חובת תום הלב של הבנק

בית המשפט פסק כי נוכח חובות האמון המוגברות כלפי לקוח, המוטלים על בנק, מכח הדין, כולל החובות הכלליים כלפי צד להסכם, מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הבנק לנהוג אחרת ממה שנהג בפועל. עיקרון תום הלב המעוגן בסיפא של סעיף 39 לחוק החוזים, מחייב את הבנק להתחשב בלקוח ובמטרת החוזה כאשר הוא מגשים את זכויותיו החוזיות, דהיינו, לראות לנגד עיניו את טובתו של הלקוח, ולפעול להגשמת מטרה זו, בנאמנות ובמסירות תוך הבטחת אינטרס הלקוח בצורה מרבית. מקורה של החובה נעוץ ביחסי תלות של הלקוח בבנק, כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך כלל, מראש על ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד). משום יחסי התלות, על הבנק לנהוג למען הגשמת תפקידו, ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות, אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות, שמבוססות על יחסים חוזיים גרידא. בין חובות אלו והנובעות מהן, קיימות חובות הנאמנות המוטלות על הבנק ביחס ללקוחותיו. נקבע, כי הבנק ופקידיו יפעלו בכל הקשור ללקוחותיו, כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח. להלן פסק דין בנושא חובת תום הלב של הבנק: פסק דין 1. בפני תובענה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע על ידי הנתבע, במסגרת הליך למימוש משכנתא. העובדות 2. בשנת 1999 נטל התובע ביחד עם רעייתו לשעבר, (להלן: "דליה"), מהנתבע, הלוואה מובטחת במשכנתא, לצורך רכישת דירה (להלן: "ההלוואה"). 3. בני הזוג נקלעו לקשיים כלכליים, החלו לפגר בתשלומי המשכנתא, ולכן החליטו למכור את הדירה. בתאריך 15.4.01, חתמו התובע ודליה על הסכם למכירת הדירה. 4. לטענת התובע, עובר למכירת הדירה, החל הנתבע בהליך מימוש המשכנתא, וזאת בחוסר תום לב ורשלנות, ובכך גרם לתובע לנזקים - הם נשוא התובענה. 5. על פי הנטען, הנתבע ביצע שלא כדין את הפעולות הבאות: א. החל במימוש, בטרם נקט הליך של תובענה רגילה לתשלום יתרת הפיגורים, וזאת למרות שיתרת הפיגורים היתה בת 3 חודשים בלבד. ב. הליך המימוש החל לאחר פיגור של 3 חודשים בלבד בתשלומים המשכנתא. ג. הוראת הבנק לבא כוחו לפתוח בהליך המימוש, ניתנה 3 ימים לאחר מועד מכירת הדירה ומסירת ההודעה לנתבע. ד. הנתבע לא שלח מכתב התראה לתובע בטרם פתח בהליך הכינוס. ה. מכתב ההתראה בטרם פתיחת הליך מימוש המשכנתא נשלח אל התובע 8 ימים לפני פתיחת תיק ההוצל"פ. ו. אופן מסירת מכתב ההתראה לתובע לא היה תקין. ז. הבקשה למימוש משכון הוגשה מבלי שצורף אליה נסח רישום של הדירה, וזאת בניגוד לתקנות ההוצל"פ, וכך נמנע מב"כ הבנק לדעת כי למעשה הדירה כבר נמכרה. ח. לאחר שהסתבר לתובע ורעייתו כי תיק הכינוס נפתח, והם באו בדברים עם ב"כ הנתבע, לא ניתנה להם שהות מספקת להסדיר את החוב. ט. אשתו של עובד הבנק עובדת במשרד הכונס, וקיים חשש לניגוד עניינים, לפיו העדיף הנתבע את רווחת הכונס מטעמו על פני רווחת התובע. י. הנתבע אילץ את התובע להחזיר על חשבון ההלוואה סכומים גבוהים מאשר היה חייב בפועל. הנתבע טען מנגד, כי הליך הכינוס היה תקין, ופעולות הכונס נעשו בתום לב. 7. הנתבע לטענתו, לא קיבל הודעה מהתובע או מי מטעמו בדבר מכירת הדירה, ועל כן החל בפעולות מימוש. לכל אחת מהפעולות קדם משלוח של מכתב התראה, כך לפני פתיחת תיק ההוצל"פ וכך גם לאחר מינוי הכונס. בנוסף, טען הנתבע, כי התובע פעל למכור את הדירה בניגוד להסכם ההלוואה, לפיו חל איסור על התובע למכור את הדירה ללא הסכמת הנתבע. כן העלה הנתבע טענת מניעות והשתק, לפיה, ההסכמה בתיק ההוצל"פ, בדבר גובה החוב ואופן תשלומו, מהווה ויתור של התובע על כל טענה שהיתה בפיו. 9. במהלך פרשת ההוכחות העידו מטעם התובע התובע בעצמו, ודליה. 10. מטעם הנתבע העיד עו"ד דורון עמיר, שייצג את הבנק במסגרת הליך הכינוס, מר חיים קויפמן, מנהל מערך הגביה בנתבע, ושמעון איפרגן, עובד הנתבע. 11. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון מניעות והשתק מכח ההסכם לסגירת תיק המשכון הנתבע טען בכתב ההגנה, כי במסגרת תיק הוצל"פ 14-05137-01-6, אשר נפתח למימוש המשכון נשוא ההלוואה (להלן: "תיק ההוצל"פ"), העלה התובע טענות זהות לטענות נשוא התובענה. הצדדים הגיעו להסכמות בדבר גובה החוב נשוא תיק ההוצל"פ ואופן תשלומו, אשר באו לידי ביטוי במכתבו של ב"כ התובע, ואישורו של ב"כ הנתבע, נספח ג'. על בסיס הסכמה זו הגישו הצדדים בקשה משותפת להקפאת הליכי המימוש. 13. לטענת הנתבע, הצדדים הגיעו להסכמה זו לאחר שנבדקו כל טענות התובע, וברור היה לצדדים, כי במסגרת ההסכמה ויתר כל צד על טענותיו בנוגע לגובה החוב ואופן תשלומו. לאחר שפעל הבנק על פי הסכמת הצדדים, והוגשה בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ והחזר האגרה, מושתק התובע מלהעלות טענות שהועלו על ידו בתיק ההוצל"פ. 14. איני מקבלת טענה זו. 15. על גבי נספח ג' ציין ב"כ התובע במפורש "מבלי לפגוע בזכויות". לא נאמר כי הסכמה זו מסיימת את הסכסוך בין הצדדים, אלא כי הסיכום נשוא המכתב הינו "סיכום בעניין החוב שבנדון", כאמור בפתח המכתב. דהיינו, ברור מהמכתב שמדובר בהסכמה ביחס לסילוק החוב נשוא תיק ההוצל"פ. אין דיון בטענות אחרות של הצדדים זה כלפי זה, ובודאי שאין ללמוד מהמכתב כי בזאת נסתתמו טענות התובע ביחס להתנהגות הבנק, או ביחס לנזקים שנגרמו לו בגין המימוש, נזקים שממילא לא היו מלכתחילה בסמכות ראש ההוצל"פ. אי צירוף נסח רישום לבקש למימוש משכון 16. לטענת התובע, אילו צרף הנתבע לבקשה למימוש משכון, נסח רישום של הדירה, כנדרש בסעיף 99(ב)(2) לתקנות ההוצל"פ-תש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ"), בדומה לבקשה למימוש משכנתא, היה יודע כי הדירה נמכרה ביום 15.4.01. 17. ב"כ הנתבע טוענת מנגד, כי ההליך בו נקטה הוא הליך של מימוש משכון, וסעיף 99 לתקנות אינו חל על הליך כאמור, אלא על בקשה למימוש משכנתא בלבד. גם הדרישה המופיעה בתקנה 99 לא באה למטרת ביצוע הבדיקה אליה מכוון ב"כ התובע, אלא על מנת להוכיח לראש ההוצל"פ כי מדובר בנכס ממושכן. 18. גם טענה זו יש לדחות. אני מפנה לספרו של דוד בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, הוצאת פרלשטיין-גינוסר בע"מ, מהדורה שישית, עמ' 529, 531 שם נאמר כך: "בסעיף 90 לחוק המקרקעין נקבע כי מימוש משכנתא יהיה על פי פסק דין של בית משפט או על פי צו ראש ההוצאה לפועל. עוד נקבע כי המימוש ייעשה בדרך האמורה בסעיף 18 לחוק המשכון, קרי, המימוש יהיה בדרך של מימוש נכס שהוטל עליו עיקול בהוצאה לפועל של פסק דין...". 19. ראה גם ע"א (מחוזי - ירושלים) 9163/06 סיידוף נ' שקולניק, נבו. "כיוון שתקנות ההוצאה לפועל אינן קובעות סדרי דין מיוחדים להגשת בקשה למימוש משכון, ומכיוון שכאמור, מעמדו של המשכון גם הוא הושווה למעמדו של פסק דין, הרי שניתן ללכת בעקבות סדר הדין הנוהג בבקשה למימוש משכנתא - תקנה 99 לתקנות ההוצאה לפועל...לבקשה יצורפו המסמכים הבאים: (1) ... (2) נסח רישום של המקרקעין הממושכנים" מכאן, שהיה על הכונס מטעם הנתבע לצרף לבקשה למימוש משכון נסח רישום של הדירה ביחס למצב הזכויות בה, במקרה זה, אישור של החברה המשכנת, נווה שוסטר בע"מ. אילו היה מקיים חובה זו, היה יודע כי הדירה נמכרה, עוד טרם פתיחת תיק הכינוס, וקרוב לודאי שהיה גם נמנע מכך. האם נשלחה לתובע התראה בטרם נקיטת הליך מימוש המשכון 22. אשר להודעה מטעם הבנק - העד חיים קויפמן הצהיר, כי הודעות בדבר פיגור בתשלומים נשלחות לחייבים ישירות באמצעות מערכת ממוחשבת, שמפיקה את ההודעה בדפוס בארי. לפיכך, לא ניתן למצוא אסמכתא למשלוח כאמור בתיקי הנתבע. עם זאת, הן התובע והן דליה, אישרו כי ידעו שנוכח הפיגורים בתשלומי המשכנתא, הבנק מתעתד לפתוח בהליך למימושה. ראה דברים שאמר התובע בחקירתו הנגדית: "ש. איך ידעתם שהבנק עומד לפתוח בהליכי מכירה? ת.זה משהו ששמעון אמר לנו, שאם לא נפעל הבנק יפעל נגדינו. הקשר עם שמעון לא היה במעמד המכירה, אלא קשר מתמשך לאורך כל הדרך כי פיגרנו בתשלומים...הוא אמר שאם לא נעשה מהלך למכור את הדירה או נביא כסף ממקור אחר, הבנק יפתח בהליכים...ידענו שאם לא נעשה משהו, הבנק יפתח בהליכים. כך גם אמר שמעון." (עמ' 9 ש' 14). 24. גם דליה אישרה, כי ברגע שהחלו הפיגורים, החליטו למכור את הדירה, על מנת שהחוב לא יתפח. כן הוסיפה, כי הופעל עליהם לחץ ע"י הבנק (עמ' 15 ש' 14). 25. מכאן, שניתן לקבוע, כי התובע ודליה ידעו אודות כוונת הבנק לפתוח בהליכים למימוש המשכון, אם לא יפרעו את החוב או ימכרו את הנכס, ככל הנראה ממכתב שקיבלו מהמערכת הממוחשבת. האם הודיע התובע לנתבע על מכירת הדירה 26. לטענת התובע, ביום 16.4.01 הודיעה דליה לסניף קריית גת של בנק טפחות, על חתימת הסכם המכר, וזאת על מנת למנוע המשך או פתיחת הליכים משפטיים. מדובר היה בהודעה בעל פה, אשר התובע לא היה עד לה, ועל כן זימן את דליה להעיד אודותיה. דליה טענה בחקירתה, כי היתה בקשר רציף עם שמעון, מנהל הבנק דאז, ויום אחרי חתימת הסכם המכר, הודיעה לו כי הדירה נמכרה. לטענתה, הוא השיב לה כי הבנק יסגור את כל ההלוואות, ולא יהיו חיובים וקנסות (עמ' 15 שורה 23). בחקירתה הנגדית עמדה על כך, שהיא עדכנה בעצמה את מנהל הבנק. 27. שמעון לעומתה, לא יכול היה לזכור אם הודיעה לו אם לאו, והוסיף, כי גם אם היתה מודיעה לו, הוא אינו מוסמך להנחות אותה בנוגע לפעולות אותן היא נדרשת לבצע, אלא מחלקת הגביה של הבנק. 28. לא ניתן לקבוע בוודאות האם וכיצד הודיעה דליה לבנק. אני נוטה להאמין לדליה, כי הודיעה למנהל הסניף אודות המכירה, וזאת מן הטעם הפשוט, שבאותה עת הופעל עליה לחץ מצד הבנק, והיא ידעה כי הבנק עומד לפתוח בהליכים משפטיים נגדה. מכאן, שסביר להניח כי שיתפה את מנהל הסניף בדבר המכירה. אני גם מאמינה, כי מנהל הסניף נתן לדליה להבין, כי בהעדר הליך משפטי תלוי ועומד, ניתן יהיה לסגור את ההלוואות ללא חיובים נוספים, ויתכן אף שהביע את שמחתו כי הבעיה נפתרה. יחד עם זאת, לא היה בכך כדי לפטור את התובע מחובתו להודיע לבנק על מכירת הדירה באופן רשמי. במצב הדברים ששרר אז, כאשר התיק כבר הועבר למסלול של גביה, והתובע ידע זאת, לא די היה בהודעה בעל פה, ללא צרוף חוזה המכר. היה על התובע, שהיה כבר מיוצג, ובא כוחו טרח להודיע לרשויות אחרות אודות המכר, להודיע גם לבנק במכתב רשמי, ובצרוף חוזה המכר. לפיכך, עד כאן לא מצאתי פגם בפעולות הבנק, ואיני סבורה כי בהעדר הודעה בכתב מאת הלווים, בצרוף חוזה המכר, היה על המנהל לנקוט צעד כלשהו באותו שלב, או להמנע מהעברת התיק לבא כוחו לפתוח בהליך המשפטי. 32. לא כך, באשר להשתלשלות העניינים לאחר מכן. השתלשלות העניינים לאחר המכירה 33. אין חולק כי מכירת הדירה ארעה לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל. הסכם מכר הדירה נחתם ביום 15.4.01, ואילו בתאריך 18.4.01 קיבל עו"ד דורון עמיר הוראה מהבנק לפתוח בהליכים כנגד התובע (ת/2). 34. ביום 23.4.01 נשלח לתובע מכתב התראה בזו הלשון: "אם לא תסדיר את חוב הפיגורים תוך שבעה ימים מתאריך מכתב זה, יש לראות במכתב זה הודעה על העמדת ההלוואה לפירעון מיידי ונאלץ לתבוע ממך את כל יתרת ההלוואה המגיעה ליום 18.4.01 לסך של 454,973 ₪. אם לא תשולם יתרת החוב הנ"ל תוך 7 ימים כאמור, יאלץ הבנק לנקוט הליכים משפטים לגביית החוב ו/או למימוש המשכון שנתם להבטחת החזר ההלוואה". המכתב נשלח בדואר רשום ביום 24.4.01. לתצהירו של עו"ד עמיר צורף אישור בדבר משלוח הדואר הרשום. לא צורף אישור מטעם הדואר אודות קבלת המכתב בידי התובע. התובע ודליה טענו כי לא קיבל את מכתב ההתראה. בתאריך 2.5.01 נפתח תיק הוצאה לפועל, ובתאריך 3.5.01, הוצא צו כינוס נכסים. מעותק מאישור המסירה שנשלח לתובע וצורף לתצהירו של חיים קויפמן (נספח ה') עולה כי בתאריך 20.5.01 דליה קיבלה את צו הכינוס. דליה עצמה אמנם טענה כי אין זו חתימתה, אך אישרה שזהו כתב ידה (עמ' 21 שורה 7). לאחר שהוברר כי קיימים הליכי מימוש, באו ב"כ הצדדים בדברים, והעלו על הכתב את הסיכום במכתבו של ב"כ התובע מיום 10.6.01, אותו אישר בכתב ידו, ב"כ הבנק. במכתב סוכמו סכומי שכר הטרחה, האגרות, וכן יתרת ההלוואה לסילוק. כך נאמר שם: "עד ליום 15.6.01 יתרת הסילוק הינה 477,615 ₪...". בתחתית המכתב נרשם על ידי ב"כ הבנק: "הרייני לאשר האמור לעיל ובלבד שכל הכספים יועברו עד ליום 15.7.01. לאחר מועד זה יחודשו הליכי ההוצל"פ..." 39. בסופו של דבר, סולק חוב ההלוואה בתאריך 10.7.01. אלא שאז דרש הבנק סכום גבוה יותר, בגין ריבית של חודש נוסף, בטענה שהתחייבותו של עו"ד עמיר ניתנה בטעות, ואמורה היתה לאשר את האמור במכתבו של ב"כ התובע, דהיינו כי היתרה הנקובה, היא היתרה נכון לתאריך 15.6.01, ולא חודש מאוחר יותר. האם לקתה התנהגות הבנק בחוסר תום לב או רשלנות, כטענת התובע ציינתי לעיל כי עצם העברת התיק לעורך דין לצורך נקיטה בהליכים משפטיים, אינה פסולה בעיני. עם זאת, יש להתפלא על כל אחד מהצעדים האחרים בהם נקט הבנק בהמשך. ראשית, תמוה כיצד ההליך הראשוני בו ראה הבנק לנכון לפתוח, הוא הליך המימוש. אמנם, הבנק רשאי, על פי הסכם ההלוואה, לנקוט בהליך מימוש כהליך ראשוני, ואין עליו חובה על פי דין להקדים להליך המימוש תובענה. עם זאת, בפועל נוהג הבנק כך במקרים אחרים. הן עו"ד עמיר והן העד שמעון איפרגן אישרו כי מקובל להגיש קודם תביעה אזרחית בגין הפיגורים, ורק בשלב מתקדם, לנקוט בסנקציה הקשה יותר של מכירת הדירה. ראה דבריו של שמעון איפרגן: "לפני מימוש יש תביעה. אני משיב, שקודם מגישים תביעה בסדר דין מקוצר בגין הפיגורים" (עמ' 51 ש' 22). לא ניתן כל הסבר, מדוע בזו הפעם הזדרז הבנק לנקוט דווקא בהליך הקיצוני כצעד ראשון. התמיהה גוברת, כאשר ידוע שעומק הפיגור היה שלושה חודשים בלבד, ולאחר ששמענו גם מנציגי הבנק כי אין זה מקובל לנקוט הליכי מימוש לאחר חודשי פיגור כה מעטים. לא הוצגו בפני ראיות לטענותיו הקשות של ב"כ התובע, לפיהן הקשר בין עובדת משרדו של ב"כ הבנק, גילה בן חנן הנשואה לעובד הבנק, שמעון בן חנן, הביא לפעולה המהירה, על מנת לאפשר למשרדו של עו"ד עמיר להרוויח שכר טרחה בגין הפעולות הראשוניות. יחד עם זאת, התמיהות המפורטות לעיל, דהיינו, ההחלטה הלא שגרתית לפתוח בהליך מימוש כהליך ראשוני, ועוד לאחר שלושה חודשי פיגור בלבד, ולאחריה פתיחתו המהירה של תיק המימוש, ימים ספורים לאחר משלוח ההודעה, נותרו בעינן, והן משליכות ביחד עם התנהגות הבנק בהמשך, על תום ליבו של הבנק ושלוחיו בפרשה זו. ציינתי לעיל, כי תיק ההוצל"פ נפתח ימים ספורים לאחר משלוח ההתראה. גם כאן עלי להביע את תמיהתי. יעילות וזריזות הן תכונות ראויות. אולם, פתיחתו של הליך מימוש כרוכה בהוספת חיובים משמעותיים לחוב הקיים, ומאחר ומדובר היה בשלושה חודשי פיגור, ראוי היה כי ההודעה על העמדת ההלוואה לפירעון מיידי ופתיחת תיק ההוצל"פ, לא יעשו בחופזה (8 ימים מיום שליחת המכתב), אלא תינתן לחייבים שהות ארוכה יותר על מנת להתארגן ולבוא בדברים עם הבנק. יש לזכור כי מדובר במימוש משכון של דירת מגורים בשווי של חצי מיליון ₪, בגין שלושה חודשי פיגור. גם התנהגות הבנק במהלך המו"מ לסיים את הליכי המימוש, לקתה לטעמי בחוסר תום לב. טענת הטעות, לפיה האישור בכתב ידו של עו"ד עמיר אמור היה לנקוב בתאריך 15.6.01, ולא 15.7.01, כפי שנרשם, אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. ראשית, אין היגיון בכך שיינתנו לחייבים שלושה ימים בלבד לפירעון ההלוואה. בנוסף, התאריך 15/7/01, מופיע גם במכתב הכוונות של הבנק מיום 3/7/01 (נספח ח' לתצהיר התובע), כתאריך יעד לפירעון החוב, וככל הנראה אין מדובר בצירוף מקרים, אלא במועד שהוסכם בין הצדדים. מעבר לכך, על פי כללי פרשנות חוזים, במקרה של ספק, הפרשנות היא כנגד המנסח, קל וחומר, כאשר המנסח הוא הצד החזק יותר בעסקה. נוכח חובות האמון המוגברות כלפי לקוח, המוטלים על בנק, מכח הדין, כולל החובות הכלליים כלפי צד להסכם, מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), היה על הבנק לנהוג אחרת ממה שנהג בפועל. 50. עיקרון תום הלב המעוגן בסיפא של סעיף 39 לחוק החוזים, מחייב את הבנק להתחשב בלקוח ובמטרת החוזה כאשר הוא מגשים את זכויותיו החוזיות, דהיינו, לראות לנגד עיניו את טובתו של הלקוח, ולפעול להגשמת מטרה זו, בנאמנות ובמסירות תוך הבטחת אינטרס הלקוח בצורה מרבית. מקורה של החובה נעוץ ביחסי תלות של הלקוח בבנק, כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך כלל, מראש על ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד). 51. משום יחסי התלות, על הבנק לנהוג למען הגשמת תפקידו, ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות, אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות, שמבוססות על יחסים חוזיים גרידא. בין חובות אלו והנובעות מהן, קיימות חובות הנאמנות המוטלות על הבנק ביחס ללקוחותיו. נקבע, כי הבנק ופקידיו יפעלו בכל הקשור ללקוחותיו, כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח. ראה ע"א 91 /5893 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573 (1994), ת.א. (ת"א) 2069/90 פרחי שירותי מזנון בע"מ (בפירוק) נ' בנק הפועלים בע"מ, נבו, דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5), 31, ע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 94, וכן "חובות החלות על הבנקים", כרך א', גלעד נרקיס, עו"ד, עמ' 133. לאחר שנוכח כי הדירה נמכרה עוד לפני שהתיק הועבר על ידו לטיפול משפטי, ובודאי בטרם הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי על ידי בא כוחו, וכי לכל היותר ארעה אי הבנה בין הצדדים, ולאחר שהבין כי אילו היה מצרף את נסח הרישום לפתיחת ההליך, היה מגלה את עצם המכירה, ראוי היה לו לנתבע לחזור בו מההודעה על העמדת ההלוואה לפירעון מיידי, ולחייב את התובע ואשתו בריבית פיגורים רק בגין חודשי הפיגור, ולא בגין ההלוואה כולה. עמידתו של הבנק על קוצו של יוד, וניצול מצוקתם של התובע ואשתו אשר היו עלולים להימצא בהפרת חוזה מול הרוכשים, ללא הסכמת הבנק להסרת המשכון, ביחד עם הטיפול במסלול המזורז שקיבל תיקו של התובע, ברגע שדליה הודיעה לסניף הבנק על המכירה, מהווה לטעמי הפרת חובות הזהירות והנאמנות המיוחדות המוטלות על בנק כלפי לקוח. אשר על כן, אני מקבלת את טענות התובע, וקובעת כי הנתבע הפר את חובותיו על פי דין, ונהג ברשלנות ובחוסר תום לב, ובגין כך נגרמו לתובע נזקים. גובה הנזק 55. בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבע בראשי הנזק הבאים: א. החזר שכ"ט לב"כ הבנק 6,000 ₪. ב. החזר אגרות הוצל"פ 4,600 ₪. ג. הפרשי ריביות וגביית יתר 23,600 ₪. ד. ריבית בגין הלוואות חוץ 6,800 ₪. ה. שכ"ט עו"ד, בגין טיפול נוסף 2,000 ₪. ו. עוגמת נפש 10,000 ₪. 56. שכ"ט לב"כ הבנק, אגרות הוצל"פ ושכ"ט לב"כ התובע - התובע הוכיח באמצעות צילום של שיקים מחשבון הנאמנות את התשלומים הבאים: 5,464 ₪ שכ"ט לב"כ הבנק, 4,603 ₪ אגרות הוצאה לפועל ו-4,210 ₪ שכ"ט עו"ד ששילם לבא כוחו בגין הטיפול הנוסף. 57. מאחר ולא ניתן לדעת מה ההתפלגות בין הסכום ששילם התובע לעורך דינו בגין הטיפול בפירעון המשכנתא, לבין הסכום ששילם לו עבור העברת הדירה, אני מאשרת לצורך ההליך, מחצית הסכום המוכח. 58. הפרשי ריביות וגביית יתר - מאחר ולא היה מקום להעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי, לא היה מקום גם לחייב את התובע ואשתו בחיובי ריבית על ההלוואה כולה, מה שניפח את הסכום באלפים רבים של שקלים מדי חודש. ראוי היה לאפשר לחייבים לשלם את הקרן לפי ערכה ביום הסילוק, בתוספת סכומי הפיגורים, כאשר אלה בלבד נושאים ריבית חריגה, עד למועד התשלום. על פי חוזה המכר, אמורים היו רוכשי הדירה לסלק את ההלוואה לבנק עבור התובע ואשתו, עד ליום 25.5.01. לכן על הסכום לסילוק, להיות גובה ההלוואה במועד זה. התובע לא הביא ראיה לשווי ההלוואה במועד זה, בצרוף סכומי הפיגור בתוספת ריבית חריגה, ולכן יערך החישוב לפי ההפרש בין ערך הסילוק במועד הקרוב ביותר למועד זה הידוע לנו, דהיינו, 477,615 ₪, לבין הסכום ששולם בפועל, 484,381 ₪. על כן יפצה הנתבע את התובע בסך 6,766 ₪. סכום זה כשהוא צמוד ונושא ריבית כחוק, החל מהמועד בו יכול היה התובע לפרוע את ההלוואה, דהיינו 25.5.01 הינו הסך של 11,330 ₪. 61. ריבית בגין הלוואות חוץ - אני דוחה ראש נזק זה, בהעדר ראיה. 62. עגמת נפש - הבסיס למתן פיצוי בגין עגמת נפש, סבל ואי נוחות מקורו בדיני הנזיקין הכללים וכן בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970. בהתייחס לנזק הלא ממוני קבע בית המשפט העליון בע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי, פ"ד לה (4), 31: "... אופיו הלא ממוני של הנזק מקשה על מתן הערכה ממונית בדבר סכומי הכסף, שיהיה בהם כדי לפצות את הנפגע. לעניין זה נקבעה הוראה מיוחדת בסעיף 13 לחוק התרופות, לפיה "רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". 63. לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה שיש לפסוק לתובע פיצויים בגין עוגמת נפש, על דרך אומדנא, בשיעור של 5,000 ₪ . 64. הסכומים הנ"ל בשערוך להיום הם כדלקמן: א. 7,363 ₪ בגין שכ"ט עו"ד הנתבע ב. 6,203 ₪ בגין אגרות הוצאה לפועל ג. 2,800 ₪ בגין שכ"ט עורך דין עבור טיפול נוסף ד. 11,330 ₪ בגין הפרשי ריביות וגביית יתר ה. 5,000 ₪ בגין עגמת נפש אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 32,696 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪ בצרוף מע"מ כחוק. שיעור זה מביא בחשבון את מחדלו של התובע להמציא תצהיר מטעם גרושתו דליה, מבעוד מועד, וללא סיבה מספקת.בנקתום לב