להלן פסק דין בנושא ביטול רשות לגור בדירה: פסק דין לפני תביעה לסילוק יד ודמי שימוש ראויים שהגיש אב נגד שני בניו הבגירים ונגד אשתו. הנתבעים מתגוררים בדירת בני הזוג (ההורים). התובע (האב) עזב את הבית ואינו מתגורר בו עוד. הדירה רשומה בלישכת רישום המקרקעין 1/3 ע"ש האם ו2/3- על שם התובע. את השליש הנוסף ירש התובע מאמו, אשר נפטרה זמן קצר לאחר הגשת התביעה דנן. המוסכמות והשאלות השנויות במחלוקת: בישיבת יום 17.2.99 נקבעו המוסכמות והשאלות שבמחלוקת כדלקמן: א. הכל מודים שהנתבעים מתגוררים בדירת הוריהם, לכל המאוחר ביום הגשת התביעה. ב. ביום 20.7.98 הגיעו הצדדים לידי הסכם גירושין בבית הדין הרבני הגדול בירושלים. ביחס לדירה מושא התביעה דנן הסכימו הצדדים: "הדירה... תימכר כפנויה לכל המרבה במחיר באמצעות כונסי הנכסים... והתמורה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים". מהסכמה זו אני מסיק שחרף היות הדירה רשומה בחלקים בלתי שווים על שם שני בני הזוג, יש לראותה לפחות, מיום ההסכם כמצויה בבעלות (אומנם בלתי רשומה בלישכת רישום המקרקעין) שווה של שני בני הזוג (בוודאי לענין הזכות לדמי שימוש ראויים). השאלות השנויות במחלוקת הן: א. האם זכאי האב לסעד של סילוק יד נגד הילדים הבגירים הגרים עם האם בדירה. ב. האם הוא זכאי מן הבנים לדמי שימוש ראויים בגין חלקו בדירה. השתלשלות דיונית בישיבת יום 8.3.98, לאחר שב"כ התובע הסתמך על פסק הדין בענין ביאלר, הוסכם בין הצדדים, כאמור בחלטתי מאותו יום, כדלקמן: 1. בהסכמת הצדדים, ימציא ב"כ הנתבעים אסמכתא משפטית, אם ירצה בכך, אשר ממנה יעלה שיש לנתבעים זכות להיות בדירה חרף התנגדות התובע, ומכוח רצונה של האם. אם ימציא ב"כ הנתבעים אסמכתא משפטית, תוך 14 יום מהיום, יקבע התיק לסיכומים בשאלה המשפטית. לא ימציא ב"כ הנתבעים אסמכתא משפטית במועד הנ"ל, ינתן פסק דין כנעתר בתביעה, בכל הקשור לתביעת סילוק יד. התביעה לדמי שימוש ראויים, עד למתן פסק הדין, תידחה. במקרה זה, לא יהיה צו להוצאות. אם יעמוד מי מהצדדים על סיכומים בכתב בשאלה המשפטית וינתן פסק דין נגד עמדתו יחוייב אף הוא בהוצאות. 2. ביום 4.1.99 הגיש ב"כ התובע בקשה למתן פסק דין. לאור תגובת ב"כ הנתבע נקבע דיון ל- 17.2.99. טענות התובע א. הצדדים הגיעו להסכם בבית הדין הרבני בו ניתנה לאשת התובע זכות להמשיך ולהתגורר בדירה עד למכירתה כפנויה, כאשר על האשה לשלם את תשלומי המשכנתא במלואם. התובע מציין שהזכות ניתנה לאשה בלבד ועל כן אין האשה רשאית להתיר לנתבעים לגור בחלקיו של התובע בדירה, ובוודאי ללא תשלום דמי שימוש ראויים. ב. התובע לא וויתר על הזכות המוקנית לו מכח בעלותו ב- 2/3 בדירה. אי לכך, התובע מבקש סילוק יד ודמי שימוש ראויים, החל מ- 1.2.97 ועד למועד סילוק ידם מהדירה בפועל. טענות הנתבעים הנתבעים הינם ילדי התובע ואשתו. הנתבעים מסכימים שקיים הסכם בו הסכימו התובע ואשתו (=ההורים) שהדירה תימכר ותמורתה תחולק בין ההורים בחלקים שווים. א. הנתבעים טוענים שהם מתגוררים בדירה מכח רשות שניתנה להם ע"י האם ורשות זו לא פגה ולא תמה. הנתבעים מציינם שהם גרים בדירה מיום רכישתה מכח רשות מפורשת של שני ההורים. ב. התובע עזב את הדירה ו גר עם אשה אחרת ואף נולד לו בן. הנתבעים אינם מונעים מאביהם לחזור לדירה ולגור בה. התובע בוחר שלא לעשות כך שלא יגרם לו נזק. ג. הנתבעים טוענים כי בהתאם לפרוטוקול מישיבת יום 8.3.98 וויתר התובע על תביעתו לדמי שימוש והשאלה הפתוחה היחידה היא השאלה המשפטית לסילוק יד ופינוי הנתבעים. ד. הנתבעים מוכנים לפנות הדירה אך אינם מוכנים לשלם דמי שימוש (ס' 12 לסיכומים). ה ה כ ר ע ה א. פסק הדין המנחה בענין זה הוא פסק דין של בית המשפט העליון בענין ביאלר (ע"א 304/72, פד"י כ"ז (1) 563), ב- 13.7.99, בתמ"ש 36340/96, דנתי בענין דומה וכה אמרתי: "על פי פסק הדין של בית המשפט העליון בענין ביאלר... זכאית האם מכח זכותה הקניינית במקרקעין (= במקרה דנן אמורים הדברים כלפי האב) לבטל את הרשות של הבת הבגירה (= במקרה דנן של שני הבנים הבגירים) להתגורר בדירה. על פי פסק דין ביאלר די בכך שאחד משני נותני הרשות... מגלה דעתו כי אינו רוצה בהמשכת הרשיון. אכן, יש צורך ליתן לבר הרשות שהות מספקת לסלק ידו מן המקום. קל וחומר במקרה דנן, כאשר המרשה האחר (האב) איננו מתגורר בדירה עם האם. בפסק דין ביאלר, קבע בית המשפט העליון שלענין זה לא שונה דינו של בן בגיר מדינו של זר." ב. בסיכומיו (ס' 12) מסכים ב"כ הנתבעים שינתן פסק דין לפנוי הדירה ע"י הנתבעים אך ללא כל צו לענין דמי שימוש. דמי שימוש ראויים: במקרה דנן מדובר בבנים בגירים המתגוררים עם אמם בדירה המשותפת של הוריהם מקטנותם עד היום. הרשות למגוריהם בדירה היא, למצער, רשות מכללא שנתן להם אביהם. אכן, רשות זו מסתיימת כאשר האב מודיע לבניו הבגירים על הפסקת הרשות. במקרה דנן, יש לראות את הפסקת הרשות בעצם הגשת התביעה דנן. להבדיל בין בר רשות לבין שוכר הרי שהשוכר תמיד ישלם דמי שכירות ואילו בר הרשות לא בהכרח משלם דמי שכירות או דמי שימוש. הכל תלוי ביחסים שבין מעניק הרשות לבין בר הרשות. כל עוד לא תבע האב דמי שימוש ראויים מבניו הבגירים, בני הרשות, יש לראותם כבני רשות המתגוררים בדירת הוריהם בלי חובת תשלום עבור המגורים. אכן, רשאי כל אחד מן ההורים (במקרה דנן - האב) לתבוע דמי שימוש מילדיו, אבל כדי שיהיה זכאי לדמי השימוש עליו להודיע להם על שינוי מעמדם בדירה, כבני רשות הטעונה תשלום. בהתאם לפסק דין ביאלר יש ליתן לבר הרשות המפונה מן הדירה, בנסיבות שהיו באותו ענין (שהם דומים לאלה שבענין דנן) זמן סביר כדי להתפנות מן הדירה. בנסיבות דנן, נראה לי שזמן סביר להתפנות היא תקופה של חצי שנה. על כן, אם לא יתפנו הנתבעים תוך חצי שנה מהיום מן הדירה יושתו עליהם דמי שימוש ראויים החל ביום 1.1.2000. המורם מן המוטעם והמקובץ הוא כדלקמן: א. הן לאור המצב המשפטי והן לאור הסכמת ב"כ הנתבעים אני נותן פסק דין של פינוי הנתבעים (הבנים הבגירים של התובע) מן הדירה. פסק הפינוי יכנס לתוקפו ביום 31.12.1999. ב. אני מחייב את הנתבעים (הבנים הבגירים של התובע) לשלם לתובע מחצית דמי שימוש ראויים בגין שימוש בדירה. החל ביום 1.1.2000 אם הם לא יתפנו מן הדירה עד ל- 31.12.1999. ג. הנתבעים סולידרית ישלמו לתובע הוצאות המשפט בתוספת 3,000 ש"ח + מע"מ שכ"ט עו"ד. סכסוך משפחתיסכסוך