. נוכח האמור, לא מצאתי כי הצליחו המערערים לבסס טענת רשלנות מצד הבנק, אך אחזור ואומר, כי בהיותו בנק, אף אם אין הדברים עולים לכדי שיהוי רשלני, דומה שהיתה יפה לנסיבות יתר זריזות. כה. סיכומו של דבר, סבורני כי אין להיעתר לערעור כשלעצמו. ואולם אציין, כי מעיון בחומר הראיות עולה, שקיים פער משמעותי בין גישות הצדדים באשר לאופן חישוב החוב. שאלה זו אמנם אינה נוגעת ישירות לענייננו במישור הדיוני, שכן תחשיב החוב נעשה בפסיקתא שיצאה מלפני בית המשפט המחוזי ביום 24.2.08, כשלושה שבועות לאחר שהוגש הערעור דנא. למיטב ידיעתנו לא הוגש ערעור על הפסיקתא, אם כי ביום 27.4.08 הוגשה לבית משפט זה בקשה מוסכמת, שנתקבלה, להארכת מועד להגשת ערעור כזה, עד תום 45 יום מקבלת הודעתו של אחד הצדדים בדבר סיום הליכי משא ומתן לפשרה המתנהלים ביניהם (בש"א 3751/08). הצדדים גם לא טענו מפורשות נגד התחשיבים שבפסיקתא במסגרת ההליך דנא, ועל כן נבצר מעמנו להכריע בעניין זה. יחד עם זאת, מאחר שבחינת הנתונים שלפנינו לא העלתה הסבר מניח את הדעת לעובדה שגובה החוב במועד הסכם "שיתוף הפעולה" עמד על 1.9 מיליון ₪, כאמור בסעיף 10 להסכם, ומבלי שאטע מסמרות, דומה כי היה מקום - בחישוב סכום החוב הסופי - לערוך חישוב פרטני החל מיום פירוק השותפות, ותוך התחשבות בסכומי השיקים של השותפות שחזרו וזוכו בחשבון, ולא להסתמך על סכום החוב המוסכם בהסכם שיתוף הפעולה. נוכח האמור, ובכדי לייעל את ההליכים ולחסוך בהם, אציע כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא לעריכת החשבונות בעבור הפסיקתא. כו. בטרם חתימה אציין כי צר לי שהצדדים לא הגיעו לכלל הבנה לסיום המחלוקות ביניהם כולן. המדובר בסכסוך הנובע מכישלון עסקי (כנמסר, ראשיתו במעילה של בן משפחה בכספי השותפות) וככזה יש להתייחס אליו. עד מרכזי מטעם הבנק, מר יגאל שכטר, אומר בעדותו (עמ' 38 לפרוטוקול) "אני חשבתי הרבה על איך הגענו למה שהגענו". מחשבה נוספת על כך עשויה להביא לפשרה גם לאחר שנקב הדין את ההר, וגם בעניין סכום החוב הסופי, בגדרי הדיון בפסיקתא. ולבסוף, נראה לי כי בנסיבות שבהן נקבע כי הבנק לא קיים את הוראות המפקח על הבנקים כראוי, גם אם לא היתה לכך נפקות ממשית, יש חשיבות למסר הנורמטיבי של חובת ההקפדה; לכן לא הייתי עושה צו להוצאות. כאמור, איננו נעתרים לערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים עם חברי השופט רובינשטיין, כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא נסב על הפרת הוראות בנק ישראל, ומסכים כי יש לבחון את גובה החוב במסגרת הפסיקתא. עם זאת, במסגרת בחינת גובה החוב, יש לטעמי ליתן משקל להשתהותו של הבנק בגביית החוב מהריבוע הכחול. אשר לגובה החוב, ובהמשך לאמור בסעיף כה לפסק דינו של חברי, אציין כי לא מצאתי בטיעוני הבנק התייחסות של ממש לטענת המערערים כי החוב נפרע כמעט במלואו כבר בתחילת הדרך. הנה כי כן, הבנק מאשר בסיכומיו כי ביום 15.10.97 עמד החוב על 6,899,781 ש"ח (סכום המורכב מיתרת חובה בעו"ש בסך 2,079,087 ש"ח ויתרת הלוואות בסך 4,820,694 ש"ח). ברם, הבנק לא התייחס לטענה כי יש להפחית מסכום זה את הסך של 418,375 ש"ח, כסכום השיקים שהוחזרו על ידי הבנק באותו יום (מדף החשבון שצורף לסיכומי המערערים עולה כי יתרת החובה בחח"ד ירדה לסכום של 1,660,711 ש"ח בעקבות החזרת השיקים). מכאן, שסכום החוב ביום 15.10.97 עמד לכאורה על הסך של 6,481,406 ש"ח. לשיטתו של הבנק עצמו, עד ליום 23.7.98 הוא גבה על חשבון החוב סך של 5,559,530 ש"ח (הסכומים נלקחו מתצהירו של נציג הבנק מר שכטר. כ-65% מסכום זה נגבה עד ליום 2.1.98, דהיינו תוך פחות מארבעה חודשים; סכום נוסף של כ-900,000 ש"ח נגבה בחודש מרץ 1998) וסה"כ גבה הבנק כ-86% מהחוב במהלך כתשעה חודשים, כך שנותרה יתרת חובה של כ-922,000 ש"ח נומינלית. יש בכך כדי להסביר מדוע נעתר הבנק להסכם שיתוף הפעולה, לפיו אם ייגבה החוב של הריבוע הכחול ישחרר הבנק את הערבים מכל יתרת חוב שתישאר, אם בכלל, בחשבון השותפות. מנגד, איני יכול שלא לתמוה, הכיצד תפח החוב ועמד ביום 31.1.99 על יתרת חוב ללא ריבית חריגה על סך של 1,908,000 ש"ח (כאמור בסעיף 10 למכתבו של מר פרוסט מיום 5.5.99), סכום שהמשיך ותפח ועמד ביום הגשת התביעה ביום 15.6.00 על הסך של 2,799,124 ש"ח, לאחר שהבנק גבה ביום 16.1.00 סכום של 300,286 ש"ח משופר סל. לטעמי, הבנק השתהה עד מאוד בגביית החוב של הריבוע הכחול. יש לזכור, כי מסמכי השותפות לא היו בחזקתם של השותפים, אלא נלקחו על ידי כונס הנכסים מטעם בנק הפועלים שסירב לשחרר את המסמכים, ומאוחר יותר נתברר כי המחסן בו הוחזקו המסמכים על ידי הכונס הוצף במים (ראו עמ' 6 ו-15 לפסק דינו של בית משפט קמא). במצב דברים זה, משנתברר כי אין באפשרות השותפות להמציא מסמכים נוספים, היה על הבנק לפעול ללא שיהוי כנגד הריבוע הכחול, כפי שנעשה לבסוף על ידו בהצלחה בחלוף מספר שנים. אם היה הבנק פועל ללא שיהוי לגביית החוב כבר בתחילת שנת 1998 בהסתמך על הנתונים שנתקבלו מהשותפות, יש להניח כי רובו ככולו של החוב היה נגבה, ולמצער החוב היה נמוך בהרבה. עם זאת, שותף אני לדעתו של חברי, השופט רובינשטיין, כי הדבר אינו מגיע כדי "רשלנות משפטית". במצב דברים זה, אני מצטרף לדעתו של חברי כי יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך עריכת חשבונות בעבור הפסיקתא, ונחזור ונדגיש כי החישוב ייערך ללא ריבית חריגה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.בנק ישראלבנק