הצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלה, האם הערבות שניתנה מכוח ההסכם השני, הינה ערבות בדק, כטענת המבקשת, או ערבות אוטונומית כטענת המשיבה. תקופת הבדק מוגדרת בסעיף 4(ג) לחוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973: "תקופת הבדק" - תקופה הקבועה בתוספת, שתחילתה בעת העמדת הדירה לרשות הקונה. בית המשפט פסק כי מידת התלות של הערבות בעסקת היסוד היא שאלה פרשנית, שהתשובה לה טמונה בכוונת הצדדים לכתב הערבות: האם כוונתם היתה ליצור חיוב אוטונומי או טפל. ההנחה הבסיסית חייבת להיות שכוונת הצדדים המשתמשים בערבות בנקאית היא לתת ערבות אוטונומית וכי הפיכתה לערבות רגילה חייבת להיעשות בצורה מפורשת, שתבהיר כי חיובי הערב לפי כתב הערבות הם משניים לחיובים לפי עיסקת היסוד והם קמים רק אם אלה לא קוימו. להלן החלטה בנושא ערבות בדק או ערבות בנקאית: החלטה 1. בפני בקשה לצו מניעה זמני, לפיו מתבקש בית המשפט, להורות למשיב 2 להימנע מחילוט ערבות בנקאית שמספרה 0000014 - 00 - 0670 - 019 - 0 ע"ס 66,000 ₪ (להלן: "הערבות"). 2. הערבות ניתנה למשיבה בקשר עם הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 15.9.04 (להלן: "ההסכם השני") לסיום פרויקט, לבניית בניין מגורים ביפו שתחילתו בשנת 2002, עת נכרת הסכם ראשוני שקישר את הצדדים. הרקע שהוביל לחתימת ההסכם השני 3. המבקשת שהינה חברה קבלנית, והמשיבה 1 שהינה חברה יזמית בתחום המקרקעין, התקשרו בהסכם ראשון לבניית הבניין ביום 5.8.02. במסגרת הסכם זה, התחייבה המבקשת לבנות בניין מגורים עבור המשיבה, ברחוב קדם 169 ביפו והמשיבה התחייבה לשלם למבקשת את התמורה המגיעה לה לפי ההסכם. מנגד, התחייבה המבקשת, למסור למשיבה, ערבות בנקאית אוטונומית שהינה "ערבות ביצוע" בסך של 100,000$, וזאת להבטחת ביצוע עבודות הבניה (להלן: "ההסכם הראשוני"). עוד סוכם בין הצדדים כי במועד איכלוס הדירות, עם המצאת טופס 4 לבנין (כמפורט בסעיף 71 להסכם), תוחלף ערבות הביצוע, בערבות בדק בסך 20,000 $. לאחר חתימת ההסכם הראשוני ותחילת עבודות הבניה, הסתבר למבקשת, כי המשיבה איננה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה לתשלום התמורה בגין עבודות הבניה במועד, והוסכם על דעת שני הצדדים, כי המבקשת תמשיך בעבודתה, והמשיבה תחזיר למבקשת את הערבות הבנקאית בסך של 100,000$ שמסרה לה. כנגד מקדמות שקיבלה המבקשת, מסרה היא למשיבה שטר ביטחון בערבות מנהלה, ע"ס 100,000₪ (להלן: "שטר הביטחון"). בחודש יוני 2004, הומצא טופס 4 לבניין, אך מאחר והמשיבה עדיין לא שילמה למבקשת את מלוא התשלומים המגיעים לה, הוסכם שוב בין הצדדים, כי למרות האמור בהסכם הראשוני, המבקשת לא תמציא למשיבה ערבות בדק כמתחייב. לטענת המבקשת, המשיבה לא עמדה בהתחייבויותיה לתשלום התמורה, אך המשיכה לבוא בדרישות אל זו האחרונה, לביצוע עבודות ותיקונים. בעקבות האמור התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות ומחלוקות קשות. המבקשת טענה, כי המשיבה חייבת לה כספים רבים בגין העבודות שבוצעו על פי ההסכם ובגין עבודות נוספות שנתבקשה לעשות, והמשיבה לא רק שאינה משלמת לה את התמורה, אלא דורשת מהמבקשת להשלים את העבודות ולבצע תיקונים מבלי לשלם את תמורתם. המבקשת הגיעה למסקנה, כי אינה רוצה בהמשך העבודה במצב דברים זה, והודיעה למשיבה בחודש אוגוסט 2004, כי היא איננה מוכנה עוד להמשיך בעבודות בבניית הבניין. בתגובה להודעתה זו של המבקשת, הגישה המשיבה לביצוע בלשכת ההוצל"פ, את שטר הביטחון. כאמור, שטר זה נמסר למשיבה כביטחון, כנגד מקדמה שקיבלה המבקשת בעת התחלת עבודות הבניה. יש לציין, כי לטענת המבקשת, תוקפו של השטר פקע שנתיים קודם להגשתו לביצוע בלשכת ההוצל"פ (להלן: "תיק ההוצל"פ). בנוסף הטילה המשיבה, במעמד צד אחד, עיקול על דירת מגוריו של מנהל המבקשת, בעת שזה האחרון מכר אותה, למטרת מימון חובות המבקשת לבנקים ולספקים (להלן העיקול) בעקבות פתיחת תיק ההוצל"פ והטלת העיקול, נכרת בין הצדדים ההסכם השני. ההסכם השני למרות חילוקי הדעות שנתגלעו בין הצדדים הם היו מעוניינים להסדיר את המחלוקת, בדרכי שלום ולאפשר את סיום עבודות הבנייה, וברוח זו נחתם ההסכם השני (ראה: ה"הואיל" השלישי בהסכם השני). עוד סוכם, כי ההתחשבנות הסופית בין הצדדים תיערך מייד עם סיום העבודה - עם קיום כל התחייבויות המבקשת, ובמועד זה תסגור סופית המשיבה גם את תיק ההוצל"פ. לטענת המבקשת, העיקול שהוטל על דירת מנהל המבקשת, ועצם קיומו של תיק הוצל"פ, היוו "חרב על צווארה", ועל כן, היא נאלצה ואולצה להסכים לדרישות המשיבה, וכתוצאה מכך, חתמו הצדדים ביום 15/9/04 על ההסכם השני, בו התחייבה המבקשת לסיים את עבודות הבנייה כפי שהוגדרו בהסכם זה, לא יאוחר מיום 12.10.04. בהתאם להוראות הסכם זה, התחייבה המבקשת למסור למשיבה במעמד חתימת ההסכם, ערבות בנקאית חדשה שהיא נשוא הבקשה דנן, על סך של 66,000 ₪, ובהמשך ליתן ערבות בנקאית נוספת בסך של 24,000 ₪ עד ליום 12.1.05 כך שבסופו של יום, בידי המשיבה יהיו ערבויות בנקאיות בסך של 90,000 ₪. עוד סוכם בין הצדדים, כי כנגד המצאת הערבות הבנקאית (נשוא בקשה זו) , יעוכבו כל פעולות ההוצל"פ ויבוטלו כל העיקולים, שהמשיבה נקטה כנגד המבקשת. למבקשת באותה עת לא היו ראיות שאיפשרו לה להוכיח כי למעשה, שטר הביטחון שמסרה למשיבה פקע, ובלאו הכי לא יכלה באותה עת לבטל את העיקול. לפיכך נאלצה, לטענתה, לחתום על ההסכם השני, וזאת על אף, שעל פי ההסכם העיקרי, בנסיבות שנוצרו, קמה לה זכותה להפסיק את העבודות ("בגין איחור בתשלום העולה על 30 יום יהיה הקבלן זכאי להפסיק את העבודה מבלי שהדבר ייחשב להפרת חוזה על ידו..." - סעיף 10 להסכם), ושטר הביטחון היה אמור להיות מוחזר לה עם יציקת הקומה השניה. התובענה - ת.א. 68832/04 המבקשת סברה, כי המשיבה כפתה עליה את החתימה על ההסכם השני, למרות שלא היה כל הצדק לחתימה על הסכם זה מהטעמים האמורים, ולפיכך, ביום 7.11.04 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבה בסך של 560,000 ₪, כאשר טענתה העיקרית הינה, שההסכם השני בטל עקב כפיה, הטעיה וטעות (להלן: "התובענה"), והיא זכאית לכספים הנתבעים על ידה. התובענה הוגשה בגין טענתה של המבקשת, כי המשיבה חבה לה סכומי כסף בגין חובה הפאושלי ובגין החוב הנובע מעבודות נוספות שהמבקשת ביצעה ומבצעת עבורה, וביום 14.11.04 מסרה המבקשת למשיבה את התובענה ואת צו העיקול הזמני, שהוטל במסגרת תיק זה. הודעת הביטול ביום 14.11.04, שלחה המבקשת למשיבה, הודעת ביטול של ההסכם השני (להלן: "הודעת הביטול"). מסירת התובענה והודעת הביטול למשיבה ביום בו מסרה המבקשת את כתבי הדין למשיבה, שלחה ב"כ המבקשת לב"כ המשיבה, את הודעת הביטול, וזאת לאחר שבמהלך הכנת התביעה, מצאה ב"כ המבקשת מסמכים הנוגעים לשטר שהוגש לביצוע, אשר מהם נגלתה לטענתה, התרמית של המשיבה בעצם הגשת בקשת הביצוע והעיקול של דירת הקבלן. הבקשה למימוש הערבות באותו היום, בו נמסרו למשיבה כתבי הדין, צווי העיקול, וכן מכתב הביטול , פנתה היא בדרישה לבנק דיסקונט - המשיב 2, למימוש הערבות הבנקאית, שמצויה בידיה ואשר ניתנה לה ביום 14.9.04, על ידי המבקשת, בקשר עם ההסכם השני. יש לציין, כי בדיון שהתקיים בפני, טענה ב"כ המשיבה, כי באותה עת בה הגישה את הערבות לביצוע, עדיין לא ידעה, כי המבקשת הגישה תביעה כנגדה, וכי דרישתה לחלט את הערבות נעשתה אך ורק בעקבות הודעת המבקשת על ביטול ההסכם. בעקבות דרישת המשיבה לחילוט הערבות כאמור, הוגשה הבקשה שבפני. הערבות נשוא הבקשה שבפני: המבקשת טוענת, כי הערבות שניתנה למבקשת הינה ערבות בדק ואיננה ערבות אוטונומית, וכי הדרישה למימושה נעשתה מתוך נקמנות ובחוסר תום לב המגיע לכדי תרמית, ללא כל זכות שבדין ומבלי שנתקיימו התנאים למימושה, ובניגוד למטרה שלשמה ניתנה הערבות. עוד טוענת המבקשת, כי גם במקרה ויקבע כי הערבות איננה ערבות בדק, הערבות נמסרה למשיבה בנסיבות המהוות תרמית, לחץ וכפייה, וגם מסיבה זו המשיבה אינה רשאית לדרוש את מימושה. המשיבה מנגד טוענת, כי הערבות ניתנה לה כערבות עצמאית ואוטונומית, שאיננה מותנית בשום תנאי ובשום התחשבנות או לחילופין, גם אם ייקבע, כי מדובר בערבות בדק, הרי שגם אז מדובר בערבות אוטונומית, שהיא ברת מימוש מיידי וללא תנאי, בכל מקרה בו לא עמדה המבקשת בהתחייבויותיה החוזיות עפ"י סעיף 3 להסכם מיום 15.9.04. הבקשה שבפני 4. תחילה, יש לבדוק האם הערבות שניתנה על ידי המבקשת, הינה ערבות בנקאית אוטונומית או ערבות בדק, ולאחר שניתן יהיה לקבוע את סוג הערבות המצויה בידי המשיבה, ניתן יהיה לקבוע, האם בזכות המשיבה לחלט ערבות זו ואם לאו. יש להאיר, כי הנסיבות אשר קדמו לחתימת הצדדים על ההסכם השני, ובין היתר הנסיבות בהן פקע שטר הביטחון, וטענות המבקשת, כי שטר הביטחון הוגש לביצוע בתרמית, כמו גם טענות הצדדים לעצם קיום החוב, אינן רלוונטיות בשלב זה של הדיון בצו המניעה, כאשר עסקינן בשאלת חילוט ערבות אוטונומית, שניתנה מכוח הסכם חדש שנכרת בין הצדדים, ובין היתר מן הטעם כי כל האירועים האמורים קדמו לחתימת ההסכם השני. טענותיה של המבקשת בעניין חובות המשיבה כלפיה, או תביעותיהם ההדדיות של הצדדים האחד כלפי משנהו, יתבררו בבוא העת במסגרת הדיון בתביעה העיקרית. דיון 5. בין המבקשת לבין המשיבה נכרתו שני הסכמים בכתב (ההסכם הראשוני וההסכם השני) וכבר עתה יש לציין, כי לכאורה בעת שהצדדים חתמו על הסכם חדש ביניהם, נפקותו של ההסכם הראשון איננה עוד, אלא באותם סעיפים בהם מפנה ההסכם השני לסעיפים והוראות ספציפיות של ההסכם הראשוני. יש להאיר, כי במעט הראיות שנשמעו, ומאלו שהוצגו בפניי, ברור כי הצדדים הגיעו להסכמות בעל פה המנוגדות לנוסח ותנאי ההסכם הראשוני (כמו החזרת מתן ערבות הביצוע בסך 100,000 $, אי מתן ערבות בדק בעת קבלת טופס 4 וכד'). הצדדים הגיעו להסכמה, לאחר שהתגלעו ביניהם מחלוקות עמוקות, לאחר מו"מ ארוך ואינטנסיבי, כאשר כל צד מלווה ע"י עורך דינו. כשכרתו הצדדים את ההסכם השני, לכאורה נפגשו הרצונות, גובשו ההסכמות, והצדדים העלו את הדברים על הכתב, ולצורך החלטתי זו, ככל שיש לכך חשיבות, אני קובע, כי ההסכם שחייב את הצדדים, הינו ההסכם השני (לאור חזרת המבקשת מהודעת הביטול כפי שיפורט בהמשך). ערבות אוטונומית או ערבות בדק כאמור, הצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלה, האם הערבות שניתנה מכוח ההסכם השני, הינה ערבות בדק, כטענת המבקשת, או ערבות אוטונומית כטענת המשיבה. תקופת הבדק מוגדרת בסעיף 4(ג) לחוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973: "תקופת הבדק" - תקופה הקבועה בתוספת, שתחילתה בעת העמדת הדירה לרשות הקונה. יש לציין, כי על אף טענות המשיבה , כי הבניין סובל מאינספור ליקויים, שחלקם מהותיים ודחופים, ביוני 2004 נתקבל טופס 4, והבניין אוכלס בדיירים. ההסכם השני, נכרת ונחתם לאחר קבלת טופס 4, בשלב בו הבניין היה כבר בנוי ומאוכלס, ולכאורה, כל ערבות שאמורה היתה להינתן בקשר לבניין בשלב זה, היתה אמורה להבטיח תיקוני בדק. בכדי לבדוק את שאלת פרשנותו של המונח "בדק", בהתייחס לנוסח הערבות או להסכם שנכרת בין הצדדים, ומבלי להיכנס בשלב זה לשאלה, האם ההסכם הראשוני תקף ואם לאו, הרי שאין ספק, כי ניתן לעשות בהסכם הראשוני שימוש לצורך פרשנות. בסעיף 71 להסכם הראשוני נקבע בין הצדדים, כי עם קבלת טופס 4, תוחלף ערבות הביצוע בערבות בדק בסך 20,000$, ושבמועד זה, המבקשת תקבל לידיה בחזרה את ערבות הביצוע בסך 100,000$ שמסרה למשיבה. כאמור, בעת מתן טופס 4 הוסכם בין הצדדים, כי המבקשת שערבות הביצוע הוחזרה לה, תהיה פטורה גם מהפקדת ערבות הבדק. המבקשת טוענת, כי הערבות נשוא בקשה זו, ניתנה למשיבה במעמד החתימה על ההסכם השני לצורך הבטחת ביצוע תיקוני בדק שהזמן לבצעם טרם חלף, שכן עפ"י סעיף 61 להסכם העיקרי ועל פי חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973, על הקבלן לתקן את הליקויים בתקופת הבדק. תקופת הבדק, מתפרסת על תקופה של שנה ועד שבע שנים ממועד מסירת החזקה בדירה לקונה לפי הוראות החוק, ובכל מקרה את אי ההתאמות והתיקונים על הקבלן לתקן, בתוך 30 ימים מיום שנמסרה לו ההודעה מתום תקופת הבדק. המשיבה לא רק שעשתה זאת במהלך השנה הראשונה (ולא בתום תקופת הבדק), אלא שדרשה את מימוש הערבות הבנקאית, לאחר שחלפו אך מספר ימים מיום ההודעה על דרישה לתיקוני בדק, וזאת על אף שהמבקשת החלה מיידית בתיקונים הנדרשים. ברשימות התיקונים שהגישה למבקשת בסופו של דבר, המשיבה לא הבחינה בין תיקונים דחופים שחובה לבצעם באופן מיידי, לבין תיקוני שנת אחריות רגילים, אותם יש לתקן בתוך 30 ימים מתום תקופת הבדק כאמור. לטענת המבקשת, הודיעה לה המשיבה ביום 28.10.04 וב - 7.11.04, על ליקויים פעוטים במספר דירות, ומלבדם לא היו כל תיקוני בדק נוספים שהיא נתבקשה לבצע. המבקשת טוענת, כי היא עשתה ועושה כל שנדרש לתיקון ליקויי הבדק הנדרשים, וזאת בלי קשר לסכסוך הקיים בין הצדדים, ולמרות שהמשיבה ממשיכה בהתנהגותה ואינה משלמת לה את חובה. לטענת המבקשת, הוכחה נוספת כי מדובר בערבות בדק, ניתן למצוא גם בנוסח הערבות עצמה כשנרשם בה, שהערבות הינה בקשר לתיקוני בדק: "אנו ערבים בזה כלפיכם לתשלום כל סכום עד לסך מירבי של 66,000 ₪, המגיע ו/או שיגיע לכם מאת ירדנה נבנה ארצנו בע"מ (להלן: "החייב") בקשר לבדק לעבודות בניה ברח' קדם 169". יש להעיר ולהאיר, כי - הגב' רוטנברג, שהיא גם אשת היזם, וכפי שהתרשמתי, היא זו "המוציאה והמביאה" אצל המשיבה, וגם אדריכלית הבניין, בדקה את נוסח הערבות הבנקאית, יום לפני חתימת ההסכם השני (ב - 14.9.04), ואף דרשה בו תיקונים, אך השאירה על כנו את החלק בו מצוין, כי הערבות ניתנת למטרות בדק. גם מכך שסכום הערבות, זהה לסכום של 20,000$ (כ - 90,000 ₪) כפי שנקבע סכום ערבות הבדק בהסכם הראשוני, ניתן ללמוד ולהתרשם, כי הערבות הנדונה, מהווה תחליף לערבות הבדק, שהיתה אמורה להינתן למשיבה לאחר קבלת טופס 4 לבנין. בהסכם השני נקבע, כי עקב קשיי נזילות של המבקשת, תיתן זו האחרונה את הערבות, בשני מועדים שונים. סכומן הכולל של שתי ערבויות, הינו 90,000 ₪ (ערבות ע"ס 66,000 ₪, שניתנה למבקשת וערבות ע"ס 24,000 ₪ שהיתה אמורה להימסר למשיבה ביום 12.1.05) שהם שווי ערך ל - 20,000$ שהוא כאמור, הסכום ששימש כערבות הבדק בהסכם הראשוני. מהתנהלות הצדדים עובר לחתימה על ההסכם השני, ועל פי חשיבה הגיונית מתבקשת בנסיבות המתוארות, עולה כי הצדדים אכן התכוונו כי, הערבות שניתנה מטרתה היתה לשמש להבטחת ביצוע עבודות הבדק. הגם שהגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין סביר להניח שכוונת הצדדים היתה, כי הערבות הנדונה תשמש כערבות בדק, הצדדים לא היטיבו והשכילו לנסח את הערבות באופן שניתן יהיה לפרשה ככזו. על מנת שהערבות תהווה ערבות בדק, אמורים להיות מפורטים בה התנאים המוסכמים על ידי הצדדים לצורך חילוטה, והיה צורך להגדיר את התקופה שנחשבת לתקופת הבדק שבגינה ניתן לחלט את הערבות. לכל הפחות היו הצדדים צריכים לציין, כי התנאי לחילוטה ולמימושה הינו, הוכחת אי ביצוע העבודות בתקופת הבדק, כפי שהיא מוגדרת בחוק או בהסכם המחייב לדעתם. ערבות בנקאית, הינה למעשה חוזה בין המבקשת לבין הבנק, ואין בעובדה כי בערבות צוין, כי היא ניתנה בקשר עם בדק, כדי להפוך אותה לכזו ולבטל את האוטונומיות שלה. אף אם הערבות דנן טומנת בחובה רמז להסכם ולעסקה בין הצדדים, בכך שמצוין שהערבות ניתנת בקשר ל"בדק לעבודות בנייה ברחוב קדם 169 ביפו", אני סבור כי עובדה זו כשלעצמה, איננה שוללת את האוטונומיה שלה. שאלת טיבה ומהותה של ערבות, האם היא עצמאית או שמא תלויה בעסקת היסוד, נבחנת, בראש ובראשונה, על פי תנאיה ותוכנה של הערבות עצמה. את התשובה יש למצוא בכתב הערבות, ולא בהסכם. בע"א מליבו ישראל בע"מ נקבע, כי על מנת שערבות בנקאית תחשב לערבות רגילה, יש לציין בכתב הערבות מפורשות את התנאים שרק הוכחת הפרתם תאפשר את חילוט הערבות: "מידת התלות של הערבות בעסקת היסוד היא שאלה פרשנית, שהתשובה לה טמונה בכוונת הצדדים לכתב הערבות: האם כוונתם היתה ליצור חיוב אוטונומי או טפל. ההנחה הבסיסית חייבת להיות שכוונת הצדדים המשתמשים בערבות בנקאית היא לתת ערבות אוטונומית וכי הפיכתה לערבות רגילה חייבת להיעשות בצורה מפורשת, שתבהיר כי חיובי הערב לפי כתב הערבות הם משניים לחיובים לפי עיסקת היסוד והם קמים רק אם אלה לא קוימו (696 ה-ו)". (ע"א 91 /5717 מליבו ישראל בע"מ נ. אז-דז טרום (1973) בע"מ (בפירוק), נ (2) 685, עמוד 687) לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את הפרשנות המגדירה ערבות זו כערבות אוטונומית. ערבות אוטונומית האוטונומיה של הערבות הבנקאית הוכרה בפסיקה תוך דגש על ניתוק בין הערב (הבנק) לבין הנערב (המשיבה - המוטב) לקשר החוזי שבין הנערב לבין החייב (המבקשת), תוך הדגשת החשיבות של מוסד הערבות הבנקאית האוטונומית שתעניק בטחון לנערב באופן שתודגש עצמאותה, בחריג בולט של תרמית חמורה, מרמה זיוף ונסיבות מיוחדות אחרות, שרק בהתקיים חריג זה ניתן למנוע את מימושה של הערבות הבנקאית (ראה ע"א 529/78 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרומכנית ישראלית בע"מ, פ"ד ל"ד (2) 13, ע"א 255/89 פרדו דניאל ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מו (5) 641, רע"א 5719/94 חברת נס בניה (1992) נ' היכל הנשיא בע"מ, תקדין עליון 94 (1) 408, רע"א 4256/93 שיכון עובדים נ' ארז תעשיות בניה בע"מ פ"ד מ"ח (1) 450, רע"א 73/00 AMS TECHNICAL SYSTEMS INC. נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד (2) 394, רע"א 1821/98 ניקו בדים בעמ' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג (1) 773, רע"א 4612/00 חנניה אלקסלסי הנדסה ובנין בע"מ נ' טש"ת חב' קבלנית לבנין (בהסדר נושים), פ"ד נה (2) 582)]. בענייננו, הערבות הנדונה ניתנה מכוח הסכם חדש שנכרת בין הצדדים (ההסכם השני), וכל השתלשלות האירועים שקדמה לו, ושפורטה לעיל, אינה רלוונטית לצורך שאלת פרשנותה של הערבות, שכן מהותה של הערבות מתפרשת כאמור קודם כל ובעיקר מנוסח הערבות עצמה. כבוד הנשיא שמגר הציג בפסק הדין בעניין פרדו (ע"א 255/89 פרדו דניאל ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מו (5) 641), קריטריונים להבחנה בין ערבות רגילה לבין התחייבות אוטונומית: ראשית, נקבע כי להכללת הדיבור "עם דרישה ראשונה", משקל ניכר בגיבוש המסקנה בדבר כוונת הצדדים ליצור התחייבות אוטונומית לשיפוי, שכן היא נוקטת בלשון החלטית. שנית, העובדה שדרישת הפירעון מכוח כתב הערבות אינה טעונה - על פני הדברים - ראיה או נימוק כלשהם, מהווה אף היא אינדיקציה לכוונת הצדדים ליצור התחייבות אוטונומית לשיפוי. שלישית, כותרת המסמך מהווה אף היא אינדיקציה לטיבו של המסמך, אולם אף בה אין לראות סוף פסוק. בפסיקה נקבע כאמור, כי אחד המדדים לבחינה, אם מדובר בערבות אוטונומית, הינו הכללת הדיבור "עם דרישה ראשונה". אומנם בענייננו, לא נעשה שימוש במונח זה בדיוק, אך המינוח אינו משנה את המשמעות שהינה זהה. בערבות נשוא החלטה זו נקבע כי התשלום יבוצע בתוך 15 יום מיום הדרישה וברור, כי מדובר בפרק זמן בו על הבנק לפרוע את הערבות לאחר הדרישה הראשונה. בנוסח הערבות, לא מצוין, כי יש צורך בדרישה נוספת, והבנק חייב לפרוע את הערבות תוך 15 ימים מקבלת הדרישה, משמע גם בענייננו, ממועד הדרישה הראשונה. גם מבחינת מידת התלות של הערבות בעסקת היסוד, נקבע בכתב הערבות, כי דרישת הפירעון אינה מותנית בביסוס החוב או בנימוקו, תנאי המעיד יותר מכל, על אי התלות של הערבות בעסקת היסוד שבין הצדדים (סעיף 2 לערבות: "אנו נשלם לכם כל סכום שיידרש על ידכם עד לגובה סכום הערבות...מבלי שתהיה עליכם חובה לבסס את דרישתכם ו/או לדרוש תחילה את התשלום מאת החייב"). נהוג לבחון את טיבה של ערבות בנקאית, בעיקר מנוסח הערבות עצמה, אולם מעיון בנוסח ההסכם שמכוחו ניתנה הערבות, מתחזקת המסקנה ומוטה הכף, כי מדובר בערבות אוטונומית, שכן בסופו של דבר, לא צוין גם בהסכם, כי מדובר בערבות בדק והערבות שצוינה בהסכם, באה להבטיח את התחייבויות הקבלן (המבקשת) על פי ההסכם השני, ולא את קיומם של תיקונים בבניין בתקופת הבדק: בסעיף 3 להסכם השני נקבע: "...ימסור הקבלן ערבות בנקאית על סך של 66,000 ₪ צמודת דולר להבטחת התחייבויותיו על פי החוזה העיקרי על כל נספחיו, תוספות לחוזה, וכן הסכם זה". מן האמור לעיל, לאור מבחני הפסיקה, ולאור נוסח ההסכם השני ונוסח כתב הערבות, עסקינן בערבות בנקאית אוטונומית. יש לציין, כי לאורך מספר דיונים שהתקיימו בפני (תוך כדי ניסיון עקר ליישר את ההדורים והמחלוקת שבין הצדדים ללא צורך בהכרעה שיפוטית), "נגררו" הצדדים להתנצחויות בנוגע לקיומם או היעדרם של ליקויים בבניין, ולשאלה האם הקבלן מבצע את עבודתו כנדרש - כטענת המבקשת, או שב ועוזב את המקום מבלי לבצע את העבודות - כטענת המשיבה. בשלב זה של דיון בצו המניעה, אין בית המשפט דן בטענות הצדדים לגופן, ואינו קובע האם הצדדים מילאו אחר התחייבויותיהם בהסכמים, והחלטתי זו, כי מדובר בערבות אוטונומית, נובעת בעיקר מבחינת כתב הערבות השנוי במחלוקת. קבעתי כי ערבות זו הינה אוטונומית, ואיננה תלויה בהוכחת אי ביצוע העבודה או בהפרת ההסכם ולפיכך, אין מקום לדון בטענות הצדדים בנוגע לביצוע עבודת הקבלן. בע"א 529/78 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ פ"ד לד(2) (להלן: "פס"ד איליט"), צויין כי: " יתרונה של ערבות בנקאית, שבה מתחייב הבנק לשלם לנערב 'לפי דרישה ראשונה', גם היא מכוונת לבודד את תביעת הנערב מכל מיני השגות שהחייב העיקרי עשוי להשיג על תביעת הנערב כלפיו. גם כאן אין הבנק הנערב מקבל על עצמו את התפקיד לברר אם ביצע החייב העיקרי את החוזה, או שמא הפר אותו..." באותו פס"ד, עמד כב' השופט אשר על מהותה של ערבות אוטונומית ונבדלותה מערבות רגילה: "בבואה לחוקק את חוק הערבות עמדה הכנסת על ההבדל המהותי שבין ערבות [18] לבין התחייבות שיפוי, והקדישה לזו האחרונה את סעיף 16 לחוק המורה: "16. התחייבות של אדם לשפות נושה בשל אי קיום חיובו של חייב כלפי הנושה, כשההתחייבות אינה בבחינת ערבות, יחולו עליה סעיפים 3, 9, 11 ו12-, בשינויים המחויבים לפי העניין." ההלכה המשפטית הינה כאמור, כי הייחוד של מסמכי הערבות הבנקאית האוטונומית הינו, בהיותם מנותקים מעסקת היסוד (רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נד (1) 773). לפי מבחני הפסיקה, נוסח ההסכם ונוסח כתב הערבות, עסקינן בערבות בנקאית אוטונומית שעניינה הסכם בין הבנק לנערב, ואשר המשיבה יכולה להפעילה ללא צורך בנימוק כלשהו, ובית המשפט ימנע פירעונה רק במקרים חריגים, שנקבעו בפסיקה הגוברת על האוטונומיות של הערבות, חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות. חריג המרמה או נסיבות מיוחדות ביהמ"ש לא ייתן בנקל צו מניעה המונע מימוש ערבות בנקאית אוטונומית וצו כזה יינתן במקרים נדירים ורק במקרים של מרמה חמורה שהוכחה בראיות לכאורה [ראה רע"א 5719/94 חברת נס בניה (1992) בע"מ נ' היכל הנשיא בע"מ ואח', תקדין עליון 94(4) 408, פס"ד רונה, בר"ע 46/71 מ"כ אגף יבוא המזון, משרד המסחר והתעשייה נ' החברה הא"י לקירור והספקה בע"מ ואח', פ"ד כה(1) 529, רע"א 7847/99 אראל רחובות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ואח', תקדין עליון 99(3) 641, רע"א 452/00 מי ערד חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' הרשות לשמורת הטבע והגנים הלאומיים, תקדין עליון 2000(1) 340, רע"א 5387/98 חברת המזרח הצפונה בע"מ נ' רונה דינים עליון נה 28, רע"א 73/00 AMS TECHNICAL SYSTEMS INC נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תקדין עליון 2000(2) 802 (להלן:"פס"ד AMS")]. שני חריגים לעקרון האוטונומיה: חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות. תחולתם מוגבלת לאותם מקרים נדירים שבהם התנהגות הנערב הייתה חמורה במיוחד. תחולתו של חריג הנסיבות המיוחדות אינה מוגבלת אך ורק למקרי זיוף ומרמה, עם זאת ככלל אין די במחלוקת חוזית כשלעצמה בין המבקשת למשיבה בשאלת איכות הבניה, או מי מהצדדים הפר את ההסכם ולא עמד בו, כדי להצדיק סטייה מהעיקרון העצמאות של הערבות הבנקאית (רע"א י. מושקוביץ חברה קבלנית לבניין (1988) בע"מ נ' תשובה ייזום ובניין בע"מ ואח', פ"ד נה(2) ,447). כמפורט, רק מרמה חמורה והתנהגות חמורה מצד מי שלא מילא כלל את חיוביו וחובותיו הינה מרמה שתיכנס למסגרת החריג במקרים נדירים, ורק במקרים חריגים יינתן צו מניעה למימוש ערבות בנקאית אוטונומית. (ראה פס"ד מליבו ופס"ד ניקו בדים בע"מ וכן רע"א 7847/99 אראל רחובות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ואח', תקדין עליון 99 (3) 640). לצורך הוכחה של חריג הנסיבות המיוחדות וחריג המרמה, אין די בכך שהמבקשת תשתמש במילה "תרמית" או "נסיבות מיוחדות", כפי שעשתה המבקשת בבקשתה, אלא עליה לבסס את הנסיבות המיוחדות הנטענות בעובדות המקרה ולתמוך את טענתה בראיות ברורות, ראיות של ממש התומכות בקיומן של נסיבות מיוחדות, תוך דרישה ראייתית מחמירה יחסית להוכחת התנהגות חמורה וזאת גם לצורך מתן צו מניעה (רע"א 5387/98 חב' המזרח הצפוני בע"מ נ' רונה אריה ואח', דינים עליון נה 28). המבקשת טענה, כי המשיבה הונתה ורימתה אותה, כבר בהסכם הראשוני, בכך שהכניסה למפרט הטכני שטחים שכלל לא הופיעו בתוכניות הבניה, לא היו מוסכמים, לא נלקחו בחשבון בהצעת המחיר, בעת חתימת ההסכם לא היה קיים לגביהם היתר בניה, ולחלק מהם אין היתר בניה עד היום. כמו כן טוענת המבקשת, כי לאחר שהצדדים הסכימו ביניהם להקטין את סכום החוזה הפאושלי במאה אלף דולר בגלל ביטול חיפוי אבן של הבניין, מסרה לה המשיבה מפרט מתוקן ובו רשמה שינויים ותוספות מבלי לגלותם למבקשת. כאמור, התובעת אף טענה, לתרמית וחוסר תום לב בנסיבות שהביאו אותה לחתום על ההסכם השני, שמכוחו נתנה למשיבה את הערבות (נשוא הבקשה דנן). כמפורט, מהפסיקה עולה כי היקף חריג התרמית, הינו מצומצם ומתמקד בחומרת התנהגות הנערב לכתב הערבות. על מנת שתתקבל בקשת המבקשת לעיכוב מימוש הערבות, על המבקשת להציג מרמה המשמיטה כליל את הבסיס המסחרי של ההסכם. בטענות שפורטו בבקשת המבקשת, לא נטענה אף עובדה ולא הוצגה לי כל ראייה, עליהן ניתן להשתית את הטענה, כי המדובר במקרה חריג ונדיר, בו יש לסטות מהלכת האוטונומיות ואי התלות של הערבות הבנקאית במחלוקות שבין הצדדים. תרמית מצד המשיבה (אם קיימת כזו) בעניין המפרט הטכני, שעל פיו התחייב הקבלן (המבקשת) לבצע את העבודות, אינה משמיטה את הבסיס מן ההסכם, וקיומה לכאורה של תרמית זו תתברר בתביעה העיקרית. כאמור, גם הנסיבות שהובילו לחתימה על ההסכם השני, שמכוחו ניתנה הערבות, אינן רלוונטיות לעניין צו המניעה. גם אם בשעתו, היה בידי המבקשת לנקוט בהליכים משפטיים שהיו מאפשרים לה להימנע מלחתום על ההסכם השני, הרי שהמבקשת נמנעה מלפעול. ההיגיון העסקי והבסיס המסחרי של ההסכם השני לא התערערו, וטענות המבקשת, כי כלל לא היתה צריכה לחתום על הסכם זה, אין בהן כדי להפכו לבטל מעיקרו. המבקשת עצמה "זיגזגה" בין הטענות של ביטול ההסכם הראשוני והשני, לבין הטענה, כי הם תקפים. כזכור, שלחה המבקשת למשיבה הודעת ביטול של ההסכם השני, אך כשהבינה, שהודעה כזו עומדת בסתירה לטענותיה, חזרה בה מהודעת הביטול במהלך הדיון שבפני. בנסיבות אלו, נשאלת השאלה, איזה הסכם מחייב את הצדדים אליבא למבקשת, האם ההסכם הראשוני שנגוע בתרמית כטענתה, או ההסכם השני שגם הוא נגוע בתרמית ובכפייה, והאם לנוכח האפשרות לבטלותם של הסכמים אלו, האם לערבות האוטונומית אין "חיות" משל עצמה, וכל הצורך במימושה הינו במתן הודעה לבנק מבלי צורך ליתן נימוק, הסבר או ביסוס. שאלות אלו ואחרות יצטרכו להתברר במהלך שמיעת הראייות בתובענה. המבקשת אף ניסתה להיוושע בטענה של נסיבות מיוחדות שמהוות עילה לעיכוב מימוש הערבות. לטענתה, דרישת המשיבה למימוש הערבות נעשתה בטרם נסתיימה תקופת הבדק, ובטרם נשלחה כל דרישה לתיקון ליקוי כלשהו. מאחר והגעתי למסקנה, כי לצורך החלטתי זו ההסכם שמחייב את הצדדים הינו ההסכם השני וכי הערבות הנדונה הינה ערבות אוטונומית ולא ערבות בדק, והמבקשת לא עמדה בנטל הראייתי המחמיר להוכחת החריגים, שבגינם ניתן לעכב את חילוט הערבות, ולאור הצורך לשמר את יעילותה ויציבותה של הערבות כבטוחה מקובלת במהלך העסקים הבנקאי הרגיל, החלטתי לדחות את הבקשה ולבטל את צו המניעה הזמני ארעי. מאזן הנוחות 6. כלל הוא כי על המבקש סעד זמני להראות כי מאזן הנוחות, דהיינו, הנזק העלול להיגרם למבקשת לעומת נזק שיגרם למשיב, נוטה לזכותה. שאלה זו כרוכה באופן הדוק בשאלה האם ניתן לפצות את התובעת בכסף, במידה ולא יינתן הצו, זאת לעומת הנזק שעלול להיגרם לנתבעים אם תתקבל התביעה. (ראה רע"א 2739/98 HABBOUB BROS.CO נ' NIKE INTERNATIONAL פ"ד נד (1) עמ' 614). "כידוע צו מניעה זמני נועד להקפיא את מצב הדברים הקיים, וזאת על מנת לאפשר לתובע למצות את זכויותיו כלפי הנתבע במלואן. ואולם, מכיוון שההחלטה על מתן צו המניעה הזמני מתקבלת בתנאים של חוסר ודאות באשר לצדקת כל אחד מן הצדדים לסכסוך, על בית-המשפט להציב הסדר זמני שישקף איזון אינטרסים הולם בין התובע לבין הנתבע. כאשר צו המניעה הזמני ניתן על רקע טענות הדדיות של הצדדים להפרת חוזה העומד ברקע היחסים המשפטיים ביניהם, איזון זה ייעשה בראש ובראשונה בהתבסס על החוזה עצמו". (ראה דבריה של כב' הש' דורנר ברע"א 2592/02 חוצות היוצר חיפה בע"מ נ' י.ד.ס. סקיי פאב בע"מ, דינים עליון כרך סב 220). בענייננו, לאחר בחינה של איזון האינטרסים של הצדדים, ובחינת הנזק שעלול להיגרם למשיבה באם תתקבל הבקשה, אל מול האפשרות לפצות את המבקשת פיצוי כספי באם תדחה הבקשה, אני מגיע למסקנה, כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונה של המשיבה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת קיומם או היעדרם של ליקויים בבניין, ובכך כי הקבלן מבצע את התיקונים כמתחייב מן ההסכם. המבקשת טוענת כאמור, כי קיבלה מהמשיבה בשני מועדים, הודעה על ליקויים פעוטים בדירות ומלבדם לא היו תיקונים נוספים שידעה עליהם, וכי היא עושה כל שנדרש לתיקון ליקויי הבדק, למרות שהמשיבה מסרבת להתחשבן איתה, ולשלם לה את חובה. המשיבה, לעומת זאת, טוענת כי בבניין ובדירות קיימים ליקויים ואי התאמות המקשים על מגורים סבירים ונאותים בהם, ובין היתר: רטיבות ועובש מחדירת גשמים, סדקים והתמוטטות קיר, חוסר לחץ מים בברזים, שיבושים באספקת מים חמים, ניאגרה שאינה פועלת, נזילות מים מצנרת, קצרים בשערים החשמליים של החנייה ועוד. כפי שציינתי לעיל, החלטה זו בבקשה למתן צו מניעה זמני, איננה המקום לבחון ולהכריע האם מבצע הקבלן (המבקשת) את התיקונים המוטלים עליו ומהו מצבו של הבניין, אולם במידה ויש אמת בטענותיה של המשיבה, הרי שעיכוב במימוש הערבות, ומחלוקות בין הצדדים בשאלה האם התיקונים הדחופים מבוצעים ובשאלת איכותם של התיקונים שכן מבוצעים, עלול לגרום גם לפגיעה בצדדים שלישיים, רוכשי הדירות, שלטענת המשיבה, נפגעת איכות חייהם שכן קיום הליקויים הנטענים, אינו מאפשר מגורים סבירים בדירותיהם. גם אם מימוש הערבות הבנקאית, יפגע באובליגו של המבקשת בבנק, הרי שנזק זה הינו נזק כספי בלבד. המבקשת תוכל לכל היותר להגדיל את סכום התביעה (560,000 ₪) שבלאו הכי הוגשה, ב - 66,000 ₪ נוספים. תום הלב 7. בכל הליך בבית משפט, ובייחוד בהליך של צו מניעה זמני, חובת תום הלב, חלה גם על הנתבעת - המשיבה. המשיבה דרשה את מימוש הערבות מייד בסמוך למועד בו נמסרו לה כתבי בי - דין הכוללים תביעה שהגישה נגדה המבקשת ע"ס של 560,000 ₪ ועיקול זמני. המשיבה אומנם טענה, כי הבקשה לחילוט הערבות באה כתגובה להודעתה של ב"כ המבקשת, כי ההסכם בין הצדדים בטל ובלאו הכי, אינו מחייב, אך קיימת גם אפשרות, כי לא רק הודעת הביטול הניעה את המשיבה לדרוש את חילוט הערבות, באשר הדרישה הוגשה באורח מקרי, דווקא ביום קבלת כתבי התביעה מן המבקשת. המשיבה טענה לגופו של עניין, כי היא מבקשת לממש את הערבות, לצורך ביצוע תיקונים והשלמות, ולמעשה קרוב לוודאי שמדובר, לפחות בחלק מאותן העבודות, הכלולות בעבודות בדק. המשיבה לא שלחה למבקשת דרישה מסודרת בכתב לביצוע עבודות הבדק, וככל שניתן להתייחס להוראות ההסכם השני בעניין זה, הרי שלהסכם זה צורפה צרופה של מכתבים מטעם הדיירים או המשיבה, בהם הועלו טענות מטענות שונות, אך בוודאי שאין מדובר בדרישה מסודרת וברשימה מסודרת שיש להגישה בקשר עם ביצוע עבודות בדק. רק במהלך הדיון בפני, רשימות כאלה אכן הוכנו והוגשו, אך מן הראוי היה כי רשימה ודרישה כזו תוגש למבקשת בטרם הפנייה למימוש הערבות. במהלך הדיון בפני, התרשמתי, כי המבקשת עושה כל שלאל ידה כדי לרצות את המשיבה אך ללא הועיל. שאלות אלו ואחרות יצטרכו להתברר במהלך שמיעת התובענה אך כאמור, לא שאלת תום ליבה של המבקשת ולא שאלת קיום או אי קיום ההסכם בתום לב ובדרך מקובלת, הכריעו את הכף לחובת המבקשת, אלא אך ורק העדפת עקרון, עליונות האוטונומיות, ואי קיומם של החריגים שנקבעו בדין והעובדה כי מאזן הנוחות נוטה לזכות דחיית הבקשה - הם שהכריעו את הכף בסופו של דבר וגרמו לי להגיע להחלטתי זו. קיום חובת תום הלב מצד המבקשת, אין בו כדי לשנות את תוצאות החלטתי, אך יש בו כדי להשפיע על החלטתי אם יש מקום להשית הוצאות על המבקשת, אם בכלל, כבר בשלב זה, לאור העובדה שבקשתה נדחתה. שאלת קיום ההסכם בדרך מקובלת ובתום לב- על ידי מי הצדדים, תצטרך להתברר, במהלך שמיעת הראיות בתיק זה. סוף דבר 8. סיכומו של דבר שאיני נענה לבקשה למתן צו מניעה זמני מכל אחד מהטעמים הנ"ל: א. מדובר בערבות אוטונומית המנותקת מעסקת היסוד וככלל ביהמ"ש אינו מעכב פירעונה בהתקיים התנאים המפורטים והקבועים בערבות עצמה. ב. אין בפני ראייה, כי מתקיים אחד החריגים (מרמה או נסיבות מיוחדות) בהן מעכב ביהמ"ש פירעון ערבות אוטונומית. ג. נזק כספי של המבקשת ניתן לפיצוי ע"י הגדלת תביעתה בכ - 12% . מאזן הנוחות נוטה ומטה גם הוא את הכף לחובת המבקשת. 9. לאור האמור, צו המניעה הארעי שניתן על ידי מבוטל, ובתוך 7 ימים מהיום תוכל המשיבה לפנות למשיב 2 בבקשה חוזרת למימוש הערבות, והמשיב 2 ישלם למשיבה 1 את סכום הערבות תוך 15 ימים לאחר קבלת דרישתה בכתב למימוש הערבות ובהתאם לתנאי כתב הערבות. 10. בנסיבות העניין, הוצאות ההליך שבפני בסך 7,500 ₪ + מע"מ יחולו בהתאמה על הצד שיפסיד בתובענה.ערבות