בית המשפט ציין כי הנטל להוכיח את מועד ביצוע עבודות הביוב שבגינן הוטל ההיטל רובץ על כתפי המערערת: להלן פסק דין בנושא ערעור על היטל ביוב: פסק דין זהו ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר (כב' השופט דניאל ארנסט - יו"ר, גב' רותי באני-אסרף - חברה, מר יוסי מושקוביץ - חבר) (להלן בהתאמה:- "ההחלטה" ו"הוועדה") מיום 18.12.03, לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן:- "חוק הביוב") בתיקי וע 1288/01 ו-וע 1289/01, שקבעה כי המשיבה אינה חייבת בתשלום היטל ביוב (להלן:- "ההיטל" או "היטל הביוב") שהושת עליה בגין שלושה נכסי מקרקעין שבבעלותה: אחד ברחוב קהילת סלוניקי 13 בתל-אביב (להלן:- "הנכס בקהילת סלוניקי"), ושניים ברחוב קהילת ונציה בתל אביב (להלן:- "הנכסים ברחוב קהילת ונציה") (שלושת הנכסים יחדיו יכונו להלן:- "הנכסים"); וכן, חייבה את המערערת בתשלום הוצאות משפט בסך 10% משיעור ההיטל, ובתשלום אגרות העררים. 1. הרקע (א) המשיבה הגישה למערערת בקשה למתן היתר בניה על הנכסים הנ"ל. כתנאי למתן ההיתר חויבה המשיבה באגרות ובהיטלים שונים, שהיטל הביוב ביניהם. המשיבה שילמה את ההיטל תחת מחאה, ולאחר מכן פנתה למערערת כדי לקבל הסבר על אודות הבסיס לחיובו. המערערת לא סיפקה הסבר שהניח את דעת המשיבה, ומטעם זה, בין היתר, הגישה את העררים נושא הערעור דנן. (ב) המשיבה טענה לפני הוועדה שקו הביוב בוצע והותקן לפני שנת 1962. שאלה עובדתית זו חשובה מאחר שבשנת 1962 חוקק חוק הביוב, שהסמיך את המערערת להתקין את חוק העזר לתל אביב יפו (ביוב), תשכ"ב-1962 (שהוחלף על ידי חוק העזר לתל אביב יפו (ביוב), תשל"ה-1975) (להלן:- "חוק העזר"). חוק העזר הסמיך את המערערת לחייב בעלי נכסים בהיטל ביוב בגין עלות התקנת מערכות ביוב שהותקנו בתחומם לאחר חקיקת חוק הביוב (סעיף 17 לחוק), בעוד שלגבי תשתיות שהונחו לפני כניסת החוק לתוקף - חלה שיטת דמי השתתפות. מועד התקנת הביוב אפוא הוא זה שקובע את היקף החיוב וסוגו. (ג) המשיבה ביססה את טענותיה על העובדה שהנכסים ברחוב קהילת ונציה היו בנויים עוד בשנות ה-40 ושימשו כמפעל לייצור נייר שהיה מחובר למערכת ביוב (להלן:- "המפעל") ועל כך שהמערערת לא הצליחה לאתר כל מסמך המעיד על קבלת החלטה להתקין מערכת ביוב בנכסים, או על התקנתה בפועל, וזאת למרות שלטענת המשיבה מסמכים אלה מתחייבים מכוח חוק העזר כתנאי לגביית ההיטל; וכן לטענת המשיבה קיבלה היא מהמערערת תשובות סותרות כמענה לשאלה מתי הותקנה התשתית בפועל. המשיבה טענה שהנטל להוכיח מתי הותקן קו הביוב מוטל על כתפי המערערת, והיא לא עמדה בו ומכל מקום יש לתת לה ליהנות מן הספק, ולבטל את החיוב שהושת עליה. (ד) המערערת, מצידה, טענה שמערכת הביוב נושא הערעור הותקנה בשנים 1968-1969. טענה זו נסמכה על כרטיסי רשת הביוב והתיעול (נספח "א" לסיכומי המערערת, המתייחס לרחוב קהילת סלוניקי, ונספח "יג" לסיכומיה, המתייחס לרחוב קהילת ונציה, להלן:- "כרטיסי הביוב"), שבהם צוין כי בוצעו עבודות צנרת בשנים 1968/9; ועל תצהירו של מר צבי בלינקי, מנהל מחלקת תכנון מים וביוב באגף המים במערערת (להלן:- "בלינקי"), שבו נטען כי כרטיסי הביוב מהווים ראיה כי הותקנה מערכת ביוב בנכסים דנן בשנת 1968/9. המערערת מתבססת גם על בקשת המשיבה להיתר בניה, אליה צורפה תכנית סניטרית (נספח "ב" לתצהיר בלינקי) ובה הופיעה עבודת הביוב שהתבקשה, ושבוצעה בהמשך בפועל. 2. החלטת הוועדה הוועדה החליטה לקבל את העררים, בקובעה שהמערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שמערכת הביוב הותקנה בשנים 1968/9, ולא לפני 1962. אשר לנכסים ברחוב קהילת ונציה קבעה הוועדה כי על-פי עדותו של מר טייבר, שהעיד מטעם המשיבה, פסולת רבה שייצר המפעל הוזרמה למערכת הביוב, וכיוון שבשנות החמישים היו באיזור שכונות מגורים - האפשרות שלא הייתה מערכת ביוב בנמצא אינה סבירה. הוועדה קבעה גם שעיון בכרטיס הביוב מעלה, שבשנים 1968/9 בוצעו עבודות ביוב ברחובות רשפון ונחל קדש, אך לא צוין כי מדובר ברחוב קהילת ונציה. גם לא נכתב שהותקנה רשת ביוב, אלא רק שבוצעו עבודות. אשר לנכס ברחוב קהילת סלוניקי קבעה הוועדה שעיון בכרטיס הביוב מעלה שבשנים 1968/9 בוצעה עבודה ברחוב מבצע קדש-פנייה. המערערת אומנם טענה כי מדובר ברחוב קהילת סלוניקי, אך מסקנה כזו אינה עולה מהכתוב בכרטיס הביוב, כיוון שכשדובר ברחוב קהילת סלוניקי בהמשך הכרטיס - צוין הדבר מפורשות. עוד קבעה הוועדה, שהחלטת המערערת מיום 27.12.92 (להלן:- "החלטת המערערת") לבצע התקנת ביוב אינה מתיישבת עם טענתה כי קו הביוב הותקן בשנת 1968, שכן אם כך היה - הייתה המשיבה מוסמכת לגבות היטלים מכוח התקנה שבוצעה בעבר, ולא היה צורך בקבלת החלטה נוספת. זאת ועוד: עמדת העירייה באשר לשאלה מתי הותקנה מערכת הביוב לא הייתה אחידה, והשאלה מדוע לא גבתה העירייה היטל ביוב עוד בשנת 1968 נותרה ללא מענה מספק. מכאן, ועל סמך חוסר הראיות שהוצג לפניה, קבעה הוועדה כי נראה שהחלטת המערערת נועדה ליצור בסיס משפטי לגביית ההיטל. הוועדה הוסיפה וקבעה, שאומנם חזקת הכשרות פועלת לטובת המערערת, אולם בנסיבות העניין טענות המשיבה נתמכו בראיות באופן ששכנע את הוועדה להעדיף את גרסתה על פני גרסת המערערת. 3. טענות הצדדים בערעור (א) המערערת טוענת שהוועדה לא ייחסה את המשקל הראוי לחומר הראיות שהובא לפניה, ולא הסיקה את המסקנות הנובעות מניתוחו. לטענתה, יש להסיק מכרטיסי הביוב, המהווים רשומות מוסדיות, כי הביוב הותקן בנכסים בשנים הנקובות בהם, ויש לייחס משקל ראייתי רב לתצהירו של בלינקי שלא נסתר בחקירה נגדית. עוד טוענת המערערת שטענת המשיבה המתייחסת למפעל מהווה שינוי חזית אסור, כיוון שהיא לא נטענה בעררים. המערערת מוסיפה גם, שעצם קיומו של המפעל לא הוכח, לא כל שכן חיבורו למערכת ביוב קיימת. לבסוף טוענת המערערת, שהעדר החלטה כתובה על התקנת מערכת ביוב היא לכל היותר פגם פרוצדוראלי, שאינו יורד לשורשה. (ב) המשיבה סוברת שיש לדחות את הערעור על סמך נימוקי וטעמי הוועדה. היא מוסיפה כי אין בנסיבות העניין הצדקה להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. 4. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בסיכומי הצדדים ובמוצגים שצורפו להם, שוכנעתי שדין הערעור להידחות. (א) לית מאן דפליג שהנטל להוכיח את מועד ביצוע עבודות הביוב שבגינן הוטל ההיטל רובץ על כתפי המערערת (השווה: ת"א (ת"א) 298/96 מנחמי בוני נ' עיריית רמת גן, תק-מח 2001(4) 1557). המערערת הציגה לעניין זה, כראיה התומכת בטענתה כי העבודות בוצעו ב-1968/9, את כרטיסי הביוב. אפילו אם אצא מנקודת הנחה לטובת המערערת שכרטיסי הביוב מהווים "רשומה מוסדית" כמשמעותה בסעיפים 36-35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (וזאת מבלי להידרש לשאלה אם המערערת הוכיחה את התנאים הנדרשים בסעיף 36 לפקודת הראיות, שמהווים תנאי כדי ליתן לכרטיסים את משקלם הראייתי כראיה לכאורה לאמור בהם, ומבלי להתייחס לסעיף 29(ד) לחוק הביוב הקובע שהוועדה אינה כפופה לדיני הראיות) - עדיין לא יהא בכך כדי לסייע למערערת. עיון בכרטיסים עצמם אכן מעלה שבוצעו עבודות ביוב בשנים 1968/9 בסביבת הרחובות קהילת סלוניקי וקהילת ונציה. אלא, שלא עולה מהם באופן חד-משמעי מהו סוג העבודה שבוצעה, ומה מיקומה המדויק. משכך, אפילו עסקינן ברשומה מוסדית - אין בה ראיה מספקת לכך שעבודות הביוב בוצעו באתרים עסקינן. אין ליתן משקל רב בהקשר זה, אם בכלל, לתצהירו של מר בלינקי, שהסביר, בהתייחסו לכרטיס הביוב המתייחס לרחוב קהילת סלוניקי, כי "בעמודה המתייחסת ל'קטע בין הרחובות': נרשם 'מבצע קדש-פניה' הכוונה לקטע שבין רחוב מבצע קדש לקהילת סלוניקי", וזאת הן מן הטעם שלא הובהר בתצהיר על-סמך מה נשענת קביעתו זו, הן מן הטעם שכפי שקבעה הוועדה - קביעה שמקובלת עלי - כי כשדובר בעבודות שבוצעו ברחוב קהילת סלוניקי - צוין הדבר במפורש. אשר לנכס ברחוב קהילת ונציה - מר בלינקי טען בתצהירו כי: "בעמודה המתייחסת ל'קטע בין הרחובות' נרשם 'רשפון - מבצע קדש'. זהו הקטע המתייחס לקהילת ונציה", אולם גם לגבי נכס זה לא ניתן הסבר מה המקור לידיעה, ועל מה היא נשענת. מן המקובץ עולה, שאין בכרטיסי הביוב, שהם הראיה היחידה כאמור, כדי להרים את הנטל הנדרש מצד המערערת, והיה די בכך כדי לקבל את העררים. (ב) מסקנה זו נתמכת בראיות נוספות שמחזקות אותה. ב"כ המשיבה פנתה למערערת כדי לקבל פרטים בנוגע למועד ביצוע העבודות. בתשובות המערערת, שניתנו במועדים שונים, נתגלו חוסר אחידות וסתירות. אשר לנכס ברחוב קהילת סלוניקי - ציין מר י' לדר, חשב מינהל הנדסה ומינהל בת"ש, במכתבו מיום 6.4.92, כי "התקנת הביוב טרם בוצעה אולם ובעוד מועד לאחר שמועצת העירייה תאשר זאת ינתנו הוראות מתאימות לבצע את העבודה שעבורה הקדמתם תשלום היטל ביוב". מר לדר חזר על גירסתו זו גם במכתבו מיום 17.2.93 (נספח "יד-1" לתצהירו של מר טייבר). במכתבו מיום 22.6.93 אישר מר לדר כי פנה למחלקה המשפטית "שחזרה ואישרה כי בחודש פברואר 1993 בוצע קו ביוב המחבר את המגרש למערכת הביוב העירונית." (נספח "טז" לתצהירו של מר טייבר). אם באותה עת לא היו בידי המערערת ראיות לכך שמערכת הביוב הותקנה בשנת 1968 - מנין אפוא באו נתונים התומכים בנתון זה בשלב מאוחר יותר? מדוע לא עשתה המערערת שימוש בכרטיסי הביוב כבר אז ועמדה על טענתה הנוכחית? (ג) זאת ועוד. מקובלת עלי מסקנת הוועדה כי הרושם שנוצר הוא שהשינוי בעמדת המערערת נבע מן הצורך לגבות היטל ביוב. יוזמתה להחתים את המשיבה על התחייבות שלפיה המשיבה מצהירה שידוע לה כי יש לבצע עבודות ביוב בנכס בקהילת סלוניקי, וכי היא מסכימה לשלם את היטל הביוב כקבוע בחוק (נספח "יב" לתצהירו של מר טייבר) הוכחה כפעולה החורגת מפרקטיקה מקובלת; מה גם שביום 27.12.92 התקבלה במועצת המערערת החלטה על ביצוע עבודות ביוב ברחוב קהילת סלוניקי. לשם מה נדרשה החלטה כזו, המתייחסת לנכס ספציפי, אם לא כדי להכשיר גביית היטל ביוב? מר בלינקי אף העיד בחקירתו (עמ' 12 לפרוטוקול ישיבת 30.1.03) כי "החלטת מועצה עשינו רק בקה' סלוניקי 13, כי מגרשים שלא היו בהם קיימים חיבורים רצינו לחזק את האפשרות לגביית היטל, ואז פרסמנו גם החלטת מועצה, גם אם חיבור לא היה קיים, עשינו גם החלטה לגבי חיבור". תכליתה של החלטת המערערת נועדה אפוא להכשיר הטלת היטל ביוב, והחתמת המשיבה על נספח "יב" הנ"ל - נועדה להבטיח את גבייתו. (ד) המערערת טענה שהעדר החלטה כתובה אינה פוגמת בתוקף ההיטל. דא עקא, אין בכך כדי לגרוע מן הקביעה שהמערערת לא הוכיחה פוזיטיבית מתי בוצעו העבודות. יש להבחין אפוא בין פסק-הדין שניתן בע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749 (להלן:- "עניין אבן אור") לבין ענייננו. בעניין אבן אור לא הייתה מחלוקת בנוגע למועד ביצוע העבודה. השאלה שעמדה שם לדיון היא: האם נפגעת חוקיותו של היטל ביוב כשלא אותרה החלטה כתובה של העירייה. בהקשר זה קבע הנשיא ברק שלטובת הרשות עומדת חזקת הכשרות; חזקה שמוסיפה משקל ככל שחולף הזמן. בענייננו, הכרעת הוועדה לא נסובה על אי-חוקיות ההיטל, אלא על אי עמידה בנטל ההוכחה. בקביעה זו של הוועדה איני רואה להתערב. (ה) לנוכח האמור לעיל איני רואה צורך להכריע בשאלת שינוי החזית, שכן די באמור כדי לדחות את הערעור. (ו) אשר לשיעור ההוצאות - אכן, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בשיעור ההוצאות שנפסקו על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם, ניתן ביום 16.6.05). עם זאת, נראה כי סכום ההוצאות שנפסק, העולה כדי למעלה מ-100,000 ₪, חורג בנסיבות העניין מגדר הסביר. אני מעמידה את שיעור ההוצאות על סך 15,000 ₪ + מע"מ. שיעור זה משקף את הוצאות הצדדים הן בערכאה הדיונית, הן בערכאה זו. 5. סוף דבר הערעור נדחה.ערעוראגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביוב