כפל מס לפי חוק מע''מ

להלן פסק דין בנושא כפל מס לפי חוק מע''מ: פסק-דין 1. נימוקי הערעור הערעור מתייחס להחלטת המשיב לחייב את המערער בתשלום כפל מס בהתאם לסעיף 50(א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "החוק"). בהודעה שנשלחה למערער נאמר כי בביקורת אשר נערכה בעסקו נמצא שהוציא חשבוניות מס שלא כדין. לאור זאת חויב המערער בכפל המס המצוין בחשבוניות. בנימוקי החיוב נאמר כי הביקורת העלתה כי המערער סיפק לחברת גלגלים / מוקד גל (להלן: "החברה"), בה הועסק כשכיר, חשבוניות מס על שם חברת מחת"ש, חברת טליה אילנה ועל שם אבו גאנם סלאמה, מבלי שבוצעה כל עבודה בגינן. עוד נאמר כי המערער הפיק חשבוניות מס על שם חברת מחת"ש, חברה אשר איננה בבעלותו, עליהן נרשם "עבור אספקת שומרים לאתרים שונים". על פי הודעת המערער, לא סופקו כל עובדים לחברה, וחשבוניות אלה נרכשו על ידה תמורת 10 אחוז מהמס הנרשם בהן. עוד נאמר כי המערער סיפק חשבוניות על שם אבו גאנם סלאמה, מבלי שבוצעה כל עבודה. על פי עדויות שונות, סיפק המערער חשבוניות מס לחברה על שם טליה אילנה ושיק אשר הוצא על שם חברת טליה אילנה, הופקד בחשבון בנו של המערער. סך כל המס הכלול בחשבוניות אלה הוא 388,205 ₪. המערער טען כי המשיב שגה כאשר טען בהודעה כי נערכה בעסקו ביקורת וכי נמצא שהמערער הוציא חשבוניות שלא כדין. לא נערכה כל ביקורת בעסקו מהטעם הפשוט כי הוא עובד כשכיר בחברה. המערער גם לא הוציא כל חשבונית, בניגוד לטענת המשיב. המערער טען כי הוא עובד כשכיר בחברה מאז אפריל 2000 ואף קיבל תלוש משכורת בחודש אפריל 2004. גם בניו מועסקים או הועסקו כשומרים בחברה. החברה הנפיקה תלושי משכורת לו ולבן נוסף, וליתר הבנים שילמה במזומן או בשיקים על שם מוטבים שונים ללא קבלת תלושי משכורת. זאת למרות דרישת המערער ובניו לקבל תלוש משכורת. מדובר, לדברי המערער, בטענה סתמית, שכן לא יתכן כי החברה, כעוסק מורשה, תסכים לקבל מידי המערער, שהוא עובד שכיר שלה, חשבוניות מס, בעוד הוא מועסק על ידי החברה כשכיר. המערער התייחס גם לכל אחת מהחברות על שמן הוצאו החשבוניות בנפרד: מחת"ש - המערער טען כי במהלך עבודתו בחברה ביקשו ממנו בעלי החברה כי יכיר להן חברה לאספקת כוח אדם והוא הכיר להם את מחת"ש. ההתקשרות בין החברה לבין מחת"ש היתה התקשרות ישירה ולא היה למערער כל חלק בזה. טליה אילנה - המערער איננו מכיר את החברה ולא הוציא מעולם חשבוניות על שמה. אבו גאנם סלאמה - מדובר בעוסק מלוד. על פי בקשת החברה, הכיר להם המערער קבלן לאספקת כוח אדם ושומרים שהוא אבו גאנם. גם התקשרות זו היתה התקשרות ישירה בין החברה לבין אבו גאנם, על פי הסכם שנחתם ביניהם. המערער שב וטען כי אין כל קשר בינו לבין החשבוניות והוא מהווה שעיר לעזאזל על לא עוול בכפו. לתצהירו צירף המערער תלוש משכורת גם לחודש מאי 2004 אשר לטענתו הינו מועד סיום עבודתו בחברה. כמו כן צירף המערער העתקי שיקים אשר שולמו לו ולבניו על שם מוטבים שונים. המערער טען כי החברה אמרה לו שזה נוהג מקובל אצלה. מאחר והיה חשוב לו לקבל את השכר, לא התעקש כי כל סכום יירשם בתלוש המשכורת. המערער צירף רישום בכתב יד המהווה, לדבריו, פירוט משכורות בגין השנים 2002, 2003 ו-2004. כמו כן צירף טופס 106 לשנים 2001 עד 2003. המערער חזר בתצהירו על כל האמור בהודעת הערעור. 2. תשובת המשיב בכתב התשובה טען המשיב כי המערער פעל והפיץ חשבוניות פיקטיביות לחברה שבה היה מועסק בלא שבוצעה כל עבודה בגינן. החשבוניות הוצאו עבור מקום עבודתו של המערער ונוכו על ידי החברה. המשיב פירט את המסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס, אשר סכום המע"מ שנכלל בהם הוא כ-380,000 ₪. המשיב ציין כי על פי הוראות סעיף 38 לחוק, זכאי עוסק לנכות מהמס שבו הוא חייב את מס התשומות הכלול בחשבוניות המס שהוצאו לו כדין. המשיב מצא, על סמך חקירה שנערכה על ידי מחלקת החקירות, כי המסמכים אשר נחזו כחשבוניות לא הוצאו כדין. המערער לא נתן כל גרסה הגיונית לגבי מי הוציא את המסמכים והוא זה שפעל ותיווך על מנת לספקם. כנגד המערער הוגש כתב אישום בגין המעשים שיוחסו לו. המשיב הפנה להודעות שונות של המערער מהן עולה, לטענת המשיב, כי לא בוצעה עבודה בתמורה לחשבוניות. עולה גם כי חלק מהשיקים אשר יצאו מהחברה לחברת מחת"ש וטליה אילנה, נפדו בחשבון הבנק של המערער ובני משפחתו. מחקירתו של מנהל החברה עולה כי המערער הוא זה שפעל על מנת לספק את החשבוניות. סעיף 50(א) לחוק איננו מדבר רק על עוסק, אלא על כל אדם שאינו רשאי להוציא חשבוניות. לאור העובדה כי המערער היה הרוח החיה בכל הקשור לחשבוניות, הוצאה לו שומת כפל מס. נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטלים על המערער. המשיב צירף תצהיר של גב' שירה יהוד, המשמשת בתפקיד ממונה בכירה בצוות ביקורת חשבונות מע"מ בת"א. גב' יהוד קיבלה את ההחלטה לגבי הטלת כפל המס. עדת המשיב ציינה את ההודעות אשר היו כנגד עיניה בעת קבלת ההחלטה באשר להטלת שומת כפל מס, מהן עלה, לעמדתה, כי המערער הוא זה שפעל לספק את המסמכים הנחזים להיות חשבוניות מס, וכי לא עמדה כל עסקה בין מוציאי המסמכים ובין מקבלם. מטרת הוצאת החשבוניות היתה לשמש כיסוי חשבונאי לעבודה שבוצעה ע"י עובדים שאינם מטעם מוציאי המסמכים. 3. דיון והחלטה לטענתו של המערער, בתקופה שבין השנים 2001 ו-2003, עבד כשכיר עבור החברה. אין מחלוקת בין הצדדים כי באותה תקופה לא היה המערער רשום כעוסק במע"מ ולכן לא היה יכול להוציא חשבוניות מס בעצמו. הסעיף הרלבנטי הינו סעיף 50(א) לחוק, אשר קובע: "אדם שאינו רשאי לפי סעיף 47 להוציא חשבונית מס, והוציא חשבונית מס או הוציא מסמך הנחזה כחשבונית מס... יהיה חייב בתשלום כפל המס המצוין בחשבונית או המשתמע ממנה". מקובלת עליי בעניין זה טענתו של המשיב, כי מנוסח הסעיף עולה שהחיוב בכפל מס חל לאו דווקא על עוסק שהוציא חשבונית אלא על אדם שאיננו רשאי להוציא חשבונית. בעניין זה נפסק אכן כי יש להחיל את סעיף 50(א) לחוק גם על מי שהיה שותף למעשה הוצאת החשבוניות שלא כדין. יש לבחון, לכן, האם במקרה הנוכחי ניתן לראות במערער כמי שהוציא חשבונית שלא כדין. המשיב הגיע למסקנה חיובית בשאלה זו לאור החקירות אשר בוצעו על ידו ולאור ההודעות שהיו בפניו לגבי החשבוניות השונות:- חשבוניות מחת"ש נספח ב' לתצהיר המשיב הינו הודעה של גולד נתן, מנהל החברה. במסגרת הודעתו נשאל מר גולד מי נתן לו את החשבוניות של חברת מחת"ש, ותשובתו היתה כי המערער, שהוא עובד שכיר בחברה, נתן לו את החשבוניות (עמ' 1, ש' 1 ו-2). מנהל החברה עצמו לא מכיר אנשים מחברת מחת"ש. כמו כן אישר מנהל החברה כי תמורת החשבוניות של מחת"ש היה המערער מקבל כספים בשיקים ולפעמים במזומן. כמו כן נאמר על ידו בעמוד 3 להודעה כי המערער היה מספק פועלים מגורמים שונים. מנהל החברה גם אישר באופן מפורש, במסגרת הודעה אשר סומנה כנספח ד', כי המערער סיפק לו עשרות עובדים. מנהל החברה היה מתחשבן עם המערער במשרדו ונותן לו שיקים. כמו כן העיד מר גולד: "היו מקרים שעבדנו עם קבלן כוח אדם שמספק שומרים אבל לא היו לו חשבוניות, אז צעידי היה נותן לנו חשבוניות של חברת מחת"ש במקום אותו קבלן כוח אדם שאין לו חשבוניות" (עמ' 4 לנספח ד'). כמו כן היתה בפני המשיב הודעתו של מר שי אבנון, שהוא שותף בחברה. גם בהודעה זו נאמר, בעמ' 4, כי חשבוניות של מחת"ש ניתנו לחברה על ידי המערער. המערער עצמו אישר במסגרת הודעתו, נספח ג' לתצהיר המשיב, כי הוא זה שנתן לחברה חשבוניות על שם מחת"ש (עמ' 2, ש' 2). לדבריו, פנה אליו מר גולד ואמר לו שהוא רוצה קבלן שיספק לו את החשבוניות. המערער ענה לו כי הוא יברר אם יש קבלן שמוכן לתת חשבוניות. בעמ' 3 להודעה, ש' 7-8, אישר המערער כי מסכום החשבוניות על שם מחת"ש היה הוא עצמו מקבל 10 אחוז יחד עם המשכורת שלו. יתרה מזאת, המערער נשאל האם החשבוניות של מחת"ש ניתנו לחברה תמורת כסף שהיה למעשה 10 אחוז מסכום המע"מ ולא עבור פועלים או עבור עבודה, ותשובתו היתה חיובית (ש' 17-19). מנספח ט' לתצהיר המשיב עולה גם כי שיקים שהיו מיועדים לכאורה למחת"ש נפדו על ידי המערער או בני משפחתו. בחקירתו הנגדית בבית משפט, העיד המערער כי מחת"ש אף פעם לא סיפקה פועלים לאתרים שהוא עבד בהם, אולי לאתרים אחרים, אבל הוא לא יודע (עמ' 9 לפרוטוקול). חשבוניות אבו גאנם גם לגבי חשבוניות אלה אישר מר גולד במסגרת הודעתו בפני המשיב, כי המערער הוציא את החשבוניות (נספח ד' עמ' 4 ש' 16-25). מר גולד הסביר את דרך העבודה של המערער לאחר שנשאל עבור מה ניתנו לחברה החשבוניות של אבו גאנם ע"י המערער. תשובתו היתה "עבור שירותי שמירה שצעידי עזאלדין עצמו עשה". המערער הוא זה שסיפק את הפועלים ומי שקיבל את הכסף עבור החשבוניות היה המערער בעצמו. בהמשך לדברים אלה הבהיר מנהל החברה כי המערער היה שומר לעצמו חלק מסכום המע"מ. בהודעתו של המערער עצמו הודה המערער כי גם את החשבוניות על שם אבו גאנם הוא זה שהעביר לחברה, כפי שהעביר את החשבוניות על שם מחת"ש, וזאת מבלי שסופקו פועלים מאת אבו גאנם. בנספח ג' לתצהיר המשיב, בעמ' 5, העיד המערער כי החשבוניות של אבו גאנם הן כמו החשבוניות של מחת"ש. כלומר, מר גולד היה אומר לו מה הסכום שצריך להיות רשום בחשבוניות, המערער היה מרים טלפון לאבו גאנם, ואבו גאנם היה בא למערער הביתה ונותן לו חשבוניות שלו. המערער אף אישר (בש' 22-23 בעמ' 5) כי החשבוניות ניתנו על ידי אבו גאנם מבלי שסופקו פועלים. חשבוניות טליה אילנה מר שי אבנון העיד במסגרת הודעתו כי מי שסיפק את החשבוניות בשמה של טליה אילנה הוא אבו ראמי, שהוא שמו של המערער עצמו (נספח ה' לתצהיר המשיב). העובדה כי המערער כונה בשם "אבו ראמי" קיבלה אישור גם במהלך הדיון שבפניי. בנוסף להודעה זו של מר שי אבנון היתה בפני המשיב הודעתה של גב' ורדה ניימן שהיתה פקידת חשבונות בחברה (נספח ח' לתצהיר המשיב). גב' ניימן אמרה בהודעה כי מי שנתן את החשבוניות על שם טליה אילנה הוא אבו ראמי - צעידי עזאלדין. כפי שעולה מנספח ז' לתצהיר המשיב, נפדו שיקים שהיו מיועדים לטליה אילנה על ידי בנו של המערער. כל ההודעות לעיל מהוות חלק בלתי נפרד מחומר הראיות אשר מצוי בפני בית המשפט במסגרת הדיון שבפניי. תקנה 10 א' לתקנות מס ערך נוסף ומס קנייה (סדרי הדין בערעור) קובעות כי "בית משפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו... גם אם ראיה כזו לא היתה קבילה בבית משפט בדיון בהליך אזרחי" (ראה לעניין זה גם ע"א 5709/05 יעקב בן שלמה נ' מנהל מס ערך מוסף ירושלים, פד"י נב(4) 241). המערער, למרות שהיה רשאי לעשות כן, לא טרח לזמן את נותני ההודעות ולא חקר אותם בחקירה נגדית. מכאן שיש לראות הודעות אלה כעדויות שלא נסתרו. כבר מחומר ראיות זה עולה במפורש כי המערער, למרות היותו עובד שכיר של החברה, עסק בתיווך והוצאה של חשבוניות שלא כדין. אין גם ספק כי המערער עצמו היה הרוח החיה ו"המארגן" של חשבוניות אלה בתמורה לשיעור מסוים מהמס שהיה נקוב בהן. כבר מההודעות אשר צוינו לעיל עולה במפורש כי אותם גופים אשר על שמם נרשמו החשבוניות, לא סיפקו פועלים או שומרים לחברה ולכן אין החשבוניות משקפות עסקת אמת. יש לזכור כי נטל הראיה להוכיח כי החשבוניות הוצאו כדין מוטל על המערער לאורך כל הדרך, וזאת לפי ההלכה אשר נפסקה ברע"א 3647/98 כ.ו.ע לבנין בע"מ נ' מס ערך מוסף, פד"י נז(4) 891. המערער טען בסיכומיו כי הוא עבד כשכיר בחברה ולבקשת בעלי החברה הכיר להם קבלני משנה אשר סיפקו חשבוניות, והחברה עשתה בהן שימוש ללא המערער. עוד טען המערער כי גם אם הוא עצם את עיניו ולא גילה אזרחות למופת בזה שלא דיווח על העבירות שבוצעו על ידי החברה, הרי שאין בכך כדי להוכיח את האמור בסעיף 50(א) לחוק. כפי שכבר קבעתי לעיל, די היה למעשה בהודעות אשר נגבו כדי לקבוע כי המערער עצמו היה פעיל ביותר בהוצאת החשבוניות, וכי אין לראות בו כשכיר פסיבי אשר רק פעל לפי רצון המעביד והכיר לו את מוציאי החשבוניות. מסקנה זו בדבר חלקו של המערער בהוצאת החשבוניות הפיקטיביות, נתמכת גם בעדותו של המערער בבית המשפט. המערער אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי עבד בעבר בתחום אספקת פועלים (עמ' 4 לפרוטוקול). כמו כן אישר המערער כי סיפק פועלים לחברה, אם כי מעט מאוד. לדבריו, אם היו מבקשים ממנו עבודות מזדמנות, הוא היה מביא פועלים, ולא הוציא חשבוניות (עמ' 11 לפרוטוקול). עוד התברר במהלך החקירה הנגדית כי שיק אשר היה מיועד לכאורה למחת"ש, בגין חשבוניות שנמסרו לחברה, נפדה על ידי בנו של המערער. אינני מקבלת כאמינה את עדותו של המערער על פיה ביקשה החברה מהבן שיפדה את השיק וכי הכסף חזר בסופו של דבר לחברה. אין ספק כי כספים אלה שולמו למעשה למערער, בגין השירותים שניתנו על ידו באספקת החשבוניות הפיקטיביות. לא ניתן גם הסבר של ממש כיצד הגיע שיק, אשר הוצא על ידי החברה לפקודת טליה אילנה, לחשבון הבנק של בן המערער. עוד הסתבר במסגרת החקירה הנגדית כי אותם תלושי שכר, אשר הוצגו על ידי המערער כראיה לכך שהוא עצמו אינו אלא עובד שכיר הממלא אחר רצון מעסיקיו, אינם אמינים. בעמ' 4 לפרוטוקול הופנה המערער לכך כי בתלוש המשכורת אשר צורף לתצהירו, נאמר כי הוא קיבל שכר של 3,000 ₪ נטו. המערער אישר כי זה לא הסכום שהוא קיבל בפועל. המערער טען אומנם כי אין הוא יודע אם התלוש שיקרי, אולם בכל מקרה הוציא לו בעל הבית תלוש על סך 3,000 ₪, למרות שהגיע לו סכום של 10,000 ₪, ואת ההפרש הוא היה מקבל במזומן או בשיקים של אנשים אחרים. אינני רואה גם כל מקום לקבל כאמינים את הרישומים אשר ערך המערער בכתב יד וצירף כנספח ד' לערעור. לא היה למערער כל הסבר מדוע אין בידיו כל תלושי שכר מהתקופה הרלבנטית. מחקירתו הנגדית של המערער עולה תמונה של פעילות עניפה של העברת שיקים מהחברה למערער, כאשר שיקים אלה היו מוצאים על שם אותם נותני חשבוניות אשר אותרו והובאו לידיעת החברה על ידי המערער עצמו. המערער העיד כי אבו גאנם בא לקחת ממנו מעטפה עם כסף, לאחר שסיפק את החשבונית הראשונה לחברה (עמ' 9 לפרוטוקול). המערער היה גם מי שפנה לחברה לאחר שאבו גאנם התלונן בפניו כי לא שילמו לו את כל הכסף עבור החשבוניות. עוד הסתבר במהלך החקירה הנגדית, כי אבו גאנם הוא בן-דוד של החתן של המערער (עמ' 12 לפרוטוקול). המערער היה שולח לחברה בפקס' את החשבוניות שקיבל הוא עצמו מאבו גאנם או הבעלים של מחת"ש. הפעילות המתוארת לעיל איננה עולה בקנה אחד עם טענתו של המערער, כי לא היה לו כל קשר להמצאת החשבונות וכי לא הרוויח דבר מהעניין מלבד "צרות", כפי שהעיד בעמ' 14 לפרוטוקול. למערער גם לא היה הסבר של ממש מדוע לא אמר לכל אותם אנשים, אותם הכיר ופגש לאחר שקיבל פנייה מבעלי החברה לספק כוח אדם, כי יפנו ישירות לחברה. תשובתו בעניין זה היתה כי אותו סובחי מלוד (הבעלים של חברת מחת"ש - ד.ק) לא הכיר את החברה (עמ' 9 לפרוטוקול). זאת בניגוד לטענתו בנימוקי הערעור, על פיה נוצר קשר ישיר בין החברה לבין מחת"ש וכי לו עצמו לא היה כל קשר לכך. מכל האמור לעיל עולה כי החיוב אשר הוצא למערער הינו חיוב כדין ויש לדחות את הערעור. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪ + מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. מיסיםמע"מ (מס ערך מוסף)