סירוב הורה חוטף לחזור למדינה

כאשר נטענה טענה של סירוב ההורה החוטף לחזור עם הקטין למדינה ממנה נחטף, עקב חיסרון במשאבים כספיים - נקבע בפסיקה, שאין לראות בכך מצב בלתי נסבל כהגדרת סעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א - 1991, וזאת במקרים בהם ההורה הנחטף התחייב לספק מגורים או מזונות לילד ולהורה החוטף או כל עוד יסופקו צרכים אלה על ידי המדינה אליה יוחזר הקטין. להלן פסק דין בנושא סירוב הורה חוטף לחזור למדינה: פסק דין 1. במסגרת "טענת פרעתי" קבע ראש ההוצאה לפועל, שהמערער ויתר על חיובי ההוצאות שנפסקו לטובתו בהליכים השונים, ואינו רשאי עוד לגבותם בהליכי הוצאה לפועל. ההוצאות נפסקו כנגד המשיבה בהליכים שהתקיימו בעניין חטיפה בינלאומית של קטינות מאיטליה לישראל. 2. עפ"י תחשיב ב"כ המערער סכום ההוצאות שנפסקו עומד כיום על סך כ- 140,000 ש"ח. 3. ראש ההוצאה לפועל ביסס את החלטתו על פסק הדין של בית המשפט העליון מ- 29.4.99. בפסק הדין קבע ביהמ"ש העליון: שקלתי לחייב את האב להפקיד פקדון להבטחת הוצאות מחייתה של האם באיטליה, אם תסע לשם, אך החלטתי שלא לעשות כן, מהטעמים הבאים: בערכאות השונות נפסקו הוצאות לטובת האב, שהצהיר כי הוא מוכן לוותר עליהן... איני עושה כן.... והן משום הצהרתו האמורה של האב". 4. טוען המערער, משלא חזרה המשיבה לאיטליה עם הקטינות - ממילא לא נזקקה להוצאות מחיה באיטליה. לפיכך, הסדר הוויתור על הוצאות המשפט הפך לבלתי רלונטי ולבלתי ישים. עוד נטען, שביהמ"ש העליון לא נתן בהחלטתו צו אופרטיבי בעניין ויתור המערער על חיובי הוצאות המשפט. המערער מבקש לדחות את "טענת פרעתי", ולאפשר לו להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשיבה לגביית ההוצאות שנפסקו לטובתו. 5. סעיף 13 (ב) לתוספת לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א - 1991 מורה, שאין הרשות השיפוטית חייבת להורות על החזרת הקטין החטוף למדינה ממנה נחטף, אם קיים חשש חמור שהחזרתו תעמיד את הקטין "בדרך אחרת במצב בלתי נסבל". כאשר נטענה טענה של סירוב ההורה החוטף לחזור עם הקטין למדינה ממנה נחטף, עקב חיסרון במשאבים כספיים - נקבע בפסיקה, שאין לראות בכך מצב בלתי נסבל כהגדרת סעיף 13 (ב) לחוק האמנה, וזאת במקרים בהם ההורה הנחטף התחייב לספק מגורים או מזונות לילד ולהורה החוטף או כל עוד יסופקו צרכים אלה על ידי המדינה אליה יוחזר הקטין. ראו: Re M (Abduction: Undertakings) (1995) 1 FLR 1021 (Court of Appeal, England).. 6. גם כאשר בתי המשפט סברו שמעשי החטיפה אינם נכנסים לגדר סעיף 13 (ב) לחוק האמנה, נהגו בתי המשפט להורות במקרים מתאימים על החזרת הילדים החטופים, והיתנו את ההחזרה בהתמלא תנאים מסוימים. עיקרם של התנאים הנלווים הינם כדי להקל על רווחת הקטינים החטופים עד לבירור עניינם בבית המשפט הזר, במדינה אליה יוחזרו, וכן כדי לעשות את החזרתם למדינה ממנה נחטפו כקלה יותר. בפסק הדין - B.v.B. 136 SJ LB 156,7 May, 1992 Court of Appeal, England: האם חטפה את הקטין מקנדה לאנגליה והעלתה טענות בעלות אופי כלכלי במסגרת סעיף 13 (ב) לחוק האמנה. האב התחייב לשלם את כרטיס הטיסה של הקטין חזרה, וכן לשלם לאם סכום כסף עבור המזונות. הבטחות אלה ניתנו ע"י ההורה הנחטף בבית המשפט באנגליה, שהורה על החזרת הקטין בכפוף להתחייבויות האמורות. בפסק הדין - Re H (not published) (House of Lords, November 1996): האם חטפה את הילדים מישראל לאנגליה. בית המשפט הורה כי על האם להחזיר את הילדים בכפוף למילוי מספר התחייבויות ע"י האב. ההתחייבויות כללו גם תשלום כרטיסי טיסה לאם ולילדים, תשלום דמי מחיה לאם ולילדים עד שעניין זה ידון בבית המשפט בישראל. העתק ההחלטה נשלח לבית המשפט בישראל עוד לפני עזיבת הילדים את אנגליה. בית הלורדים אישר את החלטת הערכאה הראשונה באנגליה, כולל ההתחייבויות שניתנו ע"י האב - ההורה הנחטף. בפסק הדיןRe M (Abduction: Undertakings) (1995) 1 FLR 1021 (Court of Appeal, England).: בית המשפט באנגליה הורה לאב לעמוד במספר התחייבויות בטרם הורה על החזרת הילדים. הילדים הוחזרו לישראל רק לאחר שהאב עמד בהתחייבויות הללו, למרות שלצורך ביצוען נדרש פרק זמן ארוך יחסית. 7. הסעד של התניית תנאים לסיפוק צרכי מחיה של האם והקטין החטוף, כתנאי להחזרת הקטין למדינה ממנה נחטף, נקלט בישראל בפסק הדין ע"א 4391/96 רו אדם פול נ' רו דפנה נ (5) 338, 351-352. בפרשת רו התנה השופט חשין את החזרת הקטינה לאנגליה גם בכך, שההורה הנחטף ישא בהוצאות המגורים והכלכלה של הקטינה והאם, לרבות הוצאות נילוות. בית המשפט בישראל הורה להורה הנחטף להפקיד בידי ב"כ האם סכום של 5,000 ליש"ט לצורך הבטחת רווחת האם והקטינה. עוד הורה ביהמ"ש, שכל צד יהיה רשאי לפנות לבית המשפט באנגליה לקבוע אחרת ממה שקבע בית המשפט בישראל. הפקדת סכום הפיקדון היווה תנאי מוקדם להחזרת הקטינה לאנגליה. 8. בענייננו ניתן ויתור מוחלט של המערער על ההוצאות שנפסקו לטובתו בהליכים השונים. ויתור זה לא היה מותנה. לאור הויתור הנ"ל, קבע בית המשפט העליון שאין להתנות את החזרת הקטינות מאיטליה בתניות כספיות, שימולאו ע"י האב קודם למימוש פסק הדין בנושא החזרת הקטינות החטופות לאיטליה. בית המשפט העליון לא קבע שסכום ההוצאות שחויבה האם - ההורה החוטף - יהווה בגדר "פיקדון" שממנו ישולמו הוצאות המחיה של האם והקטינות באיטליה. בית המשפט העליון הפעיל את שיקול דעתו ולא נתן סעד נילווה של תניות כספיות, כתנאי להחזרת הקטינות לאיטליה, לאור העובדה שהמערער ויתר ויתור גמור על ההוצאות שנפסקו. ואפילו נפנה לפרוטוקול הדיון, בו טענו ב"כ הצדדים בביהמ"ש העליון, מצינו שב"כ המערער הצהיר: "אנו מוכנים לוותר על ההוצאות שחייבת האמא. בכסף זה היא תוכל לממן את שהייתה באיטליה עד אשר יסתיימו ההליכים שם". לא ניתן ללמוד מהצהרה זו שהויתור היה מותנה או שהוגבל לכך שהאם תחזור עם הקטינות לאיטליה בסמוך למתן פסק הדין. אין גם בהצהרת ב"כ המערער שום איזכור לכך שיש מניעה, שהאם תשתמש בכספים כדי להגיע מפעם לפעם למשפטים המתקיימים באיטליה. 9. בנסיבות אלה אין כלל חשיבות לשאלה, האם ההורה חזר עם הקטינות לאיטליה במסגרת מימוש פסק הדין להחזרת קטין חטוף או התייצב מדי פעם בפעם להליכים הנוספים שהתקיימו באיטליה. יתרה מכך. בנסיבות העניין, החלופה השנייה הינה יותר סבירה, באשר האם נישאה מחדש בישראל עם אזרח ותושב המדינה, ולא ניתן לנתקה ממשפחתה החדשה לתקופה ממושכת עד לסיום ההליכים באיטליה. 10. בע"א 4631/90 ג'ול נ' ג'ול, פד"י מט (5) 656 נפסק: א. בעל דין, שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו בהליך אחר ולטעון טענה הפוכה. ב. הטעם להשתק מסוג זה נעוץ בשיקולי צדק ובדרישה להתנהגות ראויה ולתום לב מצד בעל דין הבא לבקש סעד מביהמ"ש. ג. אין לאפשר לבעל דין להשיג יתרון משפטי, לאחר שכבר זכה וקצר פירות של טיעון סותר בהליך קודם. ראו גם: ע"א 3368/93 ונטורה נ' בולטין, פד"י נ (4) 452, 459. ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines-Bros S.A., פד"י מח (4) 133. 11. הוראת סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, הדנה ב"טענת פרעתי", מקנה לראש ההוצאה לפועל סמכות לפסוק בכל טענה של חייב, לפיה הוא מופטר ממילוי פסק הדין. בתחומיו של סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, רשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע כי לאחר פסק הדין כרתו בעלי הדין הסכם או ניתן ויתור של הזוכה, על פיו שונו החיובים שנקבעו בפסק הדין. 12. ויתור המערער על הוצאות המשפט, שנפסקו לטובתו, ניתן בבית המשפט העליון והינו חלק מפסק הדין של בית המשפט העליון. ויתור זה, שהיה ויתור בלתי מותנה, הביא לכך שהמערער יצא נשכר, באשר החזרת הקטינות לאיטליה לא לוותה בהתניית תניות כספיות, שביצוען נדרש מהמערער קודם החזרת הקטינות למדינה ממנה הן נחטפו. 13. לצורך קבלת "טענת פרעתי", אין צורך בצו אופרטיבי של ביהמ"ש העליון בעניין ויתור המערער על חיובי ההוצאות. הצהרת המערער שנרשמה בפסק הדין של ביהמ"ש העליון עומדת בתנאים הנדרשים לצורך הקמתה של "טענת פרעתי". "טענת פרעתי" איננו מוגבלת רק ל"טענת פרעתי" במובנה המילולי והמצומצם. 14. אשר על כן הנני מורה כדלקמן: א. הערעור נדחה. ב. המשיבה מופטרת ממילוי החיובים בעניין ההוצאות המשפטיות שהושתו עליה במשפט החטיפה הממושך שהתנהל בישראל. ג. אין צו להוצאות.חטיפת ילדים (אמנת האג)