הוכחת חזקת השיתוף

הפסיקה הלכה כברת דרך, כאשר בתחילה היה צריך הטוען לחזקת השיתוף, להוכיח, מאמץ משותף וחיי משפחה תקינים. לאחר מכן, צימצמה הפסיקה את הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ובקיומם של תנאים אלה היה די כדי להעביר את נטל הראייה על כתפי הטוען לשלילת חזקת השיתוף. בהתפתחות נוספת של הפסיקה נקבע לעניין המאמץ המשותף של בני הזוג, כי הכוונה ב"מאמץ המשותף" אינה הכרחית בהשתתפות כספית שיתקיים המאמץ המשותף מחד של האישה (למשל), כמו של הבעל (למשל) שמשתכר מעבודתו. בהתפתחות נוספת של הפסיקה, צומצמה הדרישה כך שדי בתנאי אחד (אורח חיים תקין או מאמץ משותף) כדי להקים את החזקה בדבר כוונת בני הזוג לשותפות בנכסים. להלן פסק דין בנושא הוכחת חזקת השיתוף: פסק דין והחלטה 1. הצדדים נשאו זל"ז באירן בשנת 1971, ולאחר שנים עלו לישראל. מנישואיהם נולדו להם 3 ילדים. במועד תחילת ההליכים, היו שניים מילדיהם בגירים, והבת (התובעת מס' 2 בתמ"ש 30770/98) היתה במועד תחילת ההליכים (26.4.98) בת 17 שנים וארבעה חודשים. (להלן: "האישה", "הבעל", "האם", "האב", "הבת"). 2. בין הצדדים הוגשו 5 תביעות והן כמפורט: א. בתמ"ש 30770/98 הוגשה תביעת האישה בשמה ובשם הבת למזונות, מהאב והבעל. ב. בתמ"ש 30771/98 הוגשה על-ידי הבעל תביעה ליתן פסק-דין הצהרתי למחצית כספי חסכון האישה בסך של כ- 62,000 ₪ אשר נחסכו על-ידה בחשבונה, במהלך תקופת הנישואין וכפי שיובהר בהמשך, וכן לקבלת חלק מהתכשיטים המחוזקים אצלה. ג. בתמ"ש 30772/98 הוגשה על-ידי הבעל תביעה לפירוק השיתוף בדירת מגורי המשפחה, אשר בראשון לציון. ד. בתמ"ש 30773/98 הוגשה על-ידי הבעל תביעה למתן צו מניעה האוסר את כניסת בנו הבגיר, ואשתו לדירת המגורים. ה. בתמ"ש 30774/98 הוגשה תביעת האישה ליתן צוו מניעה למניעת כניסתו של הבעל לדירת המגורים. ו. בתמ"ש 30775/98 הוגשה תביעת האישה ליתן פסק-דין הצהרתי לקבלת מחצית מכספים אשר נחסכו על פי טענתה ע"י הבעל, לרבות כספים שהתקבלו כפיצויים ממקום עבודתו בסמוך לאחר שארעה לבעל תאונת דרכים קשה, וכן לקבלת מחצית הכספים שיתקבלו בעתיד לידי הבעל, בגין נזקי גוף. 3. בשל עוצמת הסכסוך שהובא לפתחו של בית המשפט בתחילת ניהול ההליכים, ומשאף לא הוגשו כל התביעות באותם מועדים, נדונו תחילה התביעות ליתן צווי מניעה אשר הוגשו הדדית על-ידי הבעל והאישה האחד כנגד משנהו. בפועל, שהה הבעל מחוץ לדירת המגורים חודשים רבים, כאשר לטענתו, עשתה משפחתו, לרבות ילדיו, יד אחת, שלא לאפשר את מגוריו בדירת המגורים. תובענות אלה אינן מתבררות במסגרת פסק-דין זה. 4. במהלך ניהול ההליכים, ואף בטרם כתיבת פסק דין זה נעשו ניסיונות רבים, לרבות באמצעות המחלקה לניתוב תיקים בבימ"ש זה, לגבש הסכמות בין הצדדים, אולם הדרך לכך שהיתה רצופה בדיונים רבים, לא צלחה. 5. המשפחה חיה חיים צנועים, ברמת חיים בינונית נמוכה, בדירת המגורים בת שלושה חדרים (דירת עמידר) ואשר זכויות החכירה רשומות על שמם של שני הצדדים בחלקים שווים, כל זאת עד אשר הבעל עבר תאונת דרכים קשה, ביום 3.1.97. 6. עקב תאונת הדרכים, הפסיק הבעל את עבודתו בקונדיטוריה שם עבד כשכיר, ולא שב לעבוד באופן מסודר במהלך ניהול ההליכים (מאז אפריל 1998). מצבו של הבעל עקב תאונת הדרכים הקשה בה היה מעורב התדרדר גם גופנית וגם נפשית. 7. האישה, גם היא נכה (בעיות עור קשות ולב), ומוכרת ככזו במל"ל, מקבלת קצבת נכות של 60%, לצמיתות. 8. יש להדגיש עתה, בפתחו של פסק-הדין, כי מרבית טענותיהם של שני הצדדים וכפי שהובאו בכתבי טענותיהם, לא הוכחו על-ידם. נראה, כי הצדדים היו מונעים מכעסים בסכסוך העמוק, ומכל הטיעונים הרבים שהופיעו בכתבי הטענות בקשר לכספים שנצברו, וזכויות שטענו להם הצדדים האחד כנגד משנהו, ניתן לומר לאחר שנחקרו בעלי הדין, כי היתה "מהומה על לא מאומה". 9. בפסק הדין, תידון ראשית תביעת המזונות של התובעות כנגד הנתבע, לאחר מכן ובמאוחד התביעות הרכושיות, ולבסוף תביעת פירוק השיתוף בדירת המגורים, תוך שבפסק-דין זה אתייחס לטענות הצדדים כפי שהועלו בכתבי הטענות, ובכל אחת מהתביעות אשר פורטו בסעיף 2 לפסק-דין זה, ניתוח הראיות אשר הובאו (יאמר כבר בשלב זה, שהובאו במשורה) וההכרעה. תביעת המזונות - תמ"ש 30770/98 (להלן: "תביעת המזונות") 10. במועד הגשת תביעת המזונות היתה בתם של הצדדים בת 17 שנים ו-4 חודשים, תלמידת תיכון, ולימים עברה לפנימייה בבאר-שבע, לאחר שהגיעה לגיל 18. 11. בתביעת המזונות, בתצהיר העדות הראשית ובסיכומים, עותרת האישה לחייב את בעלה במזונותיה, ובמזונות הבת עד גיל 18, ולאחר מכן בהפחתה, וכפי שיפורט. 12. בכתב התביעה (סעיף 7) פורטו צרכי האישה והבת במאוחד, ובניגוד לנדרש בתקנה 261(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, ולהלן: א. כלכלה - 2,000 ₪ ב. ביגוד והנעלה - 350 ₪ ג. הוצאות רפואיות וטיפול שיניים - 200 ₪ ד. הוצאות חינוך - 200 ₪ ה. חשמל - 180 ₪ ו. ארנונה ומים - 200 ₪ ז. טלפון (כולל סלולרי) - 170 ₪ ח. גז - 38 ₪ ט. נסיעות - 400 ₪ י. הוצאות אחזקת הבית - 400 ₪ סה"כ - 3,938 ₪ הצרכים פורטו במועד הגשת התביעה בחודש אפריל 1998. לכתב התביעה צורף אישור מטעם המל"ל על-פיו קצבת הנכות המשתלמת לידי האישה מדי חודש בחודשו, החל מ- 12.1.97 בגובה של 1,618 ₪ (במועד האישור, מרץ 1998), הסכום המעודכן עומד על כ-2,000 ₪ לחודש. בנוסף, צרפה האישה, אישור על תשלום גמלה מטעם המל"ל לבעלה, גם הוא מיום 12.1.97 בסך של 450 ₪ לחודש, הסך מגיע לכ-600 ₪ (ראה סעיף 43 לסיכומים מטעמו). בנוסף, צורפה הרצאת פרטים מטעמה לכתב התביעה. בסעיף 7 ציינה התובעת, כי בעלה נשא בעבר בכל הוצאות כלכלת הבית, ואחזקת הבית בסך של 3,938 ₪ לחודש. בסעיף 9 ציינה התובעת, כי שנה לפני הגשת תביעתה, דהיינו באפריל 1997 הפסיק בעלה לעבוד ולהשתכר בקונדיטוריה, (מקום עבודתו האחרון), וכך ציינה: "נפצע בתאונת דרכים, מקבל פיצויים מחברת הביטוח". בסעיף 10 להרצאת הפרטים ציינה האישה עצמה, כי הרכוש היחידי שיש לצדדים היא דירת המגורים בראשון לציון, אשר זכויותיה בחלקים שווים רשומות על שמם. תצהירה של האישה נחתם ואושר ביום 8.4.98. 13. בתצהיר עדות ראשית מטעמה של האישה, בשמה ובשם הבת, אשר אושר ביום 21.2.00, הוצהר בין השאר: א. מפאת נכותה בגינה הוכרה האישה כנכה לצמיתות במל"ל (60%) אינה מסוגלת לעבוד מחוץ לביתה, כאשר עד לחודש ינואר 2000, קיבלה 2,600 ₪ לחודש. ב. עד לחצי שנה טרם הגשת התביעה (סוף שנת 1997), ולטענת האישה, פרנס בעלה את המשפחה כולה, לרבות תשלום הוצאות אחזקת הדירה בסכום של 4,178 ₪ לחודש. ג. לגרסתה, עד כשנה לפני הגשת התביעה עבד בעלה בקונדיטוריה, פרנס את משפחתו, וכל זאת עד לתאונה שעבר מאז לגרסתה חי הוא על חשבונה. ד. תשלומי החינוך עבור הבת שולמו על ידי האם. הבת, לאור הישגיה הנמוכים, נאלצה ללמוד פעמיים בשמינית. ה. לטענתה, בתצהירה, נאלצה ללוות כספים לצורך תשלומי ההוצאות השוטפות, בעיקר מבנה הבגיר. 14. בחקירתה, במהלך הבאת ראיותיה, וכפי שנטען על-ידי בעלה בכתבי טענותיו, עלו לראשונה פרטי חסכונותיה של האישה, מעבודתה במשק בית, במהלך שנתיים, וטרם הגשת התביעה: "יצאתי לעבוד בערך לפני חמש שנים, עבדתי שנתיים והפסקתי…" (עמוד 7, חקירה מיום 23.3.00). "לשאלתך מדוע יצאתי לעבוד, … כי המצב בבית כבר לא היה טוב… אז הלכתי לעבוד, עבדתי בספונג'ה" (שם). "במשך כל השנים רק הוא עבד, … אנו חיינו מהמשכורת שלו…" (עמוד 8, חקירה מיום 23.3.00). "הרווחתי סכום של 950 ₪ עד 1,800 ₪, זה השכר הגבוה ביותר שהצלחתי לקבל …" (שם). "הצלחתי לחסוך 62,000 ₪" (שם, ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). "הסכום של 62,000 ₪, זה הכל מהעבודה שעבדתי…" (שם) "החשבון הזה הוא גם על שם של הבת שלי. החשבון עכשיו הוא כבר לא שלי אלא שלה בלבד. החשבון היה משותף שלנו עד גיל 18 ואח"כ זה עבר על שמה בלבד … "(שם). "אני מאשרת שב 24.3.98 היה בחשבון זה הסך של 76,538.79 ₪. הבת היתה עובדת בימי שישי ושבת, והיתה מכניסה לחשבון שלה כמה שהיתה מרוויחה. אני לא יודעת כמה יש בחשבון הזה היום. מהכסף הזה היום, 62,000 ₪ שייכים היום לי והיתר לבת שלי". (שם, ההדגשות אינן במקור - ט.ס.). 15. כעולה מחקירתה, בנוסף, העידה האישה, כי לא הוציאה מכספי החיסכון לכיסוי הוצאותיה והוצאות הבת, אלא חיה מקצבת הנכות ומכספים שקיבלה מבנה הבגיר. האישה פרטה, כי לוותה מבנה הבגיר במהלך אותן שלוש שנים 50,000 ₪, ומבתה הבגירה 30,000 ₪. לא הוגשו מסמכים כדין לעניין זה, ובמועדים הקבועים לא הוגשו תצהירים מטעמם של הילדים, ואין לקבל נתון זה כאילו הובאו ראיות המעידות על רמת חיים וצרכים. 16. הצדדים הסכימו, כי עבור הבת ישלם האב מזונות זמניים את הסך של 800 ₪ לחודש, החל מ- 25.9.98. 17. מזונות הקטינה/ בגירה: כאמור, במועד הגשת התביעה היתה בת 17 שנים ו-4 חודשים, ומתוך עדות האם עולה, כי לחשבון הבנק המשותף שלה עם בתה (עד הגיע הבת לגיל 18), הופקדו כספים מעבודותיה של הבת כבייבי-סיטר וכמלצרית. בגיל 18 של הבת, ועפ"י עדותה של האם, הועבר החשבון על-שמה של הבת. לגרסת האם, מתוך הסכום שהיה בחשבון המשותף לה ולבת (76,538 ₪), 62,000 ₪ היו כספים שחסכה האם. דהיינו, 14,538 ₪ הם מעבודותיה השונות של הבת (עמוד 5, חקירה מיום 23.3.00), וכל זאת עפ"י עדות האם, בחודש מרץ 1998, ובטרם מלאו לבת 18 שנים. 18. הדין האישי עפ"י סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט - 1959, מסדיר את מזונותיו של קטין מלידתו ועד הגיעו לגיל 18 בלבד. הזכות למזונות עבור בגיר העומד בכוחות עצמו (כמו בעניינינו), ומשתכר, מבוססת על הוראות סעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט 1959. בע"א 13/77 בוימגולד נ' בוימגולד פד"י לא_3) 164, עלתה השאלה אם יש לחייב אב במזונות בנו במהלך לימודיו בכיתות י"ג ו-י"ד. באותו פס"ד לא נפסקו מזונות לבן. בפרשה מאוחרת יותר, עמ"ש (ב"ש) 1000/93 מצא נ' מצא דינים מחוזי, נקבע כי החיוב יפסק במהלך שירותו הצבאי של הבן. בענייננו, הבת כיום בת 22 שנים, כעולה מהראיות, היא עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות וחסכה כספים, עוד בטרם מלאת לה 18 שנים. לא הוברר, האם היא התגייסה לצה"ל (כנראה שלא), ולאור הסכמת הצדדים בדבר גובה מזונות האב למרות טענותיו על התנהגות הבת כלפיו, הרי ראוי כי סכום המזונות אשר הוסכם, ובגובה של 800 ₪ לחודש, יחול ממועד הגשת התביעה ועד הגיע הבת לגיל 19, בשים לב לכך שלמדה בפנימייה, ואת השמינית למדה פעמיים. 19. מזונות האישה: הבעל חייב במזונות אשתו על פי הדין האישי החל עליו, וחבות זו תמשך כל עוד קשר הנישואין קיים על פי דין ועד להתרתו. לעניין זה: ע"א 1146/92 דיאציקוב נ' דיאציקוב תקדין עליון 93(1), 99. הבסיס המשפטי לפטור הבעל ממזונות אשתו, בנסיבות אובייקטיביות (במאובחן משל חיובה בגט פיטורין) נתמך בשני סעיפים של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט - 1959. א. על פי סעיף 2(ג): בצד החובה למזונות בן הזוג, על פי הדין האישי, עומד הפטור מחובת המזונות באותם מקרים שבהם קובע זאת הדין האישי. כלומר, כאשר המשפט העברי קובע כי קיימת עילה אובייקטיבית לפטור את הבעל ממזונות לאשתו, האישה לא תהא זכאית למזונות מבעלה. ב. על פי סעיף 2א, על אף האמור בחוק שווי זכויות האישה התשנ"א - 1951, בקביעת מידת המזונות שחייב אדם לספק לבן זוגו, רשאי בית המשפט להתחשב בהכנסות בן הזוג מעבודה ומנכסים, ואם ראה לנכון - גם מכל מקור אחר. בע"א 596/89 חקק נ' חקק, פד"י מה(4) 749, נפסק כי אם מטעמו של הדין האישי גופו, ואם מחמת העובדה שסעיף 2א' אינו מנוע מלחול על בני זוג שיש להם דין אישי (כמו בענייננו), הרי כאשר באים לקבוע את שיעור דמי המזונות, שבהם חייב הבעל לאישה, יש להביא בחשבון את הכנסות האישה ממקורות שונים. הנסיבות האובייקטיביות משקפות את מצבה הכלכלי של האישה, והוכחת הנסיבות היא שתביא לצמצום חובת המזונות מטעם הבעל, או לאיפוסם, לא בשל איבוד הזכות מעיקרה, אלא בפטור הבעל לקיים את הזכות. במשפט העברי נקבעו שני כללים בנוגע לזכות האישה למזונותיה, מול זכותו של הבעל לקבל את מעשה ידיה, ואלה הם: א. מזונות האישה ומעשה ידיה נתקנו כל אחד מהם נגד חברו (כתובות נ"ח ב': רמב"ם אישות י"ב ד', שו"ע אה"ע ס"ט, ד'). ב. מזונות האישה הם העיקר, ולא מעשה ידיה (כתובות נ"ה, ב'). רוצה לומר: האישה יכולה לוותר על מזונותיה ולשמור לעצמה את שכר עבודתה. הבעל יכול לומר לאישתו "צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלם לך"(רמ"א שו"ע אה,ע ס"ט, ד'). ומכאן, כל עוד האישה מרוויחה ממעשה ידיה סכומים המספיקים דיים למזונותיה - הבעל יהיה פטור מלשלם לה מזונות. 20. בענייננו הוכח, כי פרט לקצבה מטעם המל"ל ובסך של כ - 2,000 ₪, השתכרה האישה מעבודתה כמנהלת משק בית, מחוץ לביתה, את הסך של 62,000 ₪, וזאת במהלך כ- 3 שנים, ולגרסתה (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 23/3/00), כך שהכנסתה הכוללת עמדה על הסך של כ - 4,000 ₪ לחודש. צרכיה של האישה לא פורטו בכתב התביעה בנפרד מהבת. כפי שהוכח רמת החיים של המשפחה כל השנים היתה בינונית ומטה, וכפי שהעידה האישה, וציינה האישה הן בעדותה והן בהרצאת הפרטים התומכת את כתב התביעה, בשנים הרבות בהן פרנס הבעל את משפחתו, בטרם תאונת הדרכים הקשה בה היה מעורב, עובר למועד הקרע, היתה הכנסתו הממוצעת בגובה של כ-4,100 ₪ לחודש, ובסכום זה סופקו צרכי כל המשפחה. האישה חסכה במהלך שלוש שנות עבודתה לגרסתה את הסך של כ-62,000 ₪, שהם כ-2,000 ₪ לחודש, ובנוסף בגין נכותה מתקבל לידיה הסך של כ-2,000 ₪ מהמל"ל. למרות נכותה, הוכח כי עבדה בנוסף במשק בית, מחוץ לביתה, ואם הפסיקה במהלך ניהול ההליכים את עבודתה, הרי שהוכח פוטנציאל השתכרותה. אם הפסיקה את עבודתה בסמוך לניהול ההליכים, או אם בחרה שלא להצהיר עליה, אלא במועד חקירתה, הרי שלא ניתן להאמין לגרסתה, ואני קובעת כי הכנסתה הממוצעת עומדת על הסך של כ - 4,000 ₪ לחודש. (לעניין קצבת הנכות "כמעשה ידיה" ראה: ע"א 453/84 זרכוביאן - זכרוביאן פד"י לט(2) עמוד 449, 450). (לעניין עבודתה של האישה כשילידיה בגרו ועתותיה בידה, וכך גם עשתה בפועל, ראה ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל תקדין עליון 94(2), 414). 21. לאור האמור, ובשים לב לכך שלא הוכיחה האישה כל מקורות כספיים שיש לבעל, (למעט סכומים זניחים, אשר אתייחס אליהם בתביעות הרכושיות). ובשים לב, לרמת החיים בה חיה האישה, וכפי שהורגלה בבית בעלה מזה 31 שנים, הרי שאין מקום להוסיף לה למזונותיה. לעניין זה אני מפנה לעדותה של האישה בעצמה, שעל פי עדותה לא נאלצה "לאכול" מחסכונותיה מעבודתה (ראה ס' 15 לפסק הדין). תמ"ש 30771/98, תמ"ש 30775/98 (להלן: "תביעות הרכוש") 22. על הצדדים חלה חזקת השיתוף יציר פסיקתו של בית המשפט העליון, משנישאו זל"ז בשנת 1971. הפסיקה הלכה כברת דרך, כאשר בתחילה היה צריך הטוען לשיתוף, להוכיח, מאמץ משותף וחיי משפחה תקינים (ע"א 300/64 ברגר ואח' נ' מנהל מס עיזבון פד"י יט(2)240). לאחר מכן, צימצמה הפסיקה את הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ובקיומם של תנאים אלה היה די כדי להעביר את נטל הראייה על כתפי הטוען לשלילת חזקת השיתוף. (ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פד"י לו(2) 647, 650). בהתפתחות נוספת של הפסיקה נקבע לעניין המאמץ המשותף של בני הזוג, כי הכוונה ב"מאמץ המשותף" אינה הכרחית בהשתתפות כספית שיתקיים המאמץ המשותף מחד של האישה (למשל), כמו של הבעל (למשל) שמשתכר מעבודתו. (ע"א 529/76 סבורסקי נ' סבורסקי פד"י לא(2) 233 ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר פד"י מט(2) 233). בהתפתחות נוספת של הפסיקה, צומצמה הדרישה כך שדי בתנאי אחד (אורח חיים תקין או מאמץ משותף) כדי להקים את החזקה בדבר כוונת בני הזוג לשותפות בנכסים. (ע"א 3563/92 גיטלר נ' גיטלר פד"י מח(5) 489). 23. אין ספק, כי בעניינם של הצדדים מתחילת נישואיהם (במהלכם נולדו שלושת ילדיהם) ועד לאמצע שנות התשעים חלה השותפות, תוך שהבעל מפרנס את משפחתו על פי יכולתו, והאישה עושה לביתה. ממסכת הראיות הדלה אשר הובאה ע"י הצדדים שניהם (משכזכור גם הבעל הגיש תביעה מטעמו למתן פס"ד הצהרתי, וגם האישה הגישה תביעה שכזו מטעמה), ניתן לדלות מעט למועד בו פסק השיתוף והפכה הרעות והאחדות לאיבה ולפירוד. מעדותה של האישה: "א. לשאלתך, יצאתי לעבוד בערך לפני חמש שנים (בשנת 1995 - ט.ס.) … תשובתי היא כי המצב בבית כבר לא היה טוב". (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 23.3.00). מעבודתה, ובמהלך כ-3 שנים, מעידה: "הצלחתי לחסוך 62,000 ₪. הסכום של 62,000 ₪ זה הכל מהעבודה שעבדתי" (שם בעמוד 8). והבעל: "לשאלתך האם אני יכול להצביע על נקודת זמן מתי החל המשבר ביני לבין אשתי, תשובתי היא שבשנת 1990". (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 23.3.00). 24. בחודש ינואר 1997, נפגע הבעל בתאונת דרכים באופן קשה, ניטל הימנו כושר עבודתו, ופרנסת בני ביתו. משהדרדר גם מצבו הנפשי של הבעל עקב תאונת הדרכים, החריף הסכסוך בין הצדדים, והבעל אף נאלץ לשהות מחוץ לביתו כשמונה חודשים, מכוח צו מניעה, תוך שבנו הבגיר לוקח חלק בסכסוך. 25. הבעל בתביעתו ליתן פס"ד הצהרתי, כי יוצהר שהוא שותף בכל "הרכוש והכספים הרשומים על שם הנתבעת" (סעיף 22 לכתב התביעה), מכוון לאותו חסכון אשר חסכה אשתו מעבודתה הקשה מחוץ למשק ביתה, והופקד לחשבון אשר היה רשום על שמה ושם הבת חודש לפני הגשת תביעת המזונות. 26. בנוסף, עותר הבעל בתביעתו, כי יוצהר על כך שהאישה שותפה בחובות שנוצרו לגרסתו, מהלוואות אשר נטל על עצמו לצורך כלכלת הבית. לכתב התביעה לא צורף אף מסמך, כנדרש בתקנה 258(י) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, או רשימת מסמכים עליהם נתמכת תביעתו זו, וכל שהוכח מטעמו של הבעל לביסוס תביעתו זו, היה במסגרת חקירת הצדדים כי אכן האישה חסכה את מעשה ידיה מעבודתה, בחשבון נפרד, ועל שמה ועל שם הבת. אולם משעל בסיס חסכון זה של האישה ממעשה ידיה, אשר בזאת יאמר לה "צאי מעשה ידיך תחת מזונותיך", ומשקבעתי בפרק מזונות האישה, ובנימוקים כפי שפורטו, כי לא יוסיף הבעל לאשתו למזונותיה, למרות שאין לשלול את זכותה למזונות מכוח הדין, אין מקום להיעתר לעתירת הבעל כי גם לא ישלם מזונות לאשתו, וגם יקבל מחצית מ"מעשה ידיה" באצטלת חסכון שנחסך במהלך הנישואין, תחת כותרתה של חזקת השיתוף. האישה העידה ולא הוכח אחרת, כי הצטמצמה בסיפוק צרכיה, כי בעת ההיא, באותן שנים שכבר חל הקרע (בסביבות שנת 1995), דאגה לסיפוק צרכיה ולילדיה, והבעל לא פרנס אותה ואת הבת בשנים אלה. לפיכך, ולגבי חלקה הראשון של עתירתו, היא נדחית. פרט לחשבון הבנק הזה, נדחית טענת הבעל בדבר קבלת תכשיטים של האישה, אשר אני מאמינה לעדותה כי התקבלו אצלה בסמוך לנישואיה ובמהלכם, כמתנות. 27. לא תואיל לבעל כל הצהרה, משלא הוכחו כל זכויות ורכוש שצברה האישה במהלך הנישואין, פרט לכספים אשר כאמור חסכה האישה מ"מעשה ידיה" ובאים תחת חבות הבעל לשלמם לה במסגרת מזונותיה. לעניין הצהרה כללית בדבר שיתוף האישה בחובות: הבעל לא הביא כל ראיה שבדין לחובות אמיתיים שצבר, וכי לאישה "חלק ונחלה" בהם. לפיכך, ומשלא הוכח על ידו דבר, דינה של תביעתו ליתן פסק דין הצהרתי ועל פי המפורט בסעיף 25 לתביעתו, בפרק העתירות, להדחות. 28. האישה הגישה את תביעתה ליתן פסק דין הצהרתי גם היא מכוח חזקת השיתוף החלה בעניינם של הצדדים, עשתה זאת שנה לאחר תחילת ההליכים (תביעת המזונות הוגשה באפריל 1998). נראה, כי תביעה זו הוגשה כתביעת מגן לתביעת הבעל ליתן פסק דין הצהרתי כנגדה, אותה דחיתי, וכנגד תביעת פירוק השיתוף בדירה שהגיש הבעל, והיא תידון בהמשך. 29. האישה עותרת בתביעתה ליתן לה מחצית מהכספים אשר נחסכו ע"י הבעל, לגרסתה, בשני חשבונות בבנק הפועלים סניף כצנלסון, מספר סניף 572, המתנהל בראשון לציון. להוכחת טענה זו, צורפו נספחים א(1) א(2) לכתב התביעה, ומעיון בהם עולה, כי ביום 20.2.97 עמד לזכותו של הבעל באחד מהחשבונות שנטען על ידי האישה, הסך של 3,294.15 בלירות שטרלינג, ובחשבון השני, עמד לזכות הבעל בחשבון על שמו, וביום 7.2.97, הסך של 4,470.08 דולר ארה"ב. מדובר בחסכונות אשר היו בחשבונות על שם הבעל שנה בטרם הוגשו התביעות, וחודש ימים לאחר שהבעל עבר את התאונה הקשה מאז לא שב לעבוד ולהתפרנס. לטענתו, כספים אלה הוצאו לכלכלת הבית, לא הוכח אחרת ע"י האישה, גם במסגרת שלב הבאת ראיותיה. והרי האישה שלא היתה מנועה מלהזמין דפי בנק לתקופה הרלוונטית, תוך בחינת התנועות בחשבונות להוכחת עתירתה, לא עשתה כן, וכנראה שלא בכדי. יתרה מכך, באותה עת, נחסכו מעשה ידיה של האישה בחשבון על שמה ושם בתה, חשבונות הבית שולמו, לא הוכח כי היו חובות, כך שניתן לקבל את גרסת הבעל, כי כספים אלה שנחסכו על ידו, ושנה בטרם הוגשו התביעות, שימשו את כלכלת המשפחה וצרכיה, לרבות אלה של האישה. 30. בסעיף 13 לתביעתה (הסעדים) עותרת האישה כדלקמן: "א. ליתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי לתובעת הזכויות במחצית כלל הכספים ו/או הזכויות הכספיות לרבות אלו שבחשבון, וכן בכספים המגיעים לו בגין הפסקת יחסי עובד מעביד ופיצויים בגין נזקי גופו עקב התאונה ו/או זכויות כספיות מכל מין וסוג שהוא הרשומות ו/או שהיו רשומות על שם הנתבע לבד ו/או עם אחרים שכן אלו השייכים לו ורשומים על שם אחרים, וכי התובעת תירשם בעלת מחצית מכלל הנכסים הנ"ל. ב. ליתן פס"ד המצהיר כי הנתבע חייב במחצית מחובות והתחייבויות שנטלה התובעת להחזקת משק הבית וכלכלתו". 31. א. כאמור, לגבי החסכון אשר היה מופקד שנה טרם הוגשו התביעות בחשבונות אשר בבנק הפועלים, ועל שם הבעל, וכפי שפרטתי בסעיף 17 לעיל, נדחית עתירה זו של האישה. ב. הבעל אכן קיבל את הסך של 13,000 ₪ כפיצויים מטעם מקום עבודתו, וזאת במאי 1999, זאת הוא מדגיש בתצהירו בס' 31, כי הסכום התקבל בגין התאונה, בו השתמש ובחלקו החזיר חובות, לטענתו. מכל מקום לא ברור מה טיבו של סכום זה, אם מדובר בפיצויים בגין התאונה, או מעבודתו. משאין כל ראייה והוכחה מטעם התובעים/ האישה לגבי מקורו של הסכום, זהותו וקיומו, אין אלא לקבל את גרסתו של הבעל ולקבוע כי לא הצליחה האישה להוכיח רכיב זה. ג. בדבר פיצויים בגין נזקי גוף אשר עתיד לקבל הבעל, לרבות פיצויים עתיים אשר התקבלו לידיו, וכל זאת לאור תאונת הדרכים הקשה שעבר ב - 1997, ואשר גם לגבי אלה עותרת האישה ליתן פסק דין הצהרתי על זכאותה למחצית: כאן יש לפנות על דרך האנלוגיה לסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון התשל"ג 1973 (שלא חל כאמור על בני הזוג) אולם זאת, לעניין זכותה של האישה כטענתה למחצית מפיצויי נזקי הגוף אשר משתלמים (פיצויים עתיים) וישתלמו בעתיד אם תוגש תביעה על ידו. וזה נוסחו: ”5. הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין (א). עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן-פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט - …… או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מוות”. (ההדגשות אינן במקור, ט.ס.). הגדרת המונח "נזק גוף" בגינו מתקבל הפיצוי המבואר מעלה, מופיעה בסעיף 1 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד 1964, והן בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975, הנותנים תוקף להלכה הפסוקה המתייחסת למונח "נזק" שבסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ה 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). סעיף 2 לפקודת הנזיקין: ""נזק": אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה". וכן: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (כרמל, מהדורה רביעית) עמ' 3. משמדובר בפיצויי בגין פגיעה אישית אצל הבעל, גם פיזית וגם נפשית, ועל פי עקרונות השוויון האמור לשרור בעתיד בעניינם של בני הזוג אליסי אשר כל אחד חי בנפרד את חייו עוד מאמצע שנות ה - 90 ובטרם ארעה התאונה, אין מקום להיעתר לעתירתה זו, של האישה. גם לאישה וגם לבעל נקבעה נכות וגמלתה בצידה, ולפיכך רכיב זה של פיצוי בגין נזק גוף אשר יינתן לכשתוגש תביעתו, אין לה לאישה חלק בה. יוער להשלמת התמונה כי ה"פיצויים" את מחציתם עותרת האישה לקבל, טרם באו לעולם. וכך מעיד הבעל: "עוד לא הגשתי תביעה, אין לי יכולת. היום במצב שלי שכתוצאה מהתאונה שאני לא יכול לעבוד" (עמוד 13 לפרוטוקול ה - 23/3/00). עתירותיה של האישה, אם כן, גם הן נדחות. 32. לסיכום פרק זה (התביעות הרכושיות ההדדיות), אין להם לצדדים רכוש, זכויות, כספים שנצברו אצל האחד על מנת לתת מחצית הימנו לבן הזוג השני מכוח חזקת השיתוף אשר חלה בעניינם עד לקרע והפירוד, שאירעו כאמור ומתוך הבאת הראיות, במחצית שנות ה - 90, פרט - לדירת המגורים המשותפת לפירוקה עותר הבעל. תמ"ש 30772/98 (להלן: "התביעה לפירוק שיתוף"): 33. דירת המגורים המשותפת של הצדדים נרכשה בשנת 1985. זו דירת עמידר בת 3 חדרים, המצויה בשדרות יעקב 61/13 בראשון לציון. לצדדים זכויות שכירות מהוונת, הרשומות בחלקים שווים בלשכת רישום המקרקעין ברחובות. שטחה של הדירה כ - 70 מ"ר, ולאור הסכסוך הנוקב והעמוק השורר בין הצדדים, ומשאין האישה מאפשרת לבעל להנות מרכושו וקניינו, ומשלא ניתן לפרק את השיתוף בעין, עותר הבעל כי יינתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים, כך שמכירתה תהא כפנויה, וחלוקת תמורתה תבוצע בחלקים שווים בין הצדדים. 34. האישה מודה בכתב ההגנה כי השימוש המשותף בדירה אינו אפשרי עוד, לאור אלימותו של הבעל כנטען על ידה, ובפרט לאחר התאונה, ומשנפגע הבעל גם נפשית. לאורך סעיפי כתב הגנתה מאששת האישה את הצורך בפירוק השיתוף, כטענת בעלה, אלא שבסעיף 24 עותרת היא לדחות את תביעת פירוק השיתוף, מבלי שתעלה כל טענת הגנה מהותית, לדחייה המבוקשת. 35. בסיכומיה, נותנת האישה את הסיבה וטוענת כי גם אם יינתן הצו המבוקש לפירוק השיתוף, יש לעכב את ביצועו לאור מצבה הבריאותי ולנוכח לימודיה התיכונים של הבת (אשר במועד הגשת סיכומיה כבר היתה בגירה). העיכוב מבוקש על ידה על פי הוראות סעיף 40 א (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969. 36. בריאותה (נכותה) של האישה לאו טענת הגנה היא, וכשם שלבעל משתלמת קצבת נכות מטעם המל"ל, כך גם משתלמת לאישה גמלה לאור נכותה. במקרה דנן, ולמצער, לשותפים שניהם, בני הזוג, נקבעה נכות מטעם המל"ל ומשתלמת לידי כל אחד מהם גמלה חודשית ושניהם מצויים מבחינה זו במצב שוויוני, אם כי הוכח כי האישה גם בעת קבלת קצבתה עבדה, השתכרה וחסכה (לפחות 62,000 ₪). מכל מקום, אין בטענתה זו של האישה, טענת הגנה לתביעתו זו של הבעל. שנית, גם הטענה השנייה (ס' 40 א' (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 אינה יכולה לעמוד לאישה במקרה דנן: סעיף זה נועד להגן על הילדים הקטינים ובן הזוג המחזיק בהם, תנאי אשר אינו מתקיים בענייננו. 37. על פי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 רשאי כל שותף במקרקעין לעתור לפירוק השיתוף בכל עת. סעיף 37: ”37. הזכות לתבוע פירוק שיתוף (א). כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף” 38. לאחרונה וברע"א 4358/01 בר אל נ' בר אל (לא פורסם) היתווה בית המשפט העליון את הגישה הראויה שיש לנקוט בה בבירור תביעה לפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני זוג. כאשר לגישה הראויה קבע נשיא בית המשפט העליון בפסק דין זה: ”לאפשר לבית המשפט מרווח של גמישות דיונית בבואו להכריע בדבר הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך בין המתדיינים בפניו. מכאן המסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה יכול, בנסיבות המתאימות, לעכב את ההוראה עם פירוק השיתוף בדירת המגורים בין בני הזוג אם ברצונו להגיע למצב בו כל עניינם של בני הזוג יוסדר באופן כולל….”. 39. ענייניהם של בני הזוג אליסי, באופן כולל, הוסדרו במסגרת פסק דין זה, משאין עוד מה לאזן, כפי שפירטתי וקבעתי, כל שנותר הוא לפרק את השיתוף במקרקעין, אשר זה הנכס היחיד המשותף השריר וקיים שטרם כלה. אמנם, עם הפירוק והמכירה, ובאם לא ירכוש מי מבני הזוג את זכויות משנהו, בשים לב לגודלה של הדירה (70 מ"ר) וההוצאות בגין המכירה, הרי התמורה אשר תיוותר לכל אחד מהצדדים לא תספיק כנראה לרכישת נכס חלופי, מבלי להיכנס להתחייבויות כספיות משמעותיות, אלא שבני הזוג אליסי למצער, בחרו "למצות את הדין" האחד עם משנהו לאחר 31 שנות נישואין, במקום לבוא לידי הסכם, על דרך הפשרה. הצדדים לא נאותו בכל שלב משלבי ניהול ההליכים לגבש הסכם כולל ולחסוך בהוצאות, ועל כך יש להצטער. 40. במסגרת החלטה זו (לעניין הפירוק) יינתן צו הפירוק, וזהו השלב הראשון בו יהיה על הצדדים לפנות לשמאי לצורך הערכת שווי הדירה, והיה לאור מערכת היחסים הקשה והעכורה השוררת ביניהם, לא יצליחו למכור את הדירה בעצמם בתוך 90 יום, הרי שפרקליטיהם, אשר ימונו ככונסי נכסים, יבצעו את המכירה ויחלקו את התמורה, ביניהם, לאחר קיזוז ההוצאות בגין המכירה. סוף דבר 42. לאור כל האמור נפסק כדלקמן: א. עבור מזונות הבת ישלם האב לידי האם החל ממועד הגשת כתב התביעה ובהתאם להסכמת הצדדים אשר אושרה, ועד הגיע הבת לגיל 19, ישתלם הסך של 800 ₪ לחודש, כאשר הסכום יהא צמוד למדד המחירים לצרכן ויעודכן כל שלושה חודשים. לסכום זה תיווסף קצבת המל"ל מיום הגשת התביעה ועד הגיע הבת לגיל 18. המדד הקובע הינו המדד אשר היה ידוע במועד הגשת התביעה. ב. לעניין מזונות האישה - כפי שנפסק בסעיף 21 לפסק הדין. ג. לעניין תביעות הרכוש ההדדיות - כפי שנפסק בגוף פסק הדין, בסעיפים 27, 31, ו - 32 לפסק הדין. ד. ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים אשר ברחוב שדרות יעקוב ה. לצורך ביצוע פירוק השיתוף, מתמנים בזאת עוה"ד מזרחי וחלבגה ככונסי נכסים, אשר יפעלו במשותף לביצוע הפירוק, כאשר מינויים יכנס לתוקף בעבור 90 יום מהיום. הוצאות הכינוס לרבות פרסום, שמאות, שכ"ט הכונסים וכ"ו, יחולו על הצדדים בחלקים שווים. ו. הסכם המכר יאושר בבית משפט זה. ז. הכונסים רשאים להגיש בקשות למתן הוראות, היה ויקום הצורך. ח. שכר טרחת הכונסים ייקבע בתום הליך פירוק השיתוף, בכפוף להגשת דו"ח ביצוע מטעמם. 43. תביעות הצדדים התקבלו בחלקן ונדחו בחלקן, וכמפורט בגוף פסק הדין, ועל כן כל צד יישא בהוצאותיו. הלכת השיתוף