חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות בא להסדיר את מערכת היחסים בין מלווה ללווה בקשר להלוואה שנתן המלווה ללווה שלא באמצעות בנק. על מנת לקבוע אם הלוואה נשלטת ע"י הוראות החוק, אם לאו, על הטוען לתחולת החוק להראות, בשלב ראשון, כי מתקיימים שלושת התנאים המצטברים הבאים: האחד, מדובר בעסקת הלוואה, על-פי מהותה, טיבה ותכליתה; השני, מדובר ב"מלווה" במובן החוק, היינו "מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו ב חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981" (ראו הגדרת "מלווה" בסעיף 1 לחוק); השלישי, מדובר ב"לווה" במובן החוק, היינו "למעט תאגיד" (ראו הגדרת "לווה" בסעיף 1 לחוק). חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 חל, באורח מלא או מסויג, על הלוואות הניתנות ליחיד (להבדיל מתאגיד) ע"י מלווה כספים שאינו תאגיד בנקאי או אינו תאגיד עזר כמשמעותם של מונחים אלה ב חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981. החוק מקנה ללווה שורה של הגנות מהותיות והגנות דיוניות. ההגנות המדוברות מתייחסות הן למועד כריתת חוזה ההלוואה והן למועד הגשת תביעה או בקשה לביצוע שטר שעילתן בחוזה הלוואה עליו חל החוק. המחלוקת בין הצדדים לתביעה היתה תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 על עניינינו. במידה וייקבע שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל, הצדדים חלוקים לגבי אילו סעיפים של החוק הנ"ל חלים והאם התובעת הפרה חלק מסעיפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות והשלכות ההפרה. להלן פסק דין בנושא חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות: פסק דין מבוא בפני תביעה שתחילתה בבקשה לביצוע שטר חוב בסך של 520,780 ₪ שהוגשה לביצוע בהוצל"פ בתאריך 24/4/03 ע"י התובעת כנגד הנתבעים. בבקשה לביצוע נטען על ידי התובעת, כי על חשבון שטר החוב שילמו הנתבעים סך של 87,720 ₪ ולפיכך, בקשת הביצוע הוגשה על סכום של 486,586 ₪ וזאת בתוספת 6 אחוז ריבית המצטברת מדי חודש בחודשו. ביום 15/6/04 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, ובהמשך ההליכים הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, נשמעו הוכחות והוגשו סיכומים ובקשות שונות. עובדות שאינן במחלוקת בין התובעת לבין הנתבעים נחתמו שני הסכמי הלוואה. הסכם ההלוואה הראשון על סך של 200,000 ₪ נחתם ביום 20/5/02, ובמסגרתו ניתן ונחתם שטר החוב נשוא תיק זה (להלן - הסכם ההלוואה הראשון). כבטוחה נוספת להלוואה הראשונה, נרשמה משכנתא ללא הגבלת סכום לטובת התובעת על נכס מקרקעין השייך לנתבעים (נספח י"ט לסיכומי הנתבעים- המשכנתא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 26/5/02). בתאריך 21/5/02 בוצעה ע"י התובעת העברה בנקאית לחשבון בנק בשליטת הנתבעים על סך של 40,000 ₪. בתאריך 22/5/02 בוצעה העברה בנקאית נוספת ע"י התובעת לחשבון בנק בשליטת הנתבעים על סך של 30,000 ₪. הסכם ההלוואה השני על סך של 70,000 ש"ח נחתם ביום 15/11/02 (להלן - הסכם ההלוואה השני). בין הצדדים בתיק זה התנהל תיק נוסף בפני כב' השופט שוורץ לגבי שטר החוב נשוא ההלוואה השנייה שהסתיים במתן פס"ד ביום 18/1/06, ועל פיו נדחתה התביעה שם (להלן - התיק הנוסף). הסוגיות במחלוקת 1. הסכום שניתן לנתבעים במסגרת ההלוואה הראשונה. לטענת התובעת, סכום ההלוואה הראשונה בסך של 200,000 ₪ הועבר במלואו אל הנתבעים. לטענת הנתבעים, הסכום שהועבר אליהם בגין הסכם ההלוואה הראשונה היה בסך של 70,000 ₪ בלבד. 2. סכום ההחזר בגין ההלוואה הראשונה ובכלל, ששילמו הנתבעים לתובעת. לטענת התובעת, הנתבעים החזירו על חשבון ההלוואה הראשונה סך של 87,720 ₪ בלבד (סעיף 19 לתצהיר עדות ראשית של מנהל התובעת מר כורש), ועל חשבון ההלוואה השנייה סכום מצטבר של 23,700 ₪ (סעיף 18 לתצהיר מר כורש). סך הכל, סך של 111,420 ₪. לטענת הנתבעים, הם שילמו לתובעת סך של 111,420 ₪ עבור פירעון ההלוואה הראשונה ואין לייחס את התשלומים של 23,700 ₪ לטובת ההלוואה השנייה שלשיטתם לא קיבלו מהתובעת כלל. בנוסף, טוענים הנתבעים כי החזירו לתובעת על חשבון ההלוואה הראשונה סכומים נוספים של 40,350 ₪ ו-20,000 ₪ (סעיף 55 לסיכומי הנתבעים). 3. תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 (להלן - חוק הלוואות חוץ בנקאיות) על עניינינו. במידה וייקבע שחוק הלוואות חוץ בנקאיות חל, הצדדים חלוקים לגבי אילו סעיפים של החוק הנ"ל חלים והאם התובעת הפרה חלק מסעיפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות והשלכות ההפרה. הסכום שניתן לנתבעים במסגרת ההלוואה הראשונה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי הנתבעים קיבלו את סכום ההלוואה הראשונה בסך של 200,000 ₪ במלואו, הכל כמפורט להלן. איני מקבל את טענת התובעת, כי יש לדחות את טענות הנתבעים לאי קבלת מלוא כספי ההלוואה הראשונה מאחר ומדובר בטענה נגד מסמך בכתב. לטענת התובעת, משעה שהנתבעים אישרו בגוף הסכם ההלוואה, בגוף שטר החוב ובחתימותיהם על טפסי ההעברות הבנקאיות ונספחי השיקים, את קבלת סכום ההלוואה הראשונה, היה עליהם לסתור קבלת מלוא הסכום הנ"ל באמצעות מסמך אחר או הודאת בעל דין. אכן, בסעיף 2.ב. להסכם ההלוואה הראשונה, נכתב כי: "בעת החתימה על חוזה זה קיבל הלווה את מלוא סכום ההלוואה וחתימתו על חוזה זה מהווה אישור מוחלט על קבלת סכום ההלוואה". אולם, אין מחלוקת כי סכום של 70,000 ₪ בשתי העברות בנקאיות, הועבר אל הנתבעים ע"י התובעת רק בתאריכים 21/5/02 ו-22/5/02 (נספח ג' להתנגדות). עולה איפוא, כי האמור בסעיף 2.ב. להסכם ההלוואה הראשונה, אינו משקף את מצב הדברים בין הצדדים. מנהל התובעת העיד בתיק הנוסף (פרו' דיון מיום 25/11/04, עמ' 11, ש' 29-24) כדלקמן: "נכון שב20/5 נחתם ההסכם הראשון ולא ניתן כסף. מיד לאחר מכן, ברגע שקיבלתי את האו.קיי ולאחר ביצוע ההעברות הבנקאיות נמסרו השיקים. אני לא יודע להגיד בדיוק תאריכים, זה נעשה במשרד אצלי לנתבע 1 - בועז. שמלכה הייתה וגם שהייתי אצלהם, הרי ידענו איזה שיקים הולכים לשלם להם, ולכן נחתמו מראש על הספחים ולאחר מכן בפועל ששועבד הנכס, בועז הגיע למשרד. נכון שאחרי שחתמו על הספחים יכולתי למסור את השיק לכל אחד, אבל צריך לסמוך עלי." הספחים המתייחסים לסכומים במחלוקת, שיקים בסך של 100,000 ש"ח ו - 30,000 ₪, הוגשו במסגרת הדיון בהתנגדות בתאריך 1/4/04 וסומנו מש/4 ומש/5, 1/4/04. לפי הנוסח הרשום עליהם, עולה שהנתבעים אישרו בחתימתם את קבלת השיקים. לפי עדותה של הנתבעת 3, בדיון מיום 1/4/04, היא חתמה על הספחים אך לא קיבלה את השיקים (פרו' 1/4/04, עמ' 9). עדות מנהל התובעת מר כורש היא בגדר הודאה, כי סכום ההלוואה הראשונה לא נמסר במלואו לנתבעים במועד חתימת ההסכם ו/או חתימת הספחים של השיקים (שקיימת מחלוקת לגבי קבלת הסכומים הנקובים בהם). גם העובדה, שההעברות הבנקאיות בוצעו בתאריכים מאוחרים לחתימת ההסכם, מעידה על כך שבמועד חתימת ההסכם, 20/5/02, לא הועבר סכום ההלוואה אל הנתבעים. בהקשר זה אין לתובעת אלא להלין על עצמה. שעה שהתובעת מנסחת מסמכים לחתימה שתוכנם אינו משקף את המציאות, היא מנועה מלטעון שאין לקבל טענה נגד מסמך בכתב. זכותה של התובעת להעביר את הכספים אל הנתבעים רק לאחר השלמת רישום השעבוד בלשכת רישום המקרקעין אולם, הרישום במסמכים השונים כגון הסכם ההלוואה וספחי השיקים אמור לשקף את מהלך הדברים כפי שהוא ולא ליצור מצג שאינו משקף את המציאות. זאת ועוד. לפי סעיף 13 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות רשאי בית המשפט בהליכים לפי סעיף 9 לחוק לקבל כראיה עדות בעל פה. אחת מטענות הנתבעים היא, כי הסכם ההלוואה בין הצדדים בטל לאור הוראות הסעיף הנ"ל. עולה איפוא, כי בית המשפט רשאי לקבל עדות בעל פה של הנתבעים כנגד מסמך בכתב על אף האמור בכל דין. המחלוקת בין הצדדים אינה לגבי עיתוי קבלת כספי ההלוואה הראשונה, אלא האם הנתבעים קיבלו את מלוא סכום ההלוואה הראשונה וליתר דיוק, סכום של 130,000 ₪ שהוא במחלוקת, מעבר לסך של 70,000 ₪ שהועבר בהעברות בנקאיות ואינו במחלוקת. לטענת התובעת, השיקים הנ"ל בסך של 100,000 ₪ ו-30,000 ₪ נרשמו לפקודת מירב רוזנפלד ולפקודת מגן טכנולוגיות מיגון בע"מ. אין מחלוקת בין הצדדים כי השיקים הנ"ל נפרעו מחשבונה של התובעת לגורמים הנ"ל הקשורים למר אלוק. המחלוקת בין הצדדים בכך שלטענת הנתבעים הם לא ידעו כלל על העברת השיקים הנ"ל למר אלוק וכן על מעורבותו של מר אלוק בעניין. ואילו לטענת התובעת, השיקים נמסרו לנתבעים וההחלטה לרשום את שמות הנפרעים כאמור לעיל בשני השיקים הייתה כולה של הנתבעים ו/או של מר אלוק או מי מטעמם. שני הצדדים התייחסו בהרחבה בסיכומיהם לחוסר המהימנות של העדים מטעם כל צד והגרסאות השונות שמסרו העדים. כך למשל, צודקת התובעת, כי הנתבע 1 לא אמר אמת בעדותו בביהמ"ש לגבי הזיוף של ספחי השיקים (טענה שהנתבע 1 זנח) וגם מסר גרסאות שונות לגבי קבלת עותק של הסכם ההלוואה לידיו. כך למשל, צודקים הנתבעים, כי מעדויותיהם של מנהל התובעת, מר כורש ועד התביעה הנוסף, מר אלוק, עולות סתירות לגבי מועד ומעמד המסירה של השיקים לגבי הסכום במחלוקת בסך של 130,000 ₪ (ראה פירוט בסעיף 50 לסיכומי הנתבעים). אני סבור שהעדויות שנשמעו מטעם שני הצדדים היו מגמתיות. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכם ההלוואה הראשון התייחס להלוואה בסך של 200,000 ₪. גרסתם של הנתבעים, כי לא קיבלו את יתרת סכום ההלוואה הראשונה בסך של 130,000 ₪ כלל ולמרות זאת, חתמו עם התובעת על הסכם ההלוואה השני בתאריך 5/11/02 (חצי שנה לאחר החתימה על הסכם ההלוואה הראשון) אינה סבירה וזאת בלשון המעטה. זאת, ללא כל קשר לטענתם בדבר אי ידיעה על מעורבותו של מר אלוק בקבלת שני השיקים הנ"ל וכי נעשה נגדם "עוקץ" על ידי התובעת ומר אלוק. הנתבעים חתמו על הסכם ההלוואה הראשון מאחר והיו זקוקים לכספי ההלוואה (פרו' 26/6/05, עמ' 11). הנתבעים טוענים שהתחילו להחזיר את ההלוואה למרות שלשיטתם התובעת רימתה אותם ולא מסרה להם חלק ניכר מכספי ההלוואה בסך של 130,000 ₪ (פרו' 26/6/05, עמ' 12). ברור הדבר, כי אדם סביר חותם על הסכם הלוואה במטרה לקבל את כספי ההלוואה ומאחר והוא זקוק להם. ברור גם, כי הנתבעים היו במצוקה כספית ולראייה, עדותה של הנתבעת 3 כי חשבונה וחשבון העסק היו מוגבלים (פרו' 17/3/05, עמ' 12). גרסת הנתבעים ובפרט הנתבע 1, כי היו בקשר עם מנהל התובעת שהיה מנחה אותם לגבי סכומי החזר ההלוואה (פרו' 26/6/05, עמ' 13-12) כשהם מחזירים סכומים בסך כולל של למעלה מ - 100,000 ₪ ומצד שני אינם מקבלים את מרבית ההלוואה הראשונה מהתובעת אינה מתקבלת על הדעת. איני מקבל את טענת הנתבע 1 כי לא פנה בכתב אל התובעת בקשר לאי העברת סך של 130,000 ש"ח מסכום ההלוואה הראשונה במשך תקופה של שישה חודשים החל מחודש 5/02 ועד חודש 11/02 מאחר ולא הצליח לברר את הכתובת של התובעת. אמנם, הנתבע 1 צודק כי כתובת התובעת אינה מופיעה בהסכם ההלוואה הראשונה. אולם, הטענה אינה מתקבלת על הדעת במצב דברים שהנתבע 1 נמצא בקשר רציף עם מנהל התובעת במהלך התקופה הנ"ל, ומקבל ממנו הנחיות לגבי התשלומים של סכומי החזר ההלוואה הראשונה, כשלשיטתו, התובעת לא העבירה אליו כלל סך של 130,000 ₪ שהוא כ - 65% מסכום ההלוואה הראשונה. יצוין, כי טענת הנתבע שלא שלח מכתב אל התובעת מאחר ולא ידע את כתובתה עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט ולא נטענה על ידו בתצהיר התומך בהתנגדות ובתצהיר עדות ראשית ויש בכך להשליך על משקלה. הנתבע 1 גם הודה כי היה במשרדי התובעת פעמיים (פרו' 26/6/05 עמ' 14 ש' 14 - 16). בנוסף, בעדותו בדיון ביום 7/6/04, טען הנתבע 1 כי לא שלח אל התובעת מכתב לגבי אי קבלת מלוא הכספים של ההלוואה הראשונה, מכיוון שמנהל התובעת אמר לו כל הזמן שזה לא עבר לחשבון. לפי עדותו, בשלב מסוים הפסיק מאחר וראה שמנהל התובעת לא מעביר לו את הסכום, ולכן לא נדנד לו כהגדרתו (פרו' 7/6/04, עמ' 17, ש' 19 עד - עמ' 18, ש' 3). טענה זו תמוהה. אדם חותם על הסכם הלוואה, כי הוא זקוק לכסף, הכסף לא ניתן לו ובשלב מסוים הוא מפסיק לנדנד כשבמקביל הוא משלם כספים להחזר ההלוואה לפי הוראות מנהל התובעת שלשיטתו, בזמן אמת, מרמה אותו. איני מקבל את טענות הנתבע 1, כי ניהל מו"מ בחודש 11/02 עם התובעת שמטרתו הייתה לקבל את הסכום של 130,000 ₪ שהנתבעים טרם קיבלו מההלוואה הראשונה וכן סכום נוסף של 70,000 ₪ במסגרת ההלוואה השנייה. העובדה שהטענה הנ"ל לא נטענה ע"י הנתבעים במסגרת התצהיר התומך בהתנגדות, מדברת בעד עצמה. איני מקבל את טענת הנתבע 1, כי הטענה אינה מופיעה בתצהירים התומכים בהתנגדות בגלל לחצי הזמן (פרו' 26/6/05, עמ' 19, ש' 22-13) וזאת מאחר ועסקינן בטענה עובדתית שאיננה נסמכת על מסמכים והיא בלב המחלוקת. בהקשר זה, ראוי לציון השינוי בגרסת הנתבעים לגבי סכום ההלוואה שניתן להם. בסעיף 9 לתצהיר התומך בהתנגדות, שהוגשה ביום 17/7/03, טען הנתבע 1 כי הנתבעים קיבלו מתוך סכום ההלוואה הראשונה סך של 100,000 ₪. בהמשך ההליכים, טענו הנתבעים כי קיבלו על חשבון ההלוואה הראשונה סך של 70,000 ₪ בלבד. תמוה הדבר, כי במועד הכנת התצהיר במהלך חודש 7/03, סברו הנתבעים כי קיבלו סך של 100,000 ₪ (אפילו מדובר בטעות לשיטתם) כאשר במהלך חודש 11/02 ניהלו מו"מ עם התובעת לקבלת סך של 130,000 ₪ מסכום ההלוואה הראשונה שטרם התקבל אצלם באותו מועד (ראה עדות נתבע 1, פרו' 7/6/04 עמ' 18). במידה ואכן הנתבע 1 ניהל מו"מ עם התובעת במהלך חודש 11/02 לקבלת יתרת ההלוואה הראשונה בסך של 130,000 ₪, כיצד נפלה הטעות בתצהירו התומך בהתנגדות?, ומדוע לא ציין את עובדת קיום המו"מ בתצהירו?. יתרה מזו. אם לשיטת הנתבעים, גם לאחר חתימת הסכם ההלוואה השני, הם לא קיבלו דבר וחצי דבר (לא את יתרת ההלוואה הראשונה בסך 130,000 ₪ וגם לא את ההלוואה השנייה), הרי שמדובר בתרמית נוספת של התובעת וסביר להניח שהנתבעים לא היו שוכחים לציין זאת בתצהירם התומך בהתנגדות. לאור כל האמור לעיל, אני מעדיף את גרסת התובעת על גרסת הנתבעים כי הנתבעים קיבלו את מלוא תמורת ההלוואה הראשונה בסמוך לאחר מועד חתימת הסכם ההלוואה הראשונה. איני סבור שנפרסה בפני מלוא מערכת היחסים בין מר אלוק לנתבעים. לא נעלמו מעיני טענות הנתבעים נגד מר אלוק ונכון גם כי בעדותו נפלו סתירות, הן לגבי מועד ומעמד מסירת השיקים והן לגבי הכספים שהנתבעים היו חייבים למר אלוק. כך למשל, מר אלוק העיד כי הנתבע 1 לא היה חייב לו כסף בשנת 2002 (פרו' 25/11/04, עמ' 13, ש' 26 - עדות זו נשמעה בפני כב' השופט שוורץ והפרוטוקול הוגש וסומן מש/1, 30/10/05). אין ספק כי עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם תצהירו של מר אלוק (ראה למשל סעיפים 2 ו -3 לתצהירו) . עם זאת, מיד בהמשך עדותו ביום 25/11/04 העיד מר אלוק, כי הנתבע 1 היה חייב לו מאות אלפי שקלים וכי הסכום שהועבר אליו בסך 130,000 ₪ היה הסכום שהנתבע 1 היה חייב לו באותה תקופה (פרו' 25/11/04, עמ' 14, ש' 3-1). בהקשר זה יצויין, כי הנתבעת 3 העידה כי בעבר הייתה חייבת כסף למר אלוק וגם הוא היה חייב לה אך אין זה קשור להלוואות נשוא התיק. בנוסף, העידה שאינה יודעת אם בתאריך 20/5/02 (מועד חתימת הסכם ההלוואה הראשונה) הייתה חייבת כספים למר אלוק (פרו' 17/3/05, עמ' 10-9). הנתבעים הגישו גם סדרת שיקים שהפקידו בחשבונות הקשורים למר אלוק בשנת 2002 (הוגשו וסומנו מש/4 30/10/05). לטענת ב"כ הנתבעים, הנתבע 1 העביר למר אלוק במהלך שנת 2002 סכום של חצי מליון שקל ללא קשר להלוואות של התובעת לנתבעים (פרו' 30/10/05 עמ' 9). מר אלוק לא אישר את הסכומים אך טען שהיתה בינו לבין הנתבעים התחשבנות כספית. ברור איפוא, כי בין מר אלוק לנתבעים ובפרט בין מר אלוק לנתבע 1 היו קשרים נוספים שלא נפרשו בפני ביהמ"ש במסגרת הליך זה. למרות כל האמור לעיל וללא קשר למערכת היחסים ולהתחשבנות שבין הנתבעים למר אלוק, אני סבור שמשעה שהנתבעים ידעו כי חתמו על הסכם לקבלת הלוואה בסך 200,000 ₪ וקיבלו 70,000 ש"ח בלבד, התנהגותם כפי שעולה מן הראיות שהוצגו בפניי, אינה מתקבלת על הדעת. ההיגיון וניסיון החיים מלמדים שאדם שנזקק בדחיפות לכספי הלוואה, אינו מוותר על חלק ניכר ממנה מאחר ואינו רוצה לנדנד ובוודאי שאינו מחזיר תשלומים בגין הלוואה שחלק ניכר ממנה כלל לא ניתן לו, ואף מגדיל לעשות וחותם לאחר חלוף חצי שנה על הסכם הלוואה שנייה עם אותו גוף שלשיטתו רימה אותו. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך, שהנתבעים חתמו גם על ספחי השיקים (עובדה שהנתבע 1 התכחש אליה בתחילה) ואפילו הוכח שהם לא קיבלו את השיקים במועד החתימה על הספחים, עדיין חתימתם על המסמכים השונים כמו הסכם ההלוואה הראשון וספחי השיקים נזקפת לחובתם לאור התנהגותם בהמשך כפי שפורט לעיל. איני מקבל את טענת הנתבעים כי מר אלוק עבד אצל התובעת ו/או היה שותף של התובעת. אין ספק כי לתובעת ולמר אלוק היו קשרים עסקיים. ברור גם, כי בין הנתבעים למר אלוק היו קשרים שהתבטאו בהעברות כספים ביניהם. איני מקבל את טענת הנתבעים, כי הם הוכיחו שנפלו קורבן לתרמית עוקץ תוך ניצול תמימותם ומצוקתם ושימוש במר אלוק שותף התובעת (סעיף 58 לסיכומי הנתבעים). דרך הילוכם של הנתבעים כלפי התובעת בזמן אמת אינה מלמדת על כך שסברו שהתובעת מבצעת כלפיהם תרמית. התנהגות הנתבעים מתיישבת יותר עם טענת התובעת כי הכספים הועברו למר אלוק על דעתם של הנתבעים ולפי בקשתם. סכום ההחזר בגין ההלוואה הראשונה ובכלל, ששילמו הנתבעים לתובעת לטענת התובעת, הנתבעים החזירו על חשבון ההלוואה הראשונה סך של 87,720 ₪ בלבד (סעיף 19 לתצהיר עדות ראשית של מנהל התובעת מר כורש), ועל חשבון ההלוואה השנייה סכום מצטבר של 23,700 ₪ (סעיף 18 לתצהיר מר כורש). סך הכל, סך של 111,420 ₪. לטענת הנתבעים, הם שילמו לתובעת סך של 111,420 ₪ עבור פירעון ההלוואה הראשונה ואין לייחס את התשלומים של 23,700 ₪ לטובת ההלוואה השנייה שלשיטתם לא קיבלו מהתובעת כלל. בנוסף, טוענים הנתבעים כי החזירו לתובעת על חשבון ההלוואה סכומים נוספים של 40,350 ₪ ו-20,000 ₪ (סעיף 55 לסיכומי הנתבעים). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לגבי החזרי הסכומים על ידי הנתבעים, אני סבור כי הנתבעים החזירו לתובעת סכום מצטבר בסך של 111,420 ₪. עם זאת, מתוך הסכום הנ"ל, הוחזר ע"י הנתבעים בהתייחס להסכם ההלוואה הראשון סך של 87,720 ₪ בלבד (ראה נספח ז' לתצהיר הנתבעים). איני מקבל את טענת הנתבעים בדבר החזר של סכומים נוספים בסך של 40,350 ₪ ו-20,000 ₪, הכל כמפורט להלן. בתצהירי עדות ראשית שהוגשו מטעם הנתבעים, טענו הנתבעים כי החזירו לתובעת סך של 114,420 ₪ (והכוונה לסך של 111,420 ₪ בהסתמך על מכתב ב"כ התובעת - ראה סעיף 36 לתצהיר הנתבע 1) ובנוסף טענו כי אין ספק שקיימים תשלומים נוספים אשר אין באפשרותם לזכור הואיל ונעשו במזומן ישירות לחשבון התובעת. לטענת הנתבעים הוכח על ידם כי הם שילמו שני תשלומים נוספים, האחד בתאריך 10/1/03 בסך של 40,350 ₪ והשני - סכום נוסף של 20,000 ₪ שהופקדו לחשבון התובעת ביום 27/9/02. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לא שוכנעתי כי הסכומים הנ"ל שולמו כהחזרים לתובעת בגין הסכם ההלוואה הראשון. לעניין התשלום של 20,000 ₪ ביום 27/9/02, הנתבעים הפנו למש/1 (פרוטוקול דיון מתאריך 25/11/04 בפני כב' השופט שוורץ) ולטענתם, ניתן ללמוד מעמ' 9 לפרוטוקול הדיון הנ"ל, כי הייתה העברה של 20,000 ₪ לחשבון התובעת בנוגע להסכם ההלוואה הראשון. הדיון הנ"ל לא נערך בפני מותב זה ואין באפשרות ביהמ"ש ללמוד מסעיף 56 לסיכומי הנתבעים, מי העביר את הסכום לחשבון התובעת ובאיזה הקשר. יצוין, כי הסכם ההלוואה הראשון נחתם ביום 20/5/02 וכי ההחזר החודשי על פיו נקבע על סך של 10,015 ₪ (ראה נספח א' לתצהירו של מר כורש). אין זה סביר שהנתבעים יתנדבו להעביר סכום של 20,000 ₪ אל התובעת ביום 27/9/02, שלושה חודשים בלבד לאחר מועד ההחזר של התשלום הראשון על חשבון הסכם ההלוואה הראשון (בתאריך 20/6/02) וכאשר מדובר בסכום כפול מסכום ההחזר החודשי על פי הסכם ההלוואה הראשון. ובמיוחד, שלגרסת הנתבעים הם קיבלו מהתובעת סך של 70,000 ₪ בלבד במקום את סכום ההלוואה בסך של 200,000 ₪ שהיו אמורים לקבל על פי הסכם ההלוואה הראשון. לעניין התשלום בסך של 40,350 ₪ בתאריך 10/1/03. אין חולק שבתאריך 10/1/03 בוצעה העברה או הפקדה של סכום של 40,350 ₪ ע"י גב' הראל אסנת שהיא ביתם של הנתבעים 1 ו-3 לחשבון התובעת (ראה נספח יג' לתצהיר מר כורש). המחלוקת היא האם ההעברה של הסכום הנ"ל מתייחסת להחזרים להסכם ההלוואה הראשון. אני מקבל את עמדת התובעת כי הסכום הנ"ל אינו עבור החזרים בגין הסכם ההלוואה הראשון. טענת הנתבעים כי מדובר בהחזר של סכום על חשבון הסכם ההלוואה הראשון אינה מתיישבת עם הטענות הקשות של הנתבעים כלפי העוקץ והמרמה שהפעילה כלפיהם התובעת. לפי סעיפים 51-48 לתצהיר הנתבעת 3 וסעיפים 52-49 לתצהיר הנתבע 1, בחודש 1/03 מצב הדברים היה כזה שנכון לאותו מועד, התובעת ביצעה כלפי הנתבעים תרמית כפולה. לגרסת הנתבעים, הנתבע 1 פנה למנהל התובעת לקבלת יתרת הכספים בגין הסכם ההלוואה הראשון בסך של 130,000 ₪ שמעולם לא נמסרו לנתבעים, במישרין או בעקיפין ואז שיכנעה התובעת את הנתבעים לחתום על הסכם ההלוואה השני (בתאריך 5/11/02) ובתמורה תעביר התובעת אל הנתבעים את יתרת ההלוואה הראשונה בסך של 130,000 ₪ ואת ההלוואה השנייה בסך של 70,000 ₪, וסך הכל 200,000 ₪. לטענת הנתבעים באותו שלב של חתימת הסכם ההלוואה השני הם היו במצב של "ייאוש טוטאלי" (סעיפים 52-51 לתצהירי הנתבעים). לשיטת הנתבעים גם לאחר חתימת הסכם ההלוואה השני הם לא קיבלו דבר מהתובעת על חשבון 200,000 ₪ שהיו זכאים לקבל. אין זה מתקבל על הדעת שבמצב דברים כזה, כאשר הנתבעים חותמים על הסכם ההלוואה השני בתאריך 5/11/02 במצב של ייאוש טוטאלי וגם לאחר מכן לא מקבלים דבר, חודשיים לאחר מכן בתאריך 10/1/03 הם ישלמו לתובעת סכום נוסף של 40,350 ₪ על חשבון ההלוואות שהיו אמורים לקבל ולא קיבלו. עמדת התובעת כי מדובר בהחזר של סכום שאינו קשור בהסכמי ההלוואה שנחתמו עם הנתבעים עדיפה על עמדת הנתבעים שפעם אחר פעם רומו ע"י התובעת ועדיין לשיטתם, מתנדבים להגדיל את סכומי ההחזרים החודשיים בגין כספי הלוואות שברובם המכריע לא הועברו אליהם לשיטתם. בהקשר זה יצוין כי מערכת היחסים שהייתה בין מר אלוק לבין הנתבעים לא נפרסה בפני ביהמ"ש במלואה ולפיכך, אין מקום לדחות את עמדת התובעת כי הסכום הנ"ל הועבר אל התובעת ע"י הנתבעים עבור מר אלוק. אין זה סביר גם שהנתבעים לא זכרו ולא פירטו שהחזירו את הסכום המשמעותי הנ"ל לתובעת כהחזר על חשבון הסכם ההלוואה הראשון בתאריך 10/1/03 וזאת כאשר ההתנגדות מטעמם הוגשה מספר חודשים לאחר מכן, בחודש 7/03. בנוסף, הנתבעים לא חלקו בזמן אמת על מכתב ב"כ התובעת שנשלח אליהם ביום 9/4/03 (שלושה חודשים בלבד לאחר ביצוע התשלום הנ"ל לתובעת) ובו לא צוין החזר הסכום הנוסף של 40,350 על חשבון ההלוואות. העובדה שהתובעת מקבלת כספים מגורם אחד (גב' הראל אוסנת) וזוקפת אותו לטובת גורם שני בכרטיסו (מר אלוק) אינה לטובת התובעת. אין ספק שעדיף וראוי היה שהתובעת תסדיר ענייניה באופן שהגורם המעביר את הכספים לחשבונה הוא שיזוכה. מצד שני, טענת התובעת, כי היא מזכה את הלקוח המודיע לה על ההפקדה לחשבונה אינה בלתי מתקבלת על הדעת. נכון הדבר, כי על פי ההלכה הפסוקה כאשר נתבע טוען טענת פרעתי והתובעת מודה שקיבלה כסף לשם פירעון חוב אבל לטענתה מדובר בחוב אחר ושונה מן החוב נשוא התביעה, אזי על התובעת הנטל להוכיח שהנתבע היה חייב חוב אחר מזה שעליו נזקף התשלום. למרות האמור לעיל ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מעדיף את עמדת התובעת על עמדת הנתבעים מאחר וטענות הנתבעים אינן עולות בקנה אחד עם ניסיון החיים ועם טענותיהם לגבי המרמה שביצעה כלפיהם התובעת, הן לאחר הסכם ההלוואה הראשון והן לאחר הסכם ההלוואה השני בכך שלא העבירה אליהם את כספי ההלוואות במלואן. בנוסף, טענת הנתבעים כי החזירו לתובעת על חשבון הסכם ההלוואה הראשון סך כולל של 171,770 ₪ (סכום הכולל את שני התשלומים בסך של 40,350 ו-20,000 ₪, ראה סעיף 57 לסיכומי הנתבעים) כאשר לשיטתם הם קיבלו מהתובעת סכום של 70,000 ₪ בלבד מסכום ההלוואה בסך של 200,000 ₪ בגין הסכם ההלוואה הראשון, מחריפה את חוסר הסבירות וחוסר ההגיון בטענותיהם. כיצד ייתכן, שגורם כלשהו שצד אחר מרמה אותו ולא מעביר אליו את החלק הארי של ההלוואה, יחזיר על חשבון ההלוואה שלא קיבל בתוך מספר חודשים סכום הגדול משמעותית מהסכום שקיבל בפועל. לפיכך, איני מקבל את טענת הנתבעים לגבי החזר הסכומים בסך של 40,350 ₪ ו-20,000 ₪ לתובעת בגין הסכם ההלוואה הראשון. בכל הנוגע למחלוקת לגבי החזר סכום בסך של 23,700 ₪ על חשבון ההלוואה השנייה (מתוך הסכום הכולל של ההחזר בסך של 111,420 ₪), מנספח יג' לתצהיר עדות ראשית של מר כורש עולה, כי בוצעו שתי העברות, כל אחת בסך של 7900 ₪ לחשבון התובעת ע"י מר הראל בועז בתאריכים 1/12/02 ו-1/1/03 (ההעברה הראשונה בוצעה במזומן והשנייה באמצעות הפקדת שיק). בסעיף 18 לתצהירו, העיד מר כורש כי הנתבעים פרעו על חשבון ההלוואה השנייה סך של 23,700 ₪, כלומר סכום השווה לשלושה החזרים חודשיים, כל אחד בסך של 7900 ₪ וזאת על פי סעיף 4.ד להסכם ההלוואה השני (ראה נספח י' לתצהיר מר כורש). הנתבעים בתצהיריהם הסתמכו על מכתבו של ב"כ התובעת מיום 9/4/03 לביסוס טענתם בדבר החזר סך של 111,420 ₪ לתובעת (ראה למשל סעיף 35 לתצהיר עדות ראשית ונספח ז' לתצהיר הנתבעת 3 וראה גם סעיף 36 לתצהיר הנתבע 1 - בטעות נרשם בתצהירי הנתבעים סכום של 114,420 שעה שחישוב פשוט של הסכומים בנספח ז' מראה שמדובר על סכומי החזר בסכום כולל של 111,420). בפסק הדין בתיק אזרחי 19920/04, קבע כב' השופט שוורץ כי לא הוכח להנחת דעתו תשלום כספי ההלוואה השנייה בפועל לנתבעים. עם זאת, עולה מפסק הדין שבפני כב' השופט שוורץ הוכח כי היו שני תשלומי החזר בגובה ההסדר החוזי המוסכם ע"י הנתבעים לתובעת (סעיף 9 לפסק הדין, וכזכור הדיון בפני כב' השופט שוורץ עסק בהסכם ההלוואה השני). לאור האמור לעיל ונוכח הזהות בין ההחזר החודשי על פי הסכם ההלוואה השני לסכום התשלום שהועבר ע"י הנתבעים (כל תשלום בסך של 7900 ₪), אני סבור שההחזר בסך של 23,700 ₪ (כטענת התובעת במכתבה שעליו הסתמכו גם הנתבעים) אכן בוצע בפועל בהתייחס להסכם ההלוואה השני. נוכח כך, אין להפחית סכום זה במסגרת תביעה זו המתייחסת לשטר חוב שניתן במסגרת הסכם ההלוואה הראשון. בפני הנתבעים פתוחה הדרך לפעול על פי הדין לקבלת הסכום הנ"ל בסך של 23,700 ₪ מהתובעת, שהרי גם התובעת אינה חולקת שסכום זה שולם לה. אשר על כן, הסכום שהנתבעים החזירו לתובעת על חשבון הסכם ההלוואה הראשון נשוא התביעה בפני עומד על סך של 87,720 ₪ בלבד. בהקשר זה יצוין כי שני הצדדים לא פירטו את התאריכים המדויקים של התשלומים של הסכום הנ"ל. לגרסת התובעת, הנתבעים שילמו עד חודש 1/03 את ההחזרים החודשיים על פי הסכם ההלוואה הראשון כסדרם (עמ' 10 לסיכומי התובעת). תחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, הפרתו והשלכות ההפרה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 (להלן - חוק הלוואות חוץ בנקאיות) חלות על עניינינו. איני מקבל את טענת התובעת, כי חוק הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל בענייננו מאחר וההלוואות ניתנו למטרות מימון עסקי לתאגיד ולבעלי שליטה בו. הגדרת "לווה" בסעיף 1 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות הינה כדלקמן: "למעט תאגיד". על פי הסכם ההלוואה הראשון, עסקינן בשלושה לווים מהם שניים בשר ודם והשלישי תאגיד. ההליכים נגד כל השלושה מתנהלים באופן אישי ואין מדובר בערבים. שלושת הנתבעים חתומים הן על הסכם ההלוואה והן על שטר החוב כעושי השטר. הסכם ההלוואה נוסח ע"י התובעת שעיסוקה במתן הלוואות וככל שהייתה מעוניינת בכך, הייתה יכולה לנסח את ההסכם אחרת ולתת את ההלוואה לתאגיד בלבד. התובעת גם בחרה שלא לחשוף את כרטיס הלקוח המתנהל אצלה ועל שם מי רשמה את ההלוואה בספריה. בנוסף, התובעת שלחה את המכתב מיום 9/4/03 לגבי יתרת החוב נשוא ההלוואה אל הנתבע 1, מר בועז הראל וניתן ללמוד מכך ומדרך ניסוח המכתב הנ"ל, כי התובעת לא הבחינה בין הנתבעים בשר ודם לתאגיד הנתבע. הפסיקה שהובאה על ידי התובעת התייחסה לנסיבות שונות מעניינינו. ההלוואה בענייננו לא ניתנה לתאגיד אלא לשלושת הנתבעים ללא כל אבחנה ביניהם. איני רואה מקום להרחיב את הגדרת לווה המפורטת בחוק להגדרה הכוללת - למעט תאגיד ובעלי השליטה בו וכיו"ב. הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות אינן חלות בעניינינו לאור הוראת סעיף 15 (ב) (1) לחוק הנ"ל ונוכח סכום ההלוואה על פי הסכם ההלוואה הראשון. התובעת לא מילאה אחר הוראות סעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות במועד הגשת הבקשה לביצוע שטר החוב בלשכת ההוצל"פ. כך למשל, התובעת לא צירפה לבקשת הביצוע את הסכם ההלוואה הראשון וכן לא פירטה בבקשה את אופן חישובו של הסכום שתשלומו נדרש. בנוסף, לא פירטה פרטים נוספים כגון התשלומים ששילם הלווה לפירעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום; את התשלומים בפיגור וריבית הפיגורים ביחס אליהם שנצברו עד למועד הגשת התובענה ועוד. בחוק הלוואות חוץ בנקאיות לא נקבעה סנקציה לגבי הפרת סדרי הדין על פי סעיף 8 לחוק. משעה שניתנה לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה שהוגשה נגדם, איני סבור שיש לדחות את התביעה בגין הפרת הוראת סעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות במועד הגשת בקשת הביצוע. עם זאת, תובעת שאינה פועלת על פי הוראות סעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, מנועה מלטעון הרחבת חזית נגד טענות של הנתבעים העולות בתצהירי עדות ראשית לראשונה לעומת התצהירים התומכים בהתנגדות. אין בכך לגרוע מפגיעה אפשרית במשקל הטענות של הנתבעים, הכל לפי סוג הטענה הספציפית. התובעת טענה להרחבת חזית מצד הלווים (נתבעים) גם לגבי טענות חדשות שלא נטענו בתצהירי עדות ראשית והועלו לראשונה לאחר הגשתם. ככל שטענות אלה קשורות להפרות של הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות, כמו למשל אי פירוט כתובת התובעת בהסכם ההלוואה כנדרש על פי החוק וכאמור בענייננו, איני מקבל את טענות התובעת, וזאת לאור מחדליה הדיוניים באופן הגשת בקשת הביצוע וגם נוכח אי קיום הוראות החוק לגופן. זאת ועוד, לפי סעיף 17 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, הוראות החוק יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד אלא אם כן הותנה עליהן לטובת הלווה. בנוסף, אי ציון כתובת התובעת בהסכם ההלוואה, עולה מהעובדות והמסמכים שהוצגו בפני ביהמ"ש ע"י שני הצדדים לרבות התובעת. התובעת לא מסרה חלק מהפרטים שהיה עליה לפרט במסגרת בקשת הביצוע, גם במהלך המשפט. כך למשל, התובעת לא פירטה את מועדי התשלומים ששילם הלווה לפירעון ההלוואה בסך של 87,720 ₪. התובעת גם לא פירטה את החלוקה בכל תשלום ותשלום בין סכום ההלוואה לסכום הריבית. טענת הנתבעים, כי סברו, לאור הצהרת מנהל התובעת, שיקבלו הלוואה חוץ בנקאית בתנאים יותר טובים מהתנאים בבנק, היא טענה שקשה לקבל. מצד שני, אין להתעלם מכך שהנתבעים העמידו נכס מקרקעין (נספח יט לסיכומי הנתבעים) כבטוחה לטובת ההלוואה. לפיכך, לא ניתן לקבוע, האם בזמן אמת ולמרות מצבם הכלכלי הקשה, הנתבעים היו מקבלים הלוואה מבנק מסחרי כנגד הבטוחה ובאלו תנאים. מצב הדברים הוא, שהנתבעים קיבלו ההלוואה מהתובעת. טענת התובעת כי הנתבעים ידעו את שיעורי הריבית וחתמו במספר מקומות הן על הסכם ההלוואה והן על שטר החוב נכונה. אולם, ככל שיתברר, שהתובעת, בניגוד להצהרותיה וטענותיה לא קיימה את הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות במלואן, אין לה להלין אלא על עצמה ולא לבוא בטענות לנתבעים. מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק הנ"ל כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הנתבעים להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה ובמיוחד שלשיטת התובעת (המלווה) עסקינן במסקנות ברורות וחישובים פשוטים. אדרבא, אם הכל כל כך פשוט יתכבד המלווה ויקיים את הוראות החוק במלואן. לאחר שקראתי את טענות הצדדים, אני סבור שהתובעת הפרה את חובת הגילוי כאמור בסעיף 3 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות כמפורט להלן: סעיף 3 (ב) (1) - המען המלא של המלווה (התובעת בעניינינו) אינו מצוין בהסכם ההלוואה הראשון. סעיף 3 (ב) (4) - שיעור הריבית בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית בהתאם למועדי פירעון ההלוואה. הסכם ההלוואה הראשון לא פירט את שיעור הריבית השנתי אלא את שיעור הריבית החודשי בלבד בשיעור של 4.5% לחודש כשהריבית המצטברת מדי כל שלושה חודשים מתווספת לקרן מדי כל רבעון. איני מקבל את טענת התובעת, כי מכלול הנתונים בהסכם ההלוואה הראשון כה ברור שניתן לחשב בקלות של כיתה ד' בביה"ס יסודי את שיעור הריבית השנתי (עמ' 13, סעיף 11 לסיכומי התובעת). כך למשל, מנהל התובעת העיד כי לשיטתו, שיעור הריבית על פי הסכם ההלוואה הראשון הוא 27% שנתי וזאת לפי החישוב של 4.5% לחודש כפול 12, חלקי 2 (פרו' 30/10/05, עמ' 15, שורות 30-27). לטענת הנתבעים, שיעור הריבית הנכון בחישוב ריבית דריבית שהיה על התובעת לגלות עומד על 70% (סעיף 16 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים העלו טענה זו כדי לחדד את טענתם שככל שמנהל התובעת אינו יודע לחשב את שיעור הריבית, בוודאי ובוודאי שהנתבעים לא ידעו לעשות זאת במועד חתימת ההסכם. עולה איפוא, כי ההוראה בסעיף 3 (ב) (4) לפיה יש לפרט בהסכם ההלוואה את שיעור הריבית בחישוב שנתי אינה מיותרת וגם לא מולאה בעניינינו. העובדה שהמחוקק בחר לחייב בחוק את המלווה לפרט את שיעור הריבית השנתי, היא בעלת משקל ואין ספק שאדם סביר שרואה שהוא נוטל הלוואה בשיעור ריבית שנתי של כ-70%, הדבר עשוי להוות בפניו תמרור אזהרה ו/או רמזור אדום. ככל שהלווה יבחר להתעלם מתמרור זה, זו זכותו, אך על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות, חובתו של המלווה להעמיד בפניו תמרור זה ובעניינינו, המלווה לא עשה כן. סעיף 3 (ב) (8) - התובעת לא פירטה בחוזה ההלוואה את שיעור העלות הממשית של האשראי. סעיף 3 (ב) (9) - בחוזה ההלוואה אין פירוט והפרדה בין סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום ותשלום. סעיף 3 (ב) (10) - התובעת לא פירטה את מלוא הצעדים שהייתה רשאית לנקוט בשל אי תשלום במועד לעניין מימוש המשכנתא שנחתמה בסמוך לחתימת הסכם ההלוואה הראשון. סעיף 3 (ב) (11) - בהסכם ההלוואה הראשון לא פורט שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית. יתרה מזאת, בהסכם ההלוואה הראשון לא פורט כלל שיעור ריבית הפיגורים, גם לא החודשי. רק בשטר החוב פורט שיעור ריבית הפיגורים החודשי המצטבר מדי חודש וגם שם לא פורט שיעור ריבית הפיגורים השנתי לרבות ריבית דריבית. חישוב מעלה, כי שיעור ריבית הפיגורים השנתי לרבות ריבית דריבית עומד על כ-101.2%. פעם נוספת, היה על התובעת להציב תמרור אזהרה זה בפני הנתבעים הלווים והתובעת, למרות חובתה על פי חוק, לא עשתה כן. אין מדובר בהפרות קלות ערך אלא באי גילוי של פרטים מהותיים לחוזה ההלוואה כאמור בסעיף 9 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות. בנוסף, לאור הוראת סעיף 4 לחוק הנ"ל, נוכח אי קיום חובת הגילוי כאמור לעיל, יחולו הוראות סעיפים 12(ב) ו - 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים). הנתבעים לא הוכיחו שתקנות הגנת הצרכן (פרטי חוזה הלוואה שאינה הלוואה בנקאית), תש"ן - 1989 חלות בענייננו ובהקשר זה ראה הגדרת "צרכן" בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981. בנוסף, התובעת גם הפרה את הוראות סעיף 7 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות לגבי הקדמת מועד הפירעון, מאחר ותוכן מכתבה מיום 9/4/03 (נספח ז' לתצהיר הנתבעים) אינו עונה על דרישות הסעיף הנ"ל (ראה סעיף 23 לסיכומי הנתבעים). המכתב שנשלח ע"י התובעת אל הנתבעים ביום 9/4/03 (נספח ז' לתצהיר הנתבעים) הוא המכתב היחיד שהוצג בפני ביהמ"ש. מכתב זה נשלח 14 יום לפני פתיחת תיק ההוצל"פ ביום 23/4/03. מהמכתב עולה, כי הוא מוען לנתבע 1 בלבד ובכותרת המכתב לא מצוינים הנתבעים 2 ו-3. התובעת לא חויבה לגלות את כרטיס הנתבעים ו/או מי מהם בהנהלת החשבונות שלה אולם סירובה לגלותו נזקף לחובתה מאחר והתובעת לא פרטה בטיעוניה את המועדים של תשלומי ההחזרים וגם לא את המועד המדויק בו הועמדה יתרת ההלוואה לפרעון מיידי. בנוסף לאי הגילוי של פרטים מהותיים לחוזה ההלוואה, התובעת רשמה בבקשת הביצוע של שטר החוב, סכום תביעה שהוא גבוה הרבה יותר גם ליחס לשעורי הריבית על פי הסכם ההלוואה (אשר לא גולו בחישוב שנתי), הכל כמפורט להלן. הנתבעים טענו בסעיף 40 לתצהירם, כי התובעת תבעה מהם ריבית קצוצה של כ-50% בחודש וזאת בהסתמך על טענתם שלא התקבלה, כי החזירו לתובעת תשלומים בסכומים גבוהים יותר מסכום ההלוואה שקיבלו בפועל. נכון שטענות הנתבעים לגבי גובה סכום ההלוואה שקיבלו וסכומי ההחזר ששילמו לתובעת נדחו. עם זאת, מהנתונים והחישובים שיפורטו להלן, עולה כי טענת הנתבעים שהתובעת תובעת מהם ריבית נשך נכונה וזאת בלשון המעטה. סכום ההלוואה על פי הסכם ההלוואה הראשון שניתן לנתבעים לקראת סוף חודש מאי 2002 עמד על סך של 200,000 ₪. הנתבעים החזירו על חשבון הלוואה סך של 87,720 ₪. התובעת לא טרחה לפרט לאורך כל המשפט, איזה חלק מתוך סכום ההחזר שולם על חשבון קרן ההלוואה וכמה על חשבון הריבית. לשיטת התובעת, הנתבעים פרעו את תשלומי ההחזר כסדרם עד לחודש 1/03. בתאריך 9/4/03, שלחה התובעת אל הנתבעים את המכתב ובו ציינה כי מאחר והנתבעים שילמו סך של 87,720 ₪, הרי שיתרת הסכום (לפני ריבית פיגורים) עומדת על סך של 433,060 ₪. בנוסף, צוין שהנתבעים חייבים לתובעת ריבית פיגורים על פי השטר בשיעור של 53,526 ₪. מהנתונים הנ"ל עולה, שריבית הפיגורים שחושבה על ידי התובעת הייתה בשיעור של 6% לחודש בריבית דריבית חודשית וסך הכל 12.36% לחודשיים פיגור. שטר החוב הוגש לביצוע על ידי התובעת בתאריך 24/4/03 (כאחד עשר חודשים לאחר מועד מתן הלוואה) בסכום של 486,586 ₪ שזהו הסכום המצטבר של יתרת הסכום שנותרה לנתבעים לשלם בצירוף ריבית הפיגורים על פי השטר. דרך חישוב זו של התובעת גרמה לכך שבחלוף 11 חודשים ממועד מתן ההלוואה בסך של 200,000 ש"ח (ביום 20/5/02), נדרשו הנתבעים לשלם ביום 23/4/03 סך של 486,586 ₪ וזאת לאחר ששילמו לתובעת משך התקופה הנ"ל סך של 87,720 ₪. לצורך פישוט החישוב, נצרף את הסכום ששלמו הנתבעים לתובעת (87,720) לסכום שהנתבעים נתבעו לשלם (486,586) והסכום המצרפי עומד על סך של 574,306 ₪. כלומר התובעת דרשה מהנתבעים לשלם עבור אחד עשר חודשים ריבית בסכום של 374,306 ₪ (הסכום הכולל שנדרש מהנתבעים בסך של 574,306 פחות סכום ההלוואה הראשונה בסך 200,000). חלוקת הסכום של 574,306 ₪ בסכום של 200,000 (סכום הלוואה), מגלה שמדובר בריבית של כ - 187% לתקופה של 11 חודשים (מ - 22/5/02 עד 23/4/03). בהתאמה ל - 12 חודשים, מדובר בריבית שנתית של 204%. עולה איפוא, כי הריבית השנתית שנדרשו הנתבעים לשלם ביום הגשת התביעה בפני גבוהה בערך: פי 8 משעור הריבית השנתי שהוא לשיטת התובעת 27% על פי הסכם ההלוואה הראשון. פי 3 משעור הריבית השנתי על פי הסכם ההלוואה ( 4.5% לחודש ובחישוב שנתי לרבות ריבית דריבית כ - 70%). (יוער כי 70% הוא הנתון שננקב על ידי הנתבעים בסעיף 16 לסיכומיהם אם כי חישוב מדויק של ריבית דריבית לפי צבירה תלת חודשית עומד על שעור שנתי של 65.95% - א.פ.). פי 2 משעור ריבית הפיגורים השנתי על פי הסכם ההלוואה(6% לחודש ובחישוב שנתי לרבות ריבית דריבית כ - 100%). נוכח הנתונים הנ"ל אני סבור שמדובר בעושק ובהתנהגות בחוסר תום לב של התובעת. אמנם, על פי שטר החוב רשאית הייתה התובעת להעמיד לפירעון מיידי את יתרת שטר החוב הבלתי מסולקת, אך כפי שהומחש לעיל, באמצעות מנגנון זה, הוגשה התביעה על סכומים המשקפים ריבית גבוהה הרבה יותר אפילו מריבית הפיגורים השנתית על פי הסכם ההלוואה. על התובעת היה לגלות נתון זה לנתבעים בצורה ברורה במסגרת הסכם ההלוואה הראשונה - כלומר לגלות לנתבעים כי במצב של פרעון מוקדם (בתלות במועד הפרעון) יגבו מהם שעורי ריבית גבוהים הרבה יותר. לשם המחשת דרך הילוכה של התובעת, תוצג הדוגמא הבאה. במצב דברים שהנתבעים לא היו משלמים כל תשלום על חשבון החזר ההלוואה הראשונה, הרי שעל פי הניסוח בשטר החוב, התובעת הייתה זכאית להעמיד לפירעון מיידי את מלוא סכום שטר החוב בסך של 520,780 ₪ מיד לאחר אי תשלום שני תשלומים במועדים הנקובים בהסכם ההלוואה הראשון. כלומר, התובעת הייתה מגישה לביצוע את שטר החוב בחודש 08/02 על סך של 520,780 ₪ לפני תוספת ריבית פיגורים וזאת לאחר שהנתבעים לא היו משלמים את שני התשלומים הראשונים בתאריכים 20/6/02 ו-20/7/02. במצב דברים כזה, הנתבעים היו נדרשים לשלם ריבית של כ-150% על תקופה של שלושה חודשים. נתון זה עולה מחלוקת הסכום הרשום בשטר החוב (520,780 ₪) לסכום ההלוואה הראשונה (200,000 ₪). יתירה מזו. התנהגות התובעת אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 7 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות במובן זה שהתובעת לא העמידה את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי אלא את הסכום הנקוב בשטר החוב ובאופן זה, הגדילה את התביעה במאות אלפי שקלים ושיעור הריבית השנתי המגולם בתביעתה, עולה בהרבה על שיעור הריבית הנקוב בהסכם ההלוואה הראשון ו/או על שיעור הריבית השנתי לשיטתה. המנגנון הנ"ל של העמדת יתרת שטר החוב הבלתי מסולקת לפירעון מיידי, הינו תנאי שאינו מתאים להוראת סעיף 7 לחוק. סעיף 7 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות מתייחס לפירעון של יתרת ההלוואה המוגדרת בס"ק 7(ו) לחוק - יתרת סכום ההלוואה בצרוף הריבית שנצברה עד למועד ההעמדה לפרעון מיידי. בענייננו, התובעת באמצעות המנגנון של העמדת יתרת שטר החוב לפרעון, תובעת מהנתבעים במועד הגשת התביעה את יתרת ההלוואה בצרוף הריבית לכל תקופת ההלוואה (בענייננו תקופת ההלוואה היתה אמורה להסתיים למעלה משלוש שנים לאחר הגשת התביעה) ובנוסף ריבית פיגורים על כל הסכום הנ"ל החל ממועד הגשת התביעה. התנהגות התובעת מהווה גם הפרה של סעיף 3 (ב) (10) לחוק הלוואות חוץ בנקאיות מאחר והמנגנון הנ"ל לא פורט בהסכם ההלוואה הראשון אלא בשטר החוב בלבד. הנתבעים טענו נגד שעור הריבית המגולם בסכומים שנתבעו לשלם על ידי התובעת, ולא טענו כי התנאי בשטר החוב בדבר מנגנון העמדת יתרת שטר החוב לפרעון מיידי אינו מתאים להוראת סעיף 7 לחוק כאמור לעיל. עדיין, נוכח כך שהנתבעים טענו כנגד שעור הריבית המגולם בסכום התביעה, ובהתחשב בכך שהמנגנון הנ"ל לא גולה בהסכם ההלוואה והחשוב מכל, שהוראות החוק הנ"ל יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד, בית המשפט לא יתעלם מהפרת הוראות החוק על ידי התובעת. זאת, מאחר וההפרה הנ"ל משמעותית ביותר לגבי גובה סכום התביעה ושעור ריבית הנשך הגלום בה. למען הסר ספק יובהר כי בית המשפט היה מגיע לאותה תוצאה גם אם התנאי הנ"ל שאינו מתאים להוראת סעיף 7 לחוק לא היה עולה בענייננו. אי גילוי הפרטים המהותיים חמור כשלעצמו. דרך התנהלותה של התובעת באי גילוי הפרטים המהותיים לפי סעיף 3 לחוק בצירוף העמדת יתרת שטר החוב הבלתי מסולקת לפירעון מיידי להבדיל מהעמדת יתרת ההלוואה לפירעון מיידי, מהווה התנהגות בחוסר תום לב ועושק, וזאת בלשון המעטה. בה.פ. 503/93 (ת"א) ענבל מידע לתיירות (1983) בע"מ ואח' נ' או.איי.אם חברה להשקעות בע"מ קבע כב' הנשיא וינוגרד: "ככלל וכעיקרון, אין זה מן הראוי כי ביהמ"ש זה יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובוודאי לא בשל תוכנן המוסרי". לפי הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות, הוראות חוק זה יחולו על אף כל ויתור אלא אם כן הותנה עליהן לטובת הלווה (סעיף 18 לחוק). התובעת שעיסוקה במתן הלוואות אמורה למלא אחר הוראות החוק במלואן ובקפידה לרבות גילוי מלוא הפרטים כנדרש בסעיף 3 לחוק. הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות הן ברורות. על המלווה לתת גילוי מלא ומפורט ומשלא יעשה כן, הוא נושא בסיכון כי ביהמ"ש יורה לבטל את חוזה ההלוואה וייתן הוראות שיראו צודקות בנסיבות הענין. הצדדים הפנו לפסקי דין שניתנו במקרים שונים בהם נקבע שהופרה חובת הגילוי על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות ו/או בהתייחס לשיעור ריבית הסכמית והפחתתו. כל מקרה ונסיבותיו. נוכח הקביעה בדבר הפרת התובעת את הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות, לא היה צורך להכריע במחלוקת לגבי תחולת חוק הריבית, תשי"ז - 1957. בעניינינו, אין מדובר בהפרות שוליות של חוק הלוואות חוץ בנקאיות. איני מקבל את טענות התובעת בדבר כך שהנתבעים חתמו, ידעו ויכלו לחשב את החישובים השונים. על התובעת חובה למלא את הוראות החוק נוכח עיסוקה ובפרט שלפי הצהרת מנהל התובעת, היא מקפידה על קיום הוראות החוק. אין לתובעת אלא להלין על עצמה. בנוסף, התובעת הסבורה כי הריבית השנתית על פי הסכם ההלוואה הראשון עומדת על 27%, הגישה את שטר החוב לביצוע על סכום העושק את הנתבעים שהוא גבוה עשרות מונים מהסכום של יתרת ההלוואה הראשונה בצירוף הריבית השנתית. לא ניתן לקבל דרך התנהגות זו. לאור הוראת סעיף 4 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, נוכח אי קיום חובת הגילוי כאמור לעיל, יחולו הוראות סעיפים 12(ב) ו - 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים). בקשת הנתבעים לבטל את הסכם ההלוואה הראשון בגין ההטעיה של התובעת שלא גילתה לנתבעים פרטים שלפי הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות הייתה מחויבת לגלות מתקבלת. בנוסף, לפי הוראת סעיף 9 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות רשאי בית משפט, גם ביוזמתו, להורות על ביטול הסכם הלוואה מקום שלא גולו פרטים מהותיים בחוזה ההלוואה ו/או תנאי בחוזה אינו מתאים להוראות סעיף 7 לאותו חוק. לפי סעיף 9 (ב) לחוק רשאי בית משפט לצוות על השבה ולתת כל הוראה אחרת שתראה צודקת בנסיבות הענין. לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. הסכם ההלוואה הראשון ושטר החוב נשוא בקשת הביצוע, בטלים. תיק ההוצל"פ ייסגר ושטר החוב יושב לנתבעים. ב. הנתבעים ישיבו לתובעת סך של 200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 22/5/02 לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961. מסכום זה יקזזו הנתבעים סך של 87,720 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20/1/03 לפי אותו חוק. סוף דבר עמדת התובעת התקבלה לגבי הסכום שניתן לנתבעים על פי הסכם ההלוואה הראשון וכן לגבי סכום ההחזר ששולם על ידי הנתבעים לתובעת, בגין ההלוואה הנ"ל. עמדת הנתבעים התקבלה ברובה לגבי ההפרות של התובעת את הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות. נוכח האמור לעיל, בהתחשב בהיקף העבודה הרב שהושקע ע"י שני הצדדים, ובכך שטענות שני הצדדים התקבלו בחלקן ונדחו בחלקן, אין צו להוצאות.הלוואה חוץ בנקאיתבנקהלוואהשטרביצוע שטר