מומחה לכתב יד הגיש חוות דעת בעניין טענת זיוף חתימה על צ'ק: ממצאי המומחה היו כי קיימת זהות ברוב תכונות הכתב בהשוואה בין הדוגמאות לבין כתב היד שבמחלוקת, לרבות תכונות אשר הכותב אינו מודע להן או בתכונות שקשה לחקותן (דוגמת מבנה מיקרוסקופי של הקו; לחץ הכתיבה; מהירות; שינויי מהירות; סיומות וקווי פתיחה; מיקום יחסי; פרופורציות פנימיות; עיצוב ספציפי של רוב האותיות והספרות). אמנם כן. המומחה ציין כי קיימת שוֹנוּת בחלק מתכונות הכתב, כגון בחלק קטן של העיצוב הספציפי מהספרות והאותיות או חלקן. עם זאת "המשקל של תכונות הכתב בהן ישנה זהות, רב יותר כמותית ואיכותית בהשוואה לאלו שבהן ישנה שונות". כללו של דבר, מסקנת המומחה הייתה כי "קרוב לוודאי שכותב הדוגמאות כתב את כתב המחלוקת". אשר לחתימה - מצא המומחה כי קיימת זהות בחלק מתכונות הכתב הניתנות לבדיקה בחתימה מפושטת, כגון מבנה מיקרוסקופי של הקו, לחץ הכתיבה ומבנה חלק מהלולאות. מנגד, קיימת שונות בחלק מתכונות הכתב. מסקנת המומחה הייתה כי קיימת אפשרות לכך שהחתימות אמיתיות. המומחה הדגיש כי מסקנה זו שקולה לאפשרות שחתימות המחלוקת מזוייפות. להלן פסק דין בנושא מומחה לכתב יד - זיוף חתימה: פסק דין עיקרי העובדות וההליכים 1. התובע אוחז בשני שיקים המשוכים לפקודתו. השיקים נמשכו על ידי תאגיד בשם נרווה סחר א.נ. (94) בע"מ (להלן: התאגיד). סכומו של השיק האחד הוא 75,400 ₪ ומועד פרעונו הוא 14.11.99. סכומו של השיק השני הוא 42,600 ₪ ומועד פרעונו הוא 20.11.99. שני השיקים משוכים על הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (סניף הרצליה פיתוח). שני השיקים הוצגו לפרעון אך חוללו. 2. אין חולק כי על גב כל אחד מן השיקים מופיע כיתוב שעיקרו כהאי לישנא: אני זהבי איתן ערב אישית לצ'ק זה. מתחת לכיתוב מופיעה חתימה. בכתב התביעה המתוקן, טען התובע כי הן הכיתוב והן החתימה נעשו בכתב ידו של הנתבע. על כן, משחוללו השיקים, יש לאכוף על הנתבע את פרעונם בהתאם לערבותו. 3. בכתב הגנתו המתוקן, טען הנתבע כדלקמן: (א) הכיתוב והחתימות המצויים על גב השיקים - אינם בכתב ידו. על כן, אין הוא חייב בפרעון השיקים; (ב) התובע הלווה כספים לתאגיד. סכום ההלוואה היה נמוך באופן ניכר מסכומי השיקים. ההפרש בין הסכומים מגלם את הריבית שגבה התובע, אשר היא ריבית נשך האסורה לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993. טענה זו נזנחה על ידי הנתבע בהמשך הדרך; (ג) התובע הפר את חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליו. אף טענה זו נזנחה על ידי הנתבע בהמשך הדרך; (ד) השיקים נמסרו לתובע כבטחון לפרעון ההלוואה. ההלוואה עצמה נפרעה במלואה. על כן, אין התובע זכאי לדרוש את פרעון השיקים. 4. בכתב התשובה טען התובע כי הנתבע היה אחד מבעלי המניות וממנהלי התאגיד. הנתבע ביקש וקיבל מן התובע הלוואה ע"ס 30,000 ₪, עבור התאגיד. סוכם כי הריבית שתשולם היא 3% לחודש. לאחר מכן, הסכים התובע להלוות לתאגיד סכומים גבוהים יותר, אך התנה זאת בערבותו של הנתבע. הנתבע הסכים לתנאי זה. הנתבע כתב בכתב ידו בפני התובע את דבר ערבותו על גב השיקים וחתם בסמוך. התובע הוסיף וטען כי סכום השיקים נופל מסכום קרן ההלוואות. 5. במהלך ישיבות קדם המשפט, מינתה כב' השופטת ר' רונן את הד"ר נתן פריד לשמש מומחה לזיהוי כתבי יד, על מנת שיחווה את דעתו המקצועית בשאלה אם החתימה על גב השיקים היא חתימת הנתבע (החלטה מיום 26.11.02). סמכות המומחה הורחבה והוא נתבקש אף להביע את דעתו גם ביחס לשאלת זהות כותב כתב היד על גבי השיקים (החלטה מיום 26.12.02). המומחה הודיע כי לא יוכל לקבל עליו את המינוי. לאחר שהפרקליטים לא הגיעו להסכמה אודות זהותו של מומחה חליפי, מינתה השופטת רונן את עו"ד י' חג'ג' במקום הד"ר פריד (החלטה מיום 26.1.03). משנסתבר כי עוה"ד חג'ג' נתן חוות דעת לנתבע, הוחלף הוא במר א' בצלאלי (החלטה מיום 2.2.03). דא עקא, ב"כ הנתבע הודיע כי אף מר בצלאלי נתן חוות דעת לנתבע. לא היה מנוס מהחלפתו של מומחה זה ותחתיו מונה מר א' לוי (החלטה מיום 17.2.03). מר לוי נתן את חוות דעתו ביום 5.4.03. ממצאיו היו כי קיימת "התאמה בתכונות הכתיבה" בין דוגמאות החתימה של הנתבע לבין החתימות שבמחלוקת. מסקנתו הייתה כי "החתימות שבמחלוקת נחתמו על ידי מר איתן זהבי חותם הדוגמאות להשוואה". המומחה לא התייחס כלל לכיתוב שעל גב השיקים. 6. לאחר שמיעת ראיות הצדדים וחקירת המומחה, דחיתי בפסק דיני מיום 29.12.03, את התובענה. מן הטעמים שפורטו בפסק הדין, לא קיבלתי את חוות דעתו של המומחה מר א' לוי כי הנתבע חתם על גב השיקים. בנוסף, לא קיבלתי את עדותו של התובע כי החתימות נעשו על ידי הנתבע בנוכחותו של התובע. 7. התובע ערער על פסק הדין (ע"א (מחוזי ת"א) 1336/04). בישיבת 27.10.05, שקויימה במסגרת הערעור, הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט שלערעור למנות מומחה אחר מטעם בית המשפט, שיבחן את החתימות וכתב היד שבמחלוקת ובהתאם לחוות דעתו ייקבע המשך הדברים, היינו: "אם ייקבע ע"י הגרפולוג שהחתימה על השיקים אינה חתימתו של המשיב, ייחשב הערעור כאילו נדחה. אם ייקבע ע"י הגרפולוג שהחתימה על השיקים היא חתימתו של המשיב, יבוטל פסק הדין מיום 29.12.03, הצדדים יחזרו לבית משפט קמא לצורך הכרעה בטענות הנוספות של המשיב, כפי שהועלו לפני בית משפט קמא בעדויות, בראיות ובסיכומי ב"כ הצדדים. כל צד יהיה רשאי לחקור את הגרפולוג בבית משפט קמא". 8. המומחה שנתמנה על ידי בית המשפט המחוזי, הוא מר י' נפתלי. בחוות דעתו קבע מר נפתלי ראשית, כי האפשרות שהנתבע חתם על גב השיקים שקולה לאפשרות שלא חתם; ושנית, כי קרוב לוודאי שהכיתוב על גב השיקים נעשה ביד הנתבע. בית המשפט המחוזי החליט, ביום 6.11.06, לבטל את פסק הדין מיום 29.12.03 ולהחזיר התיק להכרעה בטענות הנוספות של הצדדים, תוך שמירה על זכותם לחקור את המומחה שנתמנה ותוך הוראה כי אבחן את כל הראיות (לרבות חוות דעת המומחה מר נפתלי) ואפסוק את הדין (בש"א (מחוזי ת"א) 14298/06). 9. בישיבת קדם המשפט שקיימתי ביום 14.2.07, הוריתי על זימון המומחה מר נפתלי לחקירה, בהתאם לבקשת ב"כ הנתבע. חקירה זו, שנועדה מלכתחילה ליום 1.3.07, נדחתה וקויימה בסופו של דבר ביום 19.6.07. לאחר החקירה, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב. הסיכומים הוגשו ובאה אפוא השעה לפסוק את הדין. הפלוגתאות 10. בחינת כתבי הטענות שהוגשו והראיות שנשמעו, מלמדת כי העניינים העומדים להכרעה, הם אלה: (א) האם חתם הנתבע על גב השיקים נשוא התובענה; (ב) האם כתב הנתבע על גב השיקים את דבר ערבותו האישית להם; (ג) האם התאגיד פרע את ההלוואות; (ד) האם הנתבע הוא ערב מוגן כמשמעותו בחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן: חוק הערבות). יוטעם כי נטל השכנוע לגבי שתי הפלוגתאות הראשונות, רובץ לפתח התובע ואילו נטל השכנוע לגבי שתי הפלוגתאות האחרונות רובץ לפתח הנתבע. יתר על כן. ככל שהמענה לשתי הפלוגתאות הראשונות יהא בשלילה, תידחה התובענה ושוב לא נידרש ליתר הפלוגתאות. ההכרעה 11. לאחר העיון בחומר הראיות שבפניי כמו גם בסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי התובע הרים את נטל השכנוע המוטל לפתחו. התובע הוכיח כי הנתבע אכן כתב בכתב ידו את "כתב הערבות" אשר על גב כל אחד משני השיקים וחתם בשוליו. לעומת זאת, הנתבע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו. הנתבע לא הוכיח כי ההלוואות אכן נפרעו ולא הוכיח כי הוא ערב מוגן, כמשמעותו בחוק הערבות. להלן אפרט את עיקר הטעמים אשר הוליכוני למסקנתי זו. תוכן חוות דעת המומחה 12. חוות הדעת מיום 9.5.06 נחלקה לשניים. חלקה האחד עסק בכתב היד שבמחלוקת; חלקה האחר עסק בחתימה שבמחלוקת. אשר לכתב היד - ממצאי המומחה היו כי קיימת זהות ברוב תכונות הכתב בהשוואה בין הדוגמאות לבין כתב היד שבמחלוקת, לרבות תכונות אשר הכותב אינו מודע להן או בתכונות שקשה לחקותן (דוגמת מבנה מיקרוסקופי של הקו; לחץ הכתיבה; מהירות; שינויי מהירות; סיומות וקווי פתיחה; מיקום יחסי; פרופורציות פנימיות; עיצוב ספציפי של רוב האותיות והספרות). אמנם כן. המומחה ציין כי קיימת שוֹנוּת בחלק מתכונות הכתב, כגון בחלק קטן של העיצוב הספציפי מהספרות והאותיות או חלקן. עם זאת "המשקל של תכונות הכתב בהן ישנה זהות, רב יותר כמותית ואיכותית בהשוואה לאלו שבהן ישנה שונות" (סעיף ה5 לחוות הדעת). כללו של דבר, מסקנת המומחה הייתה כי "קרוב לוודאי שכותב הדוגמאות כתב את כתב המחלוקת" (סעיף ה6 לחוות הדעת). אשר לחתימה - מצא המומחה כי קיימת זהות בחלק מתכונות הכתב הניתנות לבדיקה בחתימה מפושטת, כגון מבנה מיקרוסקופי של הקו, לחץ הכתיבה ומבנה חלק מהלולאות. מנגד, קיימת שונות בחלק מתכונות הכתב. מסקנת המומחה הייתה כי קיימת אפשרות לכך שהחתימות אמיתיות. המומחה הדגיש כי מסקנה זו שקולה לאפשרות שחתימות המחלוקת מזוייפות. המומחה הוסיף וציין כי פרטי הממצאים מצויים בתיק הבדיקה שברשותו. במהלך חקירתו, הוגשו אלה כמוצג במ/1. 13. המומחה צירף לחוות דעתו דף המתאר את מידרג המסקנות הנהוג אצלו. מסמך זה מתאר בקווים כלליים את המשמעויות שמייחס המומחה לתשע המסקנות השונות הנהוגות אצלו. כך, למשל, כאשר מסקנת המומחה היא כי "קרוב מאוד לוודאי שישנה זהות/שונות", משמעות הדבר היא כי "ישנה זהות/שונות כמעט בכל תכונות הכתב, בהשוואה בין הדוגמאות לבין כתב/חתימת המחלוקת". חקירת המומחה 14. המומחה נחקר נגדית בידי פרקליטי הצדדים. חקירתו הנגדית של ב"כ הנתבע הייתה ארוכה וממצה יותר מזו של ב"כ התובע. טעמו של דבר הוא כי המומחה קבע לגבי כתב היד שבמחלוקת, כי קרוב לוודאי שנכתב בידי הנתבע. ב"כ הנתבע חקר את המומחה הן על דבר מומחיותו המקצועית והן אודות הכתב שבמחלוקת. החקירה ביחס למומחיות 15. ב"כ הנתבע העלה שתי טענות. האחת - המומחה אינו מומחה להשוואת כתבי יד, כי אם גרפולוג. על כן, תחום מומחיותו אינו מתאים לפרשתנו. מטעם זה, אין לקבל את חוות הדעת; האחרת - עניינה ביקורת שיטת עבודתו של המומחה. שיטתו העבודה בה נקט, לאו שיטה היא ובתי המשפט אף ביקרו אותה קשות. גם מטעם זה אין לקבל את חוות הדעת. הטענה בדבר "העדר" המומחיות, אינה מקובלת עליי. כזכור, עניין לנו במומחה שנתמנה בהסכמה, במהלך דיון בערכאת הערעור. אני סבור כי הנתבע מנוע מהעלאת טענות התוקפות את "זהות" (או תחום) מומחיותו והתאמתה לנסיבות העניין. בישיבת 27.10.05, הציעה ערכאת הערעור לבעלי הדין כי ימונה גרפולוג. הצדדים קיבלו את ההצעה. אילו סבר ב"כ הנתבע כי המומחיות הנדרשת אינה בשטח הגרפולוגי, אלא בשטח מדעי אחר כלשהו, כי אז היה עליו להעלות טענותיו בעניין זה על אתר, בעת הדיון ביום 27.10.05. כזאת לא נעשה. ההשגה אודות תחום המומחיות הנדרש, באה לעולם רק לאחר שניתנה חוות הדעת. חוששני כי בכך הוחמץ המועד לכפור בתחום המומחיות הנדרש לשם מתן חוות הדעת בעניין דנן. יתר על כן. אני סבור כי נוצר מעין "השתק שיפוטי", המונע מן הנתבע לכפור בתחום המומחיות הנחוץ לצורך מתן חוות הדעת בענייננו. יסודו של ההשתק הוא בחובת תום הלב, הדורשת מבעל הדין לטעון, עובר למתן הסכמתו למינוי (ולכל המאוחר לפני שהמומחה מתחיל בעבודתו לקראת הכנת חוות הדעת), כי תחום המומחיות הנדרש אינו זה שהוצע, אלא תחום אחר (גם אם קרוב אליו). תחת זאת, בחר הנתבע בדרך של שב ואל תעשה. הוא לא העיר דבר אודות תחום המומחיות, עד אשר נמסרה חוות הדעת ועד אשר נודעו מסקנות המומחה. לא נתבאר מדוע נהג כך הנתבע. תחום המינוי (גרפולוגיה) לא הוצנע על ידי ערכאת הערעור. היפוכו של דבר. ההצעה מצאה ביטוי מפורש וחד משמעי בפרוטוקול הדיון בערעור. במצב זה, שוב אין לשעות לטענה בדבר אי התאמת תחום המומחיות. אגב, מבין השיטין דומה כי הנתבע ביקש לתקוף את החלטת בית המשפט המחוזי שאישרה הסכמה שהושגה בדבר מינוי מומחה ובדבר שטח המומחיות הנחוץ. דייני אם אומר כי דרך זו אינה ראוייה. ביקורת שיטת העבודה של המומחה - אף כאן איני נכון לשעות לטענה. הנתבע טען כי "בתי המשפט מתחו ביקורת קשה על חוות דעתו של המומחה נפתלי, על נסיונו המקצועי, על שיטות העבודה שלו ובעיקר על דרך הסקת המסקנות" (סעיף 4 לסיכומי הנתבע). לתמיכה בעמדתו, הביא ב"כ הנתבע 3 דוגמאות, מפסקי דין שניתנו בשנים 1994 (ראו נ/5) ו-1998 (ראו נ/4 ו-נספח א' לסיכומי הנתבע), בהם נדונו חוות דעת שנתן המומחה מר נפתלי. לדעתי, לא ניתן להסיק מסקנות כלשהן מפסיקה שניתנה לפני שנים כה רבות. יתר על כן. הביקורת נשוא נ/4, איננה רלבנטית לענייננו. בניגוד לחוות הדעת נשוא פסק הדין נ/4, חוות הדעת של המומחה בתיק הנוכחי, איננה מעניקה "ציון" באחוזים לכל אחד מן הפרמטרים שנבדקו. דפי העבודה (במ/1) משקפים את ממצאיו העובדתיים של המומחה לגבי למעלה מ-60 פרמטרים שונים הנוגעים לכתב היד ולחתימה. בסופם של דפי העבודה, מצינו ריכוז הממצאים העובדתיים המתקבלים מן הפרמטרים והערכת המומחה באשר לכתב ולחתימה שבמחלוקת. לא מצאתי פגמים בדרך עבודה זו של המומחה או באופן הסקת המסקנות על ידיו. אשר לפסק הדין בת"א (שלום ת"א) 90977/96 נספח א' לסיכומי הנתבע, ייאמר כי הציטוט שבחר ב"כ הנתבע להביא מפסק הדין, אינו משקף את הקביעות שבפסק. בפסק הדין האמור נקבע כי חוות הדעת שנתן המומחה מר נפתלי בתיק נשוא פסק הדין, לא אומצה על ידי בית המשפט, משום שבחוות הדעת עצמה נאמר שרמת הוודאות של הממצאים שנקבעו בה, אינה גבוהה (הממצאים לא התבססו על דוגמאות הכתבה). הציטוט שהובא בסיכומי הנתבע מן הפסק, הוא חלקי. המובאה המלאה מצוטטת להלן. רק המילים המודגשות בקו, הן אלה שהובאו בסיכומי הנתבע: "מאחר ובחוות הדעת צויין, כי הממצאים אינם מתבססים על דוגמאות הכתבה, וכי רמת הוודאות אינה גבוהה, הרי שלהשקפתי, לא ניתן לבסס על חוות דעתו ממצא פוזיטיבי לפיו, מדובר בזיוף עצמי של חתימת הנתבע. יתרה מכך המומחה הסתפק באמירה סתמית לפיה קיימת זהות בחלק מהפרמטרים מבלי לצרף צילום שימחיש את הזהות הנטענת". יש להצר על ציטוט חלקי כאמור, אשר אינו משקף את המצב לאמיתו. בענייננו, בניגוד לפסק הדין הנ"ל, לא זו בלבד שהיו בפני המומחה דוגמאות הכתבה, אלא שהמומחה טרח וצירף את דוגמאות ההכתבה והחתימה (לרבות 16 צילומים צבעוניים הן מן הדוגמאות והן מן הכתב והחתימות שבמחלוקת) לחוות הדעת. אשר לפרוטוקול נ/5, ממנו עולה כי המומחה נתן שתי חוות דעת סותרות לגבי אותו נושא, הסביר המומחה בחקירתו בפניי, כי חוות הדעת המוקדמת נשוא הפרוטוקול נ/5, ניתנה בהסתמך על צילומו של המסמך המקורי וחוות הדעת המאוחרת ניתנה על סמך המסמך המקורי גופו. על כן, היו תוצאות שונות בשתי חוות הדעת. בחקירתו, ועוד לפני שהוצג הפרוטוקול נ/5 בפני המומחה, הסביר הוא כי אחד מן הטעמים האפשריים לשינויי המסקנה, נעוץ בהמצאת מסמכי המקור (עמ' 56 שורות 12 - 16). ההסבר שניתן, משקף את המציאות כהווייתה. על כן, איני זוקף לחובת המומחה את דבר מסירתן של שתי חוות דעת סותרות. כללו של דבר, אני דוחה את הנסיון לפגום בהתאמת תחום מומחיות המומחה לעניין הנדון ואת הנסיון לפגום בשיטת עבודתו של המומחה. החקירה על תוכן חוות הדעת 16. בחקירות שנוהלו, כמעט לא נותרו אבן שלא נהפכה ותלם שלא נחרש חריש עמוק. המומחה נחקר על פנים שונות ומגוונות של חוות הדעת. כך, למשל, נחקר הוא לגבי תכונות הכתב, זוויות, חיבורי האותיות, מבנה ועיצוב האותיות (למשל, האות מ', האות ה, האות ע, האות ב, האות ת, האות א, האות ש), הספרות (למשל, הספרה 4, הספרה 7, הספרה 8, הספרה 9), הלולאות ועוד. אין צורך לחזור במסגרת זו על כל דברי המומחה בתשובותיו ודייני אם אפנה את הקורא לעמ' 57 - 64. התרשמתי לחיוב מן האופן בו השיב המומחה לשאלות במסגרת החקירה הנגדית. המומחה השיב לשאלות תוך שהוא מדגים את תשובותיו ומבסס אותן על החומר שהיה מונח בפניו (כתב וחתימת המחלוקת; דוגמאות חתימות שונות; דוגמאות הכתבה שנערכה לנתבע). המומחה לא היסס לומר כי בחלק מן האותיות קיימת שונות בין אלה שבמחלוקת לבין אלה שבדוגמאות. הוא לא חשש ממענה לשאלות שונות, אף שעניינן לא היה חוות דעתו הנוכחית כי אם חוות דעת שנתן בתיקים אחרים. המומחה אף לא חשש להתמודד עם ביקורת שיפוטית אשר נגעה לחוות דעת שנתן (ראו נ/4, נ/5). עיקרי הפסיקה הדנה בחוות דעת מומחה של בית המשפט 17. אכן, חוות דעתו של מומחה שמינה בית המשפט אינה חזות הכל. עם זאת, בהעדר טעמים כבדי משקל, לא יסטה בית המשפט הימנה. בהקשר זה, אין לי אלא לחזור על ההלכה הפסוקה, לפיה "כאשר ממנה בית המשפט מומחה מכריע מטעמו, אכן טבעי שהוא יאמץ את ממצאיו, זולת אם קיימת סיבה כבדת משקל שתניע אותו שלא לעשות זאת, שהרי לכאורה מדובר במומחה נייטראלי, נעדר עניין, וככזה אין סיבה לחשוד בו כי הוא בחר לצדד בעמדה זו או אחרת מטעמים פסולים". ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטנרו אחזקה ופיתוח (1992) בע"מ, ניתן ביום 21.7.03, פורסם במאגר נבו. ראו גם ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא ואח', פ"ד נו (2) 936, 949 (2002); ע"א 1772/99 זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה (4) 203, 207-208 (2001); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח', פ"ד נב(4) 563, 569 (1998); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי ואח', ניתן ביום 31.12.88., פורסם במאגר נבו). מינויו של מומחה בהסכמת הצדדים הוא נוהג רצוי שיש לעודדו (ע"א 521/77 ברוור נ' רשות הנמלים, פ"ד לב (1) 416, 419 (1978); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב (4) 563, 569 (1998)). ברם, חוות הדעת של מומחה שמונה בהסכמה, אינה סופית לחלוטין שאין אחריה ולא כלום ואין לתקוף אותה בשום צורה ואופן. בית המשפט הוא הקובע סופית את העובדות על פי הראיות שבאו בפניו וחוות הדעת אינה אלא ראייה שכוחה ותוקפה המיוחד נובעים מהסכמת הצדדים (ע"א 311/66 נחמיאס נ' "לקט" קואפרטיב לאיסוף נייר פסולת, פ"ד כ (4) 48, 50 (1966); ע"א 1693/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח (5) 215, 237 (2004)). בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל ואח', ניתן ביום 7.3.95, פורסם במאגר נבו); ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח', פ"ד מז(5) 170(1993)). בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 262-263 (1993) שנינו: "על מקצוע הגרפולוגיה נאמר כי הגיע לדרגת מדע שימושי ממש... ולכן מותר - ולעיתים קרובות אף רצוי - לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי-אמיתותה) של חתימה. מובן, כי בכך אין להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משיקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק" ראו גם ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ (1) 499, 508 (1996); ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז (2) 847, 853 (2003); ת"א (מחוזי חיפה) 723/98 דנדיס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.1.02, פורסם במאגר נבו; ת"א (מחוזי חיפה) 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, ניתן ביום 14.2.06, פורסם במאגר נבו. בע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג (1) 715, 719 (1979), נאמרו דברים שיש להם השלכה ישירה על פרשתנו: "כדי שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק-הדין, צריך התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מצג סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי". העובדות נשוא החקירה, בראי הפסיקה 18. יישום ההלכה הפסוקה על ענייננו, מוביל לכך שנוכח התרשמותי לטובה מעדות המומחה וממקצועיותו, אני מאמץ את חוות דעתו וקובע כי הנתבע כתב את הכתב שבמחלוקת על גב כל אחד משני השיקים. כך הוא במיוחד שעה שכל תהליך העבודה של המומחה, לרבות אופן הסקת המסקנות, היו גלויים בפני הצדדים ובפניי. הם אף הוסברו היטב בידי המומחה. משמעות כתב ידו של הנתבע על גב כל אחד משני השיקים, היא הסכמת הנתבע לערוב לפרעון השיקים. 19. נוכח קבלת עמדתו של המומחה, לפיה הנתבע הוא זה שכתב את הכתב שבמחלוקת, אני סבור כי הנתבע הוא זה אשר חתם את חתימת המחלוקת. הדעת נותנת כי לאחר שכתב את הכתב שבמחלוקת, חתם הוא בשולי הכתב כחיזוק להסכמתו לערוב לפרעון כל אחד מן השיקים. התובע הרים אפוא את נטל השכנוע אף בסוגיית החתימה. 20. לסיכום חלק זה של פסק הדין, אני קובע כי התובע הרים את נטל השכנוע. אני קובע שהנתבע כתב את כתב היד שבמחלוקת וחתם את החתימות שבמחלוקת על גב שני השיקים ת/2. המסקנה המתבקשת היא אפוא כי הנתבע ערב לפרעון שני השיקים ת/2. עתה, יש לבחון את שתי טענות ההגנה של הנתבע. טענות אלה הן, ראשית, טענת פרעון; שנית, טענה בדבר היותו של הנתבע ערב מוגן, שלא נתקיימו ביחס אליו התנאים המוקדמים להגשת תובענה. טענת ההגנה: החוב נפרע 21. הנתבע טען כי השיקים נשוא התובענה נמסרו על ידי התאגיד (בו עבד הנתבע) לתובע בגין שתי הלוואות שנתן התובע לתאגיד, כדלקמן: (א) הלוואה ע"ס 58,000 ₪, מיום 5.11.98. הלוואה זו נשאה ריבית בשיעור של 3% לחודש. ההלוואה ניתנה לתקופה של 10 חודשים (היינו: מועד השבתה היה 5.9.99). השיק ע"ס 75,400 ₪, משקף את קרן ההלוואה בצירוף 10 חודשי ריבית (הריבית לחודש הינה 1,740₪ = 3%X 58,000). 75,400 = 58,000 + 17,400 (ראו סעיף 6(א) לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). (ב) הלוואה ע"ס 30,000 ₪, מיום 20.11.98. אף הלוואה זו נשאה ריבית בשיעור של 3% לחודש. ההלוואה ניתנה לתקופה של 14 חודשים (היינו: מועד השבתה היה 20.1.00). השיק ע"ס 42,600 ₪, משקף את קרן ההלוואה בצירוף 14 חודשי ריבית (הריבית לחודש הינה 900 ₪ = 3%X30,000). 42,600 = 30,000 + 12,600 (ראו סעיף 6(ב) לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). 22. הנתבע טען כי שתי ההלוואות נפרעו עובר למועדן. הפרעון הנטען נעשה הן במסירת שיקים לתובע ופרעונם על ידיו והן בתשלום כסף מזומן לתובע. לראייה, צירף הנתבע לתצהירו העתק מדפי חשבון הבנק של התאגיד. מדפי חשבון אלה (ראו המוצג נ/2) ביקש הנתבע ללמוד כי 23 שיקים שנמסרו לתובע, בסכום כולל של 71,614 ₪, היוו פרעון של חלק משתי ההלוואות. הנתבע אף צירף העתק מכרטסת הנהלת חשבונות של התאגיד (ראו המוצג נ/3). הוא ביקש ללמוד מן הכרטסת כי שולמו לתובע 10 תשלומי מזומן בסכום כולל של 48,788 ₪. התאגיד פרע אפוא, לפי הטענה, סך של 120,402 ₪ לידי התובע. סכום זה עולה על סכום החוב הכולל (118,000 ₪). מכאן, שהתובע אינו זכאי לתבוע על פי השיקים (ראו סעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). 23. הנתבע נחקר נגדית על טענותיו דלעיל. בנוסף לנתבע, העיד בפניי מר יצחק פנחס, כעד מטעם הנתבע. עדותו של מר פנחס עסקה בנושא אחד ויחיד: נוכחותו במפגש בין הנתבע לבין התובע, בחודש מאי 1999, אשר במהלכו מסר הנתבע לתובע סך של כ-9,400 ₪ במזומן. 24. לאחר שהעמקתי חקר בגרסת הנתבע ובראיותיו, אני סבור כי הנתבע לא הרים את נטל השכנוע הרובץ עליו. להלן אבאר עיקר טעמיי למסקנתי זו. הפרעון באמצעות שיקים 25. הנתבע טען כי התובע קיבל 23 שיקים בסכומים שונים, המצטברים כדי 71,614 ₪. לדבריו, שיקים אלה היוו תשלום על חשבון פרעון ההלוואות. לראייה, הובאו דפי חשבון הבנק של התאגיד. העיון בדפי חשבון אלה מלמד כי 23 השיקים המפורטים בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, אכן נפרעו על ידי הבנק הנמשך (הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, סניף 051). דא עקא, אין בפני כל ראייה אשר קושרת בין שיקים אלה לבין התובע. בתצהיר עדותו הראשית, טען הנתבע כי השיקים נפרעו על ידי התובע (סעיף 16 (א) רישא לתצהיר). ברם, הנתבע בחר שלא להציג לראייה את העתקי השיקים הללו. הימנעות זו פועלת, כמובן, לחובת הנתבע, ככל שלא המציא הצדק סביר למחדלו זה. כך היא ההלכה הפסוקה מימים ימימה: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602 (1990); ע"א 465/88 הבנק למימון נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658 - 659 (1991); ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד (3) 107, 117 - 118 (2000); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, ניתן ביום 5.10.06, פורסם במאגר נבו (פיסקה 53 לפסה"ד). לא שמעתי מפי הנתבע כל הסבר לאי הצגת העתקי השיקים לראייה. למיטב הבנתי, לא יכול להישמע הסבר שכזה. השיקים שנפרעו מצויים בידי הבנק הנמשך. לא הייתה כל מניעה להזמין את נציג הבנק למסירת עדות ולהמצאת מקור השיקים או העתקיהם. ככל שהשיקים היו משורטטים (ואין ראיות על כך, למרות שהתאגיד נוהג למשוך את השיקים כשהם משורטטים. ראו השיקים ת/2 ות/4) יכול היה הנתבע לנקוט דרך פשוטה יותר: לעתור במהלך קדם המשפט לגילויים הספציפי של דפי חשבון הבנק של התובע, למועדים הרלבנטיים, על מנת ללמוד מתוכם כי השיקים הנזכרים אכן נפרעו לחשבונו של התובע. אולם, הנתבע לא נהג כך. הכיצד יצפה הוא כי טענת הפרעון שהעלה - תתקבל? הפרעון במזומן 26. הנתבע טען כי שולמו לתובע 10 תשלומים במזומן, בסכום כולל של 48,788 ₪. התימוכין המרכזיים שהביא הנתבע לביצועם של תשלומים אלה, מצויים בכרטסת הנהלת החשבונות של התאגיד (נ/3). ביחס לסכום אחד (9415 ₪), הביא הנתבע כעד מטעמו את מר יצחק פנחס. אינני מקבל את טענת הנתבע כי שולמו לתובע סכומי כסף במזומן לשם פרעון החוב נשוא השיקים. להלן, אבאר עיקר הטעמים לכך. 27. ראשית, לא ידוע מיהו זה אשר ביצע את התשלומים הנטענים. בתצהיר עדותו הראשית, טען הנתבע, בלשון סבילה, כי "בנוסף, קיבל התובע מהחברה במהלך 1999 כספים במזומן לפירעון ההלוואות ... " (סעיף 16 (ב) רישא). תאגיד אינו בשר ודם. הוא פועל באמצעות אורגנים שלו או באמצעות שלוחיו. על כן, ראוי היה שהנתבע יפרט בתצהיר עדותו הראשית מיהו זה אשר פעל בשם התאגיד ומסר לידי התובע כספים שונים לפרעון החוב נשוא השיקים. מן החקירה שכנגד ניתן להסיק כי מי שביצע את התשלומים לתובע, היה מר נחמיה יהודה (עמ' 37 שורות 1 - 2). כסבור הייתי שהנתבע יזמן לעדות את מר יהודה, אך כזאת לא קרה. ההצדקה שניתנה לכך, כאילו קיים סכסוך בין הנתבע לבין מר יהודה והאחרון חייב כספים לנתבע, לאו הצדקה היא. הנתבע יכול היה לעתור לזימון מר יהודה להעיד באמצעות בית המשפט. משלא עשה כן - תחול אף כאן הלכת ההימנעות מהבאת ראיות, הנזכרת לעיל, על תוצאותיה. 28. שנית, כרטסת התאגיד נחזית להיות פלט מחשב. כרטסת אשר כזו כשירה, עקרונית, להוות "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), לאמור "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". מוסד כמשמעותו בסעיף 35 הוא "המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור". פלט שהופק בידי מוסד, זוכה לעדיפות ראייתית ולמעמד של ראייה לנכונות תוכנה, בהתקיים תנאים מצטברים אחדים. תנאים אלה מפורטים בסעיף 36 (א) לפקודה. וזה לשון סעיף 36 (א): "רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה - (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על? אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת? המחשב". אין צריך לומר כי נטל השכנוע לגבי הוכחת התקיימותם של תנאים אלה, רובץ לפתח הנתבע (ראו, למשל, ע"א (מחוזי ת"א) 3491/04 תנובת השרון (1995) ושות' נ' הולדר, ניתן ביום 1.11.06, פורסם במאגר נבו; י' קדמי על הראיות (חלק שני, 2003) 848 ). 29. הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו בעניין זה. זאת, לפחות מן הטעם שלא טען ולא הביא כל ראייה בנוגע להתקיימות התנאי שבסעיף 36(א)(3)(ב) לפקודה, היינו: ראיות אודות אמצעי ההגנה הסבירים הננקטים למניעת חדירה לחומר המחשב ולמניעת שיבוש עבודת המחשב. 30. ניתן אף לקבוע כי דרך איסוף הנתונים ודרך עריכת הרשומה, אינן מעידות על אמיתות תוכן הרשומה. ההצדקה לכך מובאת להלן. ראשית, הנתבע הודה מפורשות כי ההלוואה בסך של 58,000 ₪, מיום 5.11.98, איננה נזכרת בכרטסת נ/3 וכמוה - אף ההלוואה ע"ס 30,000 ₪ מיום 20.11.98. הכרטסת אמורה לשקף את כל התנועות הכספיות הנוגעות ליחסי התאגיד והתובע. לא ידעתי מה הצדקה יש לקיומה של הכרטסת. אם אין היא מכילה את מלוא הפרטים בעניין התנועות הכספיות, הן אלה שבזכות והן אלה שבחובה. לפיכך, לא ניתן לומר כי דרך עריכת הכרטסת מעידה על נכונות תוכנה. שנית, הכרטסת מורכבת משלושה דפים. השורה הראשונה בדף הראשון מלמדת כי אין זו תחילת ההתחשבנות בין התובע לבין התאגיד, שכן היתרה שבשורה הראשונה מראה שהתובע נתן לתאגיד 11,000 ₪ ביום 25.8.98 והיתרה לזכותו באותו מועד היא לא 11,000 ₪ (כפי שהייתי מצפה אילו דובר בתחילת יחסי הצדדים), כי אם 15,156.72 ₪. לשון אחר: אין זכר בכרטסת לתנועה (או תנועות) לגבי הסכום של 4,156.72 ₪, שנעשו לפני 25.8.98. שלישית, הדף הראשון של הכרטסת נ/3 מסתיים בתאריך 14.2.99 וביתרה של 15,374.28 ₪. הדף השני של הכרטסת נפתח בתאריך 24.1.99. לא ניתן למצוא בדף השני התייחסות כלשהי לתאריך 14.2.99 או ליתרה שהייתה בתאריך זה. 31. כללו של דבר, אין הכרטסת מהימנה בעיניי בשל הדרך בה נוהלו הרישומים המופיעים בה. דרך זו אינה מעידה על נכונותם ואמיתותם של הפרטים הכלולים בכרטסת, הן ביחס לתשלומים שנטענו להיות במזומן והן ביחס לתשלומים שנטענו להיות בשיקים. סיכום ביניים 32. המסקנה היא אפוא כי הנתבע לא הוכיח את טענת הפרעון שהעלה. כזכור, הנתבע חתם על גב השיקים כערב לפרעונם. החוב נשוא השיקים לא נפרע. משכך, מפלטו האחרון של הנתבע היה בטיעון לפיו מעמדו הוא של ערב מוגן כמשמעותו בחוק הערבות. בטרם אבחן טענה אחרונה זו, אעיר כי נתקשיתי לקבל מצב בו הנתבע טען ראשית, כי אינו חתום על השיקים כערב לפרעונם; שנית ולחלופין טען כי החוב נפרע; שלישית ולחלופי חלופין, טען כי אף אם החוב לא נפרע - הרי הנתבע הוא ערב מוגן ולא ניתן לנקוט כלפיו הליכים שכן לא נתקיימו תנאי סעיף 27 לחוק הערבות. טענות אלה של הנתבע נדמות בעיניי טענות עובדתיות חלופיות, אשר סותרות האחת את רעותה ומטעם זה, אין לשעות להן. טענות אלה מקימות "השתק שיפוטי" כלפי הנתבע (השוו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625 (2005); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (2000)). זאת ועוד. בכתב הגנתו (המתוקן) כלל לא טען הנתבע להיותו ערב מוגן. משכך, לא עלתה פלוגתא בנושא זה בין בעלי הדין. ברם, בתצהיר עדותו הראשית התייחס הנתבע אף להיותו ערב מוגן (ראו סעיף 32 לתצהיר). התייחסות זו הייתה לאקונית ביותר שכן הטענה נסמכה רק על ייעוץ משפטי שקיבל (כלשון סעיף 32 רישא לתצהיר). חרף זאת, משלא התנגד ב"כ התובע להרחבת החזית, עלתה אל שולחן הדיונים אף שאלת מעמדו של הנתבע כערב מוגן. בסוגייה זו נדון עתה. מעמד הנתבע כערב מוגן 33. משטר אחריותו של ערב מוסדר בחוק הערבות. הנתבע טען שהוא ערב מוגן, ולכן מוגבלת זכותו של התובע לפעול למימוש הערבות. זכותו של הנושה לפעול נגד ערב מוגן, מותנית בתנאים מוקדמים אחדים. על הנושה רובץ הנטל לשכנע כי תנאים אלה נשתכללו (ראו סעיף 27 (א) לחוק הערבות, הפותח במילים "לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן ... "). בטרם בחינת תנאיו של סעיף 27, שומה עלינו לברר אם אמנם ערב מוגן ניצב בפנינו, שכן רק הערב המוגן זכאי ליהנות מהגנת סעיף 27. 34. מיהו אפוא הערב המוגן? סעיף 19 לחוק הערבות, משמיענו כי ערב מוגן הוא: " ... אחד מאלה: (1) ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 60,000 שקלים חדשים; (2) ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 500,000 שקלים חדשים, ובלבד שהחיוב הנערב נועד לרכישת זכויות בדירה המיועדת למגורי החייב, ילדיו הבגירים או הוריו". הגדרה זו, מספר רכיבים לה. הראשון: מדובר בערב יחיד. השני: קיומו של חוזה ערבות. השלישי: קיומו של נושה. הרביעי: סכום הערבות, אשר נגזר ממטרת ההלוואה הנערבת. אם מטרתה כללית - הסכום המירבי אשר יזכה את הערב בכרטיס כניסה למצודת הערב המוגן, הוא 60,000 ₪; אם מטרתה רכישת דירת מגורים לחייב, לילדיו הבגירים או להוריו - הסכום המירבי הוא 500,000 ₪. יוטעם כי ארבעת הרכיבים דלעיל, מצטברים הם ולא חלופיים. ככל שלא נתקיים אחד מהם - שוב לא יהא יזכה ערב למעמד של ערב מוגן (על כל המשתמע ממעמד זה), אף כי אפשר ויהא במעמד של ערב יחיד. הנתבע הוא הנושא בנטל לשכנע כי הוא בא בדלת אמותיה של הגדרת הערב המוגן. לא הורם הנטל - לא יהא הנתבע זכאי להגנות סעיף 27 לחוק הערבות. 35. בפרשתנו, אין מקום וצורך לבחינת כל ארבעת הרכיבים ביחס לכל אחד מן השיקים. אשר לשיק ע"ס 75,400 ₪ - די לנו בקביעה כי סכום זה (המשקף הלוואה שלא לצורך רכישת דירת מגורים), עולה על תקרת הסכום שבהגדרת ערב מוגן. סכום זה של 75,400 ₪, מורכב משניים: סכום קרן של 58,000 ₪ וסכום של 17,400 ₪ בגין ריבית. הנתבע אינו טוען כי מאחר ועניין לנו בהלוואה בסכום קרן של 58,000 ₪ - מצוי הסכום במסגרת הגדרת הסכום המירבי. לא בכדי אין בפנינו טענה מעין זו. אני סבור כי חוק הערבות אינו דורש כי סכום הקרן המירבי הנערב יהא 60,000 ₪. מבחינת חוק הערבות - אחת היא אם הסכום המירבי הוא קרן של 60,000 ₪, או שהוא קרן וריבית העולים יחדיו כדי 60,000 ₪ (לשם ההשוואה ייאמר כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993, מורה בסעיף 1 כי "הלוואה" אינה כוללת את סכום הריבית או ריבית הפיגורים). השאלה היחידה הרלבנטית לצורך חוק הערבות, הינה מהו הסכום הנערב, יהא הרכבו כאשר יהיה. הואיל והסכום עולה על 60,000 ₪ - הרי שהנתבע אינו זכאי לחסות בצל הגדרת "ערב מוגן" בנוגע לשיק זה. אשר לשיק ע"ס 42,600 ₪ - היה על הנתבע להראות כי נתקיימו כל רכיבי ההגדרה. הוא לא עשה כן. כך, למשל, לא הוכיח הנתבע כי התובע הוא נושה, כמשמעותו בסעיף 19 לחוק הערבות, היינו: "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי" (ההדגשות - שלי. מ' י'). העובדה שהתובע הודה בחקירתו הנגדית כי מדי פעם מלווה הוא לאחדים מחבריו (עמ' 14 שורות 18 - 20), אין די בה על מנת להראות כי במהלך הרגיל של עסקיו, מלווה התובע כספים (גם שלא על דרך של עיסוק עיקרי. אגב, לשם ההשוואה, בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, מוגדר "מלווה" באופן רחב: כל מי שנותן הלוואה, למעט בנק). 36. נמצא לנו אפוא כי הנתבע אינו זכאי ערב מוגן בנוגע לשיקים שבבסיס התובענה. התוצאה 37. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכום של 75,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 14.11.99 וכן את הסכום של 42,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.11.99. בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ + מע"מ כחוק, להיום (הן בגין ההליכים שנוהלו בבית משפט זה והן בגין הליכי הערעור. ראו סעיף 5 סיפא לפסק הדין המשלים שניתן בערעור ביום 6.11.06). ההליכים בתיק הוצל"פ מס' 01-08984-69-9, יימשכו כסדרם.מסמכיםזיוף חתימהזיוףהשוואת כתבי ידמומחה