האם ניתן לבטל משכנתא בגלל ריבית מוגזמת ? נפסק כי בית המשפט עשוי להתערב במקרים שבהם הריבית הנקבעת היא 'רצחנית', וזאת כמובן תוך שכל מקרה ייבחן לגופו. במקרים של ריבית גבוהה במיוחד אכן ניתן לכאורה להסתייע בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שעניינו פסלות חוזה, בין השאר, בשל היותו בלתי מוסרי או סותר את תקנת הציבור; ובמקרים נדירים עוד יותר, אפשר להסתייע גם בסעיף 18 לאותו חוק שעניינו עושק - ניצול מצוקה וחולשה. להלן פסק דין בנושא ריבית גבוהה מדי במשכנתא: פסק-דין ההליך 1. המבקשים עתרו בתובענה דנן לקבלת סעדים הצהרתיים: כי הסכמי הלוואה ומשכנתא שכרתו עם המשיבה בטלים; לחישוב מחודש של יתרת סכום ההלוואה; מחיקת המשכנתא והפסקת הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא ועוד. לחילופין, עתרו הם להורות למשיבה לדאוג להם לדיור חלוף, בהתאם להוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). העובדות שאינן שנויות במחלוקת 2. א. ראשיתה של הפרשה בהלוואה שנטלו מבקשים 1 ו-2 (להלן: "ההלוואה הראשונה") לצורך מימון בניית בית מגורים, ברח' סעדיה גאון 18, בקריית אונו (גוש 6496 חלקה 148/2) (להלן: "הבית") ממשכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "בנק משכן"). הזכויות במקרקעין עליו בנוי הבית רשומות על שם מבקשת 1. בבית שנבנה מתגוררים כיום מבקשים 1 ו-2, בתם (מבקשת 4), חתנם (מבקש 3) ונכדיהם. ב. ההלוואה הראשונה הובטחה במשכנתא, שנרשמה על זכויות מבקשת 1 בבית. מבקשים 1-2 לא עמדו בפרעון תשלומי ההלוואה הראשונה, וביום 28.10.01 נקט בנק משכן בהליכי מימוש משכנתא. במסגרת זו מונה, ביום 14.2.02, כונס נכסים מטעם בנק משכן, למימוש זכויותיו בבית ואף הוגשה בקשה למתן צו לפינוי הבית על-ידי המבקשים. ג. על מנת למנוע פינוים מהבית, נחתם בין המבקשים לבין המשיבה, שהנה חברת מימון העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, "הסכם הלוואה ומשכון/משכנתא" (נספח ד' לתובענה, להלן: "הסכם ההלוואה"). הסכם ההלוואה נושא תאריך 5.11.02 (המבקשים חלקו תחילה על נכונות מועד זה וזנחו טענה זו) ולפיו, אמורה היתה המשיבה להלוות למבקשים סך של 744,000 ₪ לתקופה של 62 ימים, בתנאים כמפורט בהסכם ההלוואה. כוונת המבקשים היתה, למכור את הבית ומן התמורה שיקבלו, לפרוע את יתרת ההלוואה. ד. ההלוואה נושאת ריבית שנתית בשיעור של 60.1032%, צמודה לשיעור ריבית הליבור (סעיפים 6.4 ו-6.5 להסכם ההלוואה). ה. כל סכומי הלוואה צמודים לשער הדולר ארה"ב בעת מתן ההלוואה (להלן: "השער הבסיסי"), באופן, ששערו של הדולר לא יהיה נמוך מהשער הבסיסי (סעיפים 5.1 ו- 5.2 להסכם ההלוואה). ו. שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי הנו 79.5856% (סעיף 8 להסכם ההלוואה) והיא מצטברת מדי יום (סעיף 8.3 להסכם ההלוואה). כן נקבעו בהסכם ההלוואה ים מוסכם, בגין הפרת ההסכם שהביאה להעמדת ההלוואה לפרעון, בשיעור של 50% מיתרת החוב (סעיף 24.2 להסכם ההלוואה). ז. המבקשים חתמו על הצהרה, לפיה קיבלו מהמשיבה העתק מלא ומפורט של ההסכם ההלוואה, בטרם חתמו עליו; כי עיינו וקראו היטב את תנאי ההסכם על נספחיו; וכי המלווה נתן להם הזדמנות סבירה ומוחלטת ללמוד את כל התנאים המשפטיים והכלכליים הקשורים בהסכם ההלוואה (סעיף 29 להסכם ההלוואה ונספחים טו, טו1-טו3 לכתב התשובה מטעם המשיבה). ח. במעמד חתימת הסכם ההלוואה וכחלק מנספחיו, חתמו המבקשים על התחייבות לרשום משכנתא ללא הגבלה בסכום לגבי הבית (נספח ו' לתצהירים התומכים בהמרצת הפתיחה) ועל שטרי חוב בסכום כולל של כ- 1,400,000 ₪ (נספחים ז1-ז3 לתצהירים האמורים). בנוסף, חתמו המבקשים על טבלת הוצאות המקובלת אצל המשיבה (נספח ח' לתצהירים האמורים). ט. עוד חתמו המבקשים על מסמכי ויתור על דיור חלוף, לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל (נספחים יז, יז1-יז3 לכתב התשובה וסעיף 10 לתנאי שטר המשכנתא נספח יח לכתב התשובה). י. ביום 2.12.02 חתמו הצדדים על נספח להסכם ההלוואה (נספח יד לכתב התשובה), לפיו, לבקשת המבקשים, הפחיתה המשיבה את הים המוסכם, משיעור של 50% לשיעור של 20% מיתרת החוב הבלתי מסולקת, במועד ההפרה. יא. בעקבות החתימה על הסכם ההלוואה, העבירה המשיבה, בשם המבקשים, את הסכומים הבאים: ביום 4.12.02 סך של 609,500 ₪ לבנק משכן וסך של 100,000 ₪ לעו"ד אליהו פורס וביום 5.12.02 סך של כ-25,000 ₪ למשכנות ישראל ייעוץ פיננסי בע"מ. סך של כ- 9,000 ₪ שולם למשיבה, בגין הוצאות ודמי בדיקה. הסכומים האמורים מסתכמים בסך כולל של 744,000 ₪ (סעיף 14 לתצהיר מבקש 1, נספחים י1-י3 לתצהירו). יב. המבקשים לא סילקו את ההלוואה במועדה (4.2.03), וביום 16.2.03, כשבועיים לאחר מועד הפרעון המיועד של ההלוואה, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה (סעיף 17 לתצהיר גב' נעמי שלמה, נספח יב לתצהיר זה, להלן: "הסכם הפשרה"). לפי הסכם הפשרה, מועד פרעון ההלוואה הוארך בששה חודשים, עד ליום 4.8.03 (סעיף 6) ושיעור הריבית, ממועד הפרעון המקורי ועד למועד הפרעון החדש, הופחת ל- 34.489% (סעיף 10 להסכם הפשרה), ובלבד שהמבקשים יפרעו את יתרת חובם במועד הפרעון החדש. המבקשים הצהירו, כי ניתנה להם האפשרות לבדוק את חישובי המשיבה לגבי הסכומים המגיעים לה וכי מצאו סכומים אלה נכונים ואין להם טענות בעניין חישובי המשיבה והסכומים המגיעים לה (סעיף 4 להסכם הפשרה). יג. לפי הוראות הסכם הפשרה, היה והמבקשים לא יפרעו את יתרת חובם במועד הפרעון החדש, יועמד חובם, נכון ליום 4.2.03, לסכום של 1,011,972.22 ₪ (סכום הכולל פיצוי מוסכם בשיעור של 20%) (סעיף 12). לחוב האמור, יצורפו, החל מ- 4.2.03, הפרשי הצמדה לשער הדולר (סעיף 9) וריבית פיגורים, ששיעורה, בחישוב שנתי, כולל ריבית דריבית, הינו 79.6285%. ריבית הפיגורים תוצמד בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם ההלוואה (סעיף 11 להסכם הפשרה). יד. לאחר חלוף מועד הפרעון החדש, ומשלא פרעו המבקשים את ההלוואה, או כל חלק ממנה, הגישה המשיבה ביום 17.9.03 בקשה למימוש משכון כנגד המבקשת 1 ללשכת ההוצאה בפועל בת"א-יפו (סעיף 49 לתצהיר גב' נעמי שלמה). הפלוגתאות 3. א. האם הפרה המשיבה כלפי המבקשים את חובת הגילוי הקבועה בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הסדרת הלוואות")? ב. האם, בנסיבות המקרה, יש להתערב בשיעור הריבית ההסכמית ו/או בשיעור ריבית הפיגורים ואופן חישובה? ג. האם ויתור המבקשים על דיור חלוף תקף? ה. האם הסכם ההלוואה הינו חוזה אחיד, הכולל סעיפים מקפחים, על התוצאות הנובעות מכך? ו. האם הפרה המשיבה חובת תום הלב במהלך ניהול המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם ההלוואה, או שהתנהגותה הגיעה לכדי עושק, כמשמעותו בסעיף 18 לחוק החוזים. הפרת חובת הגילוי 4. תמצית טענות המבקשים בענין זה: א. כי המשיבה הפרה את חובות הגילוי החלות עליה מכח סעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק הסדרת הלוואות, בכך שלא הציגה בהסכם ההלוואה את שיעור הריבית המדויק, אלא קבעה ששיעור זה יהיה צמוד לשיעור ריבית הליבור וכפוף לשינויים המתחייבים מההסכם. ב. כי הסכם ההלוואה אינו כולל גילוי נאות של מנגנון ההצמדה המשלב הצמדה לשער הדולר עם הצמדה לשיעור ריבית הליבור. ג. כי שיעור ריבית הפיגורים צוין בהסכם ההלוואה באופן מעורפל, גם מהטעם שהוא לא כלל התייחסות לשיעור הים המוסכם בנוסף על שיעור ריבית הפיגורים בעת פיגור בתשלום החוב על פי הסכם ההלוואה. ד. כי המשיבה לא גילתה בהסכם ההלוואה את סכום ההלוואה אשר הועבר למבקשים בפועל, שכן, לא ציינה בו את הסכומים שהועברו למתווך הלוואות (כ-25,000 ₪) וסכום נוסף של כ-9,000 ₪ שנותר בידי המשיבה ושולם לה בגין הוצאות ודמי בדיקה. ה. כי המשיבה לא העבירה לידיהם את נוסח הסכם ההלוואה ולא נתנה להם הזדמנות סבירה לעיין בו, עובר לחתימתם על גביו. ו. נבחן את טענות המבקשים, הנוגעות להפרת חובת הגילוי מצד המשיבה, אחת לאחת. ז. אשר לטענה כמפורט בס"ק א' לעיל. סעיף 3(ב)(4) לחוק הסדרת הלוואות קובע, כי חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של "שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פירעון ההלוואה". ס"ק 6.4-6.5 להסכם ההלוואה מגדירים את שיעור הריבית ומפאת חשיבותם, נביא נוסחם המלא: "6.4 שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פירעון ההלוואה הינו 60.1032%. 6.5 בחישוב כל תשלום של ריבית, שיעור הריבית לפי הקבוע בסעיף 6.3 לעיל, יוצמד לשיעור הריבית של הליבור כפי שפורסם ביום בו קיבל הלווה בפועל את ההלוואה או כל חלק ממנה, או במועד שנועד לכל תשלום ותשלום - הגבוה מבין השניים." לטעמי, פירוט שיעור הריבית כאמור עונה על דרישות חוק הסדרת הלוואות. שיעור הריבית מצוין במונחים של ריבית אפקטיבית שנתית ומביא בחשבון גם ריבית דריבית. אשר להצמדת שיעור הריבית לשיעור ריבית הליבור, אין בהצמדה זו כדי לערפל את שיעור הריבית, ולכל היותר ניתן לראות בריבית - כריבית משתנה, כהגדרתה בסעיף 3(ב)(5) לחוק הסדרת הלוואות. הוראותיו האמורות של הסכם ההלוואה, קובעות את העקרונות לשינוי שיעור הריבית ואת מועד השינוי. ח. אשר לטענת המבקשים כאמור בס"ק ב'. בסעיף 3(ב)(6) לחוק הסדרת הלוואות נקבע, כי על הסכם הלוואה לכלול גילוי מלא של סוג ההצמדה ושיעורה, בסיס ההצמדה והרכיבים עליהם היא חלה. סעיפים 5 ו-6 להסכם ההלוואה כוללים הוראות שונות לעניין מנגנון ההצמדה: "5.1 כל הסכומים עפ"י הסכם זה ונספחיו יהיו בשקלים חדשים צמודים לשערו של דולר ארה"ב, לפי שערו היציג ביום בו קיבל הלווה את ההלוואה בפועל. ... 5.3 הריבית, בנוסף לאמור לעיל, תהיה צמודה כאמור בסעיף 6 להלן." הסכם ההלוואה מציג את מנגנון ההצמדה החל על ההלוואה בצורה ברורה, כל הסכומים הוצמדו לשער היציג של הדולר של ארה"ב. בנוסף, שיעור הריבית עשוי להשתנות, בעקבות שינויים שיחולו בשיעור ריבית הליבור, כאמור. לא ברור כיצד ניתן היה להציג את מנגנון ההצמדה בצורה ברורה יותר. מנגנון ההצמדה הוצג באופן ברור דיו ומספק את המידע הדרוש ללווה. ט. אשר לטענת המבקשים בס"ק ג' לעיל. סעיף 3(ב)(11) לחוק הסדרת הלוואות קובע, כי על הסכם הלוואה לכלול גילוי מלא של "שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה". סעיף 8.2 להסכם ההלוואה, מתייחס לשיעור ריבית הפיגורים: "8.2 שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, תעמוד על 79.5856% מיתרת החוב החל ממועד הפיגור." בנוסף, קובע סעיף 24.2 להסכם ההלוואה, ים מוסכם בשיעור של 50% מיתרת החוב הבלתי מסולקת, שהופחתו במועד מאוחר יותר, לשיעור של 20%, אשר ישולמו "במקרה שההלוואה כולה תועמד לפירעון מידי כתוצאה מהפרת הלווה את הסכם זה" (סעיף 24.1 להסכם ההלוואה). הלכה למעשה, קיים דמיון רב בין תכלית ים מוסכם, לבין מטרת ריבית פיגורים. ריבית פיגורים, כמו גם ים מוסכם, נועדו לפצות את המלווה על הפרת החוזה על ידי הלווה. חובת הגילוי של ריבית הפיגורים משתרעת, על פי סעיף ההגדרות בחוק הסדרת הלוואות, על ריבית פיגורים, בין שנקראת ככזו ובין שנקראת בשם אחר: "ריבית נוספת שנדרש לווה לשלם בשל פיגור בתשלום לפי חוזה ההלוואה, בין שנקראת ריבית פיגורים ובין שנקראת בשם אחר" (סעיף 1 לחוק הסדרת הלוואות, הגדרת "ריבית פיגורים") הסכם ההלוואה נשוא הדיון כולל גילוי מלא של שיעור ריבית הפיגורים ושל הים המוסכם. לווה סביר שהיה מעיין בהסכם ההלוואה, היה מבין שעליו לשאת בתשלום שני המרכיבים הללו, אם יפר את ההסכם. מוטב היה לו הסכם ההלוואה היה מגלה באופן ברור, שהים המוסכם מתווספים לריבית הפיגורים, במקרה של הפרה. אולם, אין בכך כדי להביא לכלל מסקנה בדבר הפרת חובת הגילוי מצד המשיבה. י. אשר לטענת המבקשים בס"ק ד' לעיל. גם בטענה זו אינני מוצאת ממש. טענתם המקורית של המבקשים היתה, כי סך של 125,000 ₪ שולם למתווכי הלוואות, על מנת שיאתרו עבורם משכנתא חילופית וסך של כ- 9,000 ₪ שולם למשיבה, בגין דמי בדיקה והוצאות (סעיף 14 לתצהיר גב' נעמי שלמה), וסכומים אלו לא נזכרו בהסכם ההלוואה. לטענת המשיבה, על מנת להמנע מפינויים מביתם, חתמו מבקשים 1 ו-2, ביום 10.1.02, עוד לפני החתימה על הסכם ההלוואה נשוא הדיון, על הסכם הלוואה עם אדם בשם רבינוביץ מיכאל, אשר הלווה להם סך של 258,000 ₪, אשר שימשו בחלקם לסילוק חוב הפיגורים לבנק משכן (סעיף 3.11 לתצהיר אדם גרוסמן מטעם המשיבה ונספח ו' לו). עוד טוענת המשיבה, כי חלק מכספי ההלוואה שהעמידה לרשות המבקשים הועבר, על-פי הוראותיהם המפורטות בכתב (נספחים יא, יא1-יא3 לכתב התשובה), לידי בא-כחו של רבינוביץ (סך של 100,000 ₪), על חשבון פרעון ההלוואה שהעמיד זה לרשות המבקשים כאמור, ולידי חברת משכנות ישראל יעוץ פיננסי בע"מ, על חשבון חובם של המבקשים לה (סך של כ- 25,000 ₪), ויתרת ההלוואה (כ-9,000 ₪) שולמה לגב' נעמי שלמה (השיק נספח יב3 לכתב התשובה). שוכנעתי כי המשיבה קיבלה הוראות בכתב להעביר את סכומי ההלוואה הנזכרים לבא-כחו של רבינוביץ ולחברת משכנות ישראל יעוץ פיננסי בע"מ, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, גרסה זו נתמכת בהסכם ההלוואה עם רבינוביץ ובהוראות להעברת כספי ההלוואה, הנחזים להיות חתומים על ידי המבקשים ואילו גרסת המבקשים אינה נתמכת לא במסמכים המעידים על מהות ההתקשרות בינם לבין רבינוביץ או חברת משכנות ישראל ולא בעדותם של אותם גורמים שלישיים. שנית, גם מעדותה של הגב' נעמי שלמה בחקירתה הנגדית, ניתן ללמוד, שמר רבינוביץ העמיד לרשות המבקשים הלוואה, עובדה התומכת בטענות המשיבה: "ש. אתם ידעתם שכשלוקחים הלוואה והיו לכם 3 הלוואות כאלה, לקחתם הללואה מבנק משכן ושעבדתם את הנכס, לקחתם הלוואה מאדון רבינוביץ ושעבדתם את הנכס נכון? ת. נכון." (ההדגשות שלי, עמ' 10 לפרוטוקול ש' 3-5) מאחר שגרסת המשיבה, בדבר מתן הוראות בכתב על ידי המבקשים להעברת כספי ההלוואה מקובלת עלי, בפרט לאור העובדה שהמבקשים זנחו בסיכומיהם את הטענה שהסכום של 100,000 ₪ שולם למתווך הלוואות, אין המבקשים יכולים להבנות מהטענה שהמשיבה לא גילתה להם את סכום ההלוואה שקיבלו בפועל, כאשר הם עצמם נתנו הוראות בדבר העברת סכומי ההלוואה לגורמים שונים, כאמור. יא. אשר לטענת המבקשים בס"ק ה' לעיל. טענת המשיבה, לפיה נתנה למבקשים הזדמנות סבירה לעיין בהסכם ההלוואה, עובר לחתימתו, מהימנה עלי. מר אדם גרוסמן, מנכ"ל המשיבה, גרס בתצהירו (סעיפים 17-21), כי המגעים בין הצדדים החלו כשלושה שבועות לפני החתימה על הסכם ההלוואה וכי הוא ועו"ד פרי (ב"כ המשיבה) סיפקו למבקשים את ההסברים לתנאי העסקה והשיבו לכל שאלותיהם, עובר לחתימתם על הסכם ההלוואה. לגרסת מר גרוסמן, הוא אף עמד על כך שהמבקשים יקראו את הסכם ההלוואה בחדר הישיבות של המשיבה, ללא הפרעה, ורק לאחר מכן יחתמו עליו. המבקשים אף חתמו על הצהרה, במסמכים נפרדים, לפיה קיבלו את נוסח הסכם ההלוואה עובר לחתימתם עליו וכי ניתנה להם הזדמנות סבירה ללמוד את תנאי הסכם ההלוואה (נספחים טו, טו1-טו3 לכתב התשובה). מעדותה של גב' נעמי שלמה ניתן ללמוד, כי הוראות הסכם ההלוואה הוקראו למבקשים על ידי מנכ"ל המשיבה: "אדון מיסטר מאני הקריא לנו את הסעיפים" (עמ' 9 לפרטיכל, ש' 26). מעדויות כל המבקשים ניתן להסיק, כי אף אחד מהם לא התעניין במיוחד בתוכנו של הסכם ההלוואה, וכי הם חתמו עליו ו/או על נספחיו, מבלי שקראו את תוכנם: "ת. בעלי והחתן שלי טיפלו בכל הדברים האלה. כשהיה צריך לחתום, אני חתמתי. ז"א שבקטע הזה, מר גרוסמן יודע שאני לא הייתי... בשלב שלפני זה, בעלי והחתן שלי טיפלו בכל הדברים אבל אני חתמתי על ההסכם. אני סמכתי על בעלי והחתן שלי." (עדות נעמי שלמה בעמ' 9 לפרטיכל, ש' 5-8) "ת. אני לא קיבלתי שום חוזה. אני חתמתי על ניירות כשאני לא ראיתי על מה אני חותם. ש. למה לא ראית? ת. כי אני גם לא רואה טוב." (עדות צביח שלמה, עמ' 15 לפרטיכל, ש' 1-3) "ת. אני ממש לא הייתי מעורבת בדברים האלה. אני סמכתי על בעלי ועל אבא שלי. אני באתי ולא הייתי במצב של מחשבה ולהסתכל ולראות. חתמתי והלכתי. אני רק חתומה" (עדות יפית זאבי, עמ' 22 לפרטיכל, ש' 21-22) "ש. למרות שהחתימה שלך מתנוססת על י"ז 3, לא קראת את המסמך הזה? ת. לא." (עדות אלון זאבי, עמ' 25 לפרטיכל, ש' 14-15) אם כך, הסיבה שהמבקשים לא קראו את תוכנו של הסכם ההלוואה לא נובעת מכך שלא נמסר להם נוסחו ו/או לא ניתנה להם הזדמנות סבירה לעיין בו, אלא מכך שסמכו האחד על שיקול דעתו של רעהו ולא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם לקראו עובר לחתימתם, אף אם נקבל טענתם לפיה לא קראו את תוכנו. בעניין זה מקובלת עלי עדותו של מר גרוסמן, לפיה, אילו המבקשים היו חפצים לקבל לידיהם עותק הסכם ההלוואה טרם החתימה, היה שולח אליהם עותק כזה (עמ' 31 לפרטיכל, ש' 13-15). במועד החתימה על הסכם ההלוואה, ככל הנראה, לא גילו המבקשים עניין בתנאי הסכם ההלוואה, לכן בדיעבד אינם יכולים להבנות מהטענה, שלא ניתנה להם הזדמנות סבירה לעיין בהסכם ההלוואה ובפרט, נוכח ההודאה, כאמור, שההסכם הוקרא להם על-ידי המלווה. שיעור הריבית ההסכמית 5. א. כאמור, שיעור הריבית ההסכמית נקבע בסעיף 6 להסכם ההלוואה, ולפיו, הינו 60.1032% בחישוב שנתי, המביא בחשבון גם ריבית דריבית (סעיף 6.4 להסכם ההלוואה). בנוסף, שיעורה של הריבית צמוד לשיעור ריבית הליבור, כפי שפורסם ביום בו קיבל הלווה את ההלוואה (סעיף 6.5 להסכם ההלוואה). ב. טוענים המבקשים, כי יש להפחית את שיעור הריבית ההסכמית, מכח הוראת סעיף 5(א) לחוק הסדרת הלוואות, הקובעת, כי "שיעור עלות האשראי המרבי" הנה: "פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל". שיעור העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד, כפי שפורסם ביום 31.10.02, הינו 12.45%. על כן, שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הוראות חוק הסדרת הלוואות, עומד על 28.0125%, שיעור הנמוך באופן משמעותי משיעור הריבית בהסכם ההלוואה. אמנם סעיף 15(ב) לחוק הסדרת הלוואות קובע כי הוראות החוק יחולו על הלוואות עד לסכום של 25,000 ₪, אך לטענת המבקשים, יש ללמוד משיעור הריבית המרבית, הקבוע בחוק הסדרת הלוואות, גזירה שווה לעניינו ועל כן, בית-המשפט מוסמך להפחית את שיעור הריבית ההסכמית. עוד טוענים הם, לתחולת הוראות צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימאלית), תש"ל-1970 (להלן: "צו הריבית") והוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה"), המעמידות את שיעור הריבית על שיעור מופחת. ג. סעיף 3 לחוק הריבית, תשי"ז (להלן: "חוק הריבית"), מסמיך את שר האוצר "לקבוע בצו, דרך כלל או לסוגים של מילווה, את שיעור הריבית המכסימאלי שמלווה רשאי לקבל מהלווה". בצו הריבית, קבע שר האוצר שיעור ריבית מקסימאלי ל"מילווה צמוד ערך", אשר לפי הגדרתו, אינו כולל מילווה הצמוד לשער מטבע חוץ. מאחר שההלוואה נשוא תובענה זו, צמודה לשערו היציג של הדולר, אין היא חוסה תחת ההגבלות הקבועות בצו הריבית. לכן, בית-המשפט אינו מוסמך להתערב בשיעור הריבית ההסכמית דנן מכח חוק הריבית. ד. אשר להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. חוק זה מסייג (בסעיף 6 שבו) את תחולת הוראותיו, וקובע כי: "6. (א) אין לפסוק ריבית לפי חוק זה - (1) אם קיים הסכם בין בעלי-הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום. ........................... (ב) אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה - (1) אם קיים בין בעלי הדין הסכם על הצמדה; (2) אם קיים בין בעלי הדין הסכם על ריבית פיגורים..." מאחר שהסכם ההלוואה הנדון כולל הוראות מפורטות הן לגבי שיעור הריבית, הן לגבי מנגנון ההצמדה והן לגבי שיעור ריבית הפיגורים, אין מקום להחיל את הוראותיו המגבילות של חוק פסיקת ריבית והצמדה, על שיעורי הריבית ההסכמית שנקבעו בו. ה. כאמור, חוק הסדרת הלוואות קובע, בסעיף 5 שבו, שיעור מקסימלי של ריבית הסכמית, אשר עומד בענייננו על 28.0125% (הצדדים לא חלוקים על נכונות שיעור זה). אולם, סעיף 15(ב)(1) לחוק הסדרת הלוואות, מגביל תחולת הוראת סעיף 5 הנ"ל, להלוואות שסכומן אינו עולה על 25,000 ₪. סכום ההלוואה נשוא תובענה זו הינו 744,000 ₪, ולכן, הוראות חוק הסדרת הלוואות אינן חלות על ההלוואה דנן. ברע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז , פדאור 04(9) 767 (2004) נקבע: "הואיל והחוק בא ביסודו להגן על לווים קטנים, הגבלת סכום ההלוואות המוגנות בו נתפסת במסגרת של "הגנת הצרכן" במובן הרחב, ולא בהגנת לווים גדולים." השופט א' רובינשטיין אימץ דעות קודמות, אשר השאירו פתח להתערבות בית-המשפט בשיעור הריבית, באמצעות דיני החוזים ועקרונות יסוד של המשפט הישראלי, במקרים בהם שיעור הריבית חורג בצורה קיצונית משיעור הריבית המקובל בנסיבות העניין: "... בית המשפט עשוי להתערב במקרים שבהם הריבית הנקבעת היא 'רצחנית', וזאת כמובן תוך שכל מקרה ייבחן לגופו. לשם כך צריכות לשרור נסיבות מן הסוג שאליו נדרש בית המשפט בפרשת ענבל הנזכרת, המאפשרות, ככל שאין 'דיני הריבית' למיניהם חלים, הפעלת דוקטרינות משפטיות מחוקי החוזים. מבלי לקבוע מסמרות, במקרים של ריבית גבוהה במיוחד אכן ניתן לכאורה להסתייע בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שעניינו פסלות חוזה, בין השאר, בשל היותו בלתי מוסרי או סותר את תקנת הציבור; ובמקרים נדירים עוד יותר, אפשר להסתייע גם בסעיף 18 לאותו חוק שעניינו עושק - ניצול מצוקה וחולשה, ואם נרצה - אף בעקרונות כבוד האדם (סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו)" (שם, בסעיף 4 (ו)(3)) וראה ע"א 3250/02 וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרטס בע"מ (לא פורסם) (שם, בסעיף 30). הריבית ההסכמית בענייננו, בשיעור של 60.1032%, הנה פי 5 כמעט משיעור העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד, הניתן לציבור על ידי הבנקים ולמעלה מפי שניים מהריבית המותרת לפי חוק הסדרת הלוואות, במקרים בהם הוא חל. עם זאת, ריבית זו מתייחסת להלוואה לתקופה קצרה ביותר, של 62 ימים, והסיכון אותו נטלו על עצמם המבקשים, למכור ביתם תוך פרק זמן קצר ביותר ולפרוע את ההלוואה, הנו גדול. בתצהירו (סעיף 28.2) גרס מר גרוסמן, כי הציע למבקשים ליטול הלוואה לתקופה ארוכה יותר, בשיעור ריבית נמוך יותר, אך הם סרבו. בנסיבות אלו, בהן נלקחה הלוואה לתקופה קצרה ביותר, תוך נטילת סיכון לא מבוטל שהבית לא ימכר (סיכון אשר בסופו של דבר התממש), לו היה מדובר בתקופה של כחודשיים בלבד, לא הייתי מתערבת בשיעור האמור, אולם נוכח מסקנתי להלן, תחול מסקנה זו גם על התקופה הנזכרת. היינו, רבית הפיגורים המופחתת כפי שתקבע להלן, תשמש גם כריבית הסכמית. שיעור ריבית הפיגורים והפיצוי המוסכם 6. א. כאמור, הוראות הסכם ההלוואה קובעות (סעיף 8 שבו), כי שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי יעמוד על 79.5856%. ריבית הפיגורים מצטברת מדי יום (סעיף 8.3 להסכם ההלוואה). בנוסף, הסכם ההלוואה קובע (בסעיף 24.2), פיצוי מוסכם להפרתו בשיעור של 50% מיתרת החוב. לאחר חתימת הסכם ההלוואה, נערכו בו מספר שינויים: ביום 2.12.02 נחתם בין הצדדים נספח יד לכתב התשובה, לפיו, לבקשת המבקשים הפחיתה המשיבה את הפיצוי המוסכם משיעור של 50% ל- 20% מיתרת החוב הבלתי מסולקת במועד ההפרה. וביום 16.2.03, לאחר חלוף המועד המקורי לפרעון ההלוואה ומזו לא נפרעה, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה (נספח יב להמרצת הפתיחה), לפיו, מועד פרעון ההלוואה הוארך בשישה חודשים נוספים, עד ליום 4.8.03. לפי הוראות סעיף 7 להסכם הפשרה, הועמד סכום החוב למועד ההפרה (4.2.03) על 843,310 ₪ (תוספת של כ- 100,000 ₪ במשך כחודשיים) ונקבע, כי היה והמבקשים לא יפרעו סכום זה במועד הפרעון החדש, ישא הוא, החל מיום 4.2.03, רבית פיגורים בשיעור שנתי של 79.6285% (כולל ריבית דריבית יומית) (סעיף 11 להסכם הפשרה). ב. לטענת המבקשים, שיעור ריבית הפיגורים, גבוה באופן חריג גם בהשוואה לשיעור הריבית המקסימאלי בחוק הסדרת הלוואות, בעיקר לאור העובדה, שלשיעור ריבית הפיגורים מתווסף גם פיצוי מוסכם בשיעור של 20%. עוד טוענים הם, כי אופן חישוב ריבית הפיגורים, המצטברת מדי יום, עומד בסתירה להוראת סעיף 5 לחוק הריבית, המתיר צבירת ריבית אחת לשלושה חודשים. ג. המשיבה מתנגדת נחרצות לטענות אלו. לטענתה, שיעור ריבית הפיגורים תואם את גובה ההלוואה ואת משכה והוא נגזר משיעור הריבית ההסכמית (סעיף 33 לתצהיר גרוסמן). היא מפנה להסכם הלוואה של המבקשים עם רבינוביץ, בה נקבעה ריבית פיגורים בשיעור של 60% (סעיף 4.1 להסכם ההלוואה המתוקן, נספח ט' לכתב התשובה) בנוסף לפיצוי מוסכם ( בסך של 10,000$) ולהפרשי הצמדה, וזאת, לגבי הלוואה בסכום קטן בהרבה מזו שנתנה המשיבה למבקשים. כמו כן, טוענת המשיבה, כי לאור הוראת סעיף 4 להסכם הפשרה, המבקשים מושתקים מלהעלות טענות בדבר שיעור ריבית הפיגורים והים המוסכם ואופן חישוב החוב. ד. סבורני, כי במקרה דנן, נוכח שיעור ריבית הפיגורים החריג בגובהו, אם בשיעור של 79.5856%, לפי הוראות הסכם ההלוואה, ואם בשיעור של 79.6285%, לפי הוראות הסכם הפשרה, אליו מתווסף פיצוי מוסכם, בשיעור של 20% מיתרת החוב העומדת לפרעון, יש, בנסיבות המקרה, מקום להתערבות בית-המשפט בשיעור ריבית הפיגורים. ובלשונו של נשיא בית-המשפט המחוזי בת"א דאז, ד"ר וינוגרד: "ככלל וכעקרון, אין זה מן הראוי כי בית משפט זה יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובוודאי לא בשל תוכנן המוסרי" (ה"פ 503/93 (מחוזי ת"א) ענבל מידע לתיירות (1983) בע"מ ואח' נ' או. אי. אם. חברה להשקעות בע"מ (לא פורסם, 5.9.93) דברים אלו אומצו כאמור על-ידי כב' השופט א' רובינשטיין, ברע"א 5777/04 הנ"ל. הגם ששיעור ריבית הפיגורים דנן אינו כפוף למגבלות סעיף 6 לחוק הסדרת הלוואות, בשל תחולתו המוגבלת על סכום הלוואה שאינו עולה על 25,000 ₪, יש מקום לשימוש בהוראות חוק החוזים ועקרונות יסוד של המשפט הישראלי ולא לתת יד לגביית ריבית בגובה כזה. בע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257 (1992) (להלן: "חשל"), התערב בית-המשפט העליון בריבית פיגורים בשיעור של 120% (ריבית ריאלית שנתית), שנקבעה בהסכם בין צדדים מכוח סמכותו, הקבועה בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם. הנשיא שמגר ראה בריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם - פיצוי מוסכם למקרה של הפרה. וכך מתאר הנשיא שמגר את מהותה של ריבית הפיגורים: "לפיכך משקפת הוראה חוזית זו את הסכמת הצדדים באשר לפיצוי לו זכאית חשל במקרה של הפרה, ואין בעובדה שהפיצוי קבוע באחוזים - ולא בשקלים - כדי להשפיע על סיווגה האמור של ההוראה" (פרשת חשל, עמ' 263) בפרשת חשל נקבע, כי לא נמצא יחס סביר בין שיעור הפיצוי המוסכם לבין הנזק שהצדדים יכלו לחזותו במועד כריתת ההסכם. בית-המשפט קבע, כי שיעור הנזק אותו אפשר היה לצפות במעמד כריתת החוזה הינו שיעור הריבית הריאלית על אשראי בחריגה באותו הזמן (31%). על כן, התערב הוא בשיעור ריבית הפיגורים והעמידו על 35% ריבית ריאלית שנתית. גם בה"פ 238/05 (מחוזי ת"א) אלמגור נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ (לא פורסם, 2.1.06), הפחית בית-המשפט את שיעור ריבית הפיגורים (שעמד על שיעור של 49.37% בחישוב שנתי ו- 60.0285% במקרה של העמדת ההלוואה לפירעון מידי), ואת הפיצוי המוסכם מכוח סמכותו לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות, והעמיד את שיעור ריבית הפיגורים על פי שלושה מהעלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד, הניתן לציבור על ידי הבנקים. כך גם בת"א (מחוזי ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי, דינים מחוזי לג(4) 617 (2002), הפחית בית-המשפט את שיעור ריבית הפיגורים (שעמדה על שיעור של 7% לחודש מתרבה בריבית דריבית כל חודש), אולם הפעם מכח סמכותו להורות על בטלות חוזים פסולים, שתוכנם סותר את תקנת הציבור מתוקף סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בית-המשפט העמיד את שיעור ריבית הפיגורים על שיעור מופחת של פי שלושה מן השיעור של עלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד, הניתן לציבור על ידי הבנקים ומפורסם על ידי בנק ישראל. במקרה דנן, שיעור ריבית הפיגורים והפיצוי המוסכם, אמורים היו לשקף את הנזק שיכלו הצדדים לצפות, בעת כריתת ההסכם, כי יגרם כתוצאה מהפרת ההסכם. שיעור ריבית העומד על כ- 80%, אליו מתווסף גם פיצוי מוסכם בשיעור של 20% הם, לטעמי, פיצוי מוסכם שאינו עומד ביחס סביר לנזק שהצדדים יכלו לצפות מהפרת ההסכם במעמד החתימה על ההסכם. על כן, אני מוצאת לנכון להעמיד את שיעור ריבית הפיגורים, באופן דומה לפסק הדין בעניין אלחנתי ואלמגור, אשר נזכרו לעיל, על שיעור של פי שלושה מן השיעור של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד, הניתן לציבור על ידי הבנקים, ומתפרסם על ידי בנק ישראל, במועד כריתת הסכם ההלוואה. אינני סבורה שיש מקום בנסיבות המקרה הנדון בפני, להוסיף על ריבית הפיגורים גם את הפיצוי המוסכם, ואני מוצאת לנכון לבטלו כליל, במסגרת סמכותי להפחית את הפיצוי המוסכם. ריבית הפיגורים, אמורה לשקף את הנזק שהצדדים צופים שיגרם כתוצאה מהפרת ההסכם, ואין מקום להגדיל את שיעורה באמצעות מתן פיצוי מוסכם. בהחלטתי בעניין שיעור ריבית הפיגורים המופחתת, לקחתי בחשבון שלא ינתן פיצוי קבוע ומוסכם בנוסף לשיעור ריבית הפיגורים. אשר לטענה בדבר אופן חישוב ריבית הפיגורים, אני מקבלת את טענת המבקשים, לפיה אופן חישוב ריבית הפיגורים, המצטברת מדי יום ביומו, עומד בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק הריבית. סעיף 5 לחוק הריבית קובע, כי: "לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית דריבית שנצטברה בתקופות פחותות משלושה חדשים אלא במידה שצבירת הריבית הותרה בצו לפי סעיף 3" בתוקף סמכותו לפי סעיף 3 לחוק הריבית, קבע שר האוצר בסעיף 3(1) לצו הריבית, כי צבירת ריבית מותרת, אם הריבית נתרבתה תקופה של חודש ימים לפחות. עולה מכאן, כי התקופה המינימאלית להתרבותה של ריבית דריבית על פי חוק הריבית והצו שהותקן מכוחו הינה חודש ימים. ריבית הפיגורים, אשר נצברת מדי יום ביומו, אינה עומדת בדרישות חוק הריבית לעניין התקופה המינימאלית להצטברות ריבית, ולכן אני קובעת כי שיעור ריבית הפיגורים השנתי, אשר נקבע על ידי, יצטבר מדי חודש. ויתור על דיור חלוף 7. א. טוענים המבקשים, כי עומדת לה הגנת הדיור החלוף, מכח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, וכי נפקות הויתור על הגנות אלו לא הוסברה להם כדין. לעומתם טוענת המשיבה, כי ההסברים והאזהרות לגבי הויתור על הגנת דיור חלוף נמסרו למבקשים במעמד חתימת הסכם ההלוואה, הן בעל-פה והן בכתב, על גבי מסמך נפרד, בצורה מודגשת ובשפה פשוטה (נספחים יז, יז1-יז3 לכתב התשובה). כמו כן, הויתור מופיע גם בתנאי כתב המשכנתא (סעיף 10 לנספח יח לכתב התשובה). עוד טוענת המשיבה, כי המבקשים חתמו על נוסחים דומים של ויתור על הגנת דיור חלוף מספר רב של פעמים והבינו היטב את משמעות הויתור על הגנת הדיור החלוף, כפי שהדבר עולה בבירור מעדותם. ב. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע, כי אדם, שזכותו בדירת מגורים פקעה בשל מכירת הדירה בהוצאה לפועל של משכנתא, יהיה לדייר מוגן של הבעלים החדש של דירת המגורים. סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל קובע, כי מכירת בית מגורים לפי חוק ההוצאה לפועל ופינוי החייב ממנו יתבצעו, רק לאחר שיועמד לרשות החייב דיור חלופי. אלא, שהגנות אלו הן ברות-ויתור והצדדים רשאים להתנות על תחולתן של ההגנות (סעיף 33(ג)(2) לחוק הגנת הדייר וסעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל). בע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934 (2004) (להלן: "רייז"), נדונה חובת הגילוי הנדרשת ממלווה חוץ-בנקאי על מנת שיינתן תוקף לויתור של הלווה על דיור חלוף מכח הוראות חוק ההוצאה לפועל ונקבע שם "מקום שמדובר במלווה חוץ-בנקאי המנסח את ההסכם ומצוי בעמדת מיקוח עדיפה, יכול שתקום לו חובה לגלות ללווה או לערב, גילוי מלא ומפורש, כי עומדת לו זכות להגנת בית המגורים, וכי המשכנתה כרוכה בוויתור על זכות זו... המידע עשוי שלא להיות מצוי בידיו של הלווה, אך הוא בוודאי מהותי ביותר מבחינתו... יש להקפיד שמשמעות הוויתור תהא נהירה וגלויה, ושהבחירה לוותר תהא מושכלת ומפורשת" (פרשת רייז, עמ' 949) מדברים אלה עולה, כי על המשיבה היתה מוטלת החובה להבהיר למבקשים, באופן ברור ומפורש, את משמעות הויתור על דיור חלוף, במקרה של מימוש המשכנתא על הבית, על מנת שהבחירה בויתור על ההגנות הנ"ל תהיה מושכלת והוויתור יעשה בצורה מודעת. לטעמי, עמדה המשיבה בחובת הגילוי האמורה. המשיבה החתימה את המבקשים על הצהרה, לפיה, הוסבר להם מפורשות משמעות הויתור על הגנת דיור חלוף (נספחים יז, יז1-יז3 לכתב התשובה). כמו כן, בהצהרה עצמה הובהרה, בלשון השווה לכל נפש, משמעות הויתור על הגנת דיור חלוף: "אני מאשרת כי לא ישולמו לי במקרה של פינוי הבית שנתנה כבטוחה עבור החזר ההלוואה למיסטר מאני ישראל בע"מ עקב הפרת הסכם ההלוואה, כל הוצאות ו/או תשלומים עבור שכירות דירה חילופית ו/או עבור דיור חילופי ולו גם זמני" (פיסקה אחרונה להצהרה נעמי שלמה, המצורפת כנספח יז לכתב התשובה) המשיבה לא הסתפקה בחתימה על הצהרה נפרדת, אלא בא-כחה, עו"ד פרי, הקריאה למבקשים את הצהרתם, כפי שעולה מעדותם: "ת. ... עורכת הדין הקריאה לי ואמרתי לה מה זה הגנת דייר ואמרה לטובתך. ש. אז היא הקריאה לך את הסעיף עליו חתמת. ת. נכון." (עמ 16 לפרטיכל, ש' 24-27) יתר על כן, המבקשים, אשר זו להם ההלוואה השלישית שהם נטלו למימון בניית ביתם, היו מודעים להשלכות הצפויות של הפרת הסכם ההלוואה, וקשה לטעון שלא הבינו שמשמעות ההפרה היא, פינוי מהבית, מבלי שיועמד לרשותם דיור חילופי, כפי שעולה מעדותה של נעמי שלמה: "ש. והחל מהתיק הראשון של בנק משכן, ידעתם שאם לא משלמים, מפנים אותכם מהבית. ת. כן. ש. ז"א שכשבאתם למיסטר מאני לקחת את ההלוואה, אחרי שהייתם צפויים לפינוי בתיק בנק משכן, ידעתם שאם לא תחזירו לו את הכסף, שוב יפנו אתכם מהבית. ת. ידענו." (עמ' 10 לפרטיכל ש' 8-12) לסיכום, אני דוחה את טענת המבקשים, וקובעת, כי ויתורם על הגנת דיור חלוף, תקף וכי המשיבה עמדה בכל חובות הגילוי המוטלות עליה על פי דין. תנאים מקפחים בחוזה אחיד 8. א. המבקשים טוענים להיות הסכם ההלוואה חוזה אחיד הכולל תנאים מקפחים: חתימה על שטרי חוב בסכום של כ-1,400,000₪, כאשר נרשמה משכנתא על הבית להבטחת החזר ההלוואה (סעיף 11 להסכם ההלוואה); סעיף 13 להסכם ההלוואה המקנה למלווה שליטה מלאה על הלווה בכל הנוגע לני"ע, פוליסות ביטוח, שטרות, המחאות חיובים, פיקדונות וכיו"ב; ויתור הלווה על הגנת דיור חלוף (סעיף 16.2 להסכם ההלוואה); פיצוי מוסכם (סעיף 24 להסכם ההלוואה); טבלת הוצאות (נספח ד' להסכם ההלוואה). ואילו לטענת המשיבה, טענת המבקשים לענין זה אינה מבוססת ואינה מפורטת דיה. ב. בה"פ 157/01 (מחוזי ת"א) שרה רייז נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ, פדאור 02(3) 407 (2002) (גלגולה של פרשת רייז בבית-המשפט המחוזי), נדון הסכם הלוואה אחר שהמשיבה היתה צד לו, ושם נקבע כי הסכם הלוואה הוא חוזה אחיד: "חוזה ההלוואה שלפנינו הנו חוזה אחיד, תוכנו נקבע כולו על ידי המשיבה ומאופן ניסוחו עולה שהוא משמש את המשיבה כדרך קבע, בשינויים קלים שעיקרם "מילוי" פרטיו של הלווה והתאמת הטופס לכל עסקה קונקרטית, בעסקי ההלוואות כאחד מנתיבי ההלוואה הקבועים שהיא מציעה. כמו כן יחסי הכוחות והדומיננטיות בין הצדדים במסגרת העסקה מלמדת על יחסי עסק-צרכן, מאפיין נוסף ממאפייניו של החוזה האחיד. כך גם העדרו של כל מו"מ באשר לתנאי החוזה וכמו כן ההליך הקודם למתן ההלוואה בו הלווה נדרש להגיש מועמדות להלוואה, מועמדות הנבחנת באופן חד צדדי, על ידי המלווה" בית-המשפט העליון, בפרשת רייז, לא התערב בקביעה האמורה. אמנם אין תשתית ראייתית בפני למסקנה כי החוזה דנן זהה לחוזה שנדון שם, אך אצא מתוך הנחה שאכן כך הוא הדבר ואבחן טענות המבקשים לגופן. ג. לגבי החיוב השטרי, התנאי בהסכם ההלוואה המחייב מתן שטרי חוב בסכום הגבוה פי 2 לערך מסכום ההלוואה, כבטוחה אלטרנטיבית להחזר סכום ההלוואה, הינו סביר ומהווה הגנה על אינטרס לגיטימי של המשיבה. לכן, החיוב השטרי אינו מהווה תנאי מקפח, כמשמעותו בחוק חוזים אחידים. ד. אשר לסמכויות המוקנות למשיבה,מכח סעיף 13 להסכם ההלוואה, טענת המבקשים כללית וסתמית ואינה מבססת טענת תנאי מקפח. ה. הוויתור על הגנת דיור חלוף אינו יכול להחשב לתנאי מקפח בחוזה אחיד, שכן החוק עצמו מאפשר לצדדים להתנות על הוראותיו ולקבוע, כי הגנת הדיור החלוף לא תחול (סעיף 33(ג)(2) לחוק הגנת הדייר וסעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל). חוק החוזים האחידים, בסעיף 23(א)(2) שבו, קובע שהוא לא חל על "תנאי התואם תנאים שנקבעו או אושרו בחיקוק". אם חיקוק מכיל הוראות הזהות לאלה הקבועות בתנאי בחוזה, אין מקום לביקורת שיפוטית, שכן ההנחה היא שהמחוקק שקל את עניינו של הלווה, כאשר קבע כי ניתן להתנות על הגנת דיור חלוף. ו. הפיצוי המוסכם במקרה דנן נחשב, לדעתי, לתנאי מקפח, וגם מטעם זה הוא ראוי להתבטל. לאור שיעור ריבית הפיגורים הגבוה הקבוע בהסכם, נראה שהפיצוי המוסכם אינו נדרש בכדי למנוע מהלווה להפר את הסכם ההלוואה, אלא הוא מהווה "הגנה בלתי הוגנת על האינטרס של המלווה ונתיב נוסף לגריפת רווחים." (ה"פ (מחוזי ת"א) 157/01 שרה רייז נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ, פדאור 02(3) 407 (2002)). ז. אשר לטבלת ההוצאות, המשיבה לא עמדה על זכותה לגבות את ההוצאות על פי טבלת ההוצאות, ורכיב זה לא נלקח בחשבון בחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה, על כן אני רואה את המשיבה כמי שוויתרה על זכותה לקבלת ההוצאות על פי הטבלה. לכן, איני רואה צורך להדרש לשאלה האם טבלת ההוצאות מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. 9. התוצאה לאור כל האמור לעיל, הנני מצהירה: כי המשיבה זכאית בגין יתרת ההלוואה שלא שולמה על-ידי המבקשים לריבית פיגורים בשיעור של פי שלושה מן השיעור של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד, הניתן לציבור על ידי הבנקים, ומתפרסם על ידי בנק ישראל, במועד כריתת הסכם ההלוואה (5.11.02); כי ריבית זו תחול ממועד מתן ההלוואה ועד למועד פרעונה; כי המשיבה אינה זכאית לריבית דריבית יומית, אלא לריבית דריבית חודשית; כי המשיבה אינה זכאית לפיצוי המוסכם. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.משכנתאריביתמקרקעין