זכות הקיזוז של הבנק

בית המשפט פסק כי זכות הקיזוז של הבנק זכתה להכרה בדיני הבנקאות שבמשפט המקובל כבר לפני שנים רבות. גם בהעדר הוראה מפורשת בהסכם בין הבנק ולקוחו. אין מחלוקת, כי קימות נסיבות, כגון מות הלקוח או אירוע דומה המביא את יחסי הלקוח עם הבנק לידי סיום, בהן זכאי הבנק לראות בחשבונותיו הנפרדים של הלקוח אצלו משום מכלול אחד ולהתייחס אך ורק לשורה התחתונה המתקבלת מסיכום יתרות הזכות והחובה המצויות בחשבונות אלה. סעיף 53 לחוק החוזים מעגן גם הוא את זכות הקיזוז ובכלל זה את זו העומדת לזכותו של הבנק. בית הדין לחוזים אחידים בירושלים בפסק כי סעיף 53 לחוק החוזים, אין צורך בהתניה מפורשת כדי לאפשר קיזוז של כל חיוב קצוב מול כל חיוב קצוב אחר. במקרים של הפרה צפויה בהם הוקנתה לבנק הזכות להעמיד את החיוב של הלקוח לפרעון טרם זמנו הרי מדובר בחיובים העומדים בתנאיו של סעיף 53 לחוק החוזים, במובן זה שהגיע מועד פרעונם. להלן פסק דין בנושא זכות הקיזוז של הבנק: פסק דין ביום 11.1.87 פתחו מר יצחק (להלן: "נתבע מס' 1" או "יצחק") ורעייתו (להלן: "נתבעת מס' 2" או "נאוה") חשבון משותף שמספרו 453121/59 (להלן: "החשבון" או "החשבון המשותף") בסניף פתח תקווה של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "התובע" או "הבנק"). מר זייף אריה (להלן: "נתבע מס' 3" או "הערב"), חתם ביום 19.6.94 על כתב ערבות מוגבלת בסכום של 50,000 ₪ לטובתו של נתבע מס' 1. לטענת התובע נכון ליום 10.12.01 עמדה יתרת החובה בחשבון המשותף, על סך של כ- 84,670 ₪. בסעיף 7 לכתב התביעה מפנה התובע לנספח ד' לכתב התביעה ממנו עולה, כי יתרת החובה מורכבת מיתרות חובה בהלוואות בפיגור על סך של כ- 84,314 ₪ (קרן ההלוואות עמדה במקור על 170,000 ₪) ומיתרת חובה בחשבון העו"ש עצמו על סך של 356 ₪. בצירוף ריבית עד ליום התביעה בסך של כ-609 ₪ עומדת לטענת התובע יתרת החובה על סך של 85,279 ₪. לטענת הבנק, יתרת החובה, לעניין ערבותו של נתבע מס' 3 עומדת על כ-52,969 ₪. ביום 25.6.03 ניתן כנגד נתבע מס' 1 צו כינוס נכסים ועיכוב הליכים במסגרת הליך פש"ר 1500/03 בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כיוון שכך הדיון שבפני נוגע בעיקרו לטענות כנגד הנתבעים מס' 2 ו- 3. המחלוקת הראשונה נוגעת לשאלה האם לבנק יש עילת תביעה כנגד הנתבעים. ב"כ הנתבעים בפרק ג' לסיכומיו (שם בסעיף 5) טוען, כי בכתב התביעה אין עילת תביעה ואין טענה כי נאווה או יצחק נטלו הלוואות וכי אלה לא נפרעו. הוא מוסיף ומציין, כי מנספח ד' שצורף לכתב התביעה עולה שיתרת החובה בחשבון המשותף עומדת על 356.22 ₪ בלבד וכי יתרת ההלוואות בפיגור הינה כ-71,844 ₪. אכן טוב ונכון הייתה עושה ב"כ התובע אם הייתה מפרטת בכתב התביעה את סכומי ההלוואות שנטלו יצחק ו/או נאווה, מועד פרעונן ואף מציגה את מכלול הנתונים הרלוונטיים לנושא. בשעה שלא עשתה זאת החסירה ב"כ התובע פרטים חיוניים מכתב התביעה עצמו. יחד עם זאת הנתונים החסרים נמצאים בנספחים לכתב התביעה ובמסגרת זאת בנספח ד' שלו. הנשיא (בתוארו דאז) שמגר בע"א 508/85 ברק ושות' סוכנויות בע"מ נ' מירות סוכנויות, פ"ד מב1, 393, חזר על ההלכה לפיה הנספחים לכתב התביעה מהווים חלק בלתי נפרד ממנו (בהקשר זה ראה גם ע"א 109/49, חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ. מזרב שירות לביטוח טרוי ושטיינויג, פד"י ה' כפי שגם צוטט בהסכמה בע"א 539/77, בנק לאומי לישראל בע"מ נ. אסידרי מלצר, פד"י ל"ב439 ,436). כיוון שכך צודק אומנם ב"כ הנתבעים ביחס לכך שנתונים חשובים לעניין כתב התביעה לא נכללו בכתב התביעה גופו אך הנתבעים יכלו ללמוד על הנתונים הנוגעים לטענת ההלוואות מתוך נספח ד'. בנספח נכללו פרטים ביחס להלוואות השונות, מספרן בבנק, סוגן, שעור הריבית, היקפן במועד נטילתן, מספר התשלומים שנותרו לפרעון ויתרת הקרן לפרעון. מהנספח עולה, כי יתרת ההלוואות המשוערכות ליום 13.1.02 עומד על כ- 84,314 ₪. יצוין, כי גם בתדפיס הבנק אותו צרפה נתבעת מס' 2 לתצהירה (נספח ב' לתצהיר) מופיע דיווח הכולל התייחסות ליתרת האשראי בפיגור.זאת הן ליתרת החובה בחשבון והן ליתרת ההלוואה בפיגור וגם נתבע מס' 1 אישר בעדותו (עמ' 23 לפרוטוקול), כי לקח הלוואות מהחשבון נשוא דיון זה. כלומר הנתונים הרלוונטיים לעניין ההלוואות נכללו בנספח לכתב התביעה ולפיכך היו אלה בפני הנתבעים והם יכלו לנסות ולסתור אותם. הם לא עשו זאת בפועל וכאמור אך אישרו (בין נתבע 1 בעדותו לפני ובין נתבעת 2 בנספח לתצהירה) את טענות הבנק לעניין נטילת ההלוואות. במצב דברים זה ולמרות שב"כ התובע לא פרטה כהלכה את הנתונים בכתב התביעה גופו, אני מקבל את טענת הבנק בדבר קיומה של עילת תביעה ביחס ליתרת ההלוואות. דיון בטענות לגופו של עניין טענות התובע כנגד נתבעת מס' 2 התובע טוען, כי ניתן לייחס את יתרת החובה בחשבון גם לחובתה של נאווה נוכח מספר סיבות מרכזיות:החשבון נשוא דיון זה הינו חשבון משותף לנתבעים מס' 1 ומס' 2 (סעיף 3.2.2 בתצהיר הבנק). מכח סעיף 16(א) למסמך תנאי ניהול החשבון עליו חתמו שני הנתבעים [נספח א' לתצהיר עדות ראשית של נציג הבנק מר ברוך גרינברג (להלן: "תצהיר הבנק")] הוא מחייב את שני הנתבעים ביחד ולחוד. בנוסף, הנתבעים נאווה ויצחק חתמו בבנק על הרשאה המאפשרת לכל אחד מהם לחוד לבצע פעולות בחשבון ובין היתר לפעול בחשבון בין אם יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי, לערוב כלפי הבנק בעד סילוק כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת המורשים נאווה או יצחק וכן לחתום על כל הסכם, כתב התחייבות, כתב ערבות ומסמך אחר בקשר עם הפעולות הנ"ל. הבנק טוען, כי כספי ההלוואות בחשבון המשותף נלקחו בידיעתה ובהרשאתה המלאה של נאוה והיא מעולם לא השיגה ביחס לנתונים שהומצאו לה ביחס להלוואות אלה ע"י הבנק (סעיף 3.23 לתצהיר הבנק). הבנק מוסיף וטוען, כי ביום 2.5.99 חתמו נאווה ויצחק על כתב קיזוז מיוחד לפיו ניתן לקזז כספי חסכונות שעמדו לרשותם וכן כספי פיקדון שנצברו בחשבון המשותף הנ"ל כנגד סכומים מובטחים אשר כוללים כל התחייבות של נאווה ויצחק כלפי הבנק או לטובתו (סעיף 3.2.4 לתצהיר הבנק וכן נספח ח' לתצהיר זה); וכן הוא טוען, כי באותו היום חתמה נאווה גם על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת יצחק (נספח ט' לתצהיר הבנק). בהתייחס לתוספת בכתב יד על כתב הערבות הנוגעת להגבלה בנוגע למימוש הערבות שלשונה : "למרות האמור לעיל יוכל הבנק להיפרע על פי כתב ערבות זה אך ורק ע"י מימוש זכויות על פי כתב קיזוז מיוחד שנחתם ע"י הערבים לטובת הבנק ביום 2/5/99 לגבי פק"ל ות. חסכון בחשבון 453121/79" טוען הבנק, כי יש לפרש את התוספת ככזו המאפשרת קיזוז כספי חסכונות המשויכים לחשבון זה(סעיף 5.4 לסיכומיו) ולא רק לטובת קיזוז אשראי בחשבון המשותף כטענת הנתבעים; בהמשך לכך טוען הבנק כי כספי חסכונות ופיקדונות שעמדו לזכות הנתבעים קוזזו לחשבונות אחרים ע"ש יצחק בהם הייתה יתרת חובה (סעיף 3.2.5 לתצהיר הבנק). לעניין נטל הראיה טוען התובע, כי טענות ההגנה הן בבחינת "הודאה והדחה" ולפיכך נטל הוכחה מוטל על הנתבעים ( סעיף 2 לסיכומיו). טענות ההגנה של נתבעת מס' 2 נתבעת מס' 2 טוענת מספר טענות מרכזיות. לטענתה: נכון ל- 10.12.01 עמדה יתרת החובה בחשבון המשותף על סך של 159 ₪ ולא על 84,670 ₪ כנטען ע"י הבנק (סיפא לסעיף 10 בתצהירה); חשבון הבנק המשותף נשוא דיון זה הינו החשבון במסגרתו נוהל משק הבית של הנתבעים מס' 1 ו- 2 (סעיף 1 לתצהירה המשלים), היא כלל לא ידעה שיצחק נטל הלוואות כפי שמפורט בנספח ד' לכתב התביעה, אם נטל אותן נטל אותן ללא רשותה ומכל מקום ניתן היה לכסות הלוואות אלה מכספי פיקדונות וחסכונות של הנתבעים שהיו בידי הבנק (סעיף 11 לתצהירה); בנוסף מציינת נתבעת מס' 2, כי ההערה שנוספה לכתב הערבות המתמדת מיום 2.5.99 נועדה להגביל את ערבותה אך ורק לעניין האשראי בחשבון המשותף ולא לעניין החשבונות העסקיים של יצחק (סעיף 4 לתצהירה המשלים וסעיף 26 בפרק ו.2 לסיכומי הנתבעים). נתבעת מס' 2, מוסיפה וטוענת, כי נכון לסוף שנת 2000 היו בחשבונם המשותף שלה ושל בעלה יצחק חסכונות ופיקדונות בסכום כולל של 937,045 ₪ (אישורי יתרות הבנק בנספח א' לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת) ולפיכך נכון לאותו מועד היא לא הייתה חייבת לבנק דבר והיה זה דווקא הבנק אשר היה חייב לה 847,697 ₪ (סעיף 8 לתצהירה); לטענתה הבנק העלים במהלך שנת 2001 את כספי החסכונות שעמדו לרשותה(סעיף 8 לתצהירה) וממילא לבנק לא הייתה זכות לקזז את כספי תוכניות החיסכון והפקדונות שהיו קיימים בחשבון המשותף כנגד חשבונות עסקיים אחרים אותם ניהל יצחק. נתבעת מס' 2 דוחה את טענת התובע כי יש לראות בטענת ההגנה שלה טענת "הודאה והדחה" שכן הנתבעת כפרה בכל העובדות של עילת התביעה. יצוין, כי במקור אחת מטענות ההגנה של הנתבעים נגעה לטענה של התניית שירות בשירות אולם במהלך הדיון נזנחה טענה זו ע"י הנתבעים (סעיף ג' בפרק ב' בסיכומי הנתבעים). גדר המחלוקת גדר המחלוקת נוגע למעשה למספר שאלות מפתח מרכזיות: האם טענות ההגנה של נתבעת מס' 2 הן אכן טענות "הודאה והדחה"? האם ניתן לייחס יתרת חובה זאת גם לנאוה? ואם ניתן לייחס יתרות אלה גם לנאוה האם רלוונטית טענתה של נאווה, כי הבנק לא היה רשאי לקזז כספי חסכונות שלה ושל יצחק כנגד חשבונות עסקיים של יצחק ואם היה רשאי לעשות זאת הוא היה רשאי לקזז רק את חלקו של יצחק בכספים אלה. דיון לעניין נטל הראיה כלל ידוע הוא, כי "המוציא מחברו - עליו הראיה". כלומר בעל דין הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. בעל דין המודה בעובדות שטוען בעל הדין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש יוצר מצב של "הודאה והדחה". הטוען טענת "הודאה והדחה" נתפס על הדברים שהודה בהם ואילו לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידו, נטל ההוכחה מוטל עליו (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 86). נתבעת מס' 2 אינה מודה למעשה בטענות מרכזיות של התובע ובראשן היא דוחה את הטענה, כי בחשבון המשותף יש יתרת חובה (סיפא לסעיף 10 בתצהירה). כפירה בעצם קיומו של חוב (להבדיל מפרעונו) אינה מסוג טענת "הודאה והדחה" ולכן אין מקום להעברת נטל הראיה וככל שהוא נוגע לנתבעת מס' 2 נטל הראיה נותר על התובע. האם ניתן לייחס את יתרות החובה בחשבון גם לנתבעת מס' 2? החשבון נשוא דיון זה הינו חשבון משותף לנתבעת מס' 2 ולנתבע מס' 1. סעיף 16 (א) להסכם בנוגע לתנאי ניהול החשבון קובע מפורשות, כי "האמור בהסכם יחייב ויזכה את כל החתומים עליו ביחד ולחוד (סעיף 3.2.2 לתצהיר עדות ראשית של התובע ונספח א' לתצהיר). סעיף 8(ב) להסכם קובע, כי על הלקוחות לבדוק העתקי חשבון המגיעים אליהם וכי הערות ביחס לחשבונות אלה הם יכולים להעביר לבנק תוך 30 יום מתאריך המסירה. נתבעת מס' 2 ונתבע מס' 1 חתמו על טופס הרשאה לפעולות בחשבון המאפשר לכל אחד מהם לבצע לחוד פעולות בחשבון ובכלל זה לחתום על כל הסכם או כתב התחייבות (סעיף 3.2.2 לתצהיר עדות ראשית של התובע ונספח ו' לתצהיר זה). הנתבעת אישרה בפני ביהמ"ש (עמ' 20 לפרוטוקול), כי ידעה שבעלה (נתבע מס' 1) היה מוסמך לפעול בחשבון וכי היא עצמה לא הייתה מעורבת בכל מה שנעשה בחשבון וכן ציינה (עמ' 21 לפרוטוקול), כי "בדרך כלל מסמכים שקשורים לביטוח ובנק אני מעבירה לבעלי, כי ממילא אני לא מבינה ולא מטפלת". לטעמי כאשר מצד אחד הנתבעת חותמת על טפסי הרשאה המאפשרים לנתבע מס' 1 לפעול כראות עיניו בחשבון וכאשר היא מודה כי היא מודעת למשמעות הרשאה זו, ומצד שני כאשר היא גם מודה, כי כלל לא עקבה אחר התנהלות החשבון ולמעשה עצמה עיניה מראות מה הפעולות הכספיות המבוצעות במסגרתו, אין לה להלין אלא על עצמה, כאשר מתברר לה כי נתבע מס' 1 משך הלוואות המקושרות לחשבון זה וכי הלוואות אלה לא נפרעות ולפיכך נמצאות בפיגור. בהקשר זה יפים דבריו של פרופ' ריקרדו בן אוליאל בספרו "דיני בנקאות" (חלק כללי, תשנ"ו-1966 , שם בעמ' 164 "לקוח שאינו מקיים את החוזה ואינו מגיב בפרק הזמן שהוקצב לו" (למסמכי הבנק שנשלחו אליו) "יהיה מנוע מלהעלות טענות נגד הבנק טענות בעניין הרישומים. מכאן שדין המניעות מבוסס על שתיקתו של הלקוח, מאחר שההסדר החוזי מטיל עליו חובת התנהגות מסוימת, כלומר, חובת עיון ומתן הודעה לבנק בתוך פרק זמן מוסכם ומוגבל מראש". החשבון הינו כאמור חשבון משותף לנתבע מס' 1 ולנתבעת מס' 2, נוצרה בו יתרת חובה, נתבעת מס' 2 אפשרה לבעלה, נתבע מס' 1 לפעול בחשבון כראות עיניו, היא קיבלה דיווח שוטף מהבנק על יתרות החובה בחשבון ולא הסתייגה מיתרות חובה אלה. במצב דברים זה, אני קובע, כי ניתן לייחס את יתרת החובה בחשבון המשותף גם לנתבעת מס' 2. סוגיית הקיזוז סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") מעגן את זכות הקיזוז ובכלל זה את זו העומדת לזכותו של הבנק. התובע, כמו בנקים רבים אחרים, החתים את הנתבעים על כתב קיזוז מיוחד (נספח ט לתצהיר הבנק) ונתבעת 2 חתמה על כתב ערבות מתמדת (להלן: "כתב הערבות") להבטחת סכומים שיגיעו לבנק מנתבע מס' 1. בנוסף הציג הבנק (נספח ח' לתצהיר הבנק) כתב קיזוז מיוחד עליו חתמו הנתבעים 1 ו-2 ואשר הקנה לבנק זכות קיזוז מפורשת ביחס לשתי תוכניות חיסכון תוכנית 528/0/1/8 ותוכנית 477/0 2/6. הבנק מבסס את זכותו לקזז את כספי החסכונות בחשבון המשותף (ולא רק כספים משתי התוכניות הנ"ל) אל מול יתרות חובה בחשבונות אחרים על מספר מקורות מרכזיים: ס' 6 לתנאי פתיחת החשבון המשותף (נספח א' לתצהיר הבנק), עליו חתומה גם נתבעת מס' 2 המקנה לתובע זכות קיזוז כאשר ללקוח יש יותר מחשבון אחד; כתב קיזוז מיוחד עליו חתמו הנתבעים מס' 1 ו- 2 (נספח ח' לתצהיר הבנק) ואשר מאפשר קיזוז ביחס למקצת מהחסכונות (שתי תוכניות חסכון) של בני הזוג וביחס לפיקדונות קצרי מועד (להלן: פק"ם) אותם מנהל עבורם הבנק; וכן מכח כתב ערבות לא מוגבלת בסכום (נספח ט' לתצהיר הבנק) אשר צורף לכתב הקיזוז. הנתבעת בסיכומיה טוענת בהקשר זה מספר טענות מרכזיות: הפסיקה קבעה, כי הוראת זכות הקיזוז המוסדרת בסעיף 6 כאמור הינה תנאי מקפח ולפיכך הסעיף בטל (סעיף 18 לסיכומי הנתבעים); מחצית הכספים שהיו בתוכניות החיסכון והפק"מים שייכים לנתבעת מס' 2 ולפיכך לא ניתן לקזז כספים אלה לטובת חשבונות אחרים; ותוקפו של כתב הערבות עליו חתמה נאווה הגביל ממילא את ערבותה של נאווה אך ורק לכיסוי חיובים שנוצרו בחשבון המשותף ולא בחשבונות אחרים (פרק ו2. לסיכומי הנתבעים). האם יש תוקף לסעיף 6 בהקשר לדיון שבפני והאם עמדה לתובע זכות קיזוז? בא כח הנתבעים מפנה בהקשר זה לקביעת ביה"ד לחוזים אחידים בירושלים בע"ש 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, (דינים מחוזי כרך לד(4)). בפס"ד זה קבע ביהמ"ש, כי סעיף קיזוז שנכלל בחוזה שנדון באותו עניין כלל רכיבים מקפחים אשר הובילו את ביהמ"ש למסקנה שיש לבטל את הסעיף "ככל שהוא מקפח את הלקוחות בהיבטים האמורים". יחד עם זאת יש לציין, כי בצד קביעתו זו הדגיש ביה"ד בפסק הדין את זכותו של הבנק לבצע קיזוז בין חשבונות הלקוח כאשר יש לו יותר מחשבון אחד ואת חשיבותה של זכות הקיזוז העומדת לבנק: "כאשר ללקוח יש יותר מחשבון אחד...הבנק רשאי באופן עקרוני לקזז חיובים אלה מאלה" (רישא לסעיף 222 לפסק הדין); "בפסיקה נקבע, שיש להכיר בזכות הקיזוז של הבנקים גם בהיבט הקנייני. זאת משני שיקולים עיקריים...ניתן לייחס לצדדים שלישיים ידיעה על אפשרות קיומה של מערכת החיובים ההדדית ולנוהג הבנקים להכליל במסמכי פתיחת החשבון הוראת קיזוז...שיקול נוסף להכרה בזכות הקיזוז הקניינית של הבנק טמון ב"תועלת החברתית הצומחת מההכרה בעדיפותה של זכות הקיזוז של הבנק"(סעיף 225 לפסק הדין). כלומר גם אם יש מקום לבטל את סעיף הקיזוז הנכלל בחוזה לפתיחת החשבון נשוא דיון זה (ואיני דן בשאלה האם הסעיף בחוזה שבפני מקיים את התנאים ההופכים אותו לסעיף מקפח) הרי זכות הקיזוז הקיימת לבנק עדיין שרירה וקיימת. בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ (פ"ד מז(3), 240 קבע הנשיא שמגר בסעיף 13 לפסק דינו, כי "זכות הקיזוז של הבנק... זכתה להכרה בדיני הבנקאות שבמשפט המקובל כבר לפני שנים רבות...גם בהעדר הוראה מפורשת בהסכם בין הבנק ולקוחו. אין מחלוקת, כי קימות נסיבות, כגון מות הלקוח או אירוע דומה המביא את יחסי הלקוח עם הבנק לידי סיום, בהן זכאי הבנק לראות בחשבונותיו הנפרדים של הלקוח אצלו משום מכלול אחד ולהתייחס אך ורק לשורה התחתונה המתקבלת מסיכום יתרות הזכות והחובה המצויות בחשבונות אלה". סעיף 53 לחוק החוזים מעגן גם הוא כאמור את זכות הקיזוז ובכלל זה את זו העומדת לזכותו של הבנק. ביה"ד לחוזים אחידים בירושלים בפסק דינו הנ"ל מציין (שם בסעיף238), כי: "נראה כי במשפטנו, מכח סעיף 53 לחוק החוזים, אין צורך בהתניה מפורשת כדי לאפשר קיזוז של כל חיוב קצוב מול כל חיוב קצוב אחר". בסעיף 245 לפסק דינו מציין ביה"ד, כי במקרים של הפרה צפויה בהם הוקנתה לבנק הזכות להעמיד את החיוב של הלקוח לפרעון טרם זמנו הרי מדובר בחיובים העומדים בתנאיו של סעיף 53 לחוק החוזים, במובן זה שהגיע מועד פרעונם. סבור אני, כי בדיון שבפני התקיימו הנסיבות אשר מאפשרות לבנק לבצע קיזוז בין חשבונותיו של יצחק ובכלל זה נוכח הקשר ההדוק, אשר התקיים בין החשבונות השונים. על קשר זה הצביע נתבע מס' 1 עצמו הן בתצהירו והן בעדותו בפני ביהמ"ש. כך בסעיף 7 לתצהירו קובע נתבע מס' 1 : "ברצוני לציין ולהדגיש, כי שלושת החשבונות" (הכוונה לחשבונות בינהם בוצע קיזוז) "נוהלו בעצם כמקשה אחת והבנק ראה אותם כיחידה אחת כאשר מתן אשראי בחשבון אחד נעשה בהתאם ובהתייחס למצב האובליגו בחשבון אחר" (ההדגשה שלי - א. א). זאת ועוד, הנתבע בעדותו בפני ביהמ"ש (עמ' 18 בפרוטוקול) בתשובה לשאלה הנוגעת לכספי החסכונות והפיקדונות שהועברו בין החשבונות אומר, כי "בצורה הכי הוגנת אני אומר כי רק החלק שלי(50%) היה צריך לעבור". כלומר נתבע מס' 1 עצמו מכיר בזכות שעמדה לבנק לקזז בין החשבונות השונים. גם כך על-פי סעיף 53 לחוק החוזים הקיזוז אינו אוטומטי, אלא משתכלל עם מתן הודעה ומתן הודעה חיוני להפעלת הקיזוז. בית הדין לחוזים אחידים בירושלים בדיונו הנ"ל בעניין היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי (שם בסעיפים 229-239) דן בנושא ההודעה המוקדמת בהרחבה. בית הדין קובע, כי "ההודעה יכולה להינתן בכל דרך מקובלת בנסיבות העניין והדין אינו כובל את הצדדים לדרך פורמאלית כלשהי. הודעת הקיזוז יכול שתהיה אף משתמעת. אולם הדין אינו מחייב מתן הודעה מראש על ביצוע קיזוז, אלא אך מתנה את תוקפו של הקיזוז במתן הודעה על הפעלתו"; כאשר בית הדין מסרב לפטור את הבנק מחובת הודעה מוקדמת הכוונה להודעה "המשכללת את הקיזוז, ולא במתן הודעה מוקדמת על כוונה להפעיל קיזוז"; והוא אינו רואה מקום לחייב את הבנק במתן התראה מראש ללקוח על כוונתו לבצע את הקיזוז. בפועל במקרה דנן הבנק דיווח באופן שוטף לנאווה וליצחק על התנהלות החשבון המשותף שלהם ובכלל זה גם על פעולות הקיזוז שנעשו בהקשר אליו. נציג הבנק, מר ברוך גרינברג, בסעיף 3.2.5 לתצהירו ובנספחים י' ו- יא' לתצהיר (אליהם הוא מפנה במסגרת סעיף 3.2.5) מציג באופן מפורט את הדיווח שהועבר בנוגע לשבירת תוכניות החיסכון ולמעשה הקיזוז שבוצע באמצעות כספים אלה. כיוון שכך אני קובע, כי לבנק עמדה זכות קיזוז בין החשבונות השונים אותם ניהל עבור יצחק. האם רשאי היה הבנק לבצע קיזוז גם כנגד חלקה היחסי של נתבעת מס' 2 בחשבון המשותף? בהקשר זה מכירים הפסיקה, כמו גם הספרות המשפטית, בשתי גישות מרכזיות. השופט אנגלרד בע"א 7960/00 באומל משה בע"מ (בכינוס נכסים ופירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(2) 491, בסעיף 19 לפסק דינו מציג את שתי הגישות כפי שהן נדונות אצל ר' בן אוליאל, דיני בנקאות (חיפה 1996) בעמ' 355: "על פי התפיסה הראשונה הבנק חופשי להפעיל את זכות הקיזוז כל אימת שבעל חשבון המשותף (שהוא גם בעל חשבון ליחיד העומד ביתרת חובה) יכול לתת הוראת תשלום לבנק בנפרד וללא התערבותו של הצד האחר"... ולפי התפיסה השנייה "מותר לבנק לקזז את חיובו של הלקוח הנובע מן החשבון ליחיד כנגד היתרה בחשבון המשותף. אולם זכות זו תלויה בשיעור החיוב המגיע ללקוח מצד הבנק בהקשר של החשבון המשותף". השופט אנגלרד בפסק דינו מציין, (שם בסעיפים 19 ו-21), כי ביהמ"ש המחוזי בפרשת טייטלבוים נ' בנק צפון אמריקה, פ"מ תשמ"ז (3) 212, אימץ את הגישה השנייה וכי גישה זו נראית גם לו. זאת כיוון שהגישה השנייה מבוססת על קריטריון מהותי הכרוך בזכויות הלקוחות על הכסף המופקד; הגישה מכבדת את ההסדר הקנייני היסודי של החשבון המשותף שעל פיו חלה החזקה הניתנת לסתירה, כי כאשר השותף הפקיד כספים בחשבון היתרה שייכת לבעלי החשבון באופן שווה בשווה; והסיבה השלישית נוגעת לפגיעה הקשה ביחסי האמון העלולה להתרחש כנגד בעל חשבון משותף אם הבנק היה משתמש בכספי הלקוח ללא הגבלות לצורך קיזוז חוב של הלקוח האחר. השופט אנגלרד מביא גם (בסעיף 21 לפסק דינו) ביקורת שנמתחה על פס"ד טייטלבוים הנ"ל ע"י מ' מאוטנר (הוא מפנה בהקשר זה למאמרו "קיזוז" בחיבור דיני חיובים-חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994, עמ' 542, הערה 261). פרופ' מאוטנר מבקר פתרון זה, שכן הוא סבור, כי בנק לא צריך להיות כפוף למערך היחסים הפנימיים שבין בעלי החשבון. לדעתו סעיף 59(א) לחוק החוזים מאפשר לבנק לקזז את כל יתרת החשבון המשותף כנגד יתרות חובה שיש לבעלי החשבון בחשבונותיהם הנפרדים. נקודת המוצא מבחינת הבנק היא מערכת היחסים(החיצונית) של בעלי החשבון אתו. במסגרת זו, אם על פי תנאי ניהול החשבון, כל אחד מהשותפים רשאי למשוך מתוך החשבון את כל הכספים בנפרד, הרי הבנק אינו כפוף למערכת הזכויות הפנימיות של בעלי החשבון...וכי סעיף 59(א) לחוק החוזים מורה, כי החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי כל אחד הנושים... לפי בחירתו. בסעיף 22 לפסק דינו מאמץ אומנם השופט אנגלרד את הגישה השנייה הנ"ל אך הוא מציין, כי "יהא הדין אשר יהיה" הוא מאמץ את הגישה ב"נסיבות המקרה הנדון". לטעמי, בנסיבות המקרה הנדון שבפני יישום הגישה הראשונה ראוי יותר. זאת בעיקר נוכח חופש הפעולה המלא שהיה לנתבע מס' 1 לפעול בחשבון, העובדה שהיה מדובר בחשבון בו לכל אחד מבני הזוג הייתה זכות פעולה מלאה גם לבד בחשבון, וכן נוכח העובדה שנתבע מס' 1 הוא זה שהלכה למעשה היה אחראי לנעשה בו. העידה על כך נתבעת מס' 2 עצמה: כך (בעמ' 18 לפרוטוקול) "בעלי הוא זה שעמד כל הזמן מול הבנק, אני הייתי בבנק פעם או פעמיים"; (עמ' 20 בפרוטוקול) "אני לא הייתי מעורבת בכל מה שנעשה בחשבונות"; (עמ' 21 בפרוטוקול) "בדרך כלל מסמכים שקשורים לביטוח ולבנק אני מעבירה לבעלי". בנוסף לכך נתמכת הבחירה בגישה המאפשרת במקרה הנדון לקזז גם את חלקה של נתבעת מס' 2, בעובדה שנתבע מס' 1 עצמו העיד כאמור שמראש הבנק פעל מול החשבונות השונים בהנחה שקיימת זיקה ביניהם. האם הגבילה נתבעת מס' 2 את יכולת הקיזוז של הבנק? ב"כ הנתבעים (בסעיף 25 לסיכומיו) אינו חולק על הטענה, כי קיים כתב קיזוז בגין שתים מתוכניות החיסכון שניהלו הנתבעים מס' 1 ו-2 אך הוא טוען, כי לא קיים כתב קיזוז בגין תוכניות חסכון אחרות שקוזזו : פק"מ 5457/3 אשר יתרתו ליום 31.12.00 עמדה על כ- 590,020 ₪. תוכנית חסכון מס' 1/8 - 477/0 בסך 100,403 ש""ח. (להלן: "תוכנית החיסכון הראשונה"). תוכנית חסכון מס' 1/8 518/1 בסך של כ- 139,437 ₪. (להלן: "תוכנית החיסכון השניה"). תוכניות חסכון של ילדי הנתבעים 2 (סכומם לא פורט בסיכומים). מעמ' 11-13 לתצהיר הבנק עולה, כי המדובר בשלוש תוכניות חסכון אשר פתחו הנתבעים 1 ו-2 על שם שלושת ילדיהם ואשר בכל אחת מהן היו למועד שבירתם על ידי הבנק כ-7,998 ₪. (להלן: "תוכניות חסכון עבור הילדים"). בנוסף מציין ב"כ הנתבעים, כי בכתב הערבות עליו חתמה כאמור נתבעת מס' 2 נכללה תוספת בכתב יד שצוטטה לעיל. בהקשר זה עולות השאלות האם הוגבלה זכות הקיזוז מהחשבונות הנ"ל ומה משמעות התוספת בכתב יד על כתב הערבות? סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן: "חוק החוזים") קובע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2), 265 קבע המשנה לנשיא(כתוארו אז) ברק כי "על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו...יש לזכור תמיד, כי אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם, או לפחות כוונה סובייקטיבית של אחד הצדדים אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה ע"י הצד האחר" מה הייתה כוונת הצדדים בשעה שנוספה התוספת בכתב יד? האם היא נועדה להגביל משיכת כספים מחשבונות מסוימים ו /או להגביל את העברת הכספים- אם וכאשר ידרש קיזוזם לחשבונות אחרים? נתבעת 2 בעדותה בפני (עמ' 17 בפרוטוקול) מציינת, כי "אני חתמתי על כתב קיזוז לגבי החשבון המשפחתי בלבד והבנק לקח את הכסף עבור חשבונות אחרים לגמרי"...."לגבי כל המונחים וההבטים הבנקאיים אני לא מבינה. בעלי טיפל ומטפל כל השנים בחשבונות" ובהתייחס למספר החשבון המפורט בכתב הערבות בנספח ט' היא מציינת ( עמ' 18 בפרוטוקול. שורה שלישית), כי "מדובר בחשבון המשפחתי". ראשית לעניין הפק"מ: כשמו כן הוא, פקדון קצר מועד. הנתבעים הציגו את יתרתו ליום 31.12.00. הקיזוזים נעשו ע"י הבנק בחודשים אוגוסט וספטמבר 2001. הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו, כי פקדון זה היה עדיין קיים במועד הקיזוז וכי זה אכן קוזז ע"י הבנק. לפיכך הדיון יתמקד בחשבונות הנותרים. מספרו של החשבון המשותף הינו כאמור 453121/59. בכתב התביעה, בתצהיר הבנק ובראיות שהובאו בפני לא הבהירה ב"כ הבנק, די הצורך מהו החשבון 453121/79 המוזכר בכתב הערבות ומה זיקתו לחשבון נשוא דיון זה. מספר החשבון 453121/79 נכלל במסמכים שהוצגו בפני במספר מקומות. כך, הוא מוצג כמספר הלקוח בתוכניות החסכון המפורטות בעמ' 5,6 ו- 7 לתצהיר הבנק כשלצד מספר זה מופיע מספר החשבון נשוא דיון זה; הוא נכלל בנספח ח' לתצהיר הבנק כמספר סידורי של תוכניות חסכון אשר בגינן חתמו הנתבעים 1 ו-2 כתבי קיזוז קונקרטיים (נספח ח' לתצהיר הבנק) והוא מפורט גם תחת הכותרת "סוג הלוואה" בנספח ד' לכתב התביעה המפרט את ההלוואות שנמשכו מהחשבון נשוא דיון זה. יודגש, כי מספר החשבון הנכלל בתוספת בכתב יד בכתב הערבות, מוצג בעמ' 7 ו- 9 לתצהיר הבנק (בו נכללים הנתונים הרלוונטיים לתוכנית החסכון הראשונה והשניה ) כמספר הלקוח. זאת כאמור גם ביחס לתוכניות החסכון אשר ביחס אליהם טוען ב"כ הנתבעים לא הייתה לבנק הרשאת קיזוז. מנגד בתוכניות חסכון הילדים (סיפא לעמ' 11 ועד עמ' 13 בתצהיר הבנק) נכלל מספר לקוח אחר. שונה מהמספר אשר נכלל בתוספת בכתב יד בכתב הערבות. במצב דברים זה אני קובע כי יש אומנם תוקף להגבלה הנכללת בכתב הערבות וזו מצמצמת את זכותו של הבנק להשתמש בכספי חסכונות אותם הפקידו הנתבעים. כך שהבנק יכול היה למשוך כספים מתוכניות חסכון אשר שויכו למספר הלקוח 453121/79. מספר זה מקושר לתוכניות החסכון הראשונה והשניה ואיננו מקושר לתוכניות החסכון שפתחו הנתבעים 1 ו-2 עבור ילדיהם. כיוון שכך אני קובע, כי הבנק יכול היה לקזז גם את הכספים שנכללו בתוכניות החסכון הראשונה והשנייה והוא לא יכול היה לקזז לטובת חשבון עסקי של נתבע מס' 1 שלוש תוכניות חסכון אשר עמדו נכון ליום 30.9.01 על כ- 7,998 ₪ כל אחת. ב"כ נתבעת מס' 2 טוען (פרק ו. 2 לסיכומיו), כי כתב הערבות עליו חתמה נאווה משולל כל תוקף. זאת נוכח העובדה שנאווה הוטעתה, ע"י פקידת הבנק לסבור, כי היא חותמת על ערבות לבעלה יצחק רק לטובת החשבון המשותף שלהם. זאת ועוד, כך ב"כ נתבעת מס' 2, מדגיש, כי בכתב הערבות נכללת תוספת בכתב יד אשר כל מטרתה היא להגביל את כתב הערבות לחשבון הפרטי המשותף. הוא החשבון נשוא דיון זה. איני מקבל טענה זאת. ראשית נתבעת 2 עצמה לא ידעה כלל להסביר מדוע בתצהירה הראשון כלל לא הזכירה, כי חתמה בבנק על מסמך כלשהוא (סיפא לעמ' 17); ציינה, כי בעלה הוא זה שעמד בקשר קבוע עם הבנק והיא היתה בבנק פעם או פעמיים והיא כלל לא זכרה מול מי בעצם הייתה בבנק (עמ' 18 בפרוטוקול) והיא אישרה כי בעלה היה לצידה בשעה שחתמה בבנק והיא עצמה כלל אינה מבינה "בדברים אלה" (סיפא לעמ' 18 בפרוטוקול ורישא לעמ' 19). במצב דברים זה נותרו בעינן התהיות אותן מציגה ב"כ התובע בסעיף 2.6 לסיכומיה לפיה הנתבעת שלא הייתה בקיאה ולא הייתה מעורבת הצליחה לזכור בפרטי פרטים מה אמרה לה פקידת הבנק. זאת ועוד, הנתבעת לא הביאה כל ראיות לכך שהוטעתה ע"י פקידת הבנק ולא ביססה את טענותיה בהקשר זה. לסיכום פרק זה הנני סבור שיש לקבל את תביעת הבנק ככל שהיא נוגעת לנתבעת מס' 2 ולאחריותה ליתרת החובה בחשבון המשותף. מנגד הנני סבור, כי הבנק לא היה רשאי לקזז את חלקה של נתבעת מס' 2 בכספים שהיו בתוכניות החסכון שפתחו הנתבעים 1 ו-2 עבור ילדיהם. אולם יצוין, כי ביטול קיזוז זה אינו מגדיל במקביל את יתרות החובה בחשבון נשוא דיון זה כיוון שהכספים קיזזו הלוואות בחשבון העיסקי של נתבע מס' 1 ולא בחשבון שעניינו נדון בפני. כמו כן, יודגש כי לא הוגשה תביעה שכנגד בנושא זה כך שאין מקום לצו אופרטיבי בעניין זה. התביעה כנגד נתבע מס' 3 טענות התובע התובע טוען כנגד נתבע מס' 3 מספר טענות מרכזיות: נתבע מס' 3 אינו "ערב יחיד" לפי חוק הערבות, התשכנ"ז - 1977 (להלן: "חוק הערבות") ולא עומדות לו לפיכך הזכויות השמורות לערב יחיד. גם כך טוען הבנק, כי שלח לו הודעות בגין ערבותו (סעיף 3.3.2.4 לתצהיר הבנק) ואם זה לא קיבל הודעות אלה הרי הדבר נובע מכך שנתבע מס' 3 עבר דירה ולא עדכן בכך את הבנק (סעיף 8.3 לסיכומי התובע); ערבותו של נתבע מס' 3 הינה לכל סכום אשר חייבים יצחק ונאווה וערבות זאת אינה תלויה בבטוחות אחרות (סעיף 8. 2 לסיכומי התובע) וממילא במועד חתימת הערבות לא היו כל תוכניות חסכון ופק"מים (אשר יכלו לכסות את יתרת החובה) בחשבון הנדון. טענות ההגנה של נתבע מס' 3 טענות ההגנה של נתבע מס' 3 כוללות מספר טענות מרכזיות (כמפורט בפרק ז' לסיכומי הנתבעים). נתבע מס' 3 טוען, כי הינו "ערב יחיד" כהגדרתו בתיקון תשנ"ב לחוק הערבות (סעיף 30 לסיכומי הנתבעים); הוא ערב אך לטובתו של יצחק ואך לטובת החשבון המשותף שכן במועד זה ניהל יצחק אך ורק חשבון זה (ס' 29 לסיכומי הנתבעים); על הבנק חלה חובת גילוי בנוגע לקיומן של תוכניות חסכון בחשבון; הבנק שכח על קיומו של הנתבע כערב ולא שלח לו הודעות כנדרש; ואי הודעה על יתרת חובה גדלה והולכת יש בה משום הפרת חובת הגילוי של הבנק המביאה לפקיעת הערבות (סעיפים 31- 32 לסיכומי הנתבעים). דיון האם נתבע מס' 3 זכאי להגנות להן זכאי ערב יחיד? חוק הערבות, נכון למועד בו ניתנה הערבות קבע בסעיף 17 א את סוגי החיובים לגביהם יחולו הוראות פרק ב' הנוגעות לערב יחיד ובכלל זה: "חיוב בין שבוצע ובין שטרם בוצע, שהסכום המרבי של הקרן אינו עולה על 40,000 ₪". ערבותו של נתבע מס' 3 הינה לסכום של 50,000 ₪. כיוון שכך, הוראות פרק ב' לעניין ערב יחיד כפי שהוספו בתשנ"ב לא חלות על נתבע מס' 3, גם אם נתבע 3 עומד בהגדרת ערב יחיד. לאילו חשבונות ערב נתבע מס' 3? נתבע מס' 3 טוען (סעיף 29 לסיכום הנתבעים), כי ערבותו הייתה אך ורק לחשבון המשותף וכי במועד מתן הערבות לא ניהל נתבע מס' 1 חשבון אחר בבנק פרט לחשבון המשותף. בסעיף 3.1.5 לתצהיר הבנק צוין כי הערבות ניתנה לטובת החשבון המשותף. ברם, ערבותו של נתבע מס' 3 כעולה מכתב הערבות הינה לכל סכום עד ל-50,000 ₪ קרן אשר חייב יצחק בין אם זה הלוואה, משיכת יתר, אשראי וכד'. לא מדובר בערבות להלוואה ספציפית אלא בערבות מתמדת. זאת ועוד, על פי האמור בכתב הערבות הערבות בלתי תלויה בבטוחות וערבויות נוספות ועל כן אין משמעות לשאלה מה עשה הבנק באותם כספי בטחונות אם קוזזו בחשבון המשותף או הועברו לקיזוז בחשבונות האחרים. בחשבון זה נוצרה יתרת חובה בסך 85,279 ₪ ולפיכך ערבותו של נתבע מס' 3 עומדת בתוקף ככל שהיא נוגעת ליתרת החובה בחשבון זה. טענת ב"כ הנתבעים בסעיף 31 לסיכומיו כי הבנק נמנע מלהביא טופס הודעה לערב ולכן מושתק הוא מלטעון כי נתבע 3 ידע את מצב החשבון, חסרת בסיס משפטי. בתקופה בה נחתמה הערבות לא נולד עדיין המושג "טופס הודעה לערב" אשר הוסף רק בתיקון תשנ"ח. לעניין חובת הגילוי מטעם הבנק לערב: כבר קבעתי, כי פרק ב' לחוק הערבות כפי שהוסף בתיקון תשנ"ב אינו חל על הנתבע 3 על כל המשתמע מכך גם לעניין חובת הגילוי. זאת ועוד, נתבע 3 חתם על כתב הערבות ביום 19.6.1994. סעיף 26 לחוק הערבות המטיל על הנושה החובה להודיע לערב היחיד על כך שהחייב לא קיים את חיובו תוקן במסגרת תיקון תשנ"ח והוא נכנס לתוקף ביחס לחוזי ערבות שנכרתו לאחר 14.5.1998. קרי אחרי המועד בו חתם נתבע 3 על ערבותו. לא זו אף זו, אי מתן הודעה לערב במועד, בהתאם לסעיף 26(א) לחוק הערבות אין בה כשלעצמה כדי לפטור את הערב מערבותו. על מנת שהערב יוכל להנות מהפטור שמעניקה לו הוראת סעיף 26(א) לחוק הערבות עליו להוכיח, מהו הנזק שנגרם לו בפועל נוכח אי קבלת ההודעה במועד שכן נוכח הוראת סעיף 26(א) לחוק הערבות הערב יופטר אך ורק "כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". על הטעם לכך ניתן ללמוד מסעיף 26(ד) לחוק הערבות: מתן אפשרות לערב להיכנס בנעלי החייב ולפרוע במקומו את החיוב או לאפשר לו לפעול מול החייב העיקרי לפרעון החוב. (ראה בהקשר זה גם החלטת כב' השופט י' גריל ע"א (מחוזי-חיפה) 2454/01 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' רוחמה עמר ואח', תק-מח 2002(1) 2938 מיום 17/1/02). הנתבע 3 לא הוכיח נזק זה. במצב דברים זה אני מקבל את תביעת הבנק גם כנגד נתבע מס' 3. סיכום לאור כל האמור לעיל הנני קובע כדלקמן: (א) הנני מחייב את נתבעת מס' 2 לשלם לתובע את הסך של 85,279.35 ₪ בתוספת ריבית בנקאית באופן ובשיעור הנקוב בכתב התביעה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. (ב) הנני מחייב את הנתבע 3 לשלם ביחד ולחוד עם הנתבעת 2 לתובע סכום הערבות עליו הוא חתם והמסתכם ליום הגשת התביעה על 52,969.63 ₪ בתוספת ריבית בנקאית באופן ובשיעור הנקוב בכתב התביעה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. (ג) הנני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ כש-5,000 ₪ מתוך סכום זה יהא חייב הדדית גם הנתבע 3 והכל בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. (ד) הנני מחייב את הנתבעים 2 ו- 3 לשלם לתובע ביחד ולחוד אגרת בית המשפט אותה הוא שילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה בקופת בית המשפט ועד ליום הפרעון המלא בפועל. בנקקיזוז