ראש ההוצל"פ רשאי לדון בטענת "פרעתי", ובטענת חייב כי פרע את חוב המשכנתא, לאחר רישום המשכנתא, כולו או מקצתו. בטענת "פרעתי" אין החייב מוגבל למשמעותה המילולית המצומצמת של הטענה, כלומר לפרעון החוב הכספי בלבד, אלא יכול להעלות כל טענה אשר פוטרת אותו מלמלא אחר פסק הדין. עם את נושאים הנוגעים למערכת היחסים המשפטיים והחוזיים שבין הצדדים - המקום לברורן הוא בית המשפט המוסמך ולא לשכת ההוצל"פ. להלן פסק דין בנושא סמכות ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי: פסק דין א. ערעור וערעור שכנגד על החלטתה מיום 27.4.2003 של כב' ראש ההוצל"פ בהרצליה (כב' הרשמת ל' רייך), לפיה נתקבלה חלקית טענת "פרעתי" שהגישו המשיבות. ב. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: ביום 25.7.2002 ניתן על ידי כב' השופט בדימ' א' שטרוזמן, פסק בוררות, שאישר ונתן תוקף להסכם פשרה שנכרת בין הצדדים, ובו חוייבו המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערערת מס' 1 (להלן: "המערערת") ולחברת הבגר בע"מ, המערערת מס' 2 (להלן: "חברת הבגר בע"מ") סכום של 880,000 ₪ בתוספת מע"מ, ב-8 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, ביום הראשון של כל חודש, החל מיום 1.8.2002 ואילך. לאמור, כל תשלום נקבע ע"ס של 110,000 ₪ בתוספת מע"מ (סה"כ תשלום חודשי של 129,800 ₪, בראשיתו של כל חודש). פסק הבוררות אושר על ידי כב' רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופט המנוח ד"ר עדי אזר ז"ל, ביום 12.1.2003 בתיק ה.פ. 1101/02 (להלן: "פסק הדין"), נספח "א" להודעת הערעור. בסעיפים 8 ו-9 לפסק הבוררות נקבעו סנקציות לאי פרעונו של תשלום במועד, כדלקמן: "8. מוסכם בזאת בין הצדדים כי אם שני תשלומים או יותר לא יפרעו במועדם, יגדל סכום הפיצוי בגובה כל תשלום שלא נפרע במועדו, וזאת כפיצוי מוסכם ללא צורך בהוכחת נזק, בשים לב לעובדה שהתובעים ויתרו על סכום נכבד מתביעתם. כמו כן, מוסכם בזאת, כי אם שני תשלומים או יותר לא ייפרעו במועדם, יעמדו כל סכום הפיצוי, לרבות שכ"ט עו"ד, לפרעון מיידי. 9. סכום שלא ייפרע במועדו, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א - 1961, וזאת מבלי לגרוע מהאמור בסעיף 8 לעיל." משלא שולם התשלום הראשון במועדו (1.8.2002) פנתה המערערת למשיבות בפקס ובדואר רשום, ביום 4.8.2002, בדרישה לתשלום מיידי של התשלום הראשון. התשלום הראשון בסך של 129,800 ₪, שולם, לבסוף, ביום 28.8.2002. התשלום השני, שמועד פירעונו על פי פסק הדין, היה 1.9.2002, שולם לשיעורין, בתאריכים 18.9.2002 ו-15.10.2002. בשל העיכוב בביצוע התשלומים, ומשסברה המערערת כי מצבן הפיננסי של המשיבות איננו איתן, הגישה המערערת, בקשה לעיקול כספים וזכויות של המשיבות שהוחזקו בידי צדדים שלישיים, במסגרת תיק ה.פ. 1101/02. עיקולים אלו בוטלו על ידי המערערת וחברת הבגר בע"מ, במסגרת ה"בקשה בהסכמה לאישור פסק בורר ולביטול צו עיקול" (נספח "ו" להודעת הערעור), שהוגשה ביום 29.9.2002, בתיק ה.פ. 1101/02. התשלום השלישי, שמועד פירעונו חל ביום 1.10.2002, שולם גם הוא לשיעורין. סך של 110,000 ₪ שולם ביום 1.10.2002, ויתרת הסכום הועברה לידי המערערת רק ביום 15.10.2002. התשלום הרביעי, שמועד פרעונו חל ביום 1.11.2002, שולם גם הוא לשיעורין. סך של 110,000 ₪ שולם ביום 1.11.2002, ויתרת הסכום הועברה לידי המערערת רק ביום 15.12.2002. התשלום החמישי, שמועד פרעונו חל ביום 1.12.2002, שולם גם הוא לשיעורין. סך של 110,000 ₪ שולם ביום 10.12.2002, ויתרת הסכום הועברה לידי המערערת רק ביום 14.1.2003. התשלום השישי, שמועד פרעונו חל ביום 1.1.2003, שולם למערערת רק ביום 14.1.2003. התשלום השביעי, שמועד פרעונו חל ביום 1.2.2003, שולם למערערת רק ביום 10.2.2003. התשלום השמיני, שמועד פרעונו חל ביום 1.3.2003, שולם למערערת ביום 2.3.2003. יצויין כי כל תשלום מן התשלומים לווה במכתב מטעם המערערת המתרה במשיבות לשלם את חובן במועד, והמציין כי "אין בקבלת התשלום באיחור משום ויתור על טענות ו/או דרישות ו/או תביעות המוקנות למרשי על פי הוראות פסק הדין" (מכתבה של המערערת מיום 4.8.2002), או כי "תשלום שלא ישולם במועדו יגדל בשיעור הסכום שבפיגור" (המכתבים המתוארכים ל-27.10.2002, 28.11.2002, 30.12.2002), או ניסוחים אחרים דומים. ביום 10.3.2003, לאחר שכל שמונת התשלומים שולמו, לא במועדם, שלחה המערערת התראה לפני נקיטת הליכי הוצאה לפועל, בטענה כי על פי הוראות סעיף 8 להסכם הבוררות, על המשיבות לשלם למערערת ולחברת הבגר בע"מ את הסך של 770,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית, כפיצוי מוסכם, ללא כל צורך בהוכחת נזק, בגין האחור בתשלומם של שבעת התשלומים הראשונים (התשלום השמיני, שולם, כאמור, באיחור של יום אחד בלבד). משלא שולם כל סכום על חשבון החוב הנטען על ידי המערערות, הוגש פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה. המשיבות הגישו, מטעמן, בקשה בטענת "פרעתי". המשיבות טענו כי התשלום הראשון שולם בסמוך לאחר שהתקבל אישור לניכוי מס במקור מטעם המערערת. כן טענו המשיבות כי האיחורים בתשלומם של שני התשלומים הראשונים, נמחלו, במסגרת הגשת הבקשה המוסכמת לאישור פסק הבוררות וביטול העיקול. בנוסף, טענו המשיבות כי התשלומים השלישי והרביעי הועברו במועדם, וסכום המע"מ הועבר במועד תשלומו על פי החוק, קרי, ביום ה-15 לחודש. לגבי התשלום החמישי הודו המשיבות כי זה שולם רק ביום 10.12.2002. ביחס לתשלום השישי, טענו המשיבות כי התשלום הועבר לידי מנהל המערערת במהלך פגישה שנערכה במשרדי המשיבות, וכי הוסכם בין הצדדים, בעל פה, כי ינתן שיק מעותד, שז.פ 14.1.2003. גם באשר לתשלום השביעי הודו המשיבות כי זה שולם רק ביום 10.2.2003. אשר לתשלום השמיני, טענו המשיבות כי זה שולם רק ביום 2.3.2003, מאחר שיום ה-1.3.2003 חל ביום השבת. המשיבות טענו בפני ראש ההוצל"פ כי המדובר באיחורים מזעריים, שלא גרמו למערערת כל נזק, ואשר נתנה להם הסכמת המערערת: בין במפורש בין מלכתחילה, ובין בדיעבד, בדרך של הסכמה מפורשת, או בדרך של התנהגות. לחילופין, טענו המשיבות בפני ראש ההוצל"פ, כי לכל היותר אחרו רק בביצוע התשלום הראשון, בעוד שאר התשלומים הוקדמו, ולפיכך, לא קמה למערערת כלל הזכות לקבלת פיצויים מוסכמים, משלא נצברו שני תשלומים לפחות, אשר המשיבות אחרו בתשלומם. המשיבות הוסיפו וטענו, במסגרת בקשתן, כי הבקשה למימוש פסק הדין הוגשה ללשכת ההוצל"פ שלא כדין, שכן בקשה זו, אינה עוסקת כלל במימוש פסק הדין, אלא במימושם של פיצויים מוסכמים. לפיכך, טענו המשיבים בפני ראש ההוצל"פ, כי לא קמה למערערת זכות לפתוח תיק הוצל"פ לתשלום הפיצויים מוסכמים, והיה עליה לפנות לבית המשפט המוסמך, שיבחן במסגרת תובענה מתאימה, את קיומה - או העדרה - של עילה לתשלום פיצויים מוסכמים, בנסיבות הענין. המשיבות טענו גם כי הגשת הבקשה לביצוע פסק הדין לוקה בחוסר תום לב, ופוגעת בעקרונות של צדק טבעי. כן טענו המשיבות להעדרה של חברת הבגר בע"מ מהדיון, בהיותה צד לפסק הדין, ומשחיובן של המשיבות מתייחס למערערת ולחברה זו, כאחד. המערערת טענה כי הסכם הפשרה שעמד ביסוד פסק הדין, כלל ויתור על מרבית טענותיה, בתמורה לביצועו של הסכם הפשרה כלשונו. לפיכך, טענה המערערת בפני ראש ההוצל"פ, כי סעיף 8 להסכם הפשרה, נועד לשמש כסנקציה מהותית כנגד המשיבות, וזאת, על מנת לוודא כי המשיבות יעמדו בתשלום הסכומים במועדים שנקבעו. משלא שולמו התשלומים במועדם, קמה למערערת, כפי שטענה בפני ראש ההוצל"פ, עילה לקבלת הפיצוי המוסכם. לטענת המערערת בפני הערכאה קמא, המדובר בפסק דין ברור וחלוט, אשר אין כל מניעה לממשו במסגרת הליכי ההוצל"פ. לפיכך, טענה המערערת בפני ראש ההוצל"פ, אין כל צורך בהליך נוסף בפני בית משפט מוסמך, ופתוחה הדרך בפני המערערת להגיש את פסק הדין לביצוע, לענין תשלום הפיצויים המוסכמים, בהתאם להוראות סעיף 8 לפסק הדין. כן טענה המערערת, כי משניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, אין בידי ראש ההוצל"פ הסמכות להתערב בתוכן הוראותיו של פסק הדין, לרבות סוגית הפיצויים המוסכמים. המערערת הוסיפה וטענה בפני ראש ההוצל"פ כי מעולם לא מחלה על תשלום כלשהו וכי כל תשלום שהתקבל היה, אך ורק, במסגרת חובת המערערת להקטנת נזקה. יתר על כן, טענה המערערת, כי לא שקטה על שמריה, אלא טרחה והתריעה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה, כי אין בקבלת התשלומים כדי לפגוע בזכויותיה מכח פסק הדין. ראש ההוצל"פ בהחלטה מנומקת, קבעה כי לה סמכות לבחון את היקף התשלומים הכספיים, אותם נדרשות המשיבות לשלם מכח פסק הדין, זאת, בשל העובדה כי המדובר, בסופו של יום, בשאלת ביצועו של פסק הדין, ותו לא. כב' ראש ההוצל"פ קבעה עוד, כי: "הליכי הוצל"פ יש לנקוט בתום לב ובדרך מקובלת בין הצדדים ויש לעיתים לראות בהתנהגות מי מהצדדים כמחילה ו/או ויתור מכללא על חלק מהזכויות במיוחד כאשר מדובר בהפרה שאינה משמעותית, אין בה משום גרימת נזק ונובעת היא מתוך מצוקה כלכלית כנה ולא זלזול בפסק הדין" (עמ' 9 להחלטה, מוצג "א" בתיק מוצגי המשיבות) עוד קבעה כב' ראש ההוצל"פ כי סכום החיוב אשר הושת על המשיבות מורכב משני סכומים, האחד ע"ס של 800,000 ₪ שישולמו ב-8 תשלומים שווים, למערערות; ובנוסף, תשלום שכ"ט עו"ד שרם ע"ס של 80,000 ₪, שישולם אף הוא ב-8 תשלומים שווים. כב' ראש ההוצל"פ קבעה על דרך של פירוש ההסכם מלשונו ועל פי תכליתו, כי הסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בסע' 8 להסכם, הוגבלה, אך ורק, לאיחור בתשלומים העיתיים על חשבון חובן של המשיבות למערערות, מבלי לכלול בכך את חובן לעו"ד שרם. לפיכך, קבעה ראש ההוצל"פ כי סעיף 8 לפסק הדין מטיל סנקציה של פיצוי מוסכם, ללא צורך בהוכחת נזק, אך ורק להפרשי הסכומים שלא שולמו במועדם, על חשבון חובן של המשיבות למערערות. בנוסף, קבעה ראש ההוצל"פ בהחלטתה המפורטת, כי לאור הוראות סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג - 1973, המכפיפים את ביצועו של חיוב לעקרונות תום הלב, הרי שקיימת לראש ההוצל"פ סמכות להאריך מועדים שנקבעו לביצועם של חיובים על פי פסק דין. לאור כל האמור, הורתה ראש ההוצל"פ להעמיד את גובה החוב בתיק ההוצל"פ על סכום של 236,000 ₪, נכון ליום מתן החלטתה, בתוספת שכ"ט א' בסך של 18,000 ₪. מכאן הערעורים ההדדיים שבפני. ג. טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד טענות המערערת בערעורה בפני חוזרת המערערת, על עיקר טענותיה בפני כב' ראש ההוצל"פ. טוענת המערערת, כי חל איחור ניכר במועד תשלומם של כל שבעת התשלומים הראשונים, ולפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 8 להסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שיש לזקוף את כל שבעת התשלומים, על חשבון הפיצויים המוסכמים, ללא צורך בהוכחת נזק. יתר על כן, טוענת המערערת, כי טענת המשיבות, לפיה, המדובר באיחור אחד בלבד, המתייחס לתשלומו של התשלום הראשון בלבד באיחור של שבעה חודשים (דהיינו, התשלום אשר שולם ביום 2.3.2003, הוא זה אשר זמן פרעונו היה צריך להיות ב-1.8.2002, בעוד יתרת התשלומים שולמו טרם זמנם), הינה מופרכת על פניה. מכל מקום, טוענת המערערת, המדובר בטענה עובדתית שלא נתמכה בתצהיר או בראיות אחרות כלשהן, ולפיכך, דין טענה זו להדחות על הסף. בנוסף, טוענת המערערת כי אין כל אפשרות "להאריך" את המועדים אשר נקבעו בין הצדדים לתשלומם של הסכומים, שכן סמכותו הטבועה של בית המשפט להארכת מועד לביצוע חיובים, מוגבלת למקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, בלבד (בעקבות ע"א 230/87 יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי, פד"י מו(3) 279, 285). עוד טוענת המערערת, כי מעולם לא הסכימה המערערת לתשלומם של התשלומים באחור. לענין זה, טוענת המערערת, כי המדובר בטענה בעלמא, שלא נתמכה בראיות או בתצהיר תומך, ועומדת, בניגוד מוחלט לתוכנם של מכתבי ההתראה מטעם המערערת, אשר כללו הפניות ברורות ומפורשות, חוזרות ונשנות, לסעיפי הפיצוי המוסכם בפסק הדין. לענין זה, מוסיפה המערערת וטוענת, כי טעתה הערכאה קמא, בקביעתה, לפיה, הגשת פסק הדין לביצוע נגועה בחוסר תום לב. המערערת טוענת, בעקבות בר"ע (ת"א) 1061/02 שי שפט נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (ל"פ, ניתן ביום 19.2.2003), כי בדיון בטענת "פרעתי" אין להעלות בפני ראש ההוצל"פ טענות בדבר זכותו של הזוכה לפתוח בהליכי הוצל"פ, או טענות בדבר חוסר תום לב בפעולות הזוכה (סע' 4.5 לסיכומי המערערת). המערערת טוענת עוד, כי הפרשנות שהעניקה כב' ראש ההוצל"פ לפסק הדין, מרוקנת את פסק הדין מתוכנו, ומְשַנָה, דה-פאקטו, את תוכן פסק הבוררות, בדרך שאיננה אחת הדרכים החוקיות לשינויו או ביטולו של פסק בוררות, בהתאם לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. זאת ועוד, טוענת המערערת, כי צדקה כב' ראש ההוצל"פ בקביעתה, לפיה, הסמכות העניינית לדון בביצועו של פסק הבוררות שאושר בידי בית המשפט, מסורה לראש ההוצאה לפועל. לענין זה, נתלית המערערת בע"א 427/89 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' מאיר מרחב, פד"י מו (4) 89, ובאסמכתאות המובאות שם. בד בבד, טוענת המערערת, כי הסמכות להחסיר או להוסיף על האמור בפסק הבוררות שאושר, כמו גם בכל פסק דין אחר, אינה מסורה לראש ההוצל"פ, אלא לערכאה אשר נתנה את פסק הדין ככלל, ולענין פסק בוררות שאושר, הרי שזה איננו ניתן כלל לשינוי (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והליכות, מהדורה שישית, עמ' 166). בנוסף, עותרת המערערת לדחיה על הסף של כתב הערעור שכנגד, וזאת, מהטעם, שאין הדין מתיר, הגשת ערעור שכנגד, במסגרת ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בטענת "פרעתי", המתנהל על פי הוראות תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ"), ולא על פי ההוראות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. המערערת מוסיפה וטוענת לענין זה, כי היה על המשיבות להגיש ערעור מטעמן, במסגרת המועדים הקבועה בתקנות ההוצל"פ, הנתמך בתצהיר מטעמן, בהתאם להוראות תקנה 120 לתקנות ההוצל"פ. לפיכך, טוענת המערערת, דין הערעור שכנגד להדחות על הסף. טענות המשיבות המשיבות מצידן, טוענות בערעורן שכנגד, כי טעתה כב' ראש ההוצל"פ בקביעתה לפיה נתונה לה סמכות לדון באכיפת סעיף הפיצויים המוסכמים. המשיבות טוענות, כי לא קמה סמכות לראש ההוצל"פ לכוף אותן לשלם סכומים מכח סעיף הפיצויים המוסכמים, באמצעות הליך של בקשה לביצוע פסק דין בהוצאה לפועל. לענין זה, טוענות המשיבות, היה על המערערת לפנות לבית המשפט המוסמך, וכל סכום שנגבה, ככל שנגבה, נגבה שלא כדין. ראיה לטענתן מוצאות המשיבות בדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בענין ע"א (ירושלים) 383/93 אילן וקרן גרינפילד נ' ניר ונילי, תק-מח 94(1), 165, בעמ' 168, שם נקבע: "אי לכך, בלא קיום הכרעה שיפוטית כאמור, וכל עוד לא תינתן הכרעה כזו, אין פסק הבורר ניתן לאכיפה ככל שהוא נוגע לחובת תשלום פיצוי קבוע מראש על ידי גור בגין הפרת חיובי פסק הבורר. על יסוד דברים אלה, דינה של בקשת ביצוע פסק הבורר שהוגשה על ידי גרינפילד בהוצאה לפועל להידחות". (וכן ע"א (ת"א) 2091/01 שאול קלמן נ' קסנטיני (ל"פ, ניתן ביום 31.7.2002). בענין זה, מוסיפות המשיבות וטוענות כי כבר פסק בית המשפט העליון בענין ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל, תק-על 96(2), 1157, בעמ' 1159: "אכן מקום שפשרה אינה מסויימת דיה, אם כיון שאינה מפרשת סכום, ואם מאחר שלא עולה ממנה דרך מוסכמת להסדרת הסכסוך שבין הצדדים באורח סופי, הרי לא ניתן להביא לביצועה בדרך של הוצאה לפועל. ובכל אופן, אם הופרה פשרה מוסכמת או אז מתהווה עילה חדשה אותה אפשר להביא בפני בית משפט מוסמך". זאת ועוד, טוענות המשיבות, כי איחורן בתשלום, מתמצה, אך ורק, באיחור אחד בלבד, דהיינו, איחור בביצועו של התשלום הראשון בלבד, אשר שולם, לטענתן, רק כעבור למעלה מחצי שנה. לפיכך, טוענות המשיבות, אין כל תחולה להוראות סעיפים 8 ו-9, הדנות באיחור בתשלומם של לפחות שני תשלומים. בנוסף, טוענות המשיבות, מושתקת המערערת מהעלאת טענה בדבר איחור בתשלום, בשל קבלת התשלומים, ולאור הוראות סעיף 7 לפסק הדין, הקובע כי: "עם תשלום וקבלת הפיצוי באמצעות עו"ד שרם כאמור וכמפורט לעיל בהסכם זה, בגין תביעותיהם של התובעים 1, 2 לא תהיה למי מהתובעים או לכל הבא מכוחם ו/או מטעמם כל טענה ו/או דרישה ו/או עילה כנגד הנתבעים או מי מהם, או כנגד כל חברה קשורה או מסונפת ו/או כנגד מי ממנהליהם ו/או עובדיהם והתבועים כולם יחד ולחוד, מוותרים בזאת ויתור מלא, סופי ומוחלט יחד ולחוד עם כל עילה ו/או דרישה ו/או טענה כאמור" לפיכך, טוענות המשיבות, מושתקת המערערת מלהעלות טענות נוספות לאחר קבלת הפיצוי. עוד חוזרות המשיבות על טענותיהן לפיהן, חוש הצדק מתקומם לנוכח 'העמידה על קוצו של יוד', שמגלה המערערת. המשיבות מוסיפות וטוענות, כי התנהגות המערערת איננה עומדת בחובת תום הלב בשימוש בזכות. המשיבות טוענות, כי במועד הגשת פסק הדין לביצוע, שולם סכום פסק הדין, במלואו. ולפיכך, טוענות המשיבות, פתיחת תיק ההוצאה לפועל, נעשה שלא כדין. את טענתן זו, מוסיפות המשיבות ותומכות בענין ע"א (תל-אביב-יפו) 3390/00 - ישראגרניט יבוא ושיווק נ' אהרוני יפת, תק-מח 2002(3), 635, בו נאמר בעמ' 638: "בעניננו, קבע הסכם הפשרה, כאמור, סכומים לתשלום ומועדיהם. לא שנוי במחלוקת, כאמור, כי המערערים לא שילמו את התשלומים במועדים שנקבעו בהסכם הפשרה. יחד עם זאת, כאמור, לא שנוי גם במחלוקת כי במועד שנפתח תיק ההוצל"פ ע"י המשיבים, לא היו המערערים חייבים כספים כלשהם למשיבים, ואף שילמו להם כספים ביתר. נראה, איפוא, כי פתיחת תיק הוצל"פ, לביצוע מלוא סכום התביעה, במועד בו נמצאו המערערים ביתרת זכות ושילמו למשיבים סכום עודף על חיובם, יש בה משום חוסר תום לב במימוש זכות הנובעת מחוזה. (ר' לענין זה: ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה) תשנ"ה עמ' 62-63). בענייננו אין כל ספק כי למשיבים לא נגרם כל נזק ממון במועד פתיחת תיק ההוצל"פ, אשר נפתח, לציין, ימים ספורים לאחר המועד שנקבע לביצוע התשלום הראשון. בנסיבות אלה סבורה אני כי אמנם נפתח תיק ההוצל"פ שלא כדין וכאמור תוך שימוש חסר תום לב בזכות של המשיבים, אשר מקורה בהסדר הפשרה". טענה אחרונה, בפי המשיבות, לענין ערעורן שכנגד, נוגעת לתוכן פסק הדין. המשיבות טוענות כי המדובר בפיצוי מוסכם בסכום מופרז, וכי על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו הטבועה, ולהתערב בשיעורו, עד כדי ביטולו לחלוטין, בשל נסיבותיו החריגות של הענין, בו שולמו סכומי הכסף, באיחור של ימים מספר בלבד. ד. יצויין, כי לאחר מתן פסק הדין, וטרם הגשת הערעורים ההדדיים שבפני, מוזגה המשיבה 3 עם המשיבה 1, כעולה מכתבי הטענות מטעם המשיבות. זאת עוד, לאחר מועד הגשת הערעור, ניתן ביום 27.6.2004 צו פירוק זמני כנגד המשיבות 1 ו-2 וביום 1.11.2004 ניתן צו פירוק סופי. 'המנהל המיוחד' שמונה למשיבות הסכים להמשך ניהולו של ההליך, לאור קיומו של הליך ערעור שכנגד. לפיכך, ולסוגית דחית הערעור שכנגד על הסף, מציינות המשיבות, כי טענת המערערת לדחיה על הסף של הערעור שכנגד, הועלתה רק בשלב הסיכומים, ולפיכך, אין כל מקום להזקק לה. מה עוד, שלטענת המשיבות, הסכמתו של המנהל המיוחד שמונה להן להמשיך בהליך הערעור כנגד המשיבות, ניתנה, רק לאור קיומו של הליך ערעור שכנגד, התלוי ועומד במסגרת תיק זה. עוד יצויין, כי בשל העובדה שהליכי ההוצאה לפועל, נוהלו אך ורק, על ידי המערערת, החלטתי ביום 12.9.2005 בהתאם להסכמת הצדדים, כי: "כמוסכם על הצדדים חברת הבגר בע"מ, היא צד להליכים הן לערעור והן לערעור שכנגד, בלא צורך בתיקון פורמלי. עו"ד שרם ימציא לתיק בית המשפט במועד מוקדם ככל האפשר יפוי כח של חברת הבגר". ביום 16.11.2005 הוגש יפוי כח מטעם המערערת מס' 2, חב' הבגר בע"מ, לתיק בית המשפט. ה. דיון דין הערעור העיקרי להתקבל בחלקו, ודין הערעור שכנגד, ככל שיש להכיר בו, להדחות. היקף סמכות ראש ההוצל"פ לפירושו של פסק דין פסק דין המוגש לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, צריך שיהא, ברור ונהיר על פניו. זאת, מן הטעם הפשוט, לפיו, היקף סמכותו של ראש ההוצל"פ מצומצם לאכיפת ביצועו של פסק הדין ולא לפרשנותו. הלכה ידועה היא, כי אל לו לראש ההוצאה לפועל, המוציא לפועל פסק דין, 'להציץ אל מאחורי הפרגוד' של פסק הדין, ולבחון את היבטיו המשפטיים השונים של פסק הדין. היקף סמכותו של ראש ההוצאה לפועל מוגבל הוא, לאכיפת פסק הדין והוצאתו מן הכח אל הפועל. לענין זה, ניתן לציין שלוש אפשרויות או שלושה מצבים, בענין אכיפתו של פסק דין, בהליכי הוצל"פ. האחד, עניינו אכיפת פסק דין ברור ונהיר, או למצער, פסק דין אשר אינו מחייב פרשנות מהותית, לתוכנו של פסק הדין. לענין זה, מוסמך ראש ההוצאה לפועל לבחון את פסק הדין, ולדאוג להוצאתו מן הכח אל הפועל, בהתאם להוראות פסק הדין. השני, עניינו אכיפת פסק דין אשר ניתן לפרשנויות שונות, או כזה, אשר תוכנו אינו ברור. לענין זה, מוסמך ראש ההוצאה לפועל מכח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, לפנות בכתב אל בית המשפט אשר נתן את פסק הדין לקבלת הבהרה. השלישי, עניינו אכיפת פסק דין אשר אינו ניתן לביצוע, או שביצועו כרוך בהכרעה בנתונים עובדתיים שונים וכד'. או אז, באין, למעשה פסק דין הניתן לביצוע במסגרת הליכי הוצאה לפועל, מופנה הזוכה לקבלת סעד מבית המשפט המוסמך. בין על דרך של הגשת תביעה מתאימה לבית המשפט המוסמך ובין בדרך משפטית אחרת, על פי הענין. טעמם של דברים, באופי פעולתו של ראש ההוצאה לפועל, שהינו 'ערכאת הביצוע' של פסקי דין, שהיא בעלת אופי משפטי-מינהלי, אשר אינה מתאימה לקיומם של דיוני הוכחות, הכרוכים בשמיעת עדויות והבאת ראיות לרוב, בעניינם המהותי של הצדדים. עמד על כך, כב' השופט ד' בר אופיר באומרו: "לשכת ההוצאה לפועל נועדה לבצע פסקי דין ולא לפתור מחלוקות הנעוצות בעילות חוזיות או בעילות אחרות מורכבות וממושכות מאוד, ואף לא בעתירות רבות מאוד שההכרעה בהם מצריכה התדיינות ארוכה ובוודאי שאיננה ברורה (הנשיא ו' זילר ע"א (י-ם) 4359/97 עמותת שוחרי המכללה לחינוך ירושלים ואח' נ' האגודה למען בית המדרש למורים מזרחי, דינים מחוזי ל"ב (1) 653)". (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והליכות, מהדורה שישית, עמ' 165) וכן: "הליכי ההוצאה לפועל נועדו לאכוף את החיובים הטמונים בפסק הדין. ההוצאה לפועל איננה ערכאת ערעור, וחובתה לבצע פסק דין בין אם הוא נכון ומדוייק ובין אם הוא שגוי. אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו, ובשלב הראשון עלינו להבין ולפרש אותו. כל הפעלה של פסק דין גוררת אחריה את פרשנותו. אולם כאשר קיימת אי בהירות בפסק הדין, יש לעולם לזכור כי שיקול הדעת של ראש ההוצאה לפועל הוא מוגבל לפי עצם טיבו וטבעו. כאשר הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק הדין ונסיבותיו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין לצורך ההבהרה המבוקשת. ובמקרים של חוסר בהירות יגיע השלב השני באכיפת החיוב, והוא השלב של הבהרת פסק הדין לפי סעיף 12 לחוק" (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והליכות, מהדורה שישית, עמ' 123) מטעם זה, מקום שקם צורך בפירוש מהותי של פסק הדין, או מניעה אחרת, השוללת את האפשרות לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו, הרי שעל הטוען לקיומה של זכות, לפנות לקבלת סעד מבית המשפט המוסמך. יחד עם זאת, ובשונה מן המקרים שהובאו בהרחבה בטיעוני המשיבות, נראה לי כי בענייננו, צדקה כב' ראש ההוצל"פ, בקביעתה לפיה קמה לה סמכות לדון בטענות הצדדים, בנסיבות הענין. פסק הדין אשר הוגש לביצוע, הינו פשוט ונהיר ומדבר בתשלומם של שמונה תשלומים שווים, לפרעונו של החוב. סעיף 8 לפסק הדין עוסק כל כולו ביצירת רכיב "עונשי" (סנקציה) בפסק הדין, המיועד למנוע אי תשלום שני תשלומים, או יותר, במועדם. שאלת תשלומו - או אי תשלומו - של אחד מן התשלומים, איננה שאלה מורכבת המצריכה התדיינות ממושכת, ואיננה יוצרת עילות חוזיות המחייבות פניה לבית המשפט המוסמך לקבלת סעד. בענין זה, הכלל הוא, כי כל מקרה יבחן לגופו, על פי אמות המידה הנגזרות מעובדותיו המהותיות. כאמור, בענייננו, המדובר בביצועו של פסק דין ברור, אשר סעיפיו קצרים ותכליתיים. כאמור, הוראות פסק הדין קובעות כי כל תשלום שלא שולם במועדו יזקף כחלק מסעיף הפיצויים המוסכמים. זאת, לאור ויתורן של המערערת מחד ושל חב' הבגר בע"מ מאידך, על מכלול תביעותיהן. בנוסף, נראה לי, כי אין כל ממש, בטענת המשיבות כי התשלום הראשון בלבד, הוא זה אשר שולם באיחור. טענה זו, הינה טענה מלאכותית, שלא לומר מתחכמת, אשר בצדק, נטען לגביה, כי לא נתמכה בראיות עובדתיות בפני ערכאה קמא, כמו גם בתצהיר כדין. ו. השפעת האיחור בתשלום שני התשלומים הראשונים כאמור, לאור דחייתה של טענת המשיבות לפיה רק התשלום הראשון, שולם באיחור, כמפורט לעיל, הרי שאין כל חולק, כי שני התשלומים הראשונים שולמו באיחור. שאלת השפעת האיחור על פסק הדין כולו, עמדה במרכז המחלוקת בין הצדדים. המשיבות טענו כי אי פרעונם של שני התשלומים הראשוניים במועד, נמחל להן, בשל הגשת הבקשה המוסכמת לאישור פסק הבורר, לאחר שכבר חלפו המועדים לביצועם של שני התשלומים. המערערת, טענה לעומתן, כי אין לייחס לה כל ויתור, כעולה בבירור ממכתבי ההתראה שנשלחו למשיבות, בהם הודיעה "ברחל בתך הקטנה" כי תעמוד על זקיפת האיחורים בתשלומם של שני התשלומים הראשונים, על חשבון חובן של המשיבות. נראה לי, כי אין מקום לקבל טענה זו. זאת, ממספר טעמים מצטברים. ראשית, כידוע, ויתור על זכות יכול שיהא בין במפורש ובין מכללא. דומני כי ניסיון החיים המשפטיים מלמד, כי בקשה בהסכמה המוגשת לבית המשפט לאישורו של הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק בורר, מעידה על הסכמת הצדדים למחילה על סטיות, כאלו ואחרות, קודם למועד כריתת הסכם הפשרה. ויודגש, חרף מכתבי ההתראה ששלחה המערערת, בהתייחס לשני התשלומים הראשונים, הרי משהוגש הסכם הפשרה לאישורו של בית המשפט, מבלי שתהא בבקשה למתן תוקף של פסק דין, התייחסות כלשהי לאיחורים אלו, נראה שבכך הביעה המערערת דעתה, לנוכח נסיבות הענין, כי מחלה על אי תשלומם של שני התשלומים הראשונים. שכן, ממה נפשך. אם המערערת עמדה על דעתה כי תשלומם של שני התשלומים, בוצע שלא במועדם, ואין היא מוחלת למשיבות על איחור זה, הרי שהסכם הפשרה הופר, עוד טרם שאושר, ואם כן, לשם מה הוגשה בקשה לאישורו של ההסכם המופר. זאת, במיוחד לנוכח, הוראות סע' 8 סיפא להסכם הפשרה, הקובע, כי: "... כמו כן, מוסכם בזאת, כי אם שני תשלומים או יותר לא ייפרעו במועדם, יעמדו כל סכום הפיצוי, לרבות שכ"ט עו"ד, לפרעון מיידי". מכל הטעמים הללו, נראה לי, כי יש לקבל את טענת המשיבות, לפיה האיחור בתשלומם של שני התשלומים הראשונים נמחל להן. ז. תום לב בניהול הליכי הוצאה לפועל טענה נוספת שהעלו המשיבות, נוגעת להתנהלות המערערת בכל הקשור למועד הגשת הבקשה לביצועו של פסק הדין, לאחר השלמת מלוא התשלומים בהם חוייבו המשיבות, מכח פסק הדין. כמפורט, בטיעוני המערערת בהרחבה, טענה מסוג זה, אין מקומה במסגרת דיון בבקשת "פרעתי" המתנהל בפני כב' ראש ההוצל"פ, אלא, לטענתם, בפניה לבית המשפט המוסמך. לטעמי, יש לאבחן בין תכנים מהותיים שונים, הנוגעים לטענות בדבר חוסר תום לב בניהול הליכי הוצאה לפועל. יש ונטען, כי הזוכה פתח בהליכי הוצאה לפועל, חרף העובדה, שעמדה בפניו דרך אחרת, חליפית, שהיתה נוחה יותר לחייב, והזוכה לא נקט בה, אלא עמד על זכותו. על היקף סמכותו של ראש ההוצאה לפועל, נכתב, בפרשת בר"ע (ת"א) 1061/02 שי שפט נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (ל"פ, ניתן ביום 19.2.2003) בסעיף ט' לפסק הדין: "אין חולק כי אכן רשאית ראש ההוצל"פ לדון בטענת "פרעתי", ובטענת חייב כי פרע את חוב המשכנתא, לאחר רישום המשכנתא, כולו או מקצתו. אלא שטענת המערערים איננה כי שולם חוב המשכנתא או חלק ממנו. בפי המערערים טענות שעניינן חוסר תום ליבה של המשיבה וכן טענה עובדתית המשליכה על פרשנות סעיף 11 א להסכם ההלוואה. סבורה אני כי טענות מורכבות אלה אינן יכולות להכלל בגדר טענת "פרעתי", על פי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, גם במובנו הרחב. אכן, בטענת "פרעתי" אין החייב מוגבל למשמעותה המילולית המצומצמת של הטענה, כלומר לפרעון החוב הכספי בלבד, אלא יכול להעלות כל טענה אשר פוטרת אותו מלמלא אחר פסק הדין. (בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, הוצאת פרלשטיין - גינוסר בע"מ, מהדורה חמישית עמ' 619 ). יחד עם זאת, אינני סבורה כי אף במשמעותה הרחבה של טענת "פרעתי" נתונה לראש ההוצל"פ סמכות לדון בטענת המערערים לפיה המשיבה פעלה בחוסר תום לב בכך שלא הציגה את השטרות שנמסרו לידיה, לפרעון החוב ובכך שהפעילה את ריבית הפיגורים, בלא שהתקיים תנאי מקדמי. לטענת המערערים, המדובר בטענה, הנכנסת לגדרה של טענת "פרעתי", מאחר שאם תתקבל טענתם, יופחתו סכומים מחובם, ובכך, לכאורה, טענתם היא, כאמור, טענת "פרעתי". נראה לי, כי נושאים אלה נוגעים למערכת היחסים המשפטיים והחוזיים שבין המערערים למשיבה, והמקום לברורן הוא אכן בית המשפט המוסמך ולא לשכת ההוצל"פ (ר' לענין זה בר-אופיר, שם, עמ' 626)". לעומת זאת, ישנם מקרים, בהם טוען החייב לפרעון חובו, טרם פתיחת הליכי ההוצאה לפועל, או טענות אחרות הנוגעות לשאלת פרעונו או אי פרעונו של החוב הפסוק. במקרים מעין אלו, בהם טוען החייב כי הזוכה עשה שימוש שלא בתום לב בפסק הדין, בהגשתו לביצוע, נראה כי סמכותו של ראש ההוצל"פ חולשת גם אף על טענה כגון זו, במסגרת הדיון בבקשה בטענת "פרעתי". בנסיבות הענין, ולאור טענת המשיבות, כי במועד הגשת פסק הדין לביצוע, וחרף האיחורים במועדים, נפרע, למעשה, חובן, נראה כי סמכותו של ראש ההוצאה לפועל, משתרעת גם על בחינת תום ליבה של המערערת בהגשת הבקשה לביצועו של פסק הדין. לפיכך, נראה, כי צדקה ראש ההוצל"פ בהחלטתה לענין זה, ובקביעתה כי עצם הדיון בטענת "פרעתי", מצוי בגדרי סמכותה. ח. תשלום יתרות המע"מ באיחור טענה נוספת שהעלו המשיבות, עסקה בתשלום סכומי המע"מ שבכל תשלום, ב-15 לחודש העוקב. לטענת המשיבות, התשלומים ששילמו, פוצלו על ידן לשני תשלומים, כאשר התשלום הראשון, שולם בתחילתו של החודש בהתאם לפסק הדין, בעוד יתרת סכום המע"מ שולמה, אך ורק, ב- 15 לחודש הקלנדרי העוקב, מועד תשלומו על פי חוק, לרשויות המס. דין טענה זו להדחות מיניה וביה. טענה זו נוגדת את לשונו המפורשת של פסק הדין, ואין כל מקום לאבחנה מעין זו, בלשונו הפשוטה של פסק הדין. זאת ועוד, המדובר בטענה הנתמכת רק במועדי תשלומם של התשלומים הרביעי והחמישי בלבד, כאשר מועדי תשלומם של שאר התשלומים, אינם תומכים בטענה זו. ויודגש, טענת המשיבות, לפיה שולם סכום המע"מ רק ב-15 לחודש העוקב, נסתרת לנוכח ביצועו של התשלום הדחוי, כבר ב-15 לאותו חודש. לדוגמא, המועד לביצוע התשלום השלישי על פי פסק הדין, היה צריך להיות ה- 1.10.2002 ואכן, סך של 110,000 ₪ שולם במועד זה, ברם, יתרת הסכום שולמה כבר ביום 15.10.02, דהיינו במהלך אותו חודש, ולא ביום 15.11.02 כטענת המשיבה. העולה מן המקובץ, כי מקורה של טענה זו בניסיון המשיבות להקטין את נזקיהן בערעור זה, ותו לא. זאת ועוד. לא מצאתי בלשונו של פסק הדין כל מקום לאבחנה זו, אשר ביקשו המשיבות לעשות, בין מועד תשלום הסכום העיקרי, ובין מועד תשלום המע"מ. פסק הדין קובע כי התשלומים ישולמו בשמונה תשלומים שווים, שישולמו ביום הראשון לכל חודש קלנדרי. לא ראיתי כל מקור חוקי, לטענת המשיבות, להפטרן מתשלום סכום המע"מ במועד הנקוב בפסק הדין. ט. באשר להליך ערעורן שכנגד של המשיבות, הרי שבנסיבות הענין אדרש לדיון בו לגופו, למרות טענתה הנכונה של המערערת, לפיה לא קיים מן הדין הליך 'ערעור שכנגד' בענייננו, וזאת, כמפורט להלן, ומהטעמים שיובאו. המשיבות הגישו, כאמור, מסמך אותו הכתירו בכותרת "ערעור שכנגד". המערערת העלתה, בסיכומיה, טענה, שזכרה לא בא בעיקרי הטיעון, לפיה, הוראות החוק אינן מאפשרות הגשת ערעור שכנגד על ערעור המוגש כנגד החלטת ראש ההוצל"פ בטענת "פרעתי". המשיבות מצידן טענו, כי בענייננו מנועה המערערת מלהעלות טענה זו, במיוחד לאור העובדה שהמנהל המיוחד של המשיבות הסכים להמשך ניהולו של ההליך כנגד המשיבות, בשל קיומו של הליך הערעור שכנגד. דומני כי בענין זה, הדין עם המשיבות. אכן, הליך ערעור אשר נפתח כנגד החלטת כב' ראש ההוצל"פ בטענת "פרעתי", חוסה בצילן של תקנות ההוצאה לפועל, והלכה היא, כי אין המסגרת הדיונית מתירה הגשת 'ערעור שכנגד' על החלטת ראש ההוצל"פ, כאמור. זאת ועוד, הכלל הידוע קבע, כי טענה היורדת לשורשו של ההליך, ניתן להעלותה בכל שלב משלבי הדיון. בוודאי, נכונים הדברים, בהתייחס לטענה, לפיה, אין כלל אפשרות חוקית להגיש הליך פלוני. בד בבד, נראה כי במקרה זה, מנועה המשיבה מלהעלות טענה זו, לאור עקרונות תום הלב בניהול הליכים משפטיים. עמד על כך בית המשפט העליון, בהתייחס לאפשרות להגיש באיחור, בקשה לדחית תביעה שהוגשה בחוסר סמכות עניינית על הסף, בפרשת רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פד"י נח(3) 49, באומרו, בעמ' 52: "טענתו העיקרית של המבקש מכוונת נגד קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי הוא מוסמך לדון בתביעה. אכן, לסוגיה אם בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה בשלמותה, כפי שהוגשה מלכתחילה, או שהיה עליו לפצלה לפי הסעדים השונים ולהעביר את חלקה לבית-משפט אחר, יש פנים לכאן ולכאן, אולם אין צורך לדון בה כאן. דברים אמורים בתביעה שהייתה תלויה במשך כשלוש שנים בבית-המשפט המחוזי, כאשר בשלב הנוכחי כבר הגישו רוב בעלי-הדין את סיכומיהם. המבקש לא העלה את טענתו שלפיה לא קנה בית-המשפט המחוזי מלכתחילה סמכות עניינית לדון בתביעה לסעד כספי, בהזדמנות הראשונה, ואף לא בשלב מוקדם אחר, אלא נצר אותה בלבו עד להגשת הסיכומים, כאשר התקרב מועד ההכרעה. מהלך כזה, בנסיבות כאלה, נראה כפעולה שלא בתום-לב. כבר נאמר כי חובת תום-הלב חלה גם על ההליכים שנוקטים בעלי-דין בבית-המשפט (ראו, בין היתר: בר"ע 305/80 שילה נ' רצבסקי, פ"ד לה(3) 449 וכן בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה באר-שבע בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828). יש מקום לומר גם כי התנהגות שלא בתום-לב של בעל-דין עלולה לחסום אותו, על דרך של מניעות, מלהעלות טענה. כך נאמר כי: "דומה כי בית-המשפט יוכל להזדקק לעקרון תום-הלב, ולקבוע כי בנסיבות אלה בהן 'ישן' הנתבע על טענת היעדר הסמכות העניינית הוא יהיה מנוע מלהעלותה. עקרון תום-הלב מיושם איפוא בהקשר הדיוני של טענת המניעות" (ד' שורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295, בעמ' 328). השתהותו של המבקש מלהעלות את טענתו נגד סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בתביעה עם פתיחת הדיון, ואף לאחר מכן, חוסמת את טענת היעדר הסמכות מחמת המניעות שנוצרה על-ידיה". גם בענייננו, המדובר בכתב ערעור שכנגד שהוגש ביום 7.1.2004, ואשר, כאמור, המנהל המיוחד, שמונה למשיבות, לאחר הגשת התביעה, הסתמך על קיומו ו"שינה את מצבו לרעה" בהתאם על כך. דומה, כי העובדה שהמערערת ישנה על זכותה, ולא העלתה את טענתה לענין חוסר האפשרות להגיש ערעור שכנגד במסגרת ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בטענת "פרעתי", "חוסמת את טענת היעדר הסמכות, מחמת המניעות שנוצרה על-ידיה". ויודגש, המערערת ניהלה במשך קרוב לשנתיים הליכי בית משפט, ללא העלאת כל טענה לענין חוקיות הליך הערעור שכנגד. המנהל המיוחד, שאינו אלא שלוחו ו"ידו הארוכה" של בית המשפט של פירוק, אשר ניהולן של המשיבות, חדלות הפרעון, נמסר לפיקוחו (השוו: בש"א (ת"א) 13415/04 יעקב אגמון נ' נאמנות תיאטרון הלאומי "הבימה" (ט"פ, ניתן ביום 21.9.2004, מפי כב' השופטת ו' אלשיך)), הגיש תגובתו בבקשת המערערת בתיק פש"ר 1707/04 להמשיך בהליכים המתנהלים בתיק זה כנגד המשיבות, ובה כתב: "ולגופו של עניין - המנהל המיוחד מודיע בזאת כי אינו מתנגד להמשיך בהליך הערעור במסגרת ע"א 2194/03, שכן במסגרת ההליך מתנהל גם ערעור שכנגד מטעם החברות אותו מעוניין המנהל המיוחד להמשיך ולברר, ובנסיבות המקרה דנן (כפי המפורט בבקשה), ולאור אופיו של ההליך, ניהולו לא צפוי לגרום להכבדה משמעותית, אם בכלל, על קופת הפירוק" (ההדגשות במקור - י.ש.). בנסיבות אלה, בהן בירורו של הערעור העיקרי הותלה והותנה בקיומו של הערעור שכנגד, ובנסיבות בהן, לא העלתה המערערת את טענותיה לענין אי קיומו של הליך הערעור שכנגד, באורח, שאיפשר, למעשה, למערערת, להמשיך ולנהל את הערעור מטעמה, תוך "הסתרת" הטענה בדבר אי חוקיותו של הליך הערעור שכנגד, הרי שזהו מסוג ההליכים בהם תוכרע החלטת בית המשפט על פי עקרון תום הלב בניהול הליך משפטי. בענין זה, דומה כי עקרון תום הלב, פונה, ומחיל עצמו אט אט, כעקרון יסוד מקורי-ישראלי בשיטתנו המשפטית, כבסיס משפטי איתן להלכות שונות אשר התפתחו בפסיקה בשנים האחרונות, לאחר ניתוק שיטתנו המשפטית מעקרונות המשפט האנגלי, ובנייתה של שיטת משפט עצמאית (דוגמת החלת הלכת השיהוי בעניינים אזרחיים, חובת נקיון הכפיים של העותר לקבלת סעד מבית המשפט, החובה להעלות טענות היורדות לשורשה של סמכות במועד הראשון ועוד). זאת, בדומה ובשונה, מעקרונות דיני היושר במשפט האנגלי ועקרונות דומים אחרים בשיטות משפט אחרות, המהווים בסיס לפסיקה ולהלכות הנוהגות שם. מכל מקום, בנסיבות הענין, לא מצאתי כל ממש בטענות המשיבות בערעורן שכנגד, לגופן, כפי שפורט. י. ומכאן לבחינת החלטת ראש ההוצל"פ - היקף הסכומים הנזקפים כפיצויים מוסכמים הצדדים נחלקו ביניהם בשאלת ההיקף הכספי שיש לזקוף לחובת סעיף הפיצויים המוסכמים בפסק הדין. דומני, כי פרשנות תכליתית סבירה, מחייבת, עם כל הקושי הכרוך בדבר, לפצל בין פרשנותו של המונח "תשלום" ובין המונח "תשלומים" בסעיף 8 לפסק הדין. כזכור, קובע סע' 8 לפסק הדין, כדלקמן: "8. מוסכם בזאת בין הצדדים כי אם שני תשלומים או יותר לא יפרעו במועדם, יגדל סכום הפיצוי בגובה כל תשלום שלא נפרע במועדו, וזאת כפיצוי מוסכם ללא צורך בהוכחת נזק, בשים לב לעובדה שהתובעים ויתרו על סכום נכבד מתביעתם. כמו כן, מוסכם בזאת, כי אם שני תשלומים או יותר לא ייפרעו במועדם, יעמדו כל סכום הפיצוי, לרבות שכ"ט עו"ד, לפרעון מיידי. סבורה אני כי פרשנות אובייקטיבית סבירה, אינה מאפשרת לקבוע כי המונח "גובה כל תשלום שלא נפרע במועדו", עוסק בזקיפת מלוא התשלום לחובת המשיבות. לאמור, אם למשל, שולמו שני תשלומים בסך של 129,799 ₪ תחת סך של 129,800 ₪, הרי, שאין כל סבירות בפרשנות פסק הדין, הקובעת כי סכום הפיצוי יגדל במלוא סכום התשלום שלא נפרע במועדו, דהיינו בסך של 129,800 ₪ עבור כל תשלום. אכן, כבר נאמר לא פעם כי: "לעיתים קרובות אין התכליות השונות מתיישבות אלה עם אלה. במקום שקיימת סתירה פנימית, יתמקד הפרשן באותה תכלית - או באיזון בין תכליות - התואמים ביותר את הצרכים המודרניים. הפרשן יבחר באותה תכלית - או באותו איזון בין תכליות נוגדות - המאפשרים לנורמה לשרת את צרכי ההווה בצורה הטובה ביותר. בחירה זו תעשה תוך שימוש בשיקול דעת שיפוטי - פרשני". (א. ברק פרשנות במשפט, תורת הפרשנות הכללית, הוצאת נבו, תשנ"ח - 1998, עמ' 374). בעניינו, פרשנות תכליתית ראויה, תזקוף לחובת המשיבות רק את הסכומים אשר לא שולמו במועדם, כפיצוי מוסכם מכח פסק הדין. טעמם של דברים הוא, שתכליתה של פסיקת הפיצוי המוסכם, הינה ניסיונם של הצדדים, לעגן, מלכתחילה, את שיעור הפיצוי הראוי בגין נזקי המערערות, במקרה של אי תשלום הסכומים שננקבו בפסק הדין, במועדם. דומה, כי הנזק אשר היה נגרם למערערות אם לא ישולם סכום של 10 ₪ במועדו, אינו יכול להיות זהה, לנזק שיגרם להן, במידה שלא ישולם מלוא התשלום במועדו. לפיכך, פרשנות תכליתית ראויה של סעיף הפיצוי המוסכם, מחייבת לקבוע, כי פרשנות המונח "תשלום" כוונתו "הסכום שבפיגור", חרף אי הנוחות הפרשנית, לאור הדימיון בין המונחים "תשלום" ו"תשלומים". יא. סיכום לאור האמור לעיל, דין הערעור העיקרי להתקבל בחלקו, ודין הערעור שכנגד, ככל שיש להכיר בקיומו, להדחות. כאמור בגוף פסק הדין, סמכותה של ראש ההוצל"פ משתרעת, בנסיבות העניין, גם על "פרשנותו" של פסק הדין נשוא תיק ההוצל"פ. פרשנותו הסבירה של סעיף 8 לפסק הדין, כמפורט בגוף פסק הדין, הרי שעל המשיבות לשלם למערערת, כפיצוי מוסכם ללא כל צורך בהוכחת נזק, את רכיב הסכומים השונים אשר שולמו באיחור, בכל אחד מן התשלומים. כאמור בפסק הדין, לא מצאתי לנכון לקבל את טענתן, המלאכותית לטעמי, של המשיבות לאיחור בביצועו של התשלום הראשון בלבד. מטעמים אלו, יש להורות על תשלום הסכומים הבאים: לא מצאתי לפסוק כל תשלום בגין שני התשלומים הראשונים, משהתקבלה טענת המשיבות לויתור המערערת על האיחור בתשלומם. סך של 19,800 ₪ בגין האיחור בביצוע התשלום השלישי. סך של 19,800 ₪ בגין האיחור בביצוע התשלום הרביעי. סך של 129,800 ₪ בגין האיחור בביצוע התשלום החמישי. סך של 129,800 ₪ בגין האיחור בביצוע התשלום השישי. סך של 129,800 ₪ בגין האיחור בביצוע התשלום השביעי. לא מצאתי לפסוק כל תשלום בגין התשלום השמיני, אשר שולם למעשה, אף לטענת המערערת, במועדו. כל אחד מהסכומים כמפורט, ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום שנקבע לפרעונו, על פי ההסכם. לא מצאתי לנכון להתערב ביתר חלקי החלטת כב' ראש ההוצל"פ, והם יוותרו על כנם, בשינויים המחוייבים. יב. סוף דבר הערעור העיקרי מתקבל בחלקו, והערעור שכנגד, נדחה. סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל יעודכן בהתאם לאמור לעיל. בנסיבות העניין, ומשהתקבל ערעור המערערת בחלקו, ישאו המשיבות בהוצאות המערערת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. הערבון שהופקד יושב למערערת, לידי בא כוחה.טענת פרעתיהוצאה לפועל