הוראות סעיף 3 לחוק המזונות מלמדת כי מי שיש לו דין אישי והדין האישי מחייבו במזונות ילדיו הקטינים, הוראות חוק המזונות לא תחולנה עליו. מי שאין לו דין אישי או מי שיש לו דין אישי אבל הדין האישי אינו מחייב אותו במזונות ילדיו הקטינים תחולנה עליו הוראות החוק. שאלת חיובו של אדם במזונות ילדיו הקטינים אינה נבחנת על פי דינם האישי של הילדים אלא על פי הדין האישי שלו - היש לו דין אישי, ואם כן, האם מחייבו במזונות. להלן פסק דין בנושא דין אישי במזונות: פסק דין העובדות בקצרה 1. ביום 10.8.95 ניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין המערער 1, על פיו חוייב המערער בתשלום מזונותיו של המשיב 2 החל מיום 1.5.95 (להלן: "פסק הדין"). 2. פסק הדין הוגש לביצוע בהוצל"פ ביום 8.7.98 בבקשת הביצוע נדרש המערער למלא אחר החיוב בפסק הדין החל מיום החיוב - 1.5.95. 3. א. התנגדותו של המערער לביצוע פסק הדין נדחתה ע"י יו"ר ההוצל"פ בהחלטה מיום 21.10.98. ב. באותה התנגדות טען המערער, כי המשיבה 1 לא דיווחה על תשלומים ששולמו לה ע"ח החוב; כי המשיבה נישאה מחדש ובעלה נשא במזונות המשיב 2; כי עקב עזיבת המשיבה 1 לקנדה נמנעו זכויות הביקור של המשיב 2 ועל כן אין מקום לחייבו במזונותיו. ג. החלטתו של יו"ר ההוצל"פ לדחות את הבקשה בדין יסודה, המשיבה 1 עידכנה את החוב בתיק ההוצל"פ ויתר טענות המערער אין ולא היה בהן ממש. 4. א. המערער לא אמר נואש ופנה בשנית ליו"ר ההוצל"פ. בבקשה (נספח 15 לסיכומי המערער) טען המערער, כי ההחלטה מיום 21.10.98 נוגדת את סעיף 11 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המזונות"). לדבריו (הגם שלא בלשונו שלו) הפעלת פסק הדין ביום 8.7.98, למעלה משנתיים מיום מתן פסק הדין (10.8.95), נכנסת לגדר הסייג שבס' 11 (ב) לחוק המזונות. משלא ניתנה רשות ביהמ"ש להפעלת פסק הדין אין מקום לנקוט בהליכי הוצל"פ על פיו. ב. בבקשה זו אין כל התייחסות להוראת סעיף 3 (ב) לחוק המזונות ולתחולת הסיפא שלו על המערער במקרה עסקינן. הבקשה הוגשה ללא תצהיר (ר' ס' 6 לבקשה. ג. בהחלטה מיום 9.11.98 הורתה יו"ר ההוצל"פ לב"כ המערער להתייחס להילכת הרוב של ביהמ"ש העליון, לפיה ס' 11 לחוק המזונות אינו חל על מי שיש לו דין אישי. התייחסות המערער ניתנה בבקשה נוספת (נספח 18 לסיכומי המערער) שם מבהיר הוא, כי המשיבה 1 הינה טאטרית-מוסלמית והמשיב 2, בנו של המערער, אינו יהודי. בנסיבות אלא חלות הוראות החוק לרבות זו שבס' 11 (ב). ד. יו"ר ההוצל"פ בהחלטה מיום 10.2.99 דחה את הבקשה. נימוקי ההחלטה היו: • ההנחה היתה ששני הצדדי דתם יהודית ולא נטען אחרת. • אין כל הצדקה להעלות כעת טענה עובדתית חדשה שלא נטענה ולחזור ולדון בענין. • אין גם כל פירוט טענות לכך שבנסיבות החדשות הנטענות החוק אכן חל. על החלטה זו מוגש הערעור שבפני. דיון 5. הוראות סעיף 3 לחוק המזונות מלמדת אותנו, כי מי שיש לו דין אישי והדין האישי מחייבו במזונות ילדיו הקטינים, הוראות חוק המזונות לא תחולנה עליו. מי שאין לו דין אישי או מי שיש לו דין אישי אבל הדין האישי אינו מחייב אותו במזונות ילדיו הקטינים תחולנה עליו הוראות החוק. שאלת חיובו של אדם במזונות ילדיו הקטינים אינה נבחנת על פי דינם האישי של הילדים אלא על פי הדין האישי שלו - היש לו דין אישי, ואם כן, האם מחייבו במזונות. 6. לטענת המערער אם הקטין טאטרית-מוסלמית. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. לא מצאתי הכחשה לענין זה לא בתשובה לערעור, לא בעיקרי הטיעון של ב"כ המשיבים ולא בסיכומיו. אין גם מחלוקת שהמערער יהודי וכי דינו האישי הינו הדין העברי. 7. הלכה פסוקה וידועה היא שהדין האישי העברי אינו מחייב אב יהודי במזונות ילדו מן הנוכריה. בהיות המערער יהודי, חל עליו הדין האישי העברי אשר אינו מחייב אותו במזונות המשיב 2. אי לכך ובהתאם לס' 3 (ב) סיפא תחולנה עליו הוראות החוק לרבות הוראת סעיף 11 (ב) לחוק המזונות. 8. א. למקרא סיכומי ב"כ הצדדים עולה בבירור שהם לא דקו פורתא בהוראת סעיף 3 לחוק המזונות. ב"כ המערער סבר שס' 11 (ב) יחול גם על אב שדינו יהודי, בניגוד להילכת ביהמ"ש העליון בעוד שב"כ המשיבים תמך בהילכת ביהמ"ש העליון ובהיות המערער יהודי הוראות החוק לרבות זו שבס' 11 (ב) לא תחולנה עליו. ב. אין די בהיות אב (המערער במקרה שלנו) בעל דין אישי. יש לבחון אם הדין האישי שלו מחייבו במזונות ילדו או לא. אם כן לא תחולנה הוראות החוק וחיובו יקבע על פי הדין האישי. אם לא, תחולנה הוראות החוק וחיובו ייקבע על פי הוראות החוק. 9. העולה מהמקובץ הוא, כי הוראת ס' 11 (ב) חלה במקרה שבפנינו שכן המערער בהיותו יהודי אינו חייב על פי דינו האישי, הדין העברי, במזונות בנו שהינו מן הנוכריה. על כן תחולנה עליו הוראות החוק. העובדה שבמקרה שלנו גובה החיוב נקבע בהסכמה אינה עומדת בסתירה לאמור לעיל. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין על פי חוק המזונות (ס' 12 (ב) לחוק) וככזה תחולנה עליו כל הוראות החוק כולל זו שבסעיף 11 (ב). 10. א. אשר ללשונו של ס' 11 (ב) יש ליתן את הדעת - לא נאמר בס' 11 (ב) "פסק דין למזונות שלא התחילו לפעול לגבייתו תוך שנתיים לאחר המועד בו ניתן, אין לגבותו אלא ברשות בימ"ש". כן נאמר בס' 11 (ב) "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו אין לגבותם אלא ברשות ביהמ"ש". ב. לשון ברורה זו, שהגיון רב בצידה, מלמדת אותנו, כי הגשת פסק הדין לביצוע ביום 8.7.98 מאפשרת נקיטת הליכים לגביית המזונות עבור התקופה הקודמת בשנתיים ופחות למועד הגשת פסק הדין לביצוע גם ללא רשות בימ"ש מראש. לאמור, המזונות עבור התקופה מיום 8.7.96 ואילך. ג. על פי העובדות שבפני, שכנראה אין לגביהן מחלוקת, המזונות עד יום 7.12.95. (ר' ס'1 לסיכומי המערער). אם כך על מה רבו ב"כ הצדדים? על תקופה של 6-7 חודשים בלבד ! אלו המזונות שלא פעלו לגבייתם בתוך שנתיים שבעדם הם נפסקו. סוף דבר 1. הערעור מתקבל בחלקו. 2. אין כל מניע להמשיך בגביית המזונות שנפסקו למשיב 2 עבור התקופה מיום 8.7.96 ואילך. 3. אשר לתקופה של עד יום 8.7.96 היה צורך באישור בימ"ש וכל עוד לא ניתן אישור כזה יש לבטל את ההליכים שננקטו לגביית חוב המזונות בגין תקופה זו. 4. החוב בתיק ההוצל"פ יעודכן בהתאם. 5. המשיבה 1 תשלם למערער הוצאות הערעור בסך של 1,500 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.מזונות