העברת רכוש משותף לצד שלישי

כל אחד מבני הזוג, שחוק יחסי ממון חל עליהם, רשאי לטעון ולהוכיח כי רכוש מסוים הוא רכוש משותף לו ולבן זוגו ובמידה ובן הזוג העביר רכוש משותף לצד שלישי בלי הסכמתו של בן הזוג השני, רשאי בן הזוג "הנגזל" לתבוע את המגיע לו או את שוויו הן מבן הזוג שהעביר והן מצד ג' שלו הועבר הרכוש, אף לפני פקיעת הנישואין. להלן החלטה בנושא העברת רכוש משותף לצד שלישי: החלטה 1. המשיבה 1 הגישה ביום 9.12.99 תביעה לפסק דין הצהרתי ולפירוק שיתוף של מכונית ובית. התביעה הוגשה נגד בעלה של המשיבה 1 (משיב 2) ונגד אמו (המבקשת). 2. בכתב התביעה נטען, כי הבעל רשם על שם אמו המבקשת את המכונית ואת הבית שנקנו מהכספים משותפים של שני בני הזוג. 3. המבקשת, אמו של הבעל, הגישה את הבקשה הנוכחית לדחייה ו/או למחיקה על הסף של התביעה שהוגשה נגדה. יש לציין כי אף הבעל, משיב 2, הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל העדר סמכות (בש"א 5256/00). 4. עיקרה של הבקשה מבוססת על חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973, והטענה היא כי החוק קובע הפרדה רכושית וכי כל בן זוג רשאי לעשות ברכושו ככל שיעלה ברצונו וכן כי החוק אינו מעניק כל זכות לכל סעד כלפי צדדים שלישיים. לפיכך, אין לפי הטענה, כל יריבות בין האשה למבקשת (אם הבעל). 5. א. לתוצאת פסק הדין בענין יעקובי וקנובלר פרי דיוני והוא כי תביעה להצהרה על היותו של רכוש השייך לאחד מבני הזוג, רכוש משותף לא תימחק על הסף מחוסר עילה והוא הדין בתביעה לפירוק השיתוף ברכוש כזה (ר' רע"א 8154/96 וינר נ' וינר מיום 24.9.98 (פורסם באתר האינטרנט של הרשות השופטת). החלטה זו משנה את החלטות בית המשפט העליון לפיה לא ניתן לעתור לסעד הצהרתי בדבר הזכויות על-פי הסדר איזון משאבים, אלא במועד פקיעת הנישואין (ר' ע"ע 421/85 חדד נ' חדד (לא פורסם). ור' גם דעת השופט קיסטר בע"א 66/73 פנונו נ' פנונו פד"י כט (2) 181, דינים עליון, עמ' 3). ב. שופטים שונים בבתי המשפט המחוזיים הרחיקו לכת וקבעו, כי ניתן במסגרת תביעה על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון ליתן סעד של הצהרה על שיתוף בנכסים, במהלך הנישואין. ר' פסק דינו של הנשיא א. לרון בתמ"ש (ב"ש) 394/95 מלכה נ' מלכה (לא פורסם); השופט ע. קמא בת"א 1595/96 (י-ם) מונטילו נ' מונטילו, דינים עליון, עמ' 11; השופט ח. פיזם בתמ"א (ח"י) 1753/94 ביטון נ' ביטון, דינים עליון, בעמ' 3). ג. לתוצאה קיצונית יותר הגיע בית המשפט המחוזי בחיפה בהרכב השופטים מ. סלוצקי, מ. אריאל וד"ר ד. ביין בע"א 193/89 (חי') סרור נ' סרור פס"מ תשנ"א ב', עמ' 63, שם נקבע כי על הבעל להחזיר לאשתו מחצית משווי המכונית שמכר ושהיתה רשומה על שמו הואיל ונקבע כי המכונית היתה רכוש משותף של שני בני הזוג. 6. יתר על כן, בפסק הדין בענין סרור קבע השופט מ. אריאל כי "אין המשיב יכול להיצמד לחוק יחסי ממון ולקרוא לעזרתו את סעיפי החוק (בעיקר סעיף 5 הנ"ל) כשהוא עצמו נוקט ברכוש זה בניגוד לחוק האמור". השופטים אריאל וביין ביססו את התוצאה בפסק דין סרור גם על עוולת גזל. בע"א 627/70 (זאבי), שנדון עפ"י חזקת השיתוף ונפסק לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון, קבע כב' השופט ברנזון: "בענין אפטה (ע"א 595/69) הבעתי את דעתי, כי כאשר בן הזוג עושה עיסקה עם צד שלישי, שהיא ביסודה קנוניה המכוונת להערים על בן הזוג השני ולנשלו מזכויותיו, אין היא מחייבת בן זוג זה ואינה תופסת לגבי חלקו בנכסי המשפחה המשותפים לבני הזוג. לדעה זו הצטרפו יתר השופטים (...) ואף כי לדידם היה זה אגב אורחא, כי הם סברו שהאשה לא הצליחה להוכיח את עצם קיום השותפות, נראה לי כי דעה זו אינה מוטלת עוד בספק". (ראה ע"א 627/70 זאבי נ' זאבי, פד"י כו (2) 445, 456). ואילו כב' השופט קיסטר קובע בזאבי: "במשפט העברי מצינו, כי אפילו נכסים שייכים לבעל, אין הוא רשאי להבריחם או להעלימם מפני כמה טעמים". (ראה ע"א 627/70, בעמ' 458 א'). בת"א ח' 257/70 שלהב נ' שלהב, פס"מ עז' 96, 107, קובע כב' השופט גוברניק (לגבי דירת מגורים שהועברה בקנוניה לפני חוק יחסי ממון): "כבר נפסק אצלנו, כי אם ההעברה על ידי הבעל נעשתה כדי להערים על אשתו להבריח את נכסיו כדי לנשלה מזכויותיה, אין ההעברה תופסת". 7. אין מחלוקת, כי לאור תוצאת פסק הדין בפרשת ע"א 1915/91, 3208/91 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר, פד"י מט (3) 529) רשאי כל אחד מבני הזוג, שחוק יחסי ממון חל עליהם, לטעון ולהוכיח כי רכוש מסויים הוא רכוש משותף לו ולבן זוגו ובמידה ובן הזוג העביר רכוש משותף לצד שלישי בלי הסכמתו של בן הזוג השני, רשאי בן הזוג "הנגזל" לתבוע את המגיע לו או את שוויו הן מבן הזוג שהעביר והן מצד ג' שלו הועבר הרכוש, אף לפני פקיעת הנישואין. בענין זה ראה את פסק הדין שניתן בע"א 446/69 יובל לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' שושנה גודלברג פ"ד כ"ד (1) 813, בו קבע בית המשפט העליון כי לאשה זכות בעלות במחצית הדירה שהוקנתה לנאמן בפשיטת הרגל של בעלה ושהייתה רשומה רק על שמו. ור' גם ע"א 29/86 אי.תי.אס נהיגה עצמית בע"מ נ' משה קרול, פ"ד מד (1) 864, שם נקבע כי צד שלישי הפועל בתום לב עם אחד מבני הזוג שהוא הבעלים הרשום, גובר על בן הזוג השני שלו זכויות מכח הילכת השיתוף בנכסים וכי זכותו של בן הזוג השני היא לעקוב אחר התמורה (ר' גם ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה, פ"ד מד (4) 602, דינים עליון, עמ' 5, 6). 8. כמובן שכל האמור לעיל לגבי זכויות המשיבה 1 במכונית ובדירה הוא רק "לכאורה" בלבד ועפ"י האמור בכתב התביעה. 9. המבקשת טוענת לדחיית התביעה על הסף בגין חוסר יריבות עפ"י תקנה 101 (א) (3) לתסד"א - אולם חוסר יריבות היא טענה של העדר עילה, שהיא כידוע טענה למחיקת התובענה על הסף, לפי תקנה 100 (1) לתסד"א ולא לדחייה על הסף לפי תקנה 101 לתסד"א. לפיכך גם מטעם זה הבקשה לדחייה על הסף נדחית. 10. כאמור, למשיבה 1 עילת תביעה לכאורה כלפי המבקשת, אך יתכן שעליה לתקן את כתב התביעה על מנת שהענין יובהר, במידה ויש לה טענה של קנוניה שנעשתה בין בעלה לאמו בהעברת הנכסים הנ"ל על שם האם. כמו כן עליה לשקול גם תיקון כתב התביעה כך שהתביעה החילופית תהיה לתשלום מחצית משווי המכונית והבית, כאמור בפסק הדין בענין סרור. אולם פגמים אלה אינם מביאים למחיקת התביעה, אלא לתיקונם במידה ובית המשפט יתבקש לעשות זאת. 11. לפיכך גם הבקשה למחיקה על הסף נדחית. 12. המבקשת תשלם למשיבה 1 שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.רכוש משותף