להלן פסק דין בנושא חוב לבנק על מסחר באופציות: פסק דין 1. ביום 30.3.00, הגיש התובע (להלן: "הבנק") כנגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר, בגין יתרת חוב בלתי משולמת בחשבונו, בסך 4,661,436 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה, ובית המשפט נתן לו רשות להגן בטענה לפיה הבנק הפר את ההסכמים שבינו לבין הנתבע (ר' פרוטוקול הדיון מיום 13.6.00 בפני כב' השופטת סלומון צ'רניאק, והגדרת הפלוגתא בגינה ניתנה לנתבע רשות להתגונן). 2. מבקשת הרשות להתגונן, כמו גם מחומר הראיות בכללותו, עולה כי הנתבע ניהל חשבון בסניף באר שבע של הבנק. במסגרת החשבון, הוא השקיע וסחר באופציות בשוק המעו"ף. החשבון נוהל מחודש ינואר עד חודש מרץ 2000. במהלך התקופה הזו, היו בין הצדדים מספר הסכמים והסכמות. בסופו של דבר, הבנק (שטען כי הנתבע הפר את ההסכמים), מימש את תיק ההשקעות של הנתבע, מימוש שבעקבותיו נוצרה בחשבון הנתבע יתרת החובה בגינה הוגשה התביעה. 3. התביעה התנהלה בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופט (בדימ') קלינג. כב' השופט קלינג שמע את הראיות, וביום 4.8.03, ניתן פסק דינו. כב' השופט קלינג דחה את תביעת הבנק, מהטעמים שפורטו בפסק הדין. 4. הבנק הגיש ערעור על פסק הדין (ע"א 8226/03). בית המשפט העליון קבע בפסק דינו מיום 21.11.05 כי "הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בעילת ההגנה אשר בגינה ניתנה למשיב (הוא הנתבע, ר. ר. ) רשות להתגונן, קרי: האם הפר המערער (הבנק, ר. ר.) את ההסכמים שבינו לבין המשיב בכך שביצע פעולות שהמשיב, על פי טענתו, לא ביקש לעשותן, והמערער לא היה רשאי לעשותן מכוח אותם הסכמים". 5. בשלב זה עבר התיק לדיון בפני. ביום 27.3.06, סיכמו הצדדים את טענותיהם בשאלה הנ"ל שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון. פסק דין זה ניתן, אם כן, בהתאם לשאלה שנקבעה בפסק הדין של בית המשפט העליון, ולאור חומר הראיות בכללותו, ובכלל זה העדויות שנשמעו בפני כב' השופט קלינג. 6. מאחר שהנתבע לא חלק על אופן חישוב החוב על ידי הבנק, ועל עצם קיומו, אני סבורה כי הנטל מוטל על הנתבע להוכיח את טענת ההגנה שלו, היינו להוכיח כי הבנק ביצע פעולות שהוא לא היה רשאי לבצע. משום כך, הוריתי בישיבת יום 27.3.06, כי הנתבע יסכם ראשון את טענותיו. הנתבע סיכם את טענותיו, ביחס לכל אותם מקרים בהם לגרסתו הפר הבנק את ההסכמים שבינו לבין הנתבע, וביצע פעולות שהנתבע לא ביקש שיבצע ושהבנק לא היה רשאי לבצען. להלן נתייחס לטענות המרכזיות כפי שהן הועלו בסיכומי הנתבע בפני, ביום 27.3.06. רקע עובדתי 7. לפני שנפרט את טענות הצדדים בסיכומיהם, נפרט בקצרה את הרקע העובדתי הרלוונטי לסכסוך. יש לציין עוד קודם לכן, כי למרות שהתביעה מתייחסת לנושא של מסחר בשוק המעו"ף, נושא מורכב שהבנתו כרוכה לא פעם במומחיות מיוחדת, הרי אף אחד משני הצדדים לא הגיש חוות דעת מומחה מטעמו. הטענות כולן מבוססות על עדויות של עדים שלא הוגשו כעדויות מומחה, ועל המסקנות שהצדדים טוענים שנובעות מעדויות אלה. יש להעיר כי לא פעם היה קושי בדרך הזאת של ניהול התיק, שחייבה את בית המשפט להגיע למסקנות בנושא שכאמור כרוך במומחיות ספציפית, בלא שהוא יכול להעזר בחוות דעת של מומחים לתחום. 8. כאמור, הנתבע פתח חשבון בסניף באר שבע של הבנק בחודש ינואר 2000 לצורך ביצוע פעולות באופציות על שוק המעו"ף. במועד פתיחת החשבון, חתם הנתבע על הסכם תנאי אשראי כלליים (ת'34), ועל מיתאר מסלקת המעו"ף (ת/35). ביום 17.2.00, חתם הנתבע על הסכם אופציות וחוזים עתידיים במסלקת המעו"ף (ת/36). 9. עד יום 16.2.00, ניהל הנתבע את החשבון ללא התערבות של הבנק. הבנק טוען כי הנתבע ניהל את החשבון למרות שלא היה לו אשראי מאושר בחשבון, ותוך שהוא "מתחכם" למנגנוני הבקרה של הבורסה. כך או אחרת, אין מחלוקת כי הנתבע ביצע פעולות רבות מידי יום בשוק המעו"ף, והצליח לשמור על "תיק מאוזן" (היינו - וזאת לגרסת הבנק, עד יום 15.2.00, הצליח הנתבע להביא לכך כי כל יום יסתיים כאשר דרישת הביטחונות מאוזנת בקירוב, ויתרת העו"ש מאוזנת). יוער עוד, כי אין מחלוקת כי הבנק נהנה מפעולותיו של הנתבע, שכן גבה עמלות על פעולות אלה. הבנק טוען כי ביום 15.2.00, הוא איתר פוטנציאל סיכון עצום בתיק האחזקות של הנתבע. הדבר נובע מטיב המסחר בשוק המעו"ף, כאשר פוטנציאל הסיכון נובע לעיתים מתרחישים שונים שעלולים לקרות, שמהם נגזר הסיכון של המשקיע. מבחינת הבנק, הוא מבקש כמובן להגן על עצמו, ולהיות בטוח כי אם יתממש אחד מהתרחישים, כי הוא יוכל לגבות את החוב שייווצר בחשבון הנתבע. 10. כפי שעולה מסיכומי הבנק ומחומר הראיות, בחשבון הנתבע היו 3 סוגים של בעיות - הנושא הראשון התייחס לדרישת הביטחונות בחשבון - הבנק טוען כי הסתבר לו כי הנתבע פועל תוך יצירת סיכונים שאינם מכוסים בביטחונות, כך שאם הסיכונים יתממשו, הבנק לא יהיה מכוסה. הנושא השני התייחס לחריגה של הנתבע בחשבון העו"ש. הנושא השלישי היה העובדה כי הנתבע חרג ממגבלת הבורסה, לפיה אסור ללקוח להחזיק למעלה מ-24,000 פוזיציות. חריגה זו התגלתה, כפי שיתואר להלן, לאחר שהנתבע ביצע פעולות בחשבון, ביום 17.2.00, והוא החזיק מספר פוזיציות העולה על המגבלה שלעיל (28,228 פוזיציות). יובהר כי שלוש הבעיות הנ"ל, הן בעיות נפרדות, והבנק לא היה מוכן לגירסתו לאפשר לנתבע להמשיך לפעול בטרם ייפתרו כל הבעיות. עוד נוסיף, כי ישנו קשר בין שני הנושאים הראשונים שלעיל- החריגה בחשבון העו"ש ודרישת הביטחונות. כך, יתכן כי הלקוח יקטין את החריגה בעו"ש על ידי כך שהוא ימכור אופציות (והתמורה שיקבל תיכנס לחשבון העו"ש). אולם, מכירה כזו עלולה להגביר את הסיכון בחשבון ולהגדיל לכן את דרישת הביטחונות, שכן האופציות שנמכרו עשויות היו להיות כאלה המאזנות את הסיכון שבאחזקתן של אופציות אחרות. 11. ביום 16.2.00, רכש הנתבע בשעות הבוקר 1,500 אופציות call 530. בהמשך היום ביצע הנתבע פעולות נוספות המפורטות כולן במסמך נ/11. לגירסת הבנק, הנהלת הבנק שעקבה אחר פעולות הנתבע בחשבונו, לא היתה מודעת לכמות של 1,500 אופציות קול 530 שהנתבע רכש בתחילת יום המסחר. לכן, הבנק היה סבור - בטעות - כי הנתבע נמצא בדרישת בטחונות של כ-6 מליון ₪. לכן - ועל כך אין מחלוקת - דרש הבנק מהנתבע לרכוש כמות של אופציות שתבטל את החריגה מדרישת הביטחונות. הנתבע רכש 600 אופציות כדי לעמוד בדרישת הבנק. בסוף יום 16.2.00, היתה בתיק הנתבע בבנק כמות של 28,228 אופציות "לונג" (שהיא, כפי שצויין לעיל, כמות העולה על מגבלת הבורסה). ביום 17.2.00, הנתבע מכר 2,100 אופציות קול 530 (בין היתר את 600 האופציות שרכש יום קודם לכן, כפי שתואר לעיל). הבנק טוען כי המכירה הניבה לנתבע רווח של כ-50,000 ₪. 12. יום 18.2.00, היה יום שישי בשבוע. ביום זה נפגשו נציגי הבנק (מר רזניק, מר רוטנשטרייך ומר סוויד) עם הנתבע, והגיעו איתו להסכמה שהועלתה על הכתב על ידי מר י. רוטנשטרייך במסמך שסומן ת/22. הסכמה זו תכונה להלן "הסכם 18.2". כעולה מת/22, הוסכם ביום 18.2.00, כי הנתבע יעמוד בדרישות הבורסה וכי תהיה "ירידה בחוב כדי 200 אלף ₪ ליום כך שתוך 10 ימים יתרת החוב בחשבון תסולק. במידה ולא יצליח לרדת בחוב יכסה את יתרת החוב שתישאר בחשבון מאמצעיו הוא". כן סוכם כי הנתבע ימציא ביטחונות לחוב, ירשום הערת אזהרה על וילה ששווייה בהערכה עצמית כ-300 אלף דולר, זאת עד לסילוק החוב בחשבון, זאת "במידה ולא ירד החוב כמובטח תוך 10 ימים". 13. בימים 20.2.00 עד 22.2.00, פעל הנתבע בבורסה. הבנק טוען כי הוא הפר את הסכם 18.2. ביום 23.2.00, לאור טענת הבנק כי הנתבע מפר את הסכם 18.2, החל הבנק במימוש התיק. הנתבע נפגש עם נציגי הבנק, פגישה שסיכומה הועלה על הכתב על ידי מר עקיבא שטרנברג במסמך ת/31. כעולה מת/31, "הפגישה התקיימה על רקע יתרת חוב של 1,950,000 ₪ בחשבון העו"ש דרישת ביטחונות של 620,000 ₪ בתחילת יום המיסחר, מכתב דרישה לחוב ולכיסוי דרישת הביטחונות אשר הוצא ללקוח ולאחר שהבנק הודיע ללקוח כי החל לפעול למימוש תיק האופציות". בהמשך המסמך, מפורטים 5 עקרונות להמשך הפעילות בחשבון: · "לא תהיה חריגה ממסגרת דרישת הביטחונות כפי שיחושב על ידי הבנק. · כל פעולה באופציות לא תגרום לגידול ביתרת החובה בחשבון. · יתרת החובה בחשבון תרד ב-200 אלף ₪ ליום. · הלקוח לא יפתח פוזיציות חדשות (כמו פעילות באופציות put) אלא רק באופציות קיימות. · לבנק נותרת הזכות לפעול למימוש התיק במידה והסיכונים יחייבו זאת". כן סוכם כי "במידה והלקוח לא יעמוד בכל העקרונות הנ"ל, לבנק תהיה הזכות לפעול בחשבון הלקוח מבלי לבקש את הסכמתו או להודיע לו על כך שוב". עוד צוינה בפגישה הנ"ל, האפשרות כי הנתבע יעביר את הפעילות שלו לבנק אחר, והבנק הסכים לכך - בכפוף לכיסוי יתרת החוב בחשבון. 14. ביום 24.2.00, ביקש הנתבע לבצע פעולות נוספות בתיק. הבנק לא אישר את הפעולות האלה, שכן ביצוען היה מעלה, לטענתו, את יתרת החובה של הנתבע בכ-500,000 ₪. הבנק הסכים כי הפעולות הנ"ל יבוצעו בתנאי שהנתבע יפקיד סך של 700,000 ש"ח בחשבון - 500,000 ₪ לצורך ביצוע הפעולות שהנתבע ביקש לבצע, ועוד 200,000 ₪ - הסכום בו היה על הנתבע להקטין את יתרת החובה מידי יום על פי ת/31. 15. בתחילת השבוע שלאחר מכן, בימים 27.2.00-29.2.00 המשיך הנתבע לפעול בחשבון. ביום 1.3.00 ביקש הנתבע לבצע את הפעולות שפורטו בתוכנית נספח י"ט לתצהירו. הבנק טוען כי תוכנית זו לא היתה יכולה להיות מאושרת לאור ההסכמות בין הצדדים, וכי היא לא הוגשה לבנק מעולם. ביום 2.3.00, בקש הבנק להתחיל לסגור את התיק - לאור עמדתו לפיה הנתבע הפר את ההסכמות שבינו לבין הבנק, בהסכם 18.2 ובת/31. 16. הנתבע פנה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, והוציא צו מניעה במעמד צד אחד כנגד הבנק. הנתבע טוען כי הבנק הפר את צו המניעה, שכן הוסיף לבצע פעולות גם אחרי שקיבל את הצו בשעה 15:00. הבנק כופר בטענה, וטוען כי הפעולות האחרונות בוצעו על ידיו בשעה 15:02. אינני סבורה כי למחלוקת זו יש משמעות לצורך הכרעה בסכסוך שבפני, לאור הגדרת השאלה שבמחלוקת בפסק דינו של בית המשפט העליון, כפי שפורט בראשית פסק דין זה. 17. ביום 5.3.00, התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במעמד הצדדים. הצדדים הגיעו במסגרתו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, ושסומנה בתיק זה כ-ת/2 (הסכם זה יכונה להלן: "הסכם הפשרה"). ביום 6.3.00, הנתבע ביקש לבצע פעולות בחשבון. הבנק לא נעתר לבקשתו - לטענת הנתבע, שלא כדין. הנתבע פנה שוב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וקיבל צו מניעה נוסף המונע מהבנק לפעול בתיק ללא הסכמת הנתבע. 18. ביום 7.3.00, התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הצדדים הגיעו להסכמה נוספת - תוספת להסכם הפשרה מיום 2.3.00. גם הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה והיא תכונה להלן: "התוספת להסכם הפשרה". ביום 9.3.00, החליט הבנק על מימוש התיק. המימוש נמשך עד יום 12.3.00, ובסיומו נותרה בחשבון יתרת החוב שהיא מושא התביעה. טענות הנתבע. 19. כאמור, התיק הוחזר מבית המשפט העליון תוך הנחיה לבית משפט זה לבחון את השאלה בגינה ניתנה רשות להגן, ותוך שבית המשפט העליון מפרט את השאלה הטעונה בירור: האם הפר הבנק את ההסכמים שבינו לבין הנתבע, בכך שביצע פעולות שהנתבע לא ביקש לעשותן, והבנק לא היה רשאי לעשותן מכוח אותם הסכמים. לכן, בישיבת יום 27.2.06, בה סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה, הוריתי לנתבע להתמקד בטענותיו ביחס להפרות הנטענות של הבנק את ההסכמים השונים בינו לבין הנתבע. הנתבע העלה בסיכומים מטעמו מספר טענות בהקשר זה, ביחס להפרות הבנק את ההסכמות עימו, שיפורטו להלן. 20. טענתו הראשונה של הנתבע, מתייחסת לעובדה כי הבנק "כתב" עבורו אופציות בתיק. הנתבע טען כי בכך הפר הבנק את הסכם הפשרה (מיום 5.3.00), בו נקבע בין היתר כך: "2(ג) לא מימש המבקש (הנתבע, ר. ר.) את זכותו האמורה בסעיף 2(ב) יהא המשיב (הבנק, ר. ר. ) רשאי לבצע כל פעולה לפי שיקול דעתו המוחלט מחשבון המשיב (צ"ל המבקש) לרבות, קנייה ומכירה של אופציות הקיימות בתיק". (ההדגשות אינן במקור, ר. ר.) הנתבע טען כי הבנק "כתב" עבורו ובמקומו 144 אופציות put ביום 12.3.00. הנתבע טען כי מכוח הסכם הפשרה (ס' 2ג' הנ"ל), הבנק היה רשאי רק לקנות ולמכור אופציות של הנתבע, אך הוא לא היה רשאי בשום אופן לכתוב אופציות עבור הנתבע. בעשותו כן, טען הנתבע, הפר הבנק את הסכם הפשרה ופעל בניגוד לו, באופן שהסב לנתבע נזק אדיר. כך, בין היתר, כתיבת האופציות על ידי הבנק גרמה לכך כי דרישת הביטחונות גדלה ל-1.9 מליון ₪, דבר שמנע מהנתבע לבצע כל פעולה. 21. הנתבע טען עוד כי הבנק היה צריך לבצע את ההוראות שהוא נתן ביום 9.3.00, ובכך שהוא לא ביצע הוראות אלה - הפר הבנק את הסכם הפשרה ואת התוספת להסכם הפשרה. הנתבע טוען כי מכוח התוספת להסכם הפשרה, היה הנתבע רשאי לבצע פעולות כל עוד דרישת הביטחונות לא תעלה על 1,800,000 ₪. הנתבע טוען כי טענת הבנק (טענתו של העד דר. עקיבא שטרנברג העולה מהמסמך ת/9), לפיה הביטחונות הנדרשים ביום 9.3.00 הם בסך 1,810,122 ₪, איננה נכונה. הנתבע טוען כי הסכום הנכון שהיה צריך להגיע אליו לפי חישוביו הוא 1,716,00 ₪. הנתבע טוען כי חישוביו של העד עקיבא הם שגויים. לטענתו, העד עקיבא לא ידע להשיב לפי איזו סטיית תקן הוא פעל. הנתבע טען כי עדת הבנק מיכל פעלה לפי סטיית תקן נכונה, כפי שעולה מהמסמך ת/30 שהיא הגישה. סטיית תקן היא הגורם המשמעותי, לטענת הנתבע, בחישוב הדרישה לביטחונות. כל עוד עקיבא אינו מסביר מהי סטיית התקן, לא ניתן לבדוק את החישוב שלו. הנתבע טוען כי על פי החישוב הנכון, היה על הבנק לבצע את הפעולות שהוא ביקש לבצע ביום 9.3.00 שעמדו בדרישות הסכם הפשרה והתוספת להסכם הפשרה. 22. עוד נטען בהקשר זה, כי בסוף יום 9.3.00, היה הנתבע צריך להיות מזוכה בסך של 52,000 ₪, ואף זיכוי זה היה צריך להוריד את היתרה אל מתחת לסך של 1,800,000 ₪ - כלומר הנתבע עמד בדרישות התוספת להסכם הפשרה. 23. הנתבע טען כי השיק מיום 8.3.00, בוטל על ידו כאשר הסתבר לו כי הבנק לא איפשר לו לבצע עסקאות ביום 8.3.00. עוד נטען כי חרף ביטול השיק על ידי הנתבע, הבנק היה צריך לחכות עד למחרת היום ולא לפעול בו ביום, ב-9.3.00. 24. הנתבע טוען עוד, כי הסכם הפשרה נובע מהפרות קודמות של הבנק. הנתבע טען כי הבנק הפר ביום 23.2.00 את הסכם 18.2, בכך ש"סגר" 20% מהתיק. הבנק לא היה רשאי לעשות זאת, לטענת הנתבע. הנתבע טוען כי הבנק אישר את הפעולות שהוא ביצע ביום 20.2.00 21.2.00 ו-22.2.00. אישור זה, כך נטען, מהווה הסכם חדש בין הבנק לבין הנתבע. אלמלא היה בנק מאשר את הפעולות של הנתבע בימים הקודמים, לא היתה יתרת החובה שלו גדלה ביום 23.2.00. פעולות הבנק ביום 23.2.00, אף גרמו לגידול בדרישת הביטחונות. 25. הנתבע טען כי הבנק הפר את ההתחייבות הנובעת מהמכתב נספח ט"ז לבקשת הרשות להגן שהוא הגיש. לטענתו, לולא הפרה זו, היתה דרישת הביטחונות פוחתת ל-0 עד לפקיעת האופציות. הנתבע טען כי הבנק הפר גם את ההסכם ת/35. ההסכם הזה מאפשר לבנק על פי הטענה לצמצם הדרישה במקרה של חוסר בביטחונות, אולם מהעובדה שההסכם נוקט בלשון עתיד "הואיל והלקוחות יבקשו..." טוען הנתבע כי כל העסקאות עד יום חתימת ת/35 (ביום 17.2.00) - הבנק לא היה רשאי לגעת בהן. טענות הבנק. 26. מנגד טוען הבנק כי יש לדחות את כל טענותיו של הנתבע. הבנק טוען כי הנתבע פעל בחשבון ללא התערבות של הבנק עד יום 16.2.00. ב"כ הבנק תיאר בסיכומיו את מהלך העניינים בחשבון הנתבע לגרסתו. הבנק טוען, כפי שיפורט להלן, כי הוא לא הפר אף אחד מההסכמים שבינו לבין הנתבע, אלא הנתבע הוא זה שהפר אותם - דבר שהקנה לבנק זכות לפעול כפי שפעל. להלן ייבחנו טענות הצדדים בפירוט. הטענה בדבר "כתיבת" האופציות על יד הבנק. 27. כזכור, טען הנתבע כי הבנק הפר את הסכם הפשרה, על ידי כך ש"כתב" עבורו אופציות ביום 12.3.00. אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה. ס' 2ג' להסכם הפשרה אליו הפנה הנתבע, קובע כי הבנק רשאי (בנסיבות המנויות בסעיף זה) לבצע כל פעולה לפי שיקול דעתו. הסעיף אינו קובע כי הבנק אינו רשאי לכתוב אופציות עבור הנתבע. בסיפא של הסעיף מצוין כי מדובר בכל פעולה לרבות קניה ומכירה של אופציות הקיימות בתיק. אולם, הריבוי אינו שולל פעולות אחרות שלא צוינו במפורש בהסכם הפשרה, ובכלל זה - כתיבת אופציות עבור הנתבע. 28. הנתבע טען בסיכומי התשובה מטעמו כי הריבוי נועד להוסיף פרט "חמור" ולא פרט קל ערך. לא יעלה על הדעת, כך טוען הנתבע, כי הצדדים התכוונו גם ל"כתיבה" של אופציות. כתיבה כוללת מכירה, והציון המפורש של מכירה אינו יכול, לכן, לכלול גם כתיבה של אופציות. אינני מקבלת את הטענה. אינני סבורה כי הנתבע הוכיח כי יש לפרש את הסכם הפשרה כך שהבנק לא היה רשאי לבצע פעולות של "כתיבת" אופציות. כאמור, ההסכם נוקט בלשון רחבה - "כל פעולה לפי שיקול דעתו". אינני סבורה כי ניתן ללמוד מהריבוי כי ישנן פעולות שהבנק אינו רשאי לבצע אותן. הנתבע אף לא הוכיח כי פעולה של כתיבת אופציות היא "חמורה" יותר בהכרח מפעולה של קניה ומכירה שלהן. יוער עוד כי מעדות הנתבע עולה כי הוא מודה כי קיימת "כתיבה" של אופציות קיימות, כמו גם "כתיבה" של אופציות חדשות (ר' עמ' 473 עד 475 שורה 9 לפרוטוקול), ולא ניתן לקבוע כי הבנק לא היה זכאי לבצע את הפעולות משני הסוגים. 29. זאת ועוד, בהסכם ת/31, התייחסו הצדדים במפורש לנושא של פתיחת פוזיציות חדשות, וצויין שם כי הנתבע לא יהיה רשאי לפתוח פוזיציות חדשות (כמו פעילות באופציות put), אלא רק אופציות קיימות. מכאן ניתן ללמוד, שכאשר הצדדים ביקשו למעט פעילות מסוג כלשהוא, הם ידעו להתייחס לכך במפורש, ומשלא עשו כן בהסכם הפשרה - בית המשפט לא יוסיף להסכם ביניהם דברים שלא נאמרו בו. יוער עוד, כי אף שפעילות של כתיבת אופציות היא אכן פעילות הכרוכה ברמה גבוהה מאוד של סיכון (בסכומים שלא ניתן לחזות אותם), הרי בבסיסה זוהי פעילות של התחייבות לקנייה או מכירה עתידית של אופציות. גם מטעם זה ניתן לקבל את הפרשנות של הבנק להסכם הפשרה, לפיה לא נשללה ממנו האפשרות לבצע בחשבון הנתבע גם פעולות של "כתיבת" אופציות עבור הנתבע כחלק מהפעולות שהבנק מבצע לצורך סגירת התיק תוך הקטנת החשיפה של הבנק עד למינימום - בהתאם לשיקול דעתו של הבנק. טענות הנתבע לגבי אי כיבוד הוראותיו מיום 9.3.00 30. ראשית, יצוין כי טענה זו איננה טענה המתייחסת לביצוע פעולות על ידי הבנק שהבנק לא היה רשאי לבצע. כזכור, אלה הן הטענות שבגינן ניתנה לנתבע רשות להתגונן, ושלצורך דיון בהן הוחזר התיר לבית מפשט זה על ידי בית המשפט העליון. לגופו של ענין, הנתבע טען, כאמור, כי הבנק הפר את ההסכמים עמו, כאשר לא כיבד את ההוראות שהנתבע נתן ביום 9.3.00. הנתבע טען בהקשר זה כי דרישת הביטחונות במועד זה, היתה בתחום המוסכם בינו לבין הבנק - ולא עלתה על 1,800,000 ₪. הנתבע כפר בגרסתו של העד עקיבא שטרנברג בהקשר זה, וטען כי היא אינה מבוססת על חישוב נכון של סטיית תקן (ר' פרוטוקול עמ' 448, שורות 16-17, עמ' 500 שורות 23-27, ולגבי הפער המספרי בין התוצאות - עמ' 515 לפרוטוקול, שורות 12-15). 31. הבנק טען בהקשר זה כי הנתבע הוא זה שהפר את הסכם הפשרה - וזאת הן בשל כך שהשיק שהופקד על ידי הנתבע ביום 8.3.00, חולל, והן משום שדרישת הביטחונות עלתה על המוסכם. אני סבורה, כפי שיפורט להלן, כי הבנק הוכיח אי עמידה של הנתבע בהסכם, הן משום שהשיק שהנתבע הפקיד - לא כובד, והן משום שהנתבע לא הוכיח את טענתו ביחס לחישוב פער הביטחונות. חילול השיק שהופקד על ידי הנתבע ביום 8.3.00 32. אני סבורה כי הבנק היה רשאי שלא לפעול בהתאם להוראות הנתבע ביום 9.3.00, לאור העובדה כי השיק שהנתבע הפקיד יום קודם לכן, ביום 8.3.00, לא כובד. אין מחלוקת על כך כי הנתבע הפקיד ביום 8.3.00 שיק על סך 78,000 ₪ כדי לעמוד בדרישת הביטחונות של הבנק. הנתבע הודה כי במועד הפקדת השיק לא היה לו כיסוי (ר' עמ' 447 שורות 7-9 לפרוטוקול). 33. הנתבע טוען כי השיק חולל, שכן הוא נתן הוראת ביטול שלו, לאחר שהבנק לא ביצע את הוראותיו באותו יום. אולם, אף אם גירסה זו היא נכונה, הרי גם זו מהווה הפרה של ההסכמות בין הנתבע לבין הבנק - העובדה שהנתבע נתן את השיק, מהווה הסכמה שלו לשלם את תמורתו. אם השיק לא כובד, הדבר מהווה הפרה של הנתבע את ההסכמה הקודמת. יובהר כי אחיו של הנתבע היה בבנק בבוקר יום 9.3.00, ובקש ארכה להפקדת שיק לכיסוי החריגה. הבנק אישר לו ארכה כמבוקש. השיק שמסר הנתבע לבנק באותו יום, חולל אף הוא. יצוין כי הבנק הוציא מכתב לנתבע ביום 9.3.00 - ת/5. לגירסת הבנק כאשר מכתב זה הוצא - הבנק עדיין לא היה מודע לכך כי השיק חולל, ולכן אישר את הארכה. 34. יוער עוד, כי אינני מקבלת את טענת הנתבע בהקשר זה לפיה הבנק היה רשאי לפעול בשל חילול השיק רק ביום 10.3.00. הבנק טען כי הוא היה מודע לכך כי השיק לא יכובד כבר ביום 9.3.00. טענה זו עולה מפורשות מעיון במכתב נוסף שהבנק הוציא ביום 9.3.00 (ת/55 שהוא מכתב המאוחר לת/5), בו הבנק כותב לנתבע: "בנוסף לכל אלו, הודיע לנו בנק לאומי על אי כיבוד השיק מיום 8.3.00 מספר 5110846 על סך 78,000 ₪ (חוזר אכ"מ)". 35. דעתי היא כי הבנק היה רשאי לראות את הנתבע כמי שהפר את הסכם הפשרה, ולפעול ביחס לכך, במועד בו נודע לבנק על ההפרה, היינו - כעולה מת/55 הנ"ל, כבר ביום 9.3.00. אינני מקבלת בהקשר זה את טענת הנתבע, לפיה היה על הבנק להמתין ליום 10.3.00, ולפעול רק אז למימוש התיק. די באמור כדי להצדיק את אופן הפעולה של הבנק - מאחר שהנתבע הפר את הסכם הפשרה בכך שמסר שיק שלא יכובד, היה הבנק זכאי לפעול כפי שפעל. הצדדים התנו בהקשר זה בתוספת להסכם הפשרה כי "היה ולא יכובד השיק העצמאי שיפקד על ידי עו"ד לילוף, יהיה רשאי הבנק לפעול למימוש התיק". הוראות הנתבע ביום 9.3.00 36. למעלה מן הצורך, אתייחס גם לטענה הנוספת של הנתבע ביחס להוראות שנתן ביום 9.3.00. ביום 9.3.00, נמנע הנתבע מלהגיש הצעות פעולה עד לשעה 11:30. בכך הוא הפר את הוראת ס' 1א' להסכם הפשרה. לכאורה, הבנק היה זכאי להסתמך גם על הפרה זו כדי לפעול כנגד הנתבע. ס' 1ט' להסכם הפשרה קבע כי "היה ועד לשעה 11 לא אושרה תוכנית פעולות לביצוע, על פי האמור לעיל, יחולו הוראות ס' 2(ב) להלן בשינויים המחוייבים". (השעה שונתה ל-11:30 בתוספת להסכם הפשרה). ס' 2(ב) קבע כי הנתבע יהיה רשאי לכסות על דרישת הביטחונות - ואם לא יעשה כן - קמה זכותו של הבנק בס' 2(ג) להסכם הפשרה, שצוטט לעיל, לבצע "כל פעולה על פי שיקול דעתו". 37. הבנק פנה אל הנתבע, יצר עימו קשר והעמיד אותו על חובתו להגיש הצעת פעולה. הנתבע הגיש 3 הצעות פעולה שהבנק לא אישר אותן מהטעמים שיפורטו. לגירסת הבנק, ההצעה הראשונה חייבה הגדלת יתרת החובה בעו"ש בסך של 74,200 ₪ (והנתבע סרב להפקיד שיק אישי שלו); ההצעה השניה (ת/9) - יצרה דרישת בטחונות החורגת מהמוסכם; והשלישית - התבססה על פעולות באופציות חדשות, דבר שנאסר על הנתבע (ר' ת/31, עקרון הפעולה הרביעי המפורט שם). 38. הנתבע טוען כי הגיש תוכנית נוספת לבדיקה שאף היא סורבה, לאחר שנמצא כי היא חורגת מדרישת הביטחונות. עם זאת יוער כי סעיף 3.7 לתוספת להסכם הפשרה קבע כי הנתבע יוגבל ל-3 הצעות בלבד. (ר' ס' 30 לסיכומי הבנק בפני כב' השופט קלינג, והפרוטוקולים של בית המשפט המחוזי בבאר שבע המאוזכרים שם). הנתבע היה צריך להוכיח (והנטל הוטל עליו), כי תוכנית הפעולה שלו עמדה בכל דרישות הסכם הפשרה - כי תקטן דרישת הביטחונות, וכי חשבון העו"ש לא יחויב כתוצאה מביצוע הפעולות. כאמור, המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה, מתייחסת לשאלה האם חרג הנתבע מדרישת הביטחונות. דרישת הביטחונות שונתה בתוספת להסכם הפשרה. נקבע בה כי "על אף האמור בהסכם (הפשרה, ר. ר.) המשיב יאשר את התוכנית שהגיש המבקש (המתייחסת לרמת בטחונות מירבית של עד 1,700,000 ₪) אפילו תחרוג דרישת הביטחונות מהסכום האמור לעיל, ובלבד שדרישת הביטחונות לא תעלה על 1,800,000 ₪". (ס' 3.3. להסכם הפשרה). בס' 3.6. להסכם הפשרה נקבע כי "היה ורמת הביטחונות בתחילת יום המסחר תעלה על 1,700,000 ₪, יוכל המבקש - עו"ד לילוף, עד לשעה 09:30 להפקיד סכום מזומן השווה להפרש האמור. לא הופקד הסכום האמור - יפעל הבנק למימוש התיק". 39. מהאמור לעיל עולה כי דרישת הביטחונות, גם לאור התוספת להסכם הפשרה, היתה 1,700,000 ₪, כאשר נקבע כי הנתבע רשאי להעלות את דרישת הביטחונות עד ל-1,800,000 ₪, אם יפקיד סכום מזומן בגובה ההפרש. לכן, ביום 8.3.00, כאשר דרישת הביטחונות בתחילת יום המסחר עמדה על 1,776,337 ₪, הנתבע הפקיד שיק עצמי על סך 78,000 ₪ כדי לעמוד בדרישת הביטחונות (ר' עמ' 447 לפרוטוקול). יוער כבר עתה כי הנתבע הודה כי לשיק הזה לא היה כיסוי (עמ' 447 שורות 7-18 לפרוטוקול). 40. הנתבע טוען למעשה כי החריגה הנטענת על ידי הבנק בסכום של 10,000 ₪ מסכום הביטחונות הנדרש, איננה נכונה. לטענתו של הנתבע, העד מר שטרנברג לא הבהיר לפי איזו סטיית תקן הוא מחשב את דרישת הביטחונות, ולכן לא ניתן להסתמך על תחשיביו של העד הזה, שכן סטיית התקן היא המהווה את הבסיס לדרישת הביטחונות. 41. הנתבע טען כי קיים הבדל בין המוצגים שהוגשו על ידי העד מר עקיבא שטרנברג, ת/12 ות/45 לבין המסמך שהוגש בהקשר זה על ידי העדה מטעם הבנק מיכל בראושטיין. לטענת הנתבע, המסמך שהגישה העדה מיכל מתבסס על סטיית התקן הנכונה, בעוד שהמסמכים של העד עקיבא מבוססים על סטיית תקן שגויה, מה עוד שעקיבא לא ידע להסביר בעדותו על איזו סטיית תקן התבססו חישוביו, ואיך היא חושבה. סטיית התקן היא הבסיס לחישוב הביטחונות, ומאחר שעקיבא התבסס על סטיית תקן שגויה - חישוב דרישת הביטחונות שלו היה שגוי אף הוא, ובפועל דרישת הביטחונות היתה צריכה להיות קטנה יותר מ-1,800,000 ₪. אינני מקבלת את הטענה, שכן אני סבורה כי נתבע לא עמד בנטל שהוטל עליו ולא הוכיח אותה. אכן, העד מר עקיבא לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית מהי סטית התקן עליה מתבססים חישוביו. אולם, הנתבע עצמו טען בסיכומים מטעמו (מה שעולה גם מטענותיו של הבנק) כי מחשב הבנק מתוכנת לפי סטיית התקן הנכונה, ופקיד הבנק מבצע את חישוביו לפי סטיית התקן הזו (ר' עמ' 7 לסיכומים מטעם הנתבע, מיום 27.3.06 ור' את עמדת הבנק בהקשר זה בס' 26 לסיכומי התשובה מטעמו בפני כב' השופט קלינג, לפיה סטיית התקן מוזנת במחשבים לכל הבנקים). גם העדה הגב' מיכל בראושטיין העידה כי פקידי הבנק אינם יכולים כלל להשפיע על הנתונים של מערכת הסימולציות (ר' עדותה בח. נ. עמ' 315 שורות 1-8). עולה אם כן, כי עקיבא לא היה חייב להיות מודע לסטיית התקן ולאופן בו היא חושבה, ודי בכך שפעל על פי סטיית התקן שהוזנה למחשב הבנק. 42. אין כל סיבה להניח כי הבנק פעל ביום 9.3.00 באופן שונה מהאופן בו הוא פעל בכל המועדים הקודמים. בכל המועדים הקודמים, הודיע הבנק לנתבע מה היתה דרישת הביטחונות, והנתבע פעל בהתאם להודעת הבנק (שהתבססה על חישוב מחשבי הבנק). לכן, ביום 8.3.00, הנתבע מסר שיק על סך 78,000 ₪, כדי לכסות את הפער בדרישת הביטחונות. הנתבע לא העלה טענה לגבי אופן חישוב הבנק את דרישת הביטחונות במועדים שלפני 9.3.00. 43. לבנק היה גם הסבר באשר לשאלה מדוע קיים הבדל בין החישובים של הפקידה מיכל בראונשטיין לבין אלה של עקיבא. הבנק השיב לטענות הנתבע בהקשר זה בסיכומי התשובה שהגיש לכב' השופט קלינג, בס' 24-31 לסיכומי התשובה. כך, קיים הבדל בין אופן חישוב הביטחונות לפי דרישות הבורסה, לבין אופן חישוב הביטחונות לפי דרישות הבנק. כך, דרישת הביטחונות של הבנק כוללת מקדם של 120% (ר' עדותה של העדה מיכל בראונשטיין, בעמ' 300 לפרוטוקול שורות 5-7). דרישת הביטחונות של מיסלקת המעו"ף של הבורסה, מבוססת על 100% בלבד. חישובי הבנק (בהתאם להסכמתו המקורית עם הנתבע בת/36), התבססו על דרישת הביטחונות של הבנק. 44. בנוסף, הבנק טען כי יש להתייחס לדרישת הביטחונות כפי שהיא בתחילת יום העסקים (ולא בסופו כפי שעולה מטענות הנתבע). טענת הבנק מקובלת עלי. הבנק עמד על כך כי דרישת הביטחונות לא תעלה על סף מסויים, כדי להקטין את חשיפתו של הבנק לסיכון. הבנק סירב, כפי שהיה רשאי לעשות מכוח הסכם הפשרה, לכך שהנתבע יבצע פעולות כלשהן, כל עוד דרישת הביטחונות עולה על המוסכם. קבלת עמדתו של הנתבע, משמעותה כי הוא היה רשאי לבצע פעולות גם אם בפתיחת יום המסחר דרישת הביטחונות עלתה על המוסכם, כל עוד בסוף היום (ועל פי הסימולציות השונות) לא תחרוג דרישת הביטחונות מהמוסכם. אולם - מסקנה זו איננה עולה מסכם הפשרה, מהגיונם של הדברים, ואף לא מהתנהגותו של הנתבע. כך, הבנק כאמור רצה להקטין את חשיפתו לסיכון, ומתן אפשרות לנתבע לפעול כאשר הביטחונות חורגים מהמוסכם, תוך הנחה שהפעילות באותו היום תקטין את הדרישה, לא היה בה כדי להקטין את חשיפת הבנק לסיכון באופן שהוסכם עליו בהסכם הפשרה. הסימולציה היא רק תחזית של תוצאות הפעילות, בעוד שבפועל עשוייה הפעילות להביא גם לתוצאות אחרות ושונות 45. יתר על כן, הנתבע עצמו פעל בהתאם לפרשנות האמורה של ההסכמות עם הבנק, כאשר הוא הפקיד ביום 8.3.00 את השיק על סך 78,000 ₪, שכן בפתיחת יום זה עלתה דרישת הביטחונות על המותר על פי הסכם הפשרה. כפי שצויין, הנתבע טען גם כי בהתאם לתוכנית שהגיש, הוא היה צריך להיות מזוכה בסכום של 52,000 ₪ בסוף יום 9.3.00, וכי גם מטעם זה היה על הבנק לאשר לו לפעול. כפי שהובהר לעיל, הבחינה האם יש לאשר לנתבע לפעול, היתה צריכה להתבצע בהתאם למצב דרישת הביטחונות בתחילת היום. אין מקום, לכן, לקבל טענה לפיה היה על הבנק לאשר לנתבע פעולות שכתוצאה מהן הנתבע היה צפוי להגיע לדרישת ביטחונות קטנה יותר. טענות בדבר הפרות שקדמו להסכם הפשרה 46. למעשה ניתן לחתום כאן את פסק הדין. הטעם לכך הינו משום שהנתבע בהסכם הפשרה ויתר על כל טענה שהיתה עשויה להיות לו כנגד הבנק עד אותו מועד. בסעיף 3 להסכם הפשרה נקבע: "הסדר זה מסדיר, מסכם, ממצה ומהווה ויתור על כל טענות הצדדים ביחס ליחסי הצדדים בכל הקשור בניהול החשבון עד ליום חתימתם על הסדר זה (למעט דרישת הבנק לפרעון כל חוב כספי בחשבון)". (ההדגשה אינה במקור, ר.ר.). לכן, אין מקום לקבל את טענות הנתבע המתייחסות להסכמים והסכמות שקדמו להסכם הפשרה (כגון הטענות המתייחסות להסכם 8.2, והטענה המתייחסת להסכם ת/35). לכן, טענות שהיו לנתבע - ככל שהיו - ביחס להתנהלותו של הבנק לפני הסכם הפשרה, הנתבע אינו רשאי עוד להעלותן. לענין זה אעיר כי הנתבע הוא עורך דין, הוא אדם מתוחכם, ממולח וידען. הוא מודע לזכויותיו ויודע היטב לעמוד עליהן - כפי שניתן להתרשם מהתביעה דנן. לכן, יש לאכוף עליו את הסכמתו לוותר על טענותיו במסגרת הסכם הפשרה, הסכמה המהווה חלק ממכלול ההסכמות בין הצדדים במסגרת הסכם הפשרה. 47. לכן, ומכל הטעמים שלעיל, אני מקבלת את תביעת הבנק כנגד הנתבע כמבוקש בה. הבנק יגיש פסיקתא בה יפורט הסכום הפסוק בהתאם לכתב התביעה. כן יישא הנתבע בהוצאות הבנק ובשכר טירחת עורכי דינו בסך כולל של 60,000 ₪ + מע"מ.חוב לבנקבנקחובאופציות