להלן פסק דין בנושא אפליית בני העדה האתיופית בכניסה למועדונים: פסק דין התביעה שבפניי עניינה פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לתובעים לאחר שלא הוכנסו למועדון הנתבעת. למעשה מדובר בשתי תביעות נפרדות אשר הוגשו על ידי כל אחד מהתובעים על סך של 30,000 ₪ כל אחת . בפועל ובהסכמת הצדדים התנהל הדיון בשתי התביעות במאוחד שכן שתיהן עוסקות באותו אירוע ושתיהן הוגשו כנגד אותם נתבעים, (להלן יכונו שתי התביעות - "התביעה" או "התיק"). הצדדים: התובעים הינם שני צעירים, ממוצא אתיופי שביקשו לבלות במועדון, אך כניסתם נמנעה על ידי הסלקטורית העומדת בפתח. הנתבעים: נתבעת 1 - הארבעה 24 בע"מ הינה החברה המפעילה את המועדון בו אירע המקרה (להלן: "המועדון"). שלושת הנתבעים הנוספים הינם חלק מבעלי מניותיה ומנהלה של הנתבעת (להלן: "הנתבעים"). רקע כללי: התובעים בקשו לבלות במועדון , אך כניסתם נמנעה על ידי העומדים בשער. לטענת התובעים הדבר גרם להם לעגמת נפש רבה והם מבקשים פיצוי על כך . תמצית טענות התובעים: התובעים טענו כי ביום 20.10.09 בשעה 22:30 הגיעו הם לפתח הכניסה של המועדון. שלושה מאבטחים מגודלים מנעו מהם מלהיכנס למועדון ודרשו מהם להמתין לסלקטורית. אלא שגם לאחר כחמש דקות כאשר הגיעה הסלקטורית לא נפתרה הבעיה , שכן זו טענה שלא ניתן להכניס אורחים נוספים למועדון מאחר ומתקיים בו אירוע סגור למוזמנים בלבד. בעודם משוחחים עם הסלקטורית הבחינו התובעים כי אורחים אחרים בעלי גוון עור בהיר נכנסים למועדון מבלי שנבדק באם שייכים הם למוזמנים אם לאו. ניסיונם של התובעים לברר את פשר העניין זכו הם למבט מאיים מהמאבטחים. בשלב זה החליטו התובעים להתרחק מהמקום. כעבור מספר דקות הגיעו לפתח המועדון שני חברים של התובעים שהינם בהירי עור (להלן: "החברים"). החברים הוכנסו למועדון לאחר שציינו בפני הסלקטורית שאינם מוזמנים. החברים יצאו אחרי מספר דקות וספרו לתובעים כי במועדון נמצאים קומץ של אנשים בלבד. חבר נוסף של התובעים בשם ארז יוסף (להלן: "ארז") צילם את ההתרחשות באמצעות מצלמת הוידיאו שבטלפון הנייד שלו. התובעים תיעדו את השתלשלות העניינים על פי סרטון הוידיאו, אשר הוצג בבית המשפט, בסעיף 3.13 לכתב התביעה. בהתאם לתיעוד הסרטון מדובר בהשתלשלות עניינם שערכה כ- 10 דקות. התובעים עזבו את המקום פגועים ובהרגשת קיפוח הנובע מצבע עורם הכהה. לאחר האירוע פנו התובעים לנתבעים ודרשו פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה להם, אך נענו בתשובות "מעליבות" .בנסיבות אלו החליטו התובעים לפנות לבית המשפט. תמצית הטיעונים המשפטיים: לטענת התובעים על בסיס העובדות כפי שתוארו על ידם זכאים הם לפיצוי לפי חוק איסור הפליה במוצרים בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א - 2000 (להלן "חוק איסור הפליה") עילת התביעה כנגד הנתבעים 2 - 4 נובעת הן מסעיף 8 ל"חוק איסור הפליה" והן מעקרונות אחריות נושא משרה בתאגיד בהתייחס לעוולה הנעשית על ידי התאגיד. לא ניתן לייחס לתובעים התנהלות של תובעים סדרתיים או כמי שביצע מעשה "עוקץ" בתיעוד האירוע. יש לדחות את טענת השיהוי שכן כתב התביעה הוגש תוך זמן סביר, במיוחד בהתחשב בפניות התובעים לנתבעים ובחקירה שנאלצו לבצע לאימות פרטי הנתבעים. לאור האמור לעיל יש לפסוק פיצויים מוגברים שכן מדובר בהפליה בוטה ופוגענית במיוחד שיש לעקרה מן השורש. תמצית גרסת הנתבעים: מבחינה עובדתית טוענים הנתבעים כי באותו ערב היה אירוע סגור של יום הולדת ולכן בתחילת הערב הוכנסו רק מוזמנים לפי רשימת מוזמנים שהייתה בידי המארחת. לטענתם התובעים הגיעו בתחילת הערב כאשר המועדון אמנם היה ריק, אבל עדיין הייתה עליהם חובה לדאוג לשמור מקום למוזמנים לאירוע הסגור. לטענת הנתבעים הכלל המנחה הוא כי בהמשך הערב לאחר שמסתיימת המחויבות למזמיני האירוע הסגור נהוג להכניס גם אורחים נוספים, אלא שבשלב זה התובעים כבר לא היו בשטח. הנתבעים חזרו והדגישו שאינם מפלים בין אורח לאורח ואין במועדון הפליה על רקע של גזע, מין או כל הפליה אחרת, אלא מדובר במועדון הפתוח לכל המעוניין. לטענתם הכניסה למועדון תלויה בתפוסה הנקבעת בראש ובראשונה בהתאם לרישיון העסק ובאירועים מוזמנים מראש. לעיתים נאלצים הנתבעים למנוע את כניסתם של אנשים הנראים להם ככאלה שלא ישמרו על הסדר במועדון, אך אין לכך כל קשר לצבע עורו של האורח. לטענת הנתבעים, התובעים הינם תובעים סדרתיים, אשר עשו לנתבעים "מעשה עוקץ" כאשר תיעדו את האירוע במצלמה ועזבו את שטח המועדון תוך כמה דקות. לטענתם התובעים הגיעו במטרה ליצור את האירוע, לתעד אותו ולאחר מכן לתבוע בגינו. מבחינת החבות האישית טענו הנתבעים שאין זה המקום להרמת מסך וכי הם אף לא היו מעורבים באופן ישיר בהחלטה אם להכניס או לא להכניס את התובעים למועדון. נתבעים 3 ו 4 הוסיפו וטענו שאין להחיל עליהם את סעיף 8 לחוק איסור הפליה מאחר ואין הם נושאי משרה במועדון אלא רק בעלי מניות. תמצית הטיעונים המשפטיים: התובעים לא הוכיחו הפליה . יש לפסול כראיה את סרט הוידיאו שלא נערך והוגש כדין. התובעים פעלו מתוך מניעים פסולים ולמעשה יש לראות בהתנהגותם "מעשה עוקץ" כלפי הנתבעים. פניית התובעים לנתבעים נעשתה בשיהוי רב וגרמה בכך לנזק ראייתי הפוגע בנתבעים. אין זה המקרה להרמת מסך ולגבי נתבעים 3 ו4 להחלת סעיף 8 לחוק איסור הפליה. דיון: התובעים מבססים את תביעתם על חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים התשס"א- 2000 (להלן: "חוק איסור הפליה" ). לטענת התובעים סירבה סלקטורית מטעם הנתבעת להכניסם למועדון אך ורק בגלל צבע עורם הכהה. אין מחלוקת כי "שיטת הסלקציה", אם קיימת, נוגדת את עקרונות הצדק בכלל והצדק החברתי בפרט והיא אסורה הן לפי עקרונות הצדק הטבעי והן בהתאם לחוקי יסוד וחוקים ספציפיים כמו במקרה הנדון חוק איסור הפליה במקומות ציבוריים. השאלה שבמחלוקת היא האם יש לייחס להתנהגות הנתבעים ולעובדה שהתובעים לא הוכנסו למועדון כוונה לביצוע סלקציה על רקע הפליה גזעית, או לקבל את טענתם שהדבר נעשה משיקולים לגיטימיים של "אירוע סגור". חוק איסור הפליה חוקק על רקע קיומה של אפליה בין גלויה ובין סמויה, ומטרתו הייתה לתקן עיוות חברתי זה. יחד עם זאת לא כל סירוב כניסה למועדון הינו הפליה. אין ספק שעל בעלי המועדים להקפיד הן על תנאי רישיון העסק גם בהתייחס למספר האורחים במועדון, והן על ביטחונם של המוזמנים, גם אם הדבר כרוך במניעת כניסת אורחים מסיבות של בטיחות וביטחון. מקבלי ההחלטות בכניסה למועדון צריכים לעשות את מלאכתם בזהירות רבה ולהימנע מפגיעה בכבודו של אדם זה או אחר. (במקרה הנדון טענת הבטיחות והביטחון לא הועלתה, אלא רק הטענה של אירוע סגור, כך שאין צורך להרחיב בנדון.) את הצלחת החוק ראיתי כבר בדרך ההתבטאות של הנתבעים אשר הקפידו לציין שמדובר במארחת ולא בסלקטורית. אך את עוצמת הרגשת ההפליה אצל התובעים חשתי בעצם העובדה שהם הקפידו להשתמש במונח "סלקטורית". לאחר ששמעתי את העדים והצדדים בדיון שהתקיים בפניי התחזקה בי ההרגשה שהתובעים אכן הרגישו פגועים וכי קיימת בהם הרגשת הפליה על רקע מוצאם האתיופי. מנגד התרשמתי שנציג התובעים עשה כל מאמץ לשכנע שלא הייתה הפליה וכי הוא עצמו דוגל בשוויון, כולל הצגת תמונות שצולמו, לטענתו, במועדון בהם נראים חוגגים ממוצא אתיופי. אך את אשר אירע באותו ערב במועדון יש לקבוע על סמך העובדות כפי שהן עולות מהראיות שהוצגו בבית המשפט. ניתוח מכלול העדויות : התובעים הגיעו למועדון בסביבות השעה 10:30 ולא נתנה להם הרשות להיכנס למועדון בטענה שמתקיים במועדון אירוע סגור. אני מאמינה לנתבעים ולעדה מטעמם המכונה על ידם "המארחת" ועל ידי התובעים "הסלקטורית" ושמה מורן (להלן: "מורן"), שהיה באותו ערב אירוע סגור, אך ממכלול העדויות עולה שגם כאשר מתקיים אירוע סגור עדיין נכנסים גם אורחים נוספים. הייתי מקבלת את טענת הנתבעים כי דווקא בתחילת הערב עליהם להקפיד שלא להכניס אורחים שאינם מוזמנים, כדי להימנע ממצב בו המקום יהיה מלא כאשר יגיעו המוזמנים, לו לא היו מכניסים גם את שני חבריהם (איתי ועמיחי) של התובעים, אשר גוון עורם בהיר מזה של התובעים. מורן נתנה לכך הסבר בטענה שאיתי מוכר במועדון ולכן נתנו לו להיכנס. איתי הודה שכבר ביקר במועדון, אך הוא לא זכר אף אחד מהנתבעים. מכל מקום אין בכך הסבר מניח את הדעת. איתי הוסיף וטען כי בירר עם האנשים שהיו במועדון את דבר קיומו של אירוע היום הולדת והם לא ידעו על כך. אינני מתעלמת מכך שהתובעים היו ערוכים לתיעוד האירוע, אם כי לא בצורה מקצועית , שכן מדובר בוידיאו של טלפון נייד ולא מכשיר מקצועי. יחד עם זאת לו היו התובעים נכנסים למועדון לא היה מה לתעד. עצם התיעוד אינו מרפא את העול שנעשה . התובעים מהרו לאחר תיעוד האירוע לעזוב את המקום , למרות שלטענת התובעים מקובל להכניס אורחים לא מוזמנים דווקא בהמשך הערב. לאור מכלול הראיות אני מגיעה למסקנה כי לא ניתן הסבר מספק לכך שהתובעים לא הוכנסו למועדון בעוד חבריהם בהירי העור זכו לאישור כניסה ויש לראות בכך הפליה . אני מסכימה עם הנתבעים כי הפניה אליהם לאחר מספר חודשים גרמה לנזק ראייתי, אך לא כזה הגורם לקבל את טענת השיהוי כאשר התביעה הוגשה תוך מספר חודשים לאחר האירוע. הנזק הראיתי שנגרם לנתבעים, וכוונתי בעיקר לסרטי המצלמות המותקנות בכניסה למועדון שהושמדו כבר בשלב התלונה, יהווה חלק ממשקל הראיות הכללי. אני מקבלת גם את טענתם של הנתבעים שסרט הוידיאו שהוצג לא היה ערוך כדין ובהתאם לכך נקבע משקלו הראיתי. אוסיף ואציין שלולא העדויות של העדים שהעידו בפניי לא היה לאותו סרט וידיאו משקל ראייתי של ממש. אחריות אישית: לא מדובר במקרה קלסי של הרמת מסך, אך לאור סעיף 8 לחוק איסור הפליה המחיל אחריות אישית על נושאי משרה ניתן להחיל במקרה הנדון אחריות אישית. גם אם נושאי המשרה לא היו מעורבים באופן ישיר באירוע הרי שקיימת להם אחריות שילוחית על הנעשה במועדון ועל המדיניות וההוראות הניתנים לעובדיה. לא התרשמתי במקרה הנדון שמורן פעלה על דעת עצמה, אלא על פי הוראות שקבלה מההנהלה. הפיצוי הכספי: התובעים טענו שיש לפסוק את מלוא הסכום הנתבע שכן מדובר במקרה של הפליה בוטה ופוגענית במיוחד אשר יש להלחם בה עד חורמה. לטענתם חוק איסור הפליה בסעיף 5 שבו קובע את גובה הפיצוי ללא צורך בהוכחת נזק לסכום של 50,000 ₪ . לטענתם הם תבעו רק 30,000 ₪ לאחר שבחרו בהליך של תביעות קטנות שהינו הליך מהיר יותר ולכן מבקשים הם לפסוק את מלוא הסכום הנתבע. אכן סעיף 5 לחוק איסור הפליה הוא הסעיף הקובע את הפיצוי בגין עוולה אזרחית על מי שהפר את הוראות החוק, בזו הלשון: "(ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק" לבית המשפט שיקול הדעת לקביעת גובה הפיצוי , ללא הוכחת נזק, עד לסכום של 50,000 ₪, וזאת בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה. בנסיבות התיק הנדון, ולאור תאור האירוע, הימשכות האירוע והרקע לאירוע אני קובעת שעל הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך 3,000 ₪ בתוספת הוצאות בסך 500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום. על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי תוך 15 יום.אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהעליה האתיופיתהפליה / אפליה