נטען כי נוהל הפיצוי לנוסעים בגין איחורי רכבת (נוהל מספר 36-05-04 שהותקן בהתאם לתקנה 8 לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), תש"ס-2000, ו"תקנות מסילות הברזל" בהתאמה), קובע במפורש את גובה הפיצוי שיינתן בגין איחורי הרכבת, וכי קביעת פיצוי אחיד מטרתה לנתק את הקשר שבין נזקו של נוסע ספציפי ובין מידת הפיצוי, כך שלא ייווצר מצב שבו הרכבת תאלץ לפצות כל נוסע ונוסע על פי נזקו הסובייקטיבי ובאופן שיפגע בקופה הציבורית. להלן פסק דין בנושא גובה פיצויים על איחור רכבת: רקע וטענות הצדדים 1. בפני תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקש התובע - עו"ד במקצועו - לחייב את הנתבעת - חברת "רכבת ישראל בע"מ" - לפצותו בסך של 31,000 ₪, בגין תקלות ברכבת ואיחור בלוח הזמנים. 2. התובע, עו"ד סאהר בסול, היה בזמנים הרלוונטיים לקוח של הנתבעת. הנתבעת הינה חברה ממשלתית המצויה בבעלות מלאה של מדינת ישראל. 3. כפי העולה מכתב התביעה וביום 18/7/10, רכש התובע כרטיס נסיעה הלוך חזור, מחיפה לתל אביב, כשפניו מועדות לפגישה במשרד עו"ד בתל אביב במסגרת עבודתו. כפי הנטען ובמהלך הנסיעה, נתגלתה תקלה ברכבת, והנוסעים - ובהם התובע - הורדו ממנה בתחנת חדרה, וחיכו למעלה מרבע שעה לרכבת חלופית. עוד נטען כי לאחר שעלו הנוסעים על הרכבת החלופית, נתגלתה תקלה גם בה, והנוסעים "נכלאו" בה, ללא מיזוג וללא יכולת לצאת ממנה, למשך למעלה מ-50 דקות. רק אז נפתרה התקלה והרכבת המשיכה בדרכה, עד שהגיעה לתחנת השלום בתל אביב, באיחור של למעלה משעה וחצי. 4. עוד נטען כי כתוצאת האיחור נגרמו לתובע עוגמת נפש, טלטלה, סבל ובזבוז זמן, וכי פניו הולבנו נוכח העובדה כי איחר לפגישת העבודה, עד כדי פגיעה במוניטין שלו כעו"ד דייקן וקפדן. בנוסף, כך נטען, ובשל העיכוב נאלץ התובע לבטל פגישות וסידורים אחרים שהיו קבועים לו לאותו היום. נוכח המתואר ביקש איפוא התובע לפצותו בסך גלובלי של 31,000 ₪. 5. בפתח כתב ההגנה מטעמה הבהירה הנתבעת כי הינה חברה ממשלתית המתוקצבת על ידי המדינה, ואשר כפופה לחוק רשות הנמלים והרכבות; פקודת מסילות הברזל; התקנות אשר הוצאו מכוחן; כמו גם להוראות משרד התחבורה. עוד הובהר כי בשנים האחרונות נמצאת הרכבת בתנופת פיתוח, כך שלעיתים ובשל מגבלות התשתית הקיימות, נאלצת הרכבת לסטות מלוח הזמנים הרשמי, מטעמים תפעוליים או בטיחותיים. 6. לגופו של עניין אישרה הנתבעת קיומן של תקלות בנסיעת הרכבת מחיפה לתל אביב ביום 18/7/10. יחד עם זאת ביקשה להדגיש כי הסיבה לעיכוב הארוך שארע ברכבת החלופית נעוצה בכך שבמהלך ביצוע אתחול מערכות הרכבת, ניסו מי מנוסעי הרכבת להפעיל את דלתות החירום; כי תקלת המיזוג (ברכבת החלופית) לא ארכה יותר ממספר דקות; וכי מכל מקום הוצעה - לאחר פרק זמן מסוים - רכבת חלופית שנייה, שהתובע בחר שלא לעלות עליה, ואשר זכרה לא בא בכתב התביעה. עוד נטען כי הרכבת עשתה ככל שביכולתה כדי לתקן את התקלה במהירות האפשרית ובכל האמצעים שעמדו לרשותה. 7. כך או כך הובהר כי נוהל הפיצוי לנוסעים בגין איחורי רכבת (נוהל מספר 36-05-04 שהותקן בהתאם לתקנה 8 לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), תש"ס-2000, להלן: "הנוהל" ו"תקנות מסילות הברזל" בהתאמה), קובע במפורש את גובה הפיצוי שיינתן בגין איחורי הרכבת, וכי קביעת פיצוי אחיד מטרתה לנתק את הקשר שבין נזקו של נוסע ספציפי ובין מידת הפיצוי, כך שלא ייווצר מצב שבו הרכבת תאלץ לפצות כל נוסע ונוסע על פי נזקו הסובייקטיבי ובאופן שיפגע בקופה הציבורית, וכפועל יוצא אף בציבור העובדים. על האמור הוסיפה הנתבעת וטענה כי לא רק שהנזק הנטען הינו נזק עקיף שאינו עומד בגובה הפיצוי שנקבע כאמור על פי דין, אלא שממילא לא גובה במסמכים, ולא ברורה דרך חישובו. 8. מכל מקום נטען כי תוקפן או סבירותן של ההוראות בעניין זה - בהיותן שאלות מתחום המשפט המנהלי - אינן מצויות בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות. 9. בסיום נטען כי התובע כלל לא ניסה לממש את זכאותו לפיצוי - המפורסמת באתר האינטרנט של הרכבת - אף לא פנה לרכבת או למי מנציגיה בעניין זה. תחת זאת הזדרז להגיש את התביעה שבנדון. 10. בכתב התשובה מטעמו, הפנה התובע לפסק דין שניתן במסגרת תביעה קטנה שעניינה דומה (ת"ק 678-05-07 פרי נ' רכבת ישראל בע"מ). על האמור הוסיף מזכות הקניין כזכות חוקתית; מהזכות הבסיסית של אדם הנפגע ממעשה עוולה לפיצויים; מזכות הגישה לערכאות ומחובתו של השלטון להימנע מלהפריע להגשמת זכות זו ולמימושה. לפיכך ביקש התובע לטעון כי הוראות מנהל הרכבת לעניין זכות הפיצוי אינה עומדת בפסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל אינה עומדת במבחן התכלית הראויה, ומשום כך עליה להתבטל. בתוך כך טען גם כי הרכבת מטעה את ציבור הצרכנים בהתאם לחוק הגנת הצרכן; כי מנכ"ל הנתבעת אינו מוסמך לקבוע את שיעור הפיצוי; וכי ממילא נגועה חקיקת המשנה הרלוונטית בחוסר סבירות, כאשר גורם הנזק עצמו הוא שאמון על קביעת שיעור הפיצוי. בסיום ביקש להדגיש כי קיימת לו עילת תביעה הן מכוח חוק החוזים והן מכוח פקודת הנזיקין. בהתאם שב וביקש לקבל את התביעה. ראיות הצדדים 11. בדיון שנערך בנוכחות הצדדים, חזרו התובע ונציגת הנתבעת על תמצית האמור בכתבי הטענות, ושבו והפנו לנספחים שצורפו אליהם. 12. מטעם הנתבעת העיד מורדי בן שמחון, אשר שימש כפקח ברכבת החלופית. הלה הסביר כי במהלך הנסיעה קיבל הודעה שעליו לעצור בתחנת חדרה לטובת חילוץ נוסעי רכבת שנתקעה. לפיכך עצר ברציף חדרה, העלה את הנוסעים וסגרת את הדלתות, אלא שאז הופיע דיווח על תקלת דלתות. לאחר סריקה קצרה שלא גילתה את התקלה, הוחלט לאתחל את מערכת הרכבת, פעולה האורכת כשלוש עד חמש דקות ואשר במהלכה נכבים גם המזגנים והחשמל. לאחר האתחול התברר שהדלתות נפתחו בנוהל חירום, מה שחייב הכנסת כל הנוסעים חזרה אל הרכבת וסגירת הדלתות אחת אחת באופן ידני. בינתיים הגיעה רכבת נוספת לתחנה, ולכן הודע מספר פעמים במערכת הכריזה כי הנוסעים יכולים לעבור אליה ולהמשיך בנסיעה. חלק מהנוסעים אמנם עברו לרכבת הנוספת, אך חלק בחרו להישאר על הרכבת החלופית הראשונה, התקלה טופלה, והרכבת יצאה לדרך. 13. בחקירתו הנגדית אישר בן שמחון כי הרכבת השלישית שהגיעה לתחנה לא הייתה רכבת ריקה, אלא רכבת שהיו בה נוסעים. 14. התובע ביקש להוסיף כי הרכבת השלישית שהגיעה הייתה מלאה וצפופה, וכי לא רצה "להידחס עם כל האנשים", ומשכך, חיכה בסבלנות. דיון ומסקנות 15. כפי העולה מחומר הראיות שהובא בפני, איחור הרכבת ביום 18/7/10 אינו שנוי במחלוקת. למעשה חלוקים ביניהם הצדדים בשאלות משפטיות שונות, ובין השאר האם הוראות הנוהל הקובעות את גובה הפיצוי ניתנו בסמכות; האם הוראות אלו מהוות פגיעה בזכות הגישה לערכאות; וככלל, האם עומדת לתובע זכות פיצוי שלא על פי הנוהל הנזכר. 16. אביא תחילה את לשון התקנה העומדת במרכזו של העניין שבנדון - תקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל: "במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות." (ההדגשה אינה במקור). 17. מכוח תקנה זו נקבע הנוהל, על ידי מנכ"ל הרכבת, ובו נקבע כי: "כל נוסע שרכש כרטיס נסיעה תקף - זכאי לפיצוי בגין איחור..." (סעיף 6.1) וכי איחור של מעל לחצי שעה יזכה את הנוסע בכרטיס נסיעה יחיד, ואיחור של מעל לשעה יזכה את הנוסע בשני כרטיסי נסיעה (סעיף 6.2). 18. השאלות המשפטיות הנזכרות ושאלות נוספות באותו עניין, נדונו בפסיקת בתי המשפט לתביעות קטנות, והניבו תוצאות שונות ומגוונות. 19. כך נקבע, מצד אחד, כי קביעת שיעור הפיצוי והגבלתו נעשתה על ידי מנכ"ל הרכבת בחוסר סמכות; בחוסר סבירות (משום שגורם הנזק הוא גם מי שקובע את שיעור הפיצוי); תוך פגיעה בלתי מידתית בזכות הגישה לערכאות; וכי תקנה 8 לתקנות אינה עומדת במבחן התכלית הראויה ובמבחן המידתיות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ודינה להתבטל (ת"ק 678-05-07 פרי נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ביום 24/10/07; ת"ק 5312/07 שלף נ' רכבת ישראל ואח', ניתן ביום 31/3/08; ות"ק 2072/06 פלס נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ביום 15/2/07, פורסמו ב"נבו"). 20. ואילו מנגד נקבע, בין השאר, כי היחסים בין הרכבת ובין הנוסעים הם יחסים חוזיים; כי התקנות והנוהל הם חלק מיחסים חוזיים אלו; כי נראה שהנוהל ניתן בסמכות; כי יש לפרש את הנוהל שנכלל בהסכם כמגביל את הפיצוי שנוסע יוכל לתבוע בגין איחור הרכבת; וכי האיזון שנערך במסגרת הנוהל - לפיו נוסע רוכש כרטיס זול יחסית ומוותר בתמורה על האפשרות לתבוע פיצוי מלא העולה על הקבוע בנוהל - הוא איזון ראוי והוגן. (ת"א 1694/07 פן נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ביום 18/9/08 (להלן: "עניין פן"), וגם ת"ק 3162/07 קנול נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ביום 28/2/10 (להלן: "עניין קנול"); ות"ק 4552/07 אנקונינה נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ביום 4/8/09 (להלן: "עניין אנקונינה"), פורסמו ב"נבו"). 21. מבלי להידרש לכל הפרטים שבפסיקות הסותרות שהובאו לעיל, אומר מיד כי בכל הכבוד עדיפה בעיניי גישתה של כב' השופטת ר' רונן בעניין פן (ושל שאר השופטים שהכרעותיהם נזכרו לעיל ופסקו באופן דומה), מאשר הגישה המנוגדת השוללת את חוקיות התקנות והנוהל, ואשר גורסת כי במסגרת היחסים החוזיים הרגילים שבין הרכבת ונוסעיה, זכאים האחרונים לתבוע - בגין איחור הרכבת - נזקים ללא הגבלת סכום, ישירים ועקיפים כאחד. 22. אף דעתי הינה כי נוהל הפיצוי נקבע בהתאם לתקנות מסילות הברזל; כי "המנהל" הנזכר בתקנה 8 לתקנות מסילות הברזל הוא מנכ"ל הרכבת (ובאופן שמלמד כי הנוהל הותקן בסמכות, ראו בהקשר זה הדברים שנאמרו בעניין אנקונינה); וכי בסופו של יום "אין לפרש את הנוהל כמזכה את הנוסעים לבחור בפיצוי הקבוע בנוהל כפיצוי מוסכם מראש או לתבוע את מלוא הנזקים המוכחים שלהם, אלא יש לפרשו כמגביל את שיעור הפיצוי שנוסעים יכולים לתבוע בגין איחורים ברכבת לסכום הקבוע בו" (ההדגשה במקור). כך בהסתמך על פרשנות אובייקטיבית והוגנת של החוזה האחיד בין הרכבת והנוסעים ועל תכליתו: "יצוין כי אם תוסר מגבלת האחריות, עלולה הרכבת למצוא עצמה אחראית גם לנזקים עקיפים של נוסעים, נזקים שעלולים להיות בסכומים גבוהים ביותר (כגון לקוח שהפסיד עסקה כתוצאה מאיחור וכד'). כאמור, העלאת תעריפי הנסיעה ברכבת אינה אפשרית, ויתכן כי היא אף איננה רצויה - ומוטב כי הרכבת תשמור על עצמה ככלי תחבורה זול, אמין בדרך כלל, אך עם אפשרות תביעה מוגבלת בלבד ביחס לנזקי איחורים" (שם). 23. בהתאם גם אני סבורה, כי יש לראות את התקנות והנוהל ככלולים בהסכם שבין הרכבת ובין נוסעיה, וכי יש לפרשם כתניה מגבילה באשר לפיצוי שמגיע לנוסע בגין איחור הרכבת (וראו בהקשר זה את עניין קנול). 24. משכך ומאחר שכל נזקיו הנטענים של התובע מקורם באיחור של הרכבת - כתוצאת תקלה כפולה - הרי שהוראת הנוהל חלה על כל נזקיו אלה, והפיצוי לו הוא זכאי, הינו בהתאם לקבוע בנוהל. בהקשר זה אין כל הבדל בין נזקים ממוניים ובין נזקים שאינם ממוניים, שנגרמו - אלה אף אלה - מהאיחור (וראו האמור בהקשר זה בעניין פן) וגם: "סיכומה של נקודה זו - כחלק מההסכם בין הרכבת לנוסעיה, קיים סעיף שנכלל בהסכם באמצעות הנוהל, המגביל את סכום הפיצוי שנוסעי הרכבת שנפגעו מהאיחורים יכולים לתבוע. הסעיף שולל למעשה אפשרות של תביעת נזקים אחרים - ישירים ועקיפים, ומגביל את סכום הפיצוי למחיר של כרטיס אחד או שניים - לפי משך האיחור. לאור מגבלת סכום הפיצוי מעבר לפיצוי בהתאם לנוהל, אין הנוסעים... זכאים לפיצוי על נזקים נוספים ועל עוגמת נפש שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מן האיחור." 25. זאת ועוד, וכפי שנקבע גם בעניין פן, לא מצאתי כי הרכבת התרשלה בעניין שבנדון. הראיות מלמדות כי אירעה ברכבת תקלה בלתי מתוכננת, שלא ניתן היה לצפותה ולמנוע אותה מראש, וכי נעשו כל המאמצים לפתור אותה בהקדם האפשרי. 26. סוף דבר, ולאחר שקיבלתי בעניין שבנדון את עמדת הנתבעת, הרי שמצאתי לדחות את התביעה. בהתאם ובשים לב לעובדה כי ענייננו בהליך המתברר בבית המשפט לתביעות קטנות, יישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 150 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בצד האמור אני מורה לנתבעת לפצות את התובע בשני כרטיסי נסיעה בהתאם לסעיף 6.2.2 לנוהל. פיצוייםאיחור רכבתרכבת