בית המשפט ציין כי ההבטחה כי ללקוח בנק יוענק מעמד של "לקוח מועדף", אין בכוחה כדי לשנות את התניות בהסכם בין הצדדים. כלומר, אין בהבטחת מעמד זה יסוד לדרוש - מעבר לתניות החוזיות - הסכמה מפורשת לרכיב כלשהו בשיעור הריבית. יצוין כי, כפי שפסק בית משפט זה, לא ניתן לטעון, על יסוד הבטחה סתמית וכללית למעמד של "לקוח מועדף", כי יוענקו הטבות ספציפיות כלשהן על-ידי הבנק. לכן, טענתם של התובעים בדבר היותם "לקוח מועדף" אינה יכולה לשמש להוכחת חובתם של הנתבעים להעמיד אשראי מעבר למסגרת המעוגנת בהסכמים או לכבד שיקים מבלי שבחשבון מצויים בטחונות המקובלים על הנתבעים. להלן פסק דין בנושא לקוח בנק מועדף: פסק דין בפניי תביעה כספית בסך 817,000 ₪. התובעת 1 הנה חברה פרטית שעיקר עיסוקה בייעוץ מס (להלן: "החברה"). התובע 2 הנו רואה חשבון ובעל משרד רו"ח המספק שירותי ראיית חשבון ללקוחות שונים. במועדים הרלוונטיים העסיק המשרד 4 עובדים (להלן: "המשרד"). התובע 2 הנו גם הבעלים ומנהלה של התובעת 1. הרקע העובדתי - 1. החל מנובמבר 2000, התובע 2 ניהל, בסניף של הנתבע 1 - יד חרוצים בתל אביב (להלן: "הסניף") שלושה חשבונות - 1. חשבון עסקי מס' 204595-409, שייעודו היה ניהול וריכוז כספי הנתבעת 1 (להלן: "חשבון החברה"); 2. חשבון עסקי שמספרו 204625-409 ,ע"ש התובע 2, שייעודו היה ניהול כספי המשרד (להלן: "חשבון המשרד"); 3. וכן חשבון פרטי, שמספרו 123137-105, המשותף לתובע 2 ולרעייתו (להלן: "החשבון הפרטי"). (להלן: "החשבונות"). מסגרת האשראי שאושרה לכל חשבון הייתה: 100,000 ₪ - לחשבון החברה; 50,000 ₪ - לחשבון המשרד; ו- 4,000 ₪ לחשבון הפרטי, אשר בשלב מאוחר יותר הוגדלה ל-30,000 ₪ והוקטנה ל-26,000 ₪. התובעים ניהלו חשבונות גם בבנקים אחרים. 2. התובע 2 הצהיר כי למרות שהחשבונות היו מצויים פעמים רבות בחריגה משמעותית ממסגרת האשראי, הנתבע 1 המשיך לכבד את חיובי התובעים, כך שבין הצדדים התגבש נוהג (להלן: "הנוהג"). התייחסות זו נבעה, לטענת הנתבע 2, עקב היותו לקוח מועדף בשל היקף פעילותו העסקית והיא נמשכה כשנה וחצי החל מפתיחת החשבונות. לימים התחלף מנהל הסניף והחל ממרץ 2002 לתפקיד המנהל מונה הנתבע 2. לטענת התובעים, לאחר כניסתו לתפקיד, החליט הנתבע 2, באופן חד צדדי ושלא כדין, לשנות את הנוהג. עם כניסתו לתפקיד, הנתבע 2 זימן את התובע 2 למספר שיחות. בשיחות שהתקיימו ב - 14.4.02 וכן ב- 22.4.02 הנתבע 2 שוחח עם התובע 2 על החריגות ממסגרת האשראי ועל חוסר ביטחונות (סיכום השיחות - ראה: נספחים יא' ויב' לתצהיר הנתבע 2). בפגישה שהתקיימה ביום 5.5.02 הנתבע 2 הודיע לתובע 2 כי המצב של החריגות ממסגרת האשראי אינו יכול להימשך. הוא דחה את בקשתו של התובע 2 כי שיקים מעותדים שהופקדו בחשבונות החברה והמשרד ישמשו כבטוחות. הנתבע 2 אף סירב לבקשתו של התובע 2 להחזיר לו את השיקים המעותדים על מנת שיוכל על סמך שיקים אלו לקבל אשראי בבנקים אחרים. ביום 2.6.02 , בוטלו מסגרות האשראי בחשבון החברה ובחשבון המשרד. לאחר זאת, אירעו מספר אירועים העומדים בבסיס התביעה - חילול שיק בסך 3,800 ₪ ביום 11.6.02 - 3. האירוע הראשון היה סירוב שיק מס' 0399 בסך 3,800 ₪ אשר הוצג לפירעון ביום 11.6.02, שנמסר לעובד המשרד שפרש, בגין פיצוי פיטורין. לטענת התובע 2 , ביום הפירעון פנה אליו סגן מנהל הסניף, מר דגן (להלן: "סגן המנהל"), לאחר שעות העבודה של הבנקים, בשעה 15:00, והודיע לו כי השיק יחולל, אלא אם כן יפקיד לחשבון, בו ביום, מזומן שווה ערך או ימציא אישור על העברת הסכום לחשבון המשרד מבנק אחר. הסבריו של התובע 2 כי כבר נתן הוראה באותו היום לבנק אחר, בו ניהל חשבון, להעביר את הכספים הנדרשים, לא הועילו וסגן המנהל מסר לו כי היה עליו להעביר את הכספים יום קודם. גם בקשתו של התובע 2 להמתין ליום העסקים הבא ולהימנע מחילול השיק על מנת להימנע מהפגיעה בשמו הטוב לא הועילו. השיק הוחזר מסיבה טכנית. סגן המנהל הצהיר לעניין סירוב השיק כי היות ומסגרת האשראי לחשבון בוטלה כבר מיום 2.6.02, ועל מנת למנוע חילול של השיק שהופקד בחשבון ביום 10.6.02, יום בו חשבון המשרד עמד על יתרת חובה בסך 8,978.99 ₪, הוא התקשר אל התובע 2 והודיע לו כי כדי שהשיק יכובד עליו להפקיד מזומן בחשבון, אך התובע 2, על אף שידע כי הנתבע 1 אינו מוכן עוד להעמיד אשראי, לא הפקיד במועד את הכספים לכיסוי השיק. עוד הצהיר כי השיק הוחזר מחמת פגם טכני שאינו זכור לו. הפרת כללי הסודיות הבנקאית - 4. אירוע נוסף היה התקשרותו הטלפונית של סגן המנהל למשרדו של התובע 2. לטענת התובעים, ביום 15.7.02, סגן המנהל השאיר למזכירתו של התובע 2, הגב' זעפרני, הודעה בנוסח - "תעבירי לבוס שלך הודעה שאני הולך להחזיר לו שיקים ושייצור עמי קשר טלפוני". לטענת התובעים, הפרה זו של כללי הסודיות הבנקאיים גרמה למצג של קשיים כלכליים, לגל שמועות בקרב עובדי המשרד ולפגיעה בשמו הטוב ובמעמדו המקצועי של התובע 2. לעניין זה הצהיר סגן המנהל כי מועד השיחה אינו זכור לו, אך זכור לו כי השיחה התקיימה. בשיחה זו, לטענתו, לפנים משורת הדין, כפי שנהג לעשות גם בפעמים אחרות, פנה אל התובע 2 כדי למנוע החזרת שיק והגבלת החשבון, על מנת שהתובע 2 יפקיד מזומן כנגד השיק שמשך - וזאת היה נחוץ לבצע עד סוף יום העסקים, ולכן הודיעה למזכירתו של התובע 2 כי הוא מבקש ליצור עימו קשר באופן דחוף ומיידי, על מנת שלא ייגרם כל נזק. סגן המנהל הצהיר כי מעולם לא אמר למזכירתו כי הבנק עומד להחזיר שיקים ומעולם לא העביר לה פרטים כלשהם על חשבונותיו של התובע 2 . עוד ציין בתצהירו כי ביום 15.7.02, היום בו לטענת התובעים התקיימה השיחה בינו לבין מזכירתו של התובע 2, כלל לא חזרו שיקים בחשבונות אבני. הפרת הנוהג והחזרת שיק בסך 13,000 ₪ ביום 23.7.02 מסיבת א.כ.מ. - 5. לאחר מכן, התרחש אירוע מרכזי נוסף לתביעה. הנתבע 2 משך שיק מעותד מחשבון המשרד, שמספרו 0376, ע"ס 13,000 ₪, לפירעון ביום 23.7.02. שיק זה נמשך עם עוד שלושה שיקים נוספים - כל אחד מהם ע"ס 13,000 ₪ , לפירעון ב - 23.4.02, 23.5.02 ו-23.6.02. לטענת התובעים, ביום 22.4.02, יום לפני מועד פירעונו של השיק הראשון, נתן הנתבע 2 הוראת ביטול לארבעת השיקים. הוראות הביטול כובדו ע"י הנתבע 1, למעט שיק מס' 376, אשר ביום פירעונו הודיע הנתבע 1 לתובע 2, כי בשל החריגה ממסגרת האשראי לא יכבד את הוראת הביטול והחזיר את השיק מסיבת א.כ.מ. לטענת התובעים, בכך הפר הנתבע 1 את הנוהג בין הצדדים וגרם לפגיעה בשמו של הנתבע 2 ובמשרדו. יש לציין לעניין השיק 376 כי מעיון בנספח ט' לתצהיר התובע 2 ניתן ללמוד כי הוראת הביטול ניתנה רק לגבי שניים ולא לגבי ארבעת השיקים - הנתבע 2 ביקש לבטל רק את שני השיקים שמועד פירעונם היה ב-23.4.02 וב-23.5.02, בנימוק כי שיקים אלו אבדו. משכך, הצהרתו של הנתבע 2 בסעיף 32 לתצהירו כי נתן הוראת ביטול לגבי ארבעת השיקים הנ"ל והפנייתי לנספח ט' התומך לכאורה בהצהרה זו, הנה תמוהה בעיני ויש בה כדי להצביע למצער על חוסר דיוק בדבריו של התובע 2. הנתבע 2 שלל בתצהירו את טענת התובעים בדבר קיום הנוהג בין הצדדים ומסר כי לכל אורך ניהול החשבונות נהגו התובעים למשוך כספים בהעדר כיסוי והוא עצמו ופקידי הבנק האחרים היו מתקשרים אל התובע 2, לפנים משורת הדין, על מנת למנוע מצב של החזרת שיקים מסיבת א.כ.מ. . ביום 6.8.02 נחתמו בין הצדדים הסכמים בדבר הסדרי החוב שבחשבונות החברה והמשרד והחתימה, לטענת הנתבעים, שמה קץ ליחסיו העסקיים של התובע 2 עם הסניף (נספח יז' לתצהיר הנתבעים). הנתבעים תמכו טענה זו גם במכתבו של ב"כ התובע 2 באותה העת לנתבע 1, מיום 24.3.04, (ראה: סעיף 9 לנספח יח' לתצהירו של הנתבע 23) ובו צוין כי התובע 2 החליט במאי 2002 על סיום היחסים העסקיים עם הסניף. לאחר זאת - הפעילות בחשבונות הסתכמה לכיסוי החובות בהתאם למוסכם ובחשבונות לא ניתן עוד אשראי ולא נמשכו כספים. חילול שיק מס' 326 בסך 200,000 ₪ ביום 2.2.04 ותוצאותיו- 6. לבסוף, האירוע המרכזי האחרון העומד בבסיס התביעה התרחש ב - 2.2.04 . החברה משכה לעצמה שיק מספר 974326 ע"ס 200,000 ₪ לפירעון ביום 31.1.04 (להלן: "שיק 326") אותו ביקשה למשוך מחשבונה אצל הנתבע אל חשבונה בבנק דיסקונט. בפועל השיק הוצג לפירעון ביום 2.2.04. עובר לזאת, ביום 18.1.04, הופקדו בחשבון החברה אצל הנתבע 1 שלושה שיקים דחויים בסך מצטבר של 250,000 ₪ - שיק מס' 4902035 בסך 50,000 ₪ לפירעון ב- 28.2.04 משוך על בנק דיסקונט; שק מס' 4902033 בסך 100,000 ₪ לפירעון ב - 31.1.04 משוך על בנק דיסקנט; ושיק נוסף,מס' 2148 בסך 100,000 ₪ לפירעון ב- 31.3.04 משוך על בנק המזרחי. ביום 22.1.04 הופקדו לחשבון החברה אצל הנתבע 1 שני שיקים דחויים נוספים, בסך 200,000 ₪ - 4. שיק מס' 2182 בסך 100,000 ₪ לפירעון ב- 31.5.04; 5. ושיק מס' 2186 בסך 100,000 ₪ לפירעון ב- 31.1.04, שניהם משוכים על חשבונה בבנק המזרחי. (להלן: "שיק מס' 1,2,3,4,5", בהתאמה). קרי, בידי הנתבע 1 היו מופקדים 2 שיקים, מס' 2 ומס' 5, שמועד פירעונם היה 31.1.04, בסך כולל של 200,000 ₪ ועל מועד זה, כאמור, גם היה משוך השיק 326 בסך 200,000 ₪. לטענת התובעים, השיק 326 נועד לכיסוי שלושה שיקים אשר משכה החברה מחשבונה בבנק דיסקונט למוטבים שונים, לפירעון ב- 1.2.04 בסך מצטבר של 199,400 ₪. לאחר שבנק דיסקונט הציג את השיק 326 לגבייה אצל הנתבע 1, ביום 2.2.04 , הנתבע 2 התקשר אל התובע 2 והודיע לו כי לא יכבד את השיק בשל היעדר בטחונות מתאימים, ואף מסר כי מחובתם של התובעים לפנות לבנקים הנמשכים ולהמציא אישורים מוחלטים בכתב בדבר כיבוד השיקים, שאם לא כן - יחולל השיק. התובעים אף טענו, כי לאחר שיחה זו, באותו היום, הנתבע 2 שוב שוחח עם התובע 2 ומסר לו כי הבנקים הנמשכים אישרו את השיקים טלפונית וציינו כי השיקים יכובדו, חרף זאת, עמד הנתבע 2 על דרישתו לקבל האישורים המוחלטים בכתב. בסופו של יום, השיק 326 חולל. בנוסף, התובעים טענו כי הנתבע 2 פנה ביוזמתו לגב' יפית מבנק דיסקונט (להלן: "גב' יפית") והודיע לה כי המחאות החברה נטולות כל כיסוי ואין לכבד המחאות שנמשכו על ידה. לטענתם, כתוצאה מכך חוללו שלושה שיקים בחשבון החברה בבנק דיסקונט והתובע 2 נאלץ להשיג מימון חוץ בנקאי "יקר ומסוכן" כדי "לכבות את השריפה שיצר הנתבע 2". השיק 326 , לאחר שחולל, הופקד בשנית, ביום 3.2.04, וכובד ע"י הנתבע 1, לאחר ששני השיקים (2 ו-5) שבגינם דרש הנתבע 2 את האישורים המוחלטים ואשר נועדו לכיסוי השיק 326, נפרעו מהבנקים הנמשכים לחשבון החברה. לטענת התובעים, אירוע החזרת השיק 326 והתנהגות הנתבעים בעניין גרמו להפצת המידע על החזרת השיק ולפגיעה בשמם של הנתבעים. כתוצאה מכך, איבדו, לטענתם, לקוח, חברת חיים יודוביץ בע"מ, שעמד להתקשר עם החברה לטווח ארוך וצפוי היה להכניס לחברה סך של 250,000 ₪ (25,000 ₪ מדי שנה למשך 10 שנים). שמו ואמינותו של התובע 2, לטענתם, נפגעו אנושות. 7. הנתבע 2 לא חלק על העובדות הנוגעות למועדי ולסכומי השיקים לגבי השיק 326 ושני השיקים (2 ו-5) בסך כולל של 200,000 ₪ שנמשכו מחשבונות הבנקים האחרים על מנת לכסות את השיק 326. עם זאת מסר בתצהירו כי היות ועפ"י הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים), התשנ"ב - 1992, שיק המופקד בחשבון מקבל ערך סופי רק לאחר 3 ימי עסקים מיום הסליקה, ועד אז החשבון מזוכה בסכום השיק "על תנאי" בלבד, שכן בתוך 3 ימי עסקים אלו יש אפשרות שהשיק לא יכובד, הרי ששני השיקים שהוצגו לפירעון ביום 1.2.04 בבנק מזרחי ובבנק דיסקונט (השקים 2 ו-5) לא יכלו לקבל ערך סופי אלא עד לחלוף 3 ימי עסקים והתובעים לא היו רשאים להסתמך על הכספים בגין שיקים אלו, ולכן כיבוד השיק 326 ביום 2.2.04 כמוהו כמתן אשראי. הנתבע 2 הצהיר כי יצר קשר עם התובע 2 ומסר לו כי הנתבע 1 אינו מסכים להעמיד אשראי בסך 200,000 ₪, אך אם יוצג "אישור מוחלט" בכתב - יכבד הנתבע 1 את השיק. במקביל לכך, לטענתו, ביום 2.2.04, התקשרו אליו מבנק דיסקונט וביקשו אישור מוחלט לשיק 326, והוא מסר לבנק דיסקונט כי אינו יכול לתת אישור כזה היות ולא יודע אם יכובדו שני השיקים 2 ו-5 בסך 200,000 ₪ . מבנק דיסקונט ביקשו כי הנתבע 2 יתקשר אליהם עד סוף היום ויודיע האם מאשר את השיק 326. היות ועד סוף היום התובע 2 לא הפקיד אישור מוחלט על שני השקים 2 ו-5 או הפקיד מזומן - הודיע הנתבע 2 לבנק דיסקונט כי השיק 326 לא יכובד. הנתבע 2 הכחיש כי יתכן מצב בו הוא הפר סודיות בנקאית ומסר פרטים על חשבונו של לקוח. לעניין פגיעה בשמו הטוב של התובע 2 הצהיר כי ידוע לו כי לתובע 2 לא היה שם טוב, כפי שהוא טען בתצהירו, וביסס טענתו זו על כתבה מיום 16.7.04 שהתפרסמה באתר עיתון הארץ באינטרנט (נספח כ"א לתצהיר הנתבעים). רכיבי התביעה - 8. התובעים תבעו סך של 817,000 ₪ - עפ"י הפירוט כדלקמן: 300,000 ₪ בגין פגיעה בניהול עסקיהם בשל התנהגות הנתבע 1, עוגמת נפש יומיומית ופגיעה בשמם הטוב ובמוניטין; 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין כל שיק שלא כובד, בין אם ישירות ע"י הנתבעים ובין אם כתגובת שרשרת , סה"כ 5 שיקים שלא כובדו - שני שיקים שהחזירו הנתבעים ושלושה שהוחזרו ע"י בנק דיסקונט כפועל יוצא מזה - ובסך הכל 250,000 ₪; עלויות מימון חוץ בנקאי בסך 17,000 ₪; ואובדן הכנסה בגין אובדן הלקוח עימו עמדו להתקשר - חברת יודוביץ בסך 250,000 ₪. (להלן: "רכיבי התביעה 1-4"). דיון האם הוכח רכיב התביעה הראשון? 9. האם הוכח קיומו של נוהג והפרתו? הנני סבור שלא. אומנם, התובעים הציגו דפי חשבון (נספח ח' לתצהיר התובע) שיש בהם כדי להצביע שאכן היו חריגות ממסגרת האשראי, ולעתים אף חריגות משמעותיות, פי כמה מונים מהמסגרת המאושרת. ברם, התובע 2 עצמו העיד כי לא נאמר לו מפורשות ע"י מנהל הסניף הקודם כי הוא יכול לחרוג ממסגרות האשראי, ומסר כי הוא הסיק את דבר קיומו של הנוהג מכך ש - "המציאות בפועל אישרה את החריגה" (עמ' 14 מיום 22.6.05). התובעים לא הוכיחו כי הובטח להם ע"י מנהל הסניף הקודם כי אותה התנהלות שהתגבשה לדידם לכדי "הנוהג" הנה חלק מההטבות שהובטחו להם. התובעים אף לא הוכיחו כי הובטח להם כי יוכלו להישען על שיקים עתידיים שישמשו כבטוחות לאשראי החורג. יתרה מזאת, העובדה כי על החריגות ממסגרת האשראי שולמה ריבית חריגה, עובדה עליה התובע 2 לא חלק, מלמדת כי החריגות לא היו חלק מהטבה, וגם הנתבע 2 העיד מפורשות כי החריגה לא הייתה הטבת אשראי (עמ' 31 מ- 22.6.05). התובע 2 אף אישר בעדותו כי הנתבע 2 מסר לו, בפגישה מיום 5.5.02 , כי הוא אינו יכול להסתמך על השיקים העתידיים וכי המצב (של החריגה ממסגרת האשראי) אינו יכול להימשך. לכן, בעת התרחשות האירועים אותם מניתי לעיל התובעים לא היו רשאים כלל להסתמך על כך שהנתבע 1 יכבד את חיוביהם במצב של חריגות ממסגרות האשראי, קל וחומר לאחר ביטול מסגרות האשראי. אשר לטענה כי הנתבעים שינו את הנוהג שלא כדין, כאן המקום אף לציין כי בהתבסס על סעיף 2(א) ל חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א - 1981 , לבנק " אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". גם בסעיף 3 לחוזה דביטורי כללי, עליו חתמו התובעים (נספחים ב' ו-ה' לתצהיר הנתבעים), נקבע כי - "הבנק יהיה רשאי בכל עת ומדי פעם בפעם בלי לתת ללקוח כל הודעה או נימוק לכך, לדחות מתן אשראי כלשהו, כולו או מקצתו, או להקטינו או להפסיקו, הכל לפי שיקול דעתו הבלעדי של הבנק וכפי שימצא לנכון". (ראה גם ע"א 323/80 אלתית נ' בנק לאומי, פ"ד לז(2) 673). במספר פסקי דין אף נקבע כי גם אם הסכים הבנק לכבד שיקים בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, אין בכך כדי לחייבו להמשיך ולעשות כן גם בעתיד. ע"א (באר שבע) 1205/00 גבאי נ' בנק מסד, תק-מח 2001(1) 6278; ע"א (י-ם) 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. נ' בנק לאומי, תק-מח 98(4) 3116). לאור זאת, וכיוון שמתן חריגה ממסגרת האשראי היא למעשה מתן אשראי נוסף, הנתבעים היו רשאים לשנות את מסגרת האשראי ואף לא להסכים יותר לכבד שיקים מחוץ למסגרת. זאת ועוד - התובעים טענו כי הנוהג התגבש בשל היותם "לקוח מועדף". ב- ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יאיר ש. שיווק .תק-על 99(3), 270 ,עמ' 274, נקבע כי - "ההבטחה כי ללקוח יוענק מעמד של "לקוח מועדף", אין בכוחה כדי לשנות את התניות בהסכם בין הצדדים. כלומר, אין בהבטחת מעמד זה יסוד לדרוש - מעבר לתניות החוזיות - הסכמה מפורשת לרכיב כלשהו בשיעור הריבית. יצוין כי, כפי שפסק בית משפט זה, לא ניתן לטעון, על יסוד הבטחה סתמית וכללית למעמד של "לקוח מועדף", כי יוענקו הטבות ספציפיות כלשהן על-ידי הבנק (ראה פרשת אמנונים הנזכרת וכן ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם))". לכן, טענתם של התובעים בדבר היותם "לקוח מועדף" אינה יכולה לשמש להוכחת חובתם של הנתבעים להעמיד אשראי מעבר למסגרת המעוגנת בהסכמים או לכבד שיקים מבלי שבחשבון מצויים בטחונות המקובלים על הנתבעים . אשר לעניין שיקים עתידיים עליהם סירבו הנתבעים להישען עם כניסתו של הנתבע 2 לתפקיד - כאמור, לנתבעים שיקול דעת בלעדי באשר לבטוחות אותן יסכים לקבל כנגד העמדת האשראי ללקוח, ולכן, אין בעובדה כי הנתבע 1 הסכים בעבר לכבד את חיובי התובעים כנגד שיקים עתידיים בכדי לחייבו לנהוג בדרך זו גם בעתיד והוא רשאי לשנות את הבטוחות אותן דורש כנגד העמדת האשראי, עפ"י שיקוליו באותה העת. עם זאת, לעניין טענת ב"כ הנתבעים בקשר להסדרי החוב עליהם חתמו התובעים ביום 6.8.02 , אשר בסעיף 6 קובעים כי - "בחתימתו על הסדר חוב זה מוותר החייב על כל טענת הגנה כנגד חובו מאחר ובדק אותו כאמור לעיל." ב"כ הנתבעים טענה, בהתבסס על כך, כי התובעים מנועים מלהעלות כל טענה כנגד התנהלות אשר הובילה לגיבוש החוב, כלומר כל האירועים העומדים בבסיס התביעה, פרט לשיק 326 ותוצאותיו, אשר התרחשו כולם לפני ה-6.8.02. אינני מקבל טענה זו. התביעה כלל אינה בגין טענות "כנגד חובו" של התובע 2, אלא בגין התנהלות הנתבעים ותוצאותיה. בנוגע לשיחה שקיים סגן המנהל עם מזכירת המשרד- מזכירת המשרד, הגב' זעפרני, העידה כי היא זוכרת את יום השיחה - 15.7.02 כיוון שלאחר השיחה עם סגן המנהל התובע 2 הוציא מכתב אותו הדפיסה. היא עמדה בעקביות על כי נאמר לה ע"י סגן המנהל כי עומדים לחזור שיקים. אם כן, בפניי עדות יחידה של גב' זעפרני כנגד עדותו של סגן המנהל. הנני סבור כי לא רק שגרסתה של גב' זעפרני לא הוכחה, אלא שגב' זעפרני אף העידה בפניי לגבי הנסיבות החיצוניות סביב האירוע, שיש בהן כדי לשלול את גרסתה בנוגע לדברים שנאמרו ע"י סגן המנהל. כך למשל, טענו התובעים כי "השמועה פשטה כאש בשדה קוצים". עם זאת, מעדותה של הגב' זעפרני עלה כי בעקבות השיחה בינה לבין סגן המנהל היא לא פוטרה ואף לא הורידו משכרה, וגם לא פוטר בסמוך לכך כל עובד אחר. לכן, אם אכן הייתה "פושטת שמועה" כנטען, הרי שמי שהפיץ שמועה זו הייתה יכולה להיות רק הגב' זעפרני עצמה, שהרי לה, לטענתה, נאמרו הדברים בדבר החזרת השיקים. ומשלא פעל התובע 2 כנגדה, על שגרמה להפצת שמועה הרסנית, יש בכך כדי לפגום באמינות גרסתה. גם בעובדה כי הגב' זעפרני העידה כי אינה מכירה את חברת אבניאל, אלא רק שמעה עליה (עמ' 4 מיום 22.6.05), וזאת בעת שהתובע 2 העיד כי חברת אבניאל והמשרד מצויים באותה כתובת ואף הגב' זעפרני היא זו שעונה לטלפונים של החברה (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 22.6.05) - יש כדי לפגום באמינותה. התובע 2 עצמו העיד בפניי כי למיטב ידיעתו לא חזרו שיקים ביום 15.7.02 - מועד לגביו נטען כי התקיימה השיחה (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 33.6.05) וכי לא היה משבר נקודתי על שיק ספציפי. לכן, גם בעובדה זו יש חיזוק לגרסת סגן המנהל. לאור האמור לעיל - לא הוכחה הטענה בדבר הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמם של התובעים בגין השיחה בין המזכירה לבין סגן המנהל. לעניין האישור המוחלט אותו דרש הנתבע 2 בגין השיק 326 - על אף שסגן מנהל העיד כי אינו מכיר נוהל של הוצאת אישור מוחלט בכתב (עמ' 3 מיום 7.7.05) וכי "אין נוהל אבל יש מציאות" (שם) ועל אף העובדה כי הנתבע 2 לא הצביע על הנוהל שהוא סבור היה כי עומד בבסיס הדרישה לאישור מוחלט בכתב - הרי שאף אם הדבר הוא חריג, לא הוכח כי אינו מקובל כליל בנוהג הבנקאי ולכן, במצב בו הבנק נדרש להעמיד אשראי בסך 200,000 ₪ - שכן כיבוד השיק 326 בטרם קיבלו שני השיקים עליהם ביקשו התובעים להסתמך ערך סופי - כמוהו כהעמדת אשראי - הרי שדרישת הנתבעים לאישור מוחלט בכתב הנה לגיטימית ונועדה להיטיב עם התובעים ולמנוע מצב של החזרת השיק מסיבת א.כ.מ.. לעניין הנוהג הבנקאי לקבל אישורים בעל פה , הרי שבכך שהבנק מסתפק באישור בע"פ הוא נוטל על עצמו סיכון וזהו שיקול דעת בלעדי של הבנק לקבוע מתי יהיה מוכן לעמוד בסיכון ומתי לאו. סיכומו של דבר - הנני סבור כי רכיב התביעה הראשון - לא הוכח. האם הוכח רכיב התביעה השני ? 10. א. הטענות בדבר השיק 376 בסך 13,000 ₪ - השיק הוצג לפירעון ביום 23.7.02. אין מחלוקת כי ביום הצגת השיק לפירעון מסגרת האשראי כבר בוטלה וכי החשבון עמד ביתרת חובה של 16,086.46 ₪ (דף חשבון 22 בחשבון החברה - נספח ח' לתצהיר הנתבע 2). התובע 2 הצהיר כי כבר בשנת 2002 הנתבע 1 גרם לפגיעה בשמו הטוב בשל החזרת השיק. עם זאת, כפי שאנו למדים מעדותו של התובע 2 עצמו, חברת יודוביץ הייתה , לטענתו, על סף התקשרות עימו בשנת 2004 ולכן, ניתן להסיק מכך לשיטתם של התובעים כי לתובע היה, כשנה וחצי לאחר החזרת השיק, שם טוב, שלא מנע מחברת יודוביץ לרצות ולהתקשר עימו. גם בעובדה עליה העיד התובע 2 בחקירתו, כי בנקים אחרים העמידו לו אשראי סולו (בתקופה שלאחר החזרת השיק) (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 22.6.05) - יש כדי להעיד כי שמו הטוב לא נפגע. היות ואין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדה כי בעת שהשיק הוצג לפירעון החשבון היה ביתרת חובה ובמועד זה מסגרת האשראי כבר הייתה מבוטלת - איני מוצא כל פגם בהתנהגותו של הנתבע 1 בכך שסירב לכבד את השיק ודרש להפקיד כנגדו מזומן. זאת ועוד - כחודש לפני החזרת השיק 376 מהסיבה א.כ.מ. - הוחזר השיק מס' 399 אותו משך הנתבע 2 מחשבון המשרד בגין פיצויי פיטורין לעובד המשרד וכבר אז נדרש התובע 2 להפקיד מזומן על מנת שהשיק יכובד (סעיף 24 לתצהיר התובע 2). לכן, במועד החזרת השיק 376 התובע 2 ידע גם ידע כי אין הנתבע 1 מוכן לכבד עוד שיקים שלו בהעדר כיסוי מתאים, עם זאת לא דאג לכיסוי השיק! לעניין השיק 376 ב"כ הנתבעים טענה בסעיף 86 לסיכומיה כי בסעיף 1 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א- 1981 נקבע כי שיק שאין לו כיסוי יוחזר מסיבת א.כ.מ. . קראתי את הסעיף ולא מצאתי בו זכר לדברים אלו, פרט לעובדה כי בסעיף 1, שהנו סעיף ההגדרות, נקבע כי - "שיק שסורב" - שיק שהוצג לפרעון בתאריך הנקוב בו או אחריו, והבנק סירב לפרעו מחמת שלא היתה יתרה מספקת בחשבון והוא לא היה חייב לפרעו מכוח הסכם עם המושך, ואין נפקא מינה אם היתה סיבה נוספת לסירוב או אם ניתנה הוראת ביטול. לכן, לא ברור היכן כטענת עורכת הדין הנכבדה בסעיף 86 לסיכומיה "החוק קובע במפורש כי גם אם ניתנה הוראת ביטול לא ניתן להחזיר את השיק רק מחמת הביטול, ויש להחזירו גם מסיבת א.כ.מ". עם זאת, כפי שהסברתי לעיל, לא הוכח כי השיק הוחזר שלא כדין ולכן הנני דוחה את רכיב התביעה בגין השיק 376. ב. לגבי הטענות בדבר השיק 326 בסך 200,000 שהוצג לפירעון ביום 1.2.04 - השיק הוצג לפירעון בה בעת שבחשבון לא היו כספים ולא הייתה מסגרת אשראי. התובעים התבססו על שני השיקים 2 ו-5 שנמשכו מחשבונותיהם בבנק דיסקונט ובבנק מזרחי. עם זאת, כפי שכבר ציינתי, במועד בו הוצג השיק 326 לפירעון לא היה ערך סופי לשני השיקים הללו, שכן הם קיבלו ערך סופי רק ביום 4.2.05 ועובר למועד זה כיבוד השיק 326 משמעותו היה מתן אשראי, אותו הנתבעים לא היו חייבים להעמיד לתובעים. לכן, משהוחזר השיק כדין - אין לטעון כי החזרתו מסיבת א.כ.מ. מהווה פגיעה בשמם הטוב של התובעים. ג. לא הוכח ע"י ראיות ממשיות כלשהן כי שמו של הנתבע 2 פורסם בדרך כלשהי בגין החזרת השיקים מסיבת א.כ.מ. ולא הוכח כי החזרת השיקים מסיבת א.כ.מ. גרמה לנתבע 2 להיות מוגבל בחשבון וכתוצאה מכך פורסם שמו בהתאם לדרישת סעיף 3 א לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א- 1981 בדבר ההודעה על הגבלה. התובע 2 העיד בחקירתו כי בעקבות האירוע השתנה יחסם של בנק דיסקונט ובנק מזרחי כלפיו (סיפא עמ' 22 תחילת עמ' 23 מיום 22.6.05), ובנוגע לשאלה האם השם נפגע בשוק (העסקי) ענה כי מניסיונו עם לקוחותיו שחזרו להם השיקים - לקוחות אלו נתקלו בסירוב לקבל אשראי נוסף בבנק אחר או נתקלו בסירוב חלקי, עם זאת, בפועל הדבר לא קרה לו עצמו, פרט לאירועים בקשר לבנק המזרחי או חברת יודוביץ. עדות זו עומדת בסתירה לעדותו כי קיבל מבנק המזרחי אשראי סולו בסך 200,000 ₪. עוד העיד התובע 2 כי כוונתו בפגיעה בשמו הטוב הנה לגבי "אופציה של פגיעה כללית במוניטין" שלו!! (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 22.6.05). ד. לעניין טענתו של הנתבע 2 כי לתובע 2 לא היה שם טוב - בקשר לכתבה שפורסמה (נספח כא' לתצהיר התובעים) טען התובע 2 בעדותו כי אין בחקירתו (עליה דווח בכתבה) כדי לפגוע בשמו הטוב. כתבה זו, עליה ביסס הנתבע 2 את טענתו בתצהירו כי ידוע לו כי לתובע 2 לא היה שם טוב - הנה עדות שמיעה ולא הובאו ראיות אחרות בנוגע לכך, ולכן אין לקבלה. ה. לעניין הטענה כי הנתבע 2 מסר לבנק דיסקונט כי אין לכבד שיקים של התובעים - התובע 2 גם העיד כי שמע מגב' יפית בבנק דיסקונט, עימה היה בקשרי עבודה לאורך תקופה (סיפא עמ' 27 תחילת 28 לפרוטוקול מיום 22.6.05) על כי הנתבע 2 מסר לבנק דיסקונט כי אין לכבד המחאות של החברה וכי הוא עצמו אינו מכבד המחאות של החברה. גב' יפית לא הובאה להעיד בעניין, ולכן בפנינו עדות שמיעה בלבד. נתבע 2 בחקירתו הכחיש כי הוא זה שפנה לבנק דיסקונט (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 2.6.05). עם זאת, כאשר הופנה ע"י ב"כ התובעים לעובדה כי בסעיף 28 (16) לכתב ההגנה טענו הנתבעים כי "במקביל ולמרות שלא היה לנתבעים כל חובה לכך פנו..." ונשאל מה כוונתו ולאיזה פקידי בנק הוא מתכוון, ענה "אין לי תשובה". לכן, גם גרסתו של הנתבע 2 לעניין הפנייה לוקה בחסר, עם זאת, הנטל הנו על התובעים - ואלה לא תמכו טענתם בראיות ולא הרימו את הנטל. ו. בנוגע לשלושת השיקים בסך מצטבר של 199,400 ₪ שנמשכו על בנק דיסקונט והוחזרו ע"י בנק דיסקונט - כאמור, לא הוכח כי הנתבע 2 אמר לגב' יפית מבנק דיסקונט כי אין לכבד שיקים שנמשכו ע"י התובע 2 - גב' יפית לא הובאה להעיד ולא מסרה תצהיר בעניין ולכן הטענה כי לא כובדו השיקים שנמשכו ע"י הנתבע 2 משוכים על חשבונו בבנק דיסקונט בשל התנהגותם של הנתבעים - לא הוכחה. לא רק זאת, אלא שמדפי החשבון של בנק המזרחי (נספח ט"ז לתצהיר התובע 2) ניתן לראות כי ביום 1.2.04 בו הופקדו שלושת השיקים עמד החשבון ביתרת חובה של 3,095.27 ₪. ב"כ הנתבעים טענה בסיכומיה כי בנק דיסקונט סירב לכבד את השיקים מסיבת א.כ.מ. היות ולא היה כיסוי בחשבון והיות והשיק בסך 200,000 ₪ עמד אף הוא לקבל ערך סופי רק כעבור שלושה ימי עסקים - ובדומה להתנהלות הנתבעים סביב כיבוד השיק 326 גם בנק דיסקונט לא היה מוכן להעמיד אשראי נוסף כנגד כיבוד השיקים. לעניין זה לא הוצגו ראיות שיעידו באשר לסיבות שעמדו בבסיס החלטתו של בנק דיסקונט לסירוב שלושת השיקים, בכל אופן - הטענה כי סורבו בגין התנהגותם של הנתבעים - לא הוכחה. ז. לעניין הטענה בדבר חוסר תום לבו של הנתבע 2 - מתדפיס האובליגו מיום 2.4.02 ניתן לראות כי סך ההמחאות לגבייה שהיו בידי הנתבע 1 באותה עת היה 271,145 ₪ (נספח יב' לתצהיר הנתבע 2) - הנתבע 2 העיד כי סירב לראות בהם ביטחון ראוי, עם זאת, הוא אישר בחקירתו כי סירב לשחררם בטענה כי "יותר טוב המחאות אלה מאשר כלום" (עמ' 43 מיום 22.6.05) והעיד כי היה מוכן לשחרר המחאות אלו כנגד בטוחות אחרות. ראשית, יש לציין כי התובעים לא כימתו טענה זו בכסף ולא נדרש כל פיצוי ספציפי בגינה. מעבר לכך, אינני מוצא שיש בעמדה שנקטו הנתבעים כדי להצביע על חוסר תום לב. התנהגות הנתבעים מעוגנת ביחסים החוזיים שבין הצדדים ויש בה כדי לשמור באופן לגיטימי על אינטרס הבנק. כך לפי סעיף 10ג2 לחוזה הדביטורי הכללי השיקים לביטחון ממושכנים לבנק במשכון מדרגה ראשונה כביטחון לסילוק כל חוב ועצם המצאות השטרות בידי הבנק מעידה על שעבודם לבנק. לפי סעיף 21 לאותו חוזה קמה לבנק זכות עיכבון על כל נכס שנמצא אצלו לזכות הלקוח. לפי סעיף 3 לטופס פתיחת החשבון, קמה לבנק זכות עיכבון על שטרות שהופקדו אצלו לטובת התובעים, לשם סילוק כל יתרת חובה בחשבונם. זכות עיכבון קמה אף מכח סעיף 3א לכתב העיכבון והקיזוז. לפיכך כל עוד ישנה יתרת חובה בחשבון רשאי היה הבנק לעכב את השיקים. האם הוכח רכיב התביעה השלישי? 11. לעניין עלויות המימון אשר לכאורה נגרמו לתובעים בגין התנהלות הנתבעים - הנני סבור, כפי שהסברתי ופירטתי לעיל לעניין השיחה בין הנתבע 2 לבין גב' יפית מבנק דיסקונט, כי לא הוכח כי היה פגם בהתנהלות של הנתבעים סביב הטיפול בשיק 326 . יתרה מזאת - בהימנעות של התובעים מלהעיד את הגב' יפית מבלי ליתן כל הסבר, יש כדי להוריד מאמינות גרסתם ולחזק את עדותו של הנתבע 2 כי מעולם לא מסר לגב' יפית מידע סודי בדבר התובעים. העובדה כי התובעים נאלצו כטענתם לגייס מימון חוץ בנקאי אינה נובעת מהתנהגותם של הנתבעים, אלא בשל העובדה כי התובע 2, על אף שהוא עצמו העיד כי הוא היה מודע לעובדה כי שיק מקבל ערך סופי רק בחלוף 3 ימים, רצה להתבסס דווקא על השיק 326 שלא היה רשאי להתבסס עליו באותו המועד בו ביקש שיכבדו את השיקים בדיסקונט ולכן אין כל בסיס לתביעת עלויות המימון. לא רק זאת, אלא שלא הוצגו ראיות בדבר השימוש במימון החיצוני לצורך כיסוי שלושת השיקים. לפיכך יש לדחות התביעה לגבי רכיב זה. האם הוכח רכיב התביעה הרביעי? 12. לעניין אובדן ההכנסה העתידית בגין השיק 326 - ראשית, מעדותו של מר יודוביץ, מנהלה של חברת יודוביץ - אותו הלקוח שלטענת התובעים הפסידו עקב התנהלות הנתבעים סביב השיק 326 - הסתבר כי ביטול ההתקשרות המתוכננת עם התובע 2 כלל לא התרחש בקשר לשיק 326 , אלא בקשר לשיק אחר, בסך 80,000 ₪ + מע"מ (!) (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 22.6.05), אשר כאירוע חד פעמי לא כובד וכתוצאה מכך סניף הבנק בו מתנהל חשבונו של מר יודוביץ סירב להמשיך להעמיד לו אשראי בהיקף של 80% ביחס לשיקים הדחויים, והקטין את אחוז מסגרת האשראי כנגד שיקים עתידיים. לא רק זאת, אלא מהעדות אף עלה כי כלל לא סוכם בין התובע 2 למר יודוביץ על תנאי ההעסקה העתידית ולא היה חוזה בין הצדדים. מר יודוביץ אף העיד כי לא היה הסכם לטווח ארוך בינו לבין הרו"ח שנתן לו שירותים עובר למועד בו התכוון להתקשר עם התובע 2, והעיד כי הוא נוהג לקבל שירותי בעלי מקצוע הנחוצים לחברתו (שירותי עריכת דין וראיית חשבון) פר עסקה, ולכן וודאי שהנתבע 2 אינו יכול לטעון כי חברת יודוביץ עמדה להתקשר עימו לטווח של 10 שנים! זאת ועוד - מר יודוביץ העיד כי הבעיה ביחס לתובע 2, שבעקבותיה ביטל את ההתקשרות העתידית, לא הייתה נעוצה בתובע 2 עצמו והעיד כי הוא שמח לעשות עסקים עם התובע 2, אלא שהבנק שלו, בנק המזרחי, רמז כי לא יסכים לקבל מאזנים החתומים ע"י התובע 2 עקב החזרת השיק אותו משך התובע 2. מר יודוביץ' לא תמך את דבריו אלו בראיות כלשהן ודבריו אחרונים אלה הינם בבחינת עדות שמיעה. לאור האמור לעיל - הנני סבור כי גם רכיב תביעה זה לא הוכח. התניית שירות בשירות - 13. התובעים טענו בכתב תביעתם כי הנתבע 1 התנה שירות בשירות - כנגד הגדלת האשראי נתבקשו לפתוח תוכנית חסכון - עובדה שלא הוכחה ולא בא זכרה בראיות שצורפו, ונראה כי התובעים זנחו במהלך הדיון טענה זו. סיכום 14. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 70,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.יחסי בנק לקוחבנקלקוחות